מורשת מדורות קדומים של ג'ון טום דוב קטן

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

מורשת מדורות קדומים של ג'ון טום דוב קטן¹

ראיתי אור בחדרו של ג'ף פיטרס² מעל חנות התרופות של החזית האדומה³. מיהרתי אליו כיוון שלא ידעתי שג'ף נמצא בעיר. הוא היה איש מגזע החאג'⁴ של מאה עיסוקים, עם סיפור לספר (כשירצה) על כל אחד מהם.

מצאתי את ג'ף אורז מחדש את מזוודתו הקטנה כדי לרוץ לפלורידה להסתכל על פרדסי התפוזים שעבורם מכר, חודש קודם, את תביעת הכרייה שלו על היוקון⁵. הוא בעט לי כיסא, עם אותו חיוך מבודח, עתיק, על פניו השזופים⁶. שמונה חודשים חלפו מאז נפגשנו, אך ברכתו הייתה כשל הגברים החולפים מיום ליום. הזמן הוא משרתו של ג'ף, והיבשת היא מגרש גדול שבו הוא חותך לכבישיו הרבים.

במשך זמן־מה התכתשנו לאורך שולי הדיבורים הלא־רווחים, שהגיעו לשיאם עם אותה בעיה לא־רגועה של הפיליפינים.

"כל הגזעים הטרופיים האלה," אמר ג'ף, "יכולים להימלט טוב יותר עם הרוכבים שלהם. האיש הטרופי יודע מה הוא רוצה. כל מה שהוא רוצה זה כרטיס עונתי לקרבות התרנגולים וזוג מטפסי וסטרן יוניון שיעלו על עץ פרי הלחם⁷. האיש האנגלו־סכסי רוצה שהוא ילמד להטות וללבוש כְּתֵפוֹת. הוא יהיה מאושר ביותר בדרכו שלו."

הייתי מזועזע.

"חינוך, בנאדם," אמרתי, "הוא מילת המפתח. עם הזמן הם יעלו לאמות המידה שלנו. תראה מה עשה החינוך עבור האינדיאני."

"הו־הו!" שר ג'ף, מדליק את המקטרת שלו (מה שהיה סימן טוב). "כן, האינדיאני! אני מסתכל. אני ממהר להרהר באיש־האדום כתקן לנוֹשֵׂא התקדמות. הוא זהה לשאר הנערים החומים. אתה לא יכול לעשות ממנו אנגלו־סכסי. האם סיפרתי לך על הפעם שחברי ג'ון טום דוב קטן נשך את אוזנן הימנית של אומנויות התרבות והחינוך וסובב את סביבון הקובייה⁸ חזרה למקום שבו היה כשקולומבוס היה ילד קטן? לא סיפרתי?

ג'ון טום דוב קטן היה אינדיאני צ'ירוקי משכיל וחבר ותיק שלי כשהייתי בתחומות⁹. הוא היה בוגר אחת מאותן מכללות פוטבול מזרחיות שהיו מוצלחות מאוד בללמד את האינדיאנים להשתמש בסבכה¹⁰ במקום לשרוף את קורבנותיהם על יתד.

כאנגלו־סכסי, ג'ון טום היה מנוקד בכתמי נחושת.
כאינדיאני הוא היה אחד האנשים הלבנים ביותר שאי־פעם הכרתי.
כצ'ירוקי הוא היה אדון מכובד בהצבעה הראשונה.
כבן חסות של האומה, היה קשה מאוד להעביר אותו בבחירות מוקדמות.

ג'ון טום ואני התחברנו והתחלנו להכין תרופות – דרך להשיג איזו הונאה חוקית ומעודכנת שנוכל לעבוד בה בשקט כדי שלא לעורר את טיפשותה של המשטרה או את תאוות הבצע של התאגידים הגדולים יותר. בינינו היה לנו כקרוב ל־$500 ורצינו מאוד לגרום לסכום לגדול, כפי שרוצים כל בעלי ההון המכובדים. 

