מוסד הנסיכות – המשמעות שמאחורי התואר
מוסד הנסיכות – המשמעות שמאחורי התואר
מי מימיו לא חלם או לפחות רצה, לרגע, להיות בן מלך – נסיך או נסיכה?
כפי הנראה אחראית לכך העובדה ש"נסיך" או "נסיכה" הם מעין ערובה מוסכמת לחיים של אושר. התואר המלכותי מבטיח ארמון – להלן מבנה מגורים מפואר, ביגוד – להלן כתרים, תכשיטים, גלימות משי וארגמן וכמובן בילויים בלתי פוסקים נשפים, ארוחות ערב וריקודים הנמשכים אל תוך הלילה.
מי לא רוצה להיות נסיך, או נסיכה, בעולם מושלם שכזה?
אך האומנם נסיכים הינם כל מה שהם מתיימרים להיות?
כשילדות בנות חמש מבקשות להידמות לנסיכות – מה הן מבקשות בעצם?
וחשוב מכך, מה מבקשות אותן ילדות בנות חמש כשהן כבר בנות שבע, או עשר, או עשרים ושתיים?
האם גורם המשיכה המשמעותי ביותר הוא השמלות, המחולות, המיומנות או תרגילי הסייף?
האם בסופו של דבר החיפוש הוא אחר מה שנראה מלכותי ולכן נחשק כל כך להשגה?
הנסיך המאושר, גיבור סיפורו של אוסקר ווילד1, היה נסיך שכזה בימי חייו. "כשהייתי חי, ולבי היה לב אדם… לא ידעתי דמעות מהן. חייתי לי בארמון 'אין הדאגה', אשר אליו אסור לעצב להיכנס. ביום השתעשעתי עם רעי בגן, ולעת ערב הנהגתי את המחולות באולם הגדול. סביב הגן התנשאה חומה גבוהה מאוד, ואני לא התעניינתי לדעת מה מעבר לה. הכול סביבי היה יפה כל כך. חַצְרָנַי כִּנּוּנִי הנסיך המאושר, ואכן, מאושר הייתי, אם ההנאה תקרא אושר."2
הנסיך המאושר מילא בחייו את התפקיד המיוחל והנחשק, שנגזר מהגדרת מעמדו כנסיך: הוא נהנה כל היום. שום טרדה, שום מטלה, שום עול. אפילו הטרחה בניהול הממלכה אינה מוטלת על כתפיו. חייו אינם אלא שרשרת ארוכה מאוד של שעשועים. אך הנסיך, כדרכם של כל בני התמותה, סיים את חייו, ושלא כמו בני תמותה רבים, זכה להפוך לפסל, הנישא על כן גבוה מעל העיר. והנה, דווקא בגוף מצופה עלי זהב, עם לב עופרת ועיני ספיר, מגלה הנסיך אנושיות גדולה יותר משגילה בימיו. לא באשמתו, כמובן. כשהוא עומד, זקוף וגא על מעמדו, הוא רואה לא את הפאר וההדר, כי אם את העליבות והעוני אשר העמידו את תהילתו ושלוותו המדומה באור מפוכח ואמיתי.
הנסיך מקובע במקומו. מה שלא ידע שעליו לעשות בחייו, אין ביכולתו לעשות כעת, למען אלה שבסבלם הוא חוזה. סנונית קטנה, טובת לב, מסייעת בידו לסייע להם. אבן אחר אבן, עלה אחר עלה, משימה אחר משימה.
דווקא אז, כשהוא מוותר על תפארתו, על הדרו ועל מראהו, ומגשים בכך את ייעודו האמיתי – מישהו בעל כוח המסוגל לסייע לאלה הנדרשים לעזרה – דווקא אז מוצאים חברי מועצת העיר כי הנסיך המאושר אינו ראוי עוד להוסיף ולכהן כנסיך. הוא פשוט לא נראה מתאים. או במילותיו של הפרופסור לאמנות מן האוניברסיטה: "כיוון ששוב אין הוא יפה – שוב אין הוא מועיל."3
אכן, לנסיכים ונסיכות אמיתיים דרוש גם מראה "אמיתי". כזה שיאשש את מוצאם מעל לכל ספק. דרישה זו היא התשתית לסיפורו של הנס כריסטין אנדרסן, הנסיכה והאפונה4. המעניין בדרישה זו הוא, שבשונה מתפיסותיהם העממיות של פשוטי העם או לפחות של אלה שאינם בני מלוכה, כפי שהתגלו בנסיך המאושר, היא שהיא באה דווקא מבן מלוכה אמיתי – נסיך בכבודו ובעצמו: "הֹיה היה נסיך אחד, אשר רצה בנסיכה משלו – אבל נסיכה אמיתית! לכן עבר על פני תבל ומלואה כדי למצוא נסיכה כזאת. אמנם נסיכות היו מצויות למכביר, אך מעולם לא יכול לברר לעצמו אם נסיכות אמתיות הן, כי תמיד היה בהן דבר מה שאיננו כשורה."5
מהו אותו דבר "שאיננו כשורה", שהינו גורם חוזר ומטריד, המופיע אצל כל פשוטות העם המתחזות לנסיכות? באם נרצה לחדד את השאלה נתהה: מהי אותה תכונה נעלה, מיוחדת, מובדלת המאפיינת "נסיכה אמיתית", ואינה מצויה בשום מקום אחר? האם מראה חיצוני מלבב ומשובב נפש הוא אַמַּת המִידָּה היחידה הנחשבת?