לפיכך רקחנו הצעה שנראתה מכובדת כמו עלון פרסומת של מכרה זהב ורווחית כמו הגרלה בכנסייה, ובתוך שלושים ימים מצאת אותנו נוהרים לתוך קנזס עם צמד סוסים שדהרו בחן ועגלת מחנאות אדומה על התוכנית האירופאית. ג'ון טום הוא צ'יף משאלת־ערימת־כסף, הרופא האינדיאני המפורסם ונשיא שומרוני משבעת השבטים¹¹. אדון פיטרס הוא מנהל עסקי וחצי מהבעלים. היינו צריכים אדם שלישי ולכן חיפשנו ומצאנו את ג'יי קונינגהם בינקלי¹² נשען כנגד טור הדרושים של העיתון. לבינקלי הזה יש מחלה לתפקידים שייקספיריים והזיה על הופעה של 200 לילות על במת ניו יורק, אבל הוא מודה שהוא מעולם לא היה יכול להרוויח את החמאה למרוח על חוקי וויליאם ש. שלו¹³, לכן הוא מוכן לעזוב את סוג האופה הרגיל ולהיות מרוצה עם ריצה של 200 מייל מאחורי סוסי הרפואה. מלבד ריצ'ארד השלישי, היו לו עשרים ושבעה שירים צבעוניים¹⁴ ומומחיות בנג'ו והוא היה מוכן לבשל ולקרצף את הסוסים. נשאנו שורה יפה של תירוצים ללקיחת הכסף. אחד מהם היה סבון קסמים להסרת כתמי ורובעי שומן מבגדים. אחד היה סאם־וואה־טה, התרופה האינדיאנית הגדולה שהוכנה מעשב ערבה שנגלה על ידי הרוח הגדולה בחלום לאנשי הרפואה האהובים עליה, המנהיגים הגדולים מקגאריטי וסיבירשטיין, מבקבקי בקבוקים, שיקגו¹⁵; והאחר היה שיטה היתולית של כיוס אזרחי קנזס שהפחיתו את חנויות הכולבו לשבר עשרוני. תראו 'תה! זוג של ביריות משי, ספר חלומות, תריסר אטבי כביסה, שן זהב וכאשר האבירות הייתה פרח עטופים כולם בממחטת משי יפנית אמיתית ונמסרו לגברת היפה על ידי אדון פיטרס בעבור הסכום הזעיר של חמישים סנט, בעוד פרופסור בינקלי מבדר אותנו בסיבוב של שלוש דקות עם הבנג'ו.

זו הייתה תרמית מפוארת שהייתה לנו. השחתנו בשלווה דרך המדינה, נחושים להסיר כל ספק מדוע נקראה קנזס המדממת. ג'ון טום דוב קטן, בתלבושת צ'יף אינדיאני מלאה, הרחיק את ההמונים ממשחקי פרצ'סי חברתיים¹⁶ ושיחות בַּעֲלוּת ממשלתיות. בעודו במכללה לפוטבול במזרח רכש כמויות של אמנות הדיבור ומיומנות התפלפלות בשיעוריו, וכאשר הוא נעמד בעגלה האדומה והסביר לחקלאים, רהוט, על נפיחות והיפר־אסתזיה של הגולגולת¹⁷, ג'ף לא הצליח לחלק ל'ם את התרופה האינדיאנית מהר מספיק.

לילה אחד חנינו בקצה עיירה קטנה ממערב לסלינה. תמיד חנינו ליד נחל והקמנו אוהל קטן. לפעמים מכרנו את התרופה באופן בלתי צפוי ואז צ'יף משאלת־ערימת־כסף חלם שבני הזוג מניטו ציוו עליו למלא כמה בקבוקים של סאם־וואה־טאה במקום הנוח ביותר¹⁸. השעה הייתה בסביבות עשר ובדיוק נכנסנו מהופעת רחוב. אני הייתי באוהל עם הפנס, מחשב את רווחי היום. ג'ון טום עדיין לא הסיר את האיפור האינדיאני שלו וישב ליד המדורה, משגיח בתשומת לב על אומצת בשר יפה¹⁹ במחבת בשביל הפרופסור, עד שיסיים את המערכה מסמרת השיער שלו עם הסוסים המאולפים.

בבת אחת, מבין השיחים האפלים, נשמע קול נפץ כמו זיקוק וג'ון טום נואק ומחלץ מחזהו כדור קטן ששיקע עצמו כנגד עצם הבריח שלו. ג'ון טום צולל בכיוון הזיקוקים וחוזר, גורר בצווארונו ילד בסביבות תשע או עשר, בחליפת קטיפה, עם רובה ניקל קטן בידו, בערך בגודל של עט נובע.

"הנה, תינוק אינדיאני²⁰ שכמוך," אומר ג'ון טום, "בשביל מה אתה יורה עם ההוביצר²¹ הזה? אתה עלול לפגוע למישהו בעין. צא החוצה, ג'ף, ותטפל באומצה. אל תיתן לה להישרף בזמן שאני חוקר את השד הזה עם אקדח הצעצוע²²."

"עור אדום פחדן," אומר הילד כאילו ציטט מסופר אוהב, "תעז לשרוף אותי על המוקד²³ וחיוורי הפנים יסחפו אותך מהערבות כמו… כמו כל דבר. עכשיו, תן 'י ללכת או שאני אספר לאימא."

ג'ון טום שותל את הילד על שרפרף מחנה ומתיישב לידו.

"עכשיו, תגיד לצ'יף הגדול," הוא אומר, "למה אתה מנסה לירות כדורים לתוך המערכת של דוד ג'ון שלך. לא ידעת שזה טעון?"

"אתה אינדיאני?" שואל הילד, מביט למעלה, חמוד ככל שתעלו על דעתכם, אל עור הצבי ונוצות הנשר של ג'ון.

"כן," אומר ג'ון טום.

"טוב, אז, זאת הסיבה," משיב הילד, מנדנד את רגליו. כמעט נתתי לאומצה להישרף כשהסתכלתי על החוצפה של הצעיר הזה.

"או הו!" אומר ג'ון טום. "אני מבין. אתה הנער הנוקם ונשבעת לשחרר את היבשת מהאדום הפראי. זה בערך העניין, ילד?"

הילד הנהן בראשו חצי הנהון. לאחר מכן נראה קודר. זה 'יה לא ראוי לחלץ את הסוד מחזהו לפני שלוחם אחד נפל לפני רובה הסלון²⁴ שלו.

"עכשיו, תגיד לנו איפה הויגוואם²⁵ שלך, תינוק אינדיאני," אומר ג'ון טום. "איפה אתה גר? אימא שלך תדאג מזה שאתה בחוץ מאוחר כל־כך. תגיד לי ואני אקח אותך הביתה."

הילד מגחך.

"אני מניח שלא," הוא אומר. "אני גר אלפי ואלפי קילומטרים שם." הוא סובב את ידו אל עבר האופק. "אני נוסע ברכבת," הוא אומר, "בעצמי. ירדתי כאן בגלל שהכרטיסן אמר שהכרטיס שלי פג תוקף²⁶." הוא מביט בג'ון בחשדנות פתאומית. "אני בטוח ש'תה לא אינדיאני," הוא אומר. "אתה לא מדבר כמו אינדיאני. אתה נראה כמו אחד, אבל כל מה שאינדיאני יכול להגיד זה "ערמה טובה" ו"חיוור פנים מת"²⁷. תגיד, אני מתערב שאתה אחד מהאינדיאנים המדומים האלה שמוכרים תרופות ברחובות. ראיתי אחד פעם בקווינסי²⁸."

"לא משנה לך," אומר ג'ון טום, "אם אני סימן־סיגר או קריקטורת טאמני²⁹. השאלה לפני המועצה היא מה יש לעשות איתך. ברחת מהבית. קראת את האוולס³⁰. ביזית את מקצוע הנערים הנוקמים בכך שניסיתי לירות באינדיאני מאולף ומעולם לא אמרת: "תמות, כלב מעור אדום!" עברת על דרכו של הנער הנוקם תשע־עשרה פעמים יותר מדי. מה רצית להשיג?"

הילד חשב לרגע.

"אני מניח שעשיתי טעות," הוא אומר. "הייתי צריך ללכת רחוק יותר מערבה. הם מוצאים 'תם פראים שם בבתרונים³¹ ." הוא הושיט את ידו לג'ון טום, הנוכל הקטן. "בבקשה תסלח לי, אדוני," הוא אומר, "שיריתי עליך. אני מקווה שזה לא פגע בך. אבל אתה חייב להיות זהיר יותר. כשצופה רואה אינדיאני בלבוש המלחמה שלו, הרובה שלו חייב לדבר."

הדוב הקטן צוחק צחוק גדול עם קריאה בקצהו ומניף את הילד בגובה עשרה רגל ומושיב אותו על כתפו והבורח ממשמש את הגדילים ואת נוצות הנשר והוא מלא חדווה שהאדם הלבן חש כאשר הוא מנדנד את עקביו כנגד גזע נחות. ברור שדוב קטן והילד הזה הם חברים מכאן ואילך. העריק הקטן כבר עישן את מקטרת השלום עם הפרא ואתם יכולים לראות בעינו שהוא חושב על גרזן אינדיאני³² וזוג מוקסינים במידת ילדים.

אנחנו אוכלים ארוחת ערב באוהל. הצעיר מסתכל עלי ועל הפרופסור כלוחמים רגילים, שנועדו רק לשמש כרקע לתמונת המחנה. כשהוא יושב על קופסת סאם־ווה־טה, עם קצה השולחן מנסר את צווארו ופיו מלא אומצת בקר, דוב קטן שואל לשמו. "רוי," משיב הילד עם צליל בשר נלווה אליו³³, אבל כאשר מתייחסים לשאר השם ולכתובת הדואר שלו הוא מנענע בראשו. "אני מניח שלא," הוא אומר. "אתה תשלח אותי בחזרה. אני רוצה להישאר איתך. אני אוהב את המחנאות הזאת. בבית אנחנו הילדים עשינו מחנה בחצר האחורית שלנו. הם קראו לי רוי, הזאב האדום! אני משער שזה יספיק בשביל שם. תן 'י עוד חתיכה של אומצת בקר, בבקשה."

היינו חייבים לשמור על הילד הזה. ידענו שהייתה הוללות בנוגע אליו במקום כל שהוא ושאימא והדוד הארי והדודה ג'ין ומפקד המשטרה היו להוטים למצוא את עקבותיו, אבל הוא לא היה אומר לנו אפילו מילה אחת נוספת. תוך יומיים הוא היה הקמע של התלבושת של הרופא הגדול ולכולנו הייתה תקווה מזדחלת שהבעלים שלו לא יצוצו. כשהעגלה האדומה עשתה עסקים הוא היה בתוכה, מעביר את הבקבוקים לאדון פיטרס, גא ומרוצה כמו נסיך שהתכחש לכתר של מאתיים דולר בשביל רווח של מיליון דולר.