"בפתחו את השער – והנה נסיכה עומדת לפניו. אך, אלי שבשמים! איזה מראה איום היה לה בגשם ובסופה! המים היו יורדים על שערותיה ובגדיה וחודרים לנעליה, ואף על פי כן הצהירה שהיא נסיכה אמיתית."6
מן הראוי לחזור על המשפט המכונן הזה שוב: "איזה מראה איום היה לה בגשם ובסופה! […] ואף על פי כן הצהירה שהיא נסיכה אמיתית."7 כיצד אפשר ליישב שתי מחלוקות חריפות כל כך, שני קצוות מנוגדים כאלה בחפיפה אחת? כיצד תעיז נסיכה אמיתית לטעון כי הריהי נסיכה אמיתית שעה שאינה נראית כנסיכה אמיתית כלל ועיקר?!
אמנם כן, אמו המומלחת של הנסיך מפליאה לטכס עצה ולהטמין אפון לא מבושל תחת ערימה גבוהה של מזרנים, כרים וכסתות כדי לבחון את עדינותה של הכלה המיועדת. מבחן מיותר לכל הדעות, שהרי אילו הייתה נראית הנסיכה כנסיכה אמיתית כבר ברגע הראשון, לא היה כלל צורך בבדיקה שכזו. כלומר, אלמלא ירד באותו רגע גשם זלעפות שהחריב את תסרוקתה וקלקל את איפורה המושלם, כמובן. גם מבחן האפון אינו אלא דרך מתוחכמת יותר לעמוד – לא על מידת עדינותה של הנסיכה, כי אם על מידת טיפוחה. "שהרי רק לנסיכה אמיתית יהיה עור עדין שכזה, שתוכל לחוש באפונה מבעד לעשרים הכסתות."8 הלוא מה יש לה עוד, לנסיכה אמיתית, לעשות בחייה מלבד לשקוע בשעות אינספור של טיפוח וליטוש עצמי בכדי להפיק – בסופו של דבר וכראוי – שיער מסורק בקפידה, פני חרסינה משורטטות ועור רך כנוצה?
באם קיימת נימה ביקורתית בסיפור זה, הרי שהיא מוצנעת תחת נימתו השגורה והמקובלת של הסיום האגדי הנכון – חתונתם של הנסיך והנסיכה. עם זאת, סיפורו הנוסף של הנס כריסטין אנדרסן, רועה החזירים9, מבטא כבר גישה מפוכחת ושכלתנית יותר, החותרת תחת המוסכמה הבלתי מעורערת והשטחית משהו, הרואה בנסיכים ונסיכות יצורים חד ממדיים ויפים להפליא.
ראשית השבר מופיע כבר בפסקה הפותחת. על אף שהיא מתחילה כבכל האגדות, עדיין היא שונה מהן בתכלית השינוי: "הֹיה היה נסיך, שלא היה לו כסף רב, אבל מלכות הייתה לו. כשרצה להתחתן, פנה אל בתו של הקיסר והציע לה נישואים. שמו של הנסיך נודע לתהילה בכל מקום, ומאות נסיכות היו שמחות להינשא לו; אך האם סבורים אתם שהיא נישאה לו? אם כן – עתה הקשיבו."10
נסיך נטול אמצעים אך עטור תהילה מבקש לשאת לעצמו את בת הקיסר – עניין של התאמת מעמדות – אך נדחה על הסף. נכסים אין לו, גם לא כסף ואפילו טיב מראהו החיצוני לוט בערפל. אך נסיך הוא נסיך, גם ללא נכסים, כסף וצדודית מצודדת ומן הראוי לנסיכה להינשא לו. אלא שכשם שלא מדובר כאן בנסיך רגיל, גם לא מדובר כאן בנסיכה רגילה.