פעם ג'ון טום שאל אותו משהו על אבא שלו. "אין 'י אבא," הוא אומר. "הוא ברח ועזב אותנו. הוא גרם לאימא שלי לבכות. הדודה לוסי אומרת שהוא צורה."

"מה?" מישהו שאל אותו.

"צורה," אומר הילד; "איזה סוג של צורה – תן 'י לראות – הו, כן, צורה פנטנומנית³⁴. אני לא יודע מה זה אומר."

ג'ון טום התכוון לשים עליו את המותג שלנו ולהלביש אותו כמו צ'יף קטן, עם וואמפום³⁵ וחרוזים, אבל אני הצבעתי נגד³⁶.

"מישהו איבד את הילד הזה, זו נקודת ההסתכלות שלי על העניין, והם עשויים לרצות אותו. תן לי לנסות אותו עם כמה תכסיסים ותראה אם לא אצליח להעיף מבט בכרטיס הביקור שלו."

כך באותו לילה הלכתי אל אדון רוי שם־חסר ליד מדורת המחנה והסתכלתי עליו בזלזול ובבוז. "סניקנוויצל!" אני אומר, כאילו שהמילה גורמת לי להקיא; "סניקנוויצל! בהא! לפני שיקראו לי סניקנוויצל!"

"מה העניין איתך, ג'ף?" אומר הילד, פוער את עיניו לרווחה.

"סניקנוויצל!" אני חוזר ויורק את המילה החוצה. "ראיתי היום איש מהעיר שלך והוא אמר לי את השם שלך. אני לא מופתע שהתביישת לגלות אותו. סניקנוויצל! פיו³⁷!"

"אה, מה עכשיו," אומר הנער, מתקומם ומתפתל כולו, "מה קורה איתך? זה לא השם ש'י. זה קוניירס³⁸. מה קורה איתך?"

"וזה לא הכי גרוע," המשכתי במהירות, מחזיק אותו דרוך ולא נותן לו זמן לחשוב. "חשבנו שאתה ממשפחה נחמדה ואמידה. הנה אדון דוב קטן, ראש הצ'ירוקי, זכאי ללבוש תשעה זנבות של לוטרה על שמיכת יום ראשון שלו, ופרופסור בינקלי, שמשחק את שייקספיר ומנגן על בנג'ו, ואני, שיש לי מאות דולרים בקופסת הפח השחורה הזאת בעגלה, ואנחנו חייבים להיות זהירים בנוגע לחברה שאיתה אנחנו מסתובבים. האיש הזה אומר לי שההורים שלך גרים רחוק למטה בסמטת הנקופ הישנה³⁹, שאין בה מדרכות, והעזים אוכלות מהשולחן יחד איתך."

הילד הזה כמעט בכה עכשיו.

"זה 'א ככה," הוא נחנק. "הוא – הוא 'א יודע על מה הוא מדבר. אנחנו גרים בשד'ת הצפצפה⁴⁰. אני לא מסתובב עם עזים. מה קורה איתך?"

"שדרת הצפצפה," אני אומר בעוקצנות. "זה רחוב לחיות בו! הוא מתפרש על שני גושי בניינים ואז נופל מצחוק⁴¹. אתה יכול להשליך חבית קטנה של מסמרים לכל האורך שלו. אל תדבר איתי על שדרת הצפצפה."

"הוא – הוא באורך קילומטרים," אומר הילד. "המספר שלנו הוא 862 ויש מלא בתים אחר כך. מה קורה איתך – אוי, אתה מעייף אותי, ג'ף."

"בסדר, בסדר, עכשיו," אני אומר. "אני משער שהאיש טעה. אולי זה היה ילד אחר שהוא דיבר עליו. אם אתפוס אותו אראה לו מה זה להסתובב ולהשמיץ אנשים."

ואחרי ארוחת הערב אני הולך לעיר ושולח מברק לגברת קוניירס, בשדרת הצפצפה 862, קווינסי, אילינוי, שהילד בטוח וחצוף איתנו ויוחזק להוראות נוספות. בתוך שעתיים מגיעה תשובה להחזיק אותו קצר והיא תצא אליו ברכבת הבאה.

הרכבת הבאה צריכה להגיע בשש בערב ביום המחרת ואני וג'ון טום היינו בתחנה עם הילד. אתם יכולים לסקור את המישרים לשווא בחיפוש אחרי צ'יף משאלת־ערימת־כסף. במקומו היה אדון דוב קטן בבגדי שרד אנושיים עבור פלג האנגלו־סכסי והעור של נעליו מוגן בפטנט ולולאת העניבה שלו שמורה בזכויות יוצרים. הודות לדברים האלה ג'ון טום ביצע תרמיות בקולג' יחד עם מטפיזיקה ושמר על מכת המחץ לתיקול נמוך, אבל בגלל גוון הפנים שלו, שהוא קצת צהבהב, והסחבה השחורה של שערו החלק, הייתם יכולים לחשוב שהיה כאן גבר רגיל מחוץ למדריך העיר שעושה מנויים לעיתונים ודוחף את מכסחת הדשא בשרוולי חולצתו בערבים.

ואז הרכבת התגלגלה פנימה ואשה קטנה בשמלה אפורה, עם סוג של שיער מאיר, מחליקה החוצה ומסתכלת סביב במהירות. והנער הנוקם רואה אותה וצועק "אימאל'ה" והיא קוראת "הו!" והם נפגשים בחיבוק, ועכשיו העורות האדומים המטרידים יכולים לצאת מהמערות שלהם במישורים מבלי לחשוש עוד מהרובה של רוי, הזאב האדום. גברת קוניירס מגיעה ומודה לי ולג'ון טום בלי הקצוות הרגילים שאתם תמיד מחפשים באשה. היא אומרת בדיוק מה שצריך, בדרך משכנעת, ואין מוזיקה משנית של התזמורת. ביצעתי כמה דרישות אנאלפביתיות של אמנות השיחה, שאליהן הגברת מחייכת בחביבות כאילו הכירה אותי שבוע. ואז אדון דוב קטן מעטר את האוויר עם מגוון מטבעות לשון שלתוכן החינוך יכול לסדוק את רוח הדיבור. הייתי יכול לראות שאם הילד לא מיקמה ממש את ג'ון טום; אבל נראה שהיא הייתה מודעת לעגה שלו וגילמה את התפקיד המשלים להנהגתו במדע, הגורם לשלוש מילים לעשות את עבודתן של אחת.

הילד הזה הציג אותנו, עם כמה הערות שוליים והסברים שהפכו דברים לפשוטים יותר משבוע של אמנות הדיבור. הוא רקד סביב וחבט בגבנו באגרופים וניסה לטפס על רגלו של ג'ון טום. "זה ג'ון טום, אימאל'ה," הוא אומר. "הוא אינדיאני. הוא מוכר תרופות בעגלה אדומה. יריתי בו, אבל הוא לא פראי. השני הוא ג'ף. גם הוא עני. בואי ותראי את המחנה שבו אנחנו גרים, נכון שתבואי, אימאל'ה?"

היה ברור לעין שחייה של האשה היו גלומים בילד הזה. היא קיבלה אותו שוב במקום שבו זרועותיה היו יכולות לאסוף אותו וזה היה מספיק. היא הייתה מוכנה לעשות כל דבר כדי לרצות אותו. היא מהססת לשמינית השנייה ומעיפה מבט נוסף בגברים האלה. אני משער שהיא אומרת לעצמה בנוגע לג'ון טום "נראה שהוא ג'נטלמן, אם השיער שלו לא יסתלסל", ואת אדון פיטרס היא פוטרת כדלקמן: "לא גבר של נשים אלא גבר שמכיר אשה".

אז פנינו כולנו אל המחנה בידידות כאילו חזרנו מטקס אשכבה. ושם היא בחנה את העגלה ומלטפת בידה את המקום שבו הילד נהג לישון וטופחת סביב עיניה עם מטפחתה. ופרופסור בינקלי מנגן לנו טרובדור חזק על הבנג'ו והוא עומד להחליק לתוך מונולוג של המלט כשאחד מסוסיו מסתבך עם החבל שלו והוא חייב ללכת להשגיח עליו ואומר משהו על "סוכל שנית".

כשמחשיך אני וג'ון טום חוזרים אל מלון בורסת התירס⁴² וארבעתנו אוכלים שם ארוחת ערב. אני חושב שהבעיה התחילה בארוחת הערב ההיא, שכן אז אדון דוב קטן עשה עליית בלון אינטלקטואלית. נאחזתי במפת השולחן והקשבתי לו ממריא. לאדם האדום הזה, אם הייתי יכול לשפוט, היה את מתנת הידע. הוא לקח שפה ועשה איתה כל מה שרומאי היה יכול לעשות עם מקרונים. ההערות הקוליות שלו נרקמו כולן עם הפעלים והקידומות המלומדים ביותר. וההברות שלו היו חלקות והתאימות יפה למפרקי רעיונו. חשבתי ששמעתי אותו מדבר בעבר אבל לא. וזה לא היה גודל המילים שלו אלא האופן שבו הן באו; ואלה 'א היו הנושאים, שכן הוא דיבר על דברים שכיחים כמו קתדרלות ופוטבול ושירים ונזלת ונשמות ותעריפי נסיעה ופיסול. הגברת קוניירס הבינה את המבטאים שלו והצלילים האלגנטיים עברו הלוך ושוב ביני'ם. ומדי פעם בפעם ג'פרסון ד. פיטרס היה מתערב עם כמה מילים שחוקות חסרות טעם להעביר את החמאה או עוד רגל של עוף.

כן, נראה שג'ון טום דוב קטן נפל שבי מעט בחזהו בנוגע לגברת קוניירס. היא הייתה מהסוג המרצה. היו לה את המראה הטוב ויותר, אני אומר לכם. תיקחו אחת מאותן דוגמניות מעיל בחנות גדולה. הן נראות לכם כשייכות למערכת הבלתי אישית. הן מותאמות לעין. הן רצות אל ס"מ בהיקף ובגוון העור ואמנות אוורור האשליה שעור כלב ים ייראה טוב באותה מידה על הגברת עם היבלות וספר הכיס. עכשיו, אם אחת מאותן דוגמניות הייתה מחוץ לשעות העבודה והייתם לוקחים אותה, היא הייתה אומרת "צ'רלי" כשהייתם לוחצים עליה, ומתיישבת ליד השולחן, מה, אז היה לכם משהו דומה לגברת קוניירס. יכולתי לראות כיצד ג'ון טום יתנגד לכל נטייה לשנוא את האשה האינדיאנית הלבנה הזאת.

הגברת והילד נשארו במלון. בבוקר, אמרו, הם יתחילו בדרכם הביתה. אני ודוב קטן עזבנו בשמונה ומכרנו תרופות אינדיאניות בכיכר בית המשפט עד תשע. הוא עוזב אותי ואת הפרופסור לחזור אל המחנה, בזמן שהוא נשאר בצפון העיר. אני לא מאוהב בתוכנית הזאת, שכן היא מראה שג'ון טום לא נוח ביישוב הדעת שלו וזה מוביל למי אש ולפעמים לריקוד התירס הירוק ולעלויות. לא לעתים קרובות צ'יף משאלת־ערימת־כסף מתעסק במי אש, אבל בכל פעם שהוא עושה את זה, יש עשייה גדולה בצריפים של חיוורי הפנים שלובשים כחול ונושאים את האלה.

בתשע וחצי פרופסור בינקלי מגולגל בשמיכת הטלאים שלו, נוחר בחרוז לבן⁴³, ואני יושב ליד המדורה, מקשיב לצפרדעים. אדון דוב קטן מחליק לתוך המחנה ומתיישב כנגד עץ. אין אף תסמינים של מי אש.

"ג'ף," הוא אומר, לאחר זמן רב, "ילד קטן הגיע למערב כדי לצוד אינדיאנים."

"נו, אז?" אני אומר, שכן לא חשבתי כמוהו.

"והוא תפס אחד," אומר ג'ון טום, "וזה 'א היה עם אקדח ובחיים שלו לא הייתה לו חליפת בגדים מקטיפה."

ואז התחלתי לתפוס את העשן שלו.

"אני יודע את זה," אני אומר. "ואני אתערב איתך שהתמונות שלו הן על אהובים, וגברים טיפשיים הם המשחק שלו, אדומים ולבנים."

"אתה זוכה על האדום," אומר ג'ון טום, רגוע. "ג'ון, בעבור כמה סוסי פוני אתה חושב שאוכל לקנות את הגברת קוניירס?"

"דיבור שערורייתי!" אני עונה. "ז' לא מנהג חיוור הפנים."

ג'ון טום צוחק ונוגס בסיגר.

"לא," הוא עונה. "זו המקבילה הפראית לדולרים בהסדר הנישואין של האדם הלבן. הו, אני יודע. יש חומה נצחית בין המינים. אם הייתי יכול לעשות את זה, ג'ף, הייתי מניח לפיד בכל קולג' לבן שאיש אדום אי־פעם הניח רגל בתוכו. למה אתם לא עוזבים אותנו בשקט," הוא אומר, "לריקודי הרוחות וסעודות הכלבים שלנו, והנשים האינדיאניות המלוכלכות שלנו, לבשל לנו את מרק החגבים שלנו ולהטליא את המוקסינים שלנו?"

"עכשיו, אתה בטח לא מתכוון לנהוג בחוסר כבוד כלפי הפריחה הרב־שנתית המכונה חינוך?" אני אומר, מזועזע וחרד, "בגלל שאני עונד אותו על חזית החולצה המשכילה שלי בעצמי⁴⁴. קיבלתי חינוך," אני אומר, "ואף פעם לא נפגעתי מזה."

"לכדתם אותם בפלצור⁴⁵," ממשיך דוב קטן, לא מבחין בשיבוצי הפרוזה שלי, "ולימדתם אותנו מה יפה בספרות ובחיים ואיך להעריך מה שטוב בגברים ובנשים. מה עשית לי?" הוא אומר. "הפכת אותי למשה צ'ירוקי⁴⁶. לימדת אותי לשנוא את הוויגומים ולאהוב את דרכיו של האדם הלבן. אני יכול להביט אל עבר הארץ המובטחת ולראות את הגברת קוניירס אבל המקום שלי הוא בשמורה."

דוב קטן נעמד בשמלת הצ'יף שלו וצוחק שוב. "אבל, איש לבן ג'ף," הוא ממשיך, "חיוור הפנים מספק מוצא. זה מוצא זמני אבל הוא מעניק הפוגה והשם שלו הוא וויסקי." והיישר הוא הולך שוב בדרך אל העיר.

"עכשיו," אני אומר במוחי, "הלוואי שהמניטו⁴⁷ יניע אותו לעשות רק דברים בני־עַרְבוּת הלילה!" שכן אני מבין שג'ון טום עומד לעזור לעצמו באמצעות נחמתו של האדם הלבן.

השעה הייתה אולי 10:30 כשישבתי, מעשן, ושמעתי טפיפות⁴⁸ על השביל והנה מגיעה הגברת קוניירס בריצה, שיערה סתור לכל הכיוונים והמבט על פניה אומר פורצים ועכברים וקמח – כולם מעורבבים זה בזה כאחד.

"הו, אדון פיטרס," היא קוראת, כפי שהן נוהגות, "הו, הו!"

אני מבצע חשיבה מהירה ואומר את סיכום הדברים בקול. "עכשיו," אני אומר, "היינו אחים, אני והאינדיאני הזה, אבל אראה לו טוב־טוב בשתי דקות אם…"

"לא, לא," היא אומרת, פרועה ופוקקת את פרקי אצבעותיה, "לא ראיתי את אדון דוב קטן. זה בעלי. הוא חטף את הבן שלי. הו," היא אומרת, "בדיוק כשהוא היה שוב בזרועותיי! הנבל חסר הלב הזה! כל מרירות החיים יודעת," היא אומרת, "הוא גרם לי לשתות. השה הקטן והמסכן שלי, שהיה צריך להיות במיטה החמה שלו, נלקח על ידי השטן הזה!"

"איך כל זה קרה?" אני שואל. "בואי נקבל את העובדות."

"סידרתי את המיטה שלו," היא מסבירה, "ורוי שיחק במרפסת המלון והוא התקרב במעלה המדרגות. שמעתי את רוי צועק ורצתי החוצה. בעלי כבר הכניס אותו לכרכרה עד אז. התחננתי בפניו בשביל הבן שלי. זה מה שהוא נתן לי." היא הפנתה את פניה אל האור. יש שם פס ארגמן שנע לרוחב סנטרה ופיה. "הוא עשה את זה עם השוט שלו," היא אומרת.

"חזרי למלון," אני אומר, "ונראה מה אפשר לעשות."

בדרך היא מספרת לי כמה מהקורות. כשהוא חתך אותה עם השוט הוא אמר לה שהוא גילה שהיא באה בשביל הילד והוא היה על אותה רכבת. הגברת קוניירס חיה עם אחיה ושניהם השגיחו תמיד על הילד, שכן בעלה ניסה לגנוב אותו קודם. הסקתי שהוא היה גרוע יותר מיוזם מסילות ברזל ברחוב. נראה שהוא בזבז את כספה וחבט בה והרג את הקנרית שלה והפיץ שהיו לה רגלים קרות.

במלון מצאנו פגישה המונית של חמישה אזרחים זועמים לועסים טבק ומגנים את מעשה הנבלה. רוב העיר כבר ישן עד השעה עשר. אני מדבר עם הגברת קצת בשקט ואומר לה שאעלה על הרכבת של השעה אחת לעיירה הבאה, ארבעים מייל מזרחה, כי סביר להניח שאדון קוניירס המכובד ייסע לשם לקחת את המכוניות.

"אני לא יודע," אני אומר לה, "אם מה שיש לו זה זכויות חוקיות, אבל אם אני אמצא אותו אני יכול לתת לו שמאלית לא חוקית בעין ולקשור אותו ליום או יומיים, בכל מקרה, בגלל הפרעה להצהרת השלום."

הגברת קוניירס נכנסת פנימה ובוכה עם אשתו של בעל הבית, שחולטת קצת תה מנטה⁴⁹ שיסדר את הכול בעבור היקירה המסכנה. בעל הבית יוצא למרפסת, דוחף באגודלו את אחת מהכתפיות ואומר לי: "לא הייתה כל־כך הרבה התרגשות בעיר מאז שאשתו של בדפורד סטייגל בלעה לטאה אביבית. ראיתי אותו דרך החלון מכה אותה עם שוט הכרכרה והכול. כמה עלתה לך חליפת הבגדים שיש עליך? נר'ה שהולך להיות לנו קצת גשם, לא ככה? תגיד, דוק, האינדיאני הזה ש'ך נמצא בסוג של בהלה הלילה, לא? הוא מגיע בדיוק לפניך וסיפרתי לו על ההתרחשות הזאת כאן. הוא נותן סוג של קריאת גנאי ורוכב מכאן. אני משער שהשוטר שלנו יחזיק 'ותו במעצר ל'ני הבוקר."⁵⁰

חשבתי שאשב במרפסת ואחכה לרכבת של השעה אחת. לא הרגשתי רווי בעליזות. כאן היה ג'ון טום באחד מהילולות השכרות שלו ועסק החטיפה הזה הדיר שינה מעיני. אבל במחשבה שניה, אני תמיד מתקשה עם קשיים של אנשים אחרים.

כל כמה דקות הגברת קוניירס הייתה יוצאת למרפסת ומסתכלת במורד הדרך שבה נסעה הכרכרה, כאילו שהיא מצפה לראות את הילד הזה חוזר על סוס פוני לבן עם תפוח אדום בידו. עכשיו, זה לא מתאים לאשה? וזה מעלה חתולים. "ראיתי עכבר נכנס לחור הזה," אומרת גברת חתול; "אתה יכול ללכת ולהעריך את הקרש שם, אם אתה רוצה; אני אשמור על החור הזה."

בערך ברבע לאחת הגברת יוצאת החוצה שוב, חסרת מנוחה, בוכה בקלות, כפי שנקבות נוהגות לעשות למען שעשוען, והיא מסתכלת שוב בכיוון הדרך ההיא ומקשיבה.

"עכשיו, גברתי," אני אומר, "אין שום טעם להסתכל על עקבות גלגלים קרים. בזמן הזה הם כבר בחצי הדרך אל…"

"הס," היא אומרת, מרימה את ידה. ואני באמת שומע משהו מתקרב "פליפ־פליפ" בחושך. ואז נשמעת קריאת המלחמה האיומה ביותר שנשמעה אי־פעם מחוץ למדיסון סקוור גארדן בהצגה היומית של באפלו ביל⁵¹. ובמעלה המדרגות ואל המרפסת קופץ האינדיאני חסר הכבוד. המנורה במסדרון מאירה עליו ואני מתקשה לזהות את אדון ג. ט. דוב קטן, בוגר מחזור 91. מה שאני רואה הוא לוחם צ'ירוקי ונתיב המלחמה שבו טייל⁵². מי אש ודברים אחרים הניעו אותו להמשיך. עור הצבי שלו תלוי על חוטים ונוצותיו התערבבו כמו נוצותיה של תרנגולת מקורזלת. אבק של קילומטרים רבים על המוקסינים שלו והאור בעינו הוא מהסוג שהאבוריג'ינים לובשים. אבל בזרועותיו הוא נושא את הילד הזה, עיניו עצומות למחצה, עם נעליו הקטנות תלויות ומנדנדות ויד אחת מהודקת סביב צווארונו של האינדיאני.

"תינוק אינדיאני!" אומר ג'ון טום ואני מבין שפרחי התחביר של האדם הלבן עזבו את לשונו. הוא ההצהרה המקורית בטופרי דוב וצבע נחושת. "אני להביא," הוא אומר, והוא מניח את הילד בזרועות אימו. "רץ 15 מייל," אומר ג'ון טום – "איכס! תופס אדם לבן. מביא תינוק אינדיאני."

האשה הקטנה נמצאת בקצוות של גיל. היא חייבת להעיר את הצעיר מעורר הבעיות הזה ולחבק אותו ולהכריז שהוא האוצר הפרטי היקר של אימא שלו. עמדתי לשאול שאלות אבל הסתכלתי על דוב קטן ועיני תפסה מראה של דבר־מה בחגורתו.

"עכשיו לכי לישון, גברתי," אני אומר, "וגם רודף התענוגות הצעיר הזה, שכן אין עוד דאגה ועסק החטיפה הוא לא מה שהיה מוקדם יותר הלילה."

הובלתי במהירות את ג'ון טום למחנה וכאשר הוא נפל לישון הוצאתי את הדבר הזה מחגורתו והשלכתי אותו במקום שבו עין החינוך לא תוכל לראותו. שכן אפילו מכללות הפוטבול מסתייגות מאמנות הקרקוף בתוכניות הלימודים שלהן.

בשעה עשר ביום המחרת ג'ון טום מתעורר ומסתכל סביב. אני שמח לראות שוב את המאה ה־19 בעיניו.

"מה זה היה, ג'ף?" הוא שואל.

"ערמת מי אש," אני אומר.

ג'ון טום מזעיף וחושב מעט. "בשילוב," הוא אומר ישירות, "עם הטלטלה הפיזיולוגית הקטנה המעניינת הידועה כחזרה לתבנית. אני זוכר עכשיו. האם הם הלכו כבר?"

"ברכבת של 07:30."

"איכס!" אומר ג'ון טום, "עדיף ככה. חיוור פנים, תביא לצ'יף הגדול צ'יף משאלת־ערימת־כסף קצת ברום־זלצר ואז הוא ייקח שוב את עול האדם האדום."