נדמה כי בת הקיסר לקחה את מושג הנסיכות צעד אחד קדימה. את שעשועי הנסיך המאושר היא הפכה לאורח חיים ולהגדרת זהות. מלבד מלשחק ולחפש לעצמה שעשועים חדשים, אין היא עושה דבר. זאת אומרת, דבר מלבד להתפנק, להתבטל ולהתקומם נגד דברים מטופשים להפליא.
הנסיך הנחוש נחוש בדעתו שלא לוותר: הוא מתחפש ומציע עצמו לשירותו של הקיסר. בהיעדר מקצוע פנוי אחר, ממנה אותו הקיסר לרועה על חזיריו המרובים ומקצה לו חדר זעיר ועלוב למגוריו. הנסיך אינו נרתע ומשסיים את יום עבודתו, עמד וניגן בסיר פעמונים מיוחד. התמדתו השתלמה לבסוף שעה שהגיעה הנסיכה וחמדה לה את אותו הסיר, אלא שהנסיך קבע עבורו מחיר גבוה, כמעט מופרז: עשר נשיקות נסיכותיות.
בשערורייה כזו לא נתקלה הנסיכה מימיה, אך צלצוליו המצטלצלים של הסיר וכוחותיו המופלאים היו חזקים מגערותיה ותרעומותיה והיא התרצה לבקשתו. הצעצוע החדש שנקנה במחיר נשיקותיה שומר על יוקרתו בדיוק למשך הזמן שנדרש לנסיך להמציא צעצוע חדש – רעשן שניגן את כל מחולות הוולס והפולקה שעה שסובבו אותו.
מחירה של ההמצאה החדשה היה גבוה יותר – מאה נשיקות.
""ודאי מטורף הוא הברנש", אמרה הנסיכה והחלה להתרחק מן המקום. אבל אחרי שעברה כברת דרך קטנה, נעצרה: "יש לעודד את האמנות," אמרה, "אחרי הכול, הרי אני בת הקיסר.""11
באיזו קלות מכריעה האמנות את הכף בעד שיקולי האיכות והטיב. קודם היה זה מראהו העלוב של הנסיך המאושר (לשעבר) אשר נישל אותו ממעמדו הרם. כעת זהו רעשן מוזיקלי שאינו אלא תיבת נגינה משוכללת. בת הקיסר, פטרונית האמנות, מחויבת לעודד את התרבות הנעלה והמרוממת – בתנאי שתשרת כמובן את דרישותיה הנחוצות וההכרחיות בוודאי.
וכך מתחילה הנסיכה להעניק לרועה החזירים את מאה נשיקותיו, אלא שאביה הקיסר הבחין בהתקהלות וקטע את ההתרחשות בחמת זעם. "וכך גורשו הנסיכה ורועה החזירים כאחד מממלכתו. הנסיכה ישבה לה ובכתה, בעוד רועה החזירים מקלל והגשם שוטף בכל עוז.
"מסכנה שכמותי!", אמרה הנסיכה, "לו אך הסכמתי להינשא לנסיך יפה התואר! הו, אומללה אני כל כך!"
רועה החזירים פנה אל מאחורי עץ אחד, מחק את השחור והחום מעל פרצופו והשליך את בגדיו הישנים. עתה צעד אליה במלבושי נסיכים, שמפוארים היו כל כך, עד שֶמֵּאֵליהָ קדה הנסיכה קידה.
"יקירתי, עכשיו אני בז לך," אמר, "את פניו של נסיך יקר השיבות ריקם; השושן והזמיר לא היו לטעמך; אבל רועה החזירים – אותו יכולת לנשק בעבור תיבת נגינה. עכשיו יכולה את לקבל מה שביקשת!" ובאומרו זאת פנה ממנה והלך לו; והיא יכלה לעמוד בחוץ, אם רצתה בכך, ולשיר…"12
אכן, אומללה הנסיכה, שהרי במה חטאה כי אם במילוי תפקידה המלכותי עד תומו? מה עוד נדרש ממנה לעשות, מלבד לשעשע את עצמה בהבלים חסרי טעם? בהתפנקויות מטופשות ובבזבוזים? מה עוד צריכה נסיכה אמיתית להיות מלבד ייצוג ברבורי של מראה וחזות מלכותית?
הרבה, הרבה יותר מזה.
המושגים "נסיך" ו"נסיכה" מגלמים בתוכם תפיסה של שלמות שהאנשים הפשוטים אינם יכולים אלא לשאוף אליה, לעולם לא לאחוז בה. הלוא כיצד יוכל אדם רגיל, יום־יומי, להיות אציל נפש, עדין הליכות, בעל חזות מושלמת וגינונים ללא דופי? חשוב מכך – כיצד יוכל להיות כזה תמיד, בכל יום ובכל שעה משעות היממה?
זו לא משימה בלתי אפשרית. זו דרישה בלתי מציאותית.
על אף הידיעה כי שלמות שכזו אינה בנמצא, השאיפה אליה קיימת ורוחשת כל הזמן. אנשים שנדמים להיות בעלי חזות מלוטשת זוכים פעמים רבות להכתרה ולהאדרה, המעלה ומבדילה אותם מן היתר.
"נסיך" ו"נסיכה" אינם נדרשים להזיע בכדי להשיג את השלמות המיוחסת להם. היא פשוט עוברת אליהם בירושה.
כששלמות כזו מוצגת לראווה, היא מסנוורת, ללא ספק. יש בה הוד והדר, יש בה את "המשהו המיוחד", ששובה את העין. אך שלמות כזו, שלא נקנתה ולא נרכשה אלא בתואר ובשם, היא שלמות לא נכונה. חשוב מכך – היא שלמות לא רצויה.
בחייו הארציים היה הנסיך המאושר התגלמות האושר עלי אדמות. הוא לא עשה דבר, לא היטיב עם איש, לא נפגע ולא פגע, לא לכלך ולא התלכלך. בחייה המלכותיים הייתה בת הקיסר ילדת תפנוקים קלת דעת, שלא פעלה אלא לפי הכלל הפשוט של מילוי כל משאלותיה בו ברגע שבו הן מבוטאות.
הן הנסיך המאושר והן בת הקיסר ירדו מכנם המפואר וגורשו מיוקרתם המלכותית אל פח אשפתות, אז איזה הבדל יש ביניהם:
אפור, עלוב ודהוי – לב העופרת של הנסיך המאושר חזק יותר מהאש המאכלת של הצורף והוא נלקח למשמרת בגן העדן של אלוהים. בלב זה גלומות כל התכונות הראויות הנדרשות לנסיך אמיתי: טוב לב, אצילות נפש, טוהר ותמימות.
כשבת הקיסר מסולקת מארמונו המפואר של אביה, היא נותרת בחוסר כל. רק מגרעותיה הרעות, שהיו לה לרועץ, מארחות לה לחברה: כעס, קנאה, ילדותיות, זעם, רוח שטות, חוסר כבוד והעדר אכפתיות.
נסיכות אמיתית, כפי שמוכיחה הנסיכה עם האפון, גלומה באפונה קטנה אחת, אפונה המייצגת תכונה אחת, שהיא – היא התכונה החשובה והנעלה מכולן: עידון. זו המעלה המבדילה בין מי שהוא נסיך באופיו לבין כל אחד אחר, יהיה בעל מעמד, תואר אצולה, מראה או שם מפואר וחשוב ככל שיהיה. עדינות היא הדבר היחיד שלא כסף ולא ירושה יוכלו לקנות. עדינות היא דבר שטמון בנפש.
אפשר לסגל ולשבח אותה, אך כדי לעשות זאת – צריך לרצות בה. הנסיך המאושר לא ידע שקיימת בו עדינות כזו עד שנדרש לה והעצים אותה בעזרתה של סנונית טובת לב. לבת הקיסר לא הייתה עדינות כזו מעולם, ועל כן לא ביקשה לחפש אחריה, מרגע שאבד לה גם תוארה המלכותי.
כובד המשקל של מוסד הנסיכות מחייב רק משום שאמת המידה הנדרשת בו הינה גבוהה כל כך. אך כדי להגשימה לא נדרשת אבן בוחן של תפיסות שווא, המכתירה את ההישגיות הלא נכונה. כדי להגשימה, צריך להסתכל לכיוון הנכון ולחפש אחר המטרה הראויה, הנמצאת – קרוב לוודאי – בכל אחד ואחת, גם אם בעורקיהם זורם דם כחול פחות.
מי מימיו לא חלם או לפחות רצה, לרגע, להיות בן מלך – נסיך או נסיכה?
הבשורות הטובות הן, שלא צריך תואר או שושלת יוחסין מכובדת לצורך כך.
הבשורות הפחות טובות הן, שעדיין, התואר והשושלת המכובדת נתפסים פעמים רבות מדי כדבר האמיתי.
המאמר פורסם לראשונה בהפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים