המסע בהצגות ילדים
המסע בהצגות ילדים
זה קרה בחנוכה.
בעקבות המלצה חמה ומתוקה שציוותה בפשטות "רוצו!", הלכתי לצפות בהמלאך של בית ליסין. קוששתי שתי ילדות עם קירבה גנטית שתעזורנה לי להתמזג טוב יותר בקהל, ורכשתי כרטיסים עם ציפיות גבוהות, אך לא גבוהות מדי. בכל זאת, הצגת ילדים.
אבל המלאך לא הייתה "הצגת ילדים". זו הייתה הצגה לכל דבר. הצגה נפלאה, מרתקת ומרגשת. דרך הסיפור של אפרים סידון והכוריאוגרפיה של גלעד קמחי, המוזיקה של אורן אלדר ואמיר לקנר, התלבושות של אורנה סמורגונסקי, התאורה של אורי מורג וכמובן השחקנים: הילה זיתון הייתה נסיכה נהדרת. מהאגדות. אופיר וייל היה משעשע עד דמעות. דור אוחיון הייתה מקסימה, גיא מסיקה מרגיז בצורה מקצועית ביותר (עם קול נפלא!) ושחר ישי מתוק ושובה לב.
מסתבר שזה תמיד נכון, מה שאומרים. מי שרציני – רציני בכל מה שהוא עושה. ומי שהוא שחקן אמיתי – יהיה שחקן אמיתי גם בהצגות ילדים.
אבל אז עצרתי וחשבתי על המשפט הזה. ליתר דיוק – על השיפוטיות והביקורתיות שעלו ממנו, כלל מבלי להתכוון. שהרי, למה שחקן שמופיע בהצגת ילדים צריך להיות פחות אמיתי משחקן שמופיע בהצגות למבוגרים? מי יצר את המדרג הזה, שמסכל, אפילו אם באופן תת הכרתי, את האפשרות להעריך מישהו על העבודה הנהדרת שהוא עושה, רק בגלל שהוא מייעד אותה לקהל… צעיר? קטן? לא מבין? לא מנוסה? ילדותי?
רציתי להבין טוב יותר את שורש השאלה הזו. אז פניתי לשאול את השחקנים. שחקנים בתיאטראות לילדים שמשחקים גם בהצגות למבוגרים: איך הם תופסים את עצמם? איך הם תופסים את עצמם ביחס לאופן שבו החברה תופסת אותם? איך זה מרגיש להיות שחקן כזה, שמשחק על שתי במות שונות כל כך והאם, בעצם, קיים ביניהן שוני כזה גדול?
אני מודה שהופתעתי. ההפתעה הזו הייתה הדבר היחיד שלא ציפיתי שיקרה.
התרגלתי, מכל כתבה וראיון המסקרים שחקן עולה או שחקנית עובדת, למידת התייחסות מזלזלת, שלא לומר מתנשאת משהו, עת מתגלה עבודה לילדים בעברם האמנותי. רבים מתארים את החוויה כסיוט מתמשך, אחרים מתנצלים או מסבירים שזה קרה במקרה. גם כשנמצא מי שמבטא אהבה והערכה לעשייה זו, מצליח הטון הביקורתי – רחמני של הסיקור להחמיץ מעט את האווירה.
לא כאן.
האנשים שתפגשו מיד מתרגשים באמת ממה שהם עושים. הם אוהבים, מאמינים ומוקירים את עבודתם, למרות שהיא לא תמיד קלה ופעמים רבות בהחלט מאתגרת, לא פחות מדרכו של כל איש מקצוע אחר. החדווה והקסם שכולם מחפשים לשווא באורות נוצצים ובבגדי פאר של הופעות בכורה נמצא כאן, בעבודה אמיתית, יצירתית ורגשית מאוד של אנשים שבחרו לעבוד במשהו שמדבר אליהם באמת.
אומרים שאם רוצים לאכול במסעדה, כדאי להישאר מחוץ למטבח. במקרה הזה, אני חושבת שהמטבח – למי שעדיין לא טעם את האוכל – הוא מעורר תיאבון נפלא ובהחלט הכרחי.
תיאטרון גושן
תיאטרון גושן הוא תיאטרון מבוסס ומוכר, הפועל מאז שנת 1989 ומנוהל על ידי זוג: השחקן – אמן יואב שמר ואשתו, אשת החינוך לגיל הרך, אביגיל שמר אהרון.
מחול הגחליליות, ההצגה שבה צפיתי, אחת מיני רבות מבין ההיצע העשיר של התיאטרון, היא חוויה של שילוב ססגוני בין מוזיקה, ריקודים וסיפור המתובל נושאים רציניים בהומור וגם בעוד המון הפתעות חינניות בדרך.
הגחלילית הראשית מגולמת על ידי מאיה קופצ'יק, ומאיה קופצ'יק – זאת יש להבהיר מיד – היא גחלילית מקסימה: מלאת חיים, משעשעת, נמרצת, תוססת, מרגשת ומאוד מאוד מצחיקה. הילד בן השש (שוב, תרגיל הסוואה הכרחי) צפה בה מרותק, קשוב לכל תנועה והבעה. אפשר שמהבחינה הזו הוא היה דומה לי, להוציא את העובדה שאני כמובן לא צפיתי על עצמי מהצד.
רשימת ההישגים המקצועיים של מאיה, רקדנית ושחקנית, מסחררת לא פחות מהופעתה הבימתית: לימודי בלט קלאסי במשך 8 שנים, לימודים ב"אוניברסיטה לתרבות מוסקבה" במשך 4 שנים נוספות, הופעות במאדאם באטרפלי, מפיסטופלה, אמדיאוס, המלט, קברט וכמובן מחול הגחליליות. אומנם, עד לתחילת עבודתה בתיאטרון גושן לא חשבה מאיה על הצגות לילדים ואפילו לא הייתה מודעת להיקף פעילותו של התחום בארץ. אך מבחינתה, מרגע שהתחילה, מדובר בעבודה לכל דבר ועניין: "כשאתה סולן – אתה סולן בכל מקום. כשאתה סוחב את ההצגה על הכתפיים שלך, זו המחויבות שלך. אין הבדל מבחינתי. אני לוקחת כל תפקיד מאוד ברצינות."
הרצינות הזו מחלחלת גם למציאות שמעבר להופעה עצמה. הצעות שמצטיירות למאיה כעבודה המזלזלת ברמת השכל של קהל הילדים לא נחשבות כלל כאפשרות מקצועית עבורה: "חשוב שהרמה של הצגת ילדים תהיה גבוהה מאוד" היא קובעת נחרצות. "גם הצגת תיאטרון וגם מחול, כי אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו לדברים הכי טובים שיש. זה הקהל שאנחנו נקבל אחר כך בתיאטרון למבוגרים. אני מתייחסת אליהם כקהל בוגר לכל דבר."
מעבר למחויבות ולמקצועיות, מעבר ליצירתיות ולשילוב הסגנונות, מאיה מכירה בפן האישי, הנוגע בילדה הפרטית שבה: "ישר התחברתי לתפקיד של לילית. בגלל שבאתי מרוסיה כשהייתי בת שמונה, הייתי ילדה שונה בכל דבר: לא דיברתי עברית, הייתי לבושה אחרת, מסתרקת אחרת, עם משמעת אחרת. קיבלו אותי בצורה טובה, אבל לקח לי זמן להתאקלם באמת, להבין את המנטאליות הישראלית, את הילדים הישראלים. גם אם משהו הציק לי – לא יכולתי להגיד את זה. וגם הם לא ידעו איך לדבר איתי. את הפגיעות הזאת לקחתי איתי להצגה."
העבודה עם ילדים בכלל ועם ילדים בעלי מוגבלויות בפרט הולידה במאיה, שלא לומר חרתה בה, תובנה מרגשת במיוחד: "הופעה לילדים עם מוגבלויות זו ההופעה הכי חשובה בעיני. הם יושבים בשורה הראשונה, שהיא השורה שאני הכי רואה (כי שם אני תופסת את הפוקוס של הפירואטים).
אני מרגישה אינטואיטיבית איך הם נהנים להסתכל על זה. הם מרגישים הכול, הם יודעים הכול. אני זוכרת איך פעם, לפני שעליתי, שמעתי מאחורי הקלעים ילד שפשוט לא הפסיק להשתולל. ואז, ביציאה הראשונה בקפיצות של הגחליליות, ראיתי איך הוא לא מוריד ממני את העיניים ופתאום מחייך. היו לי דמעות בעיניים ורקדתי עוד יותר יפה. לפני זה לא הייתה לי מודעות כל כך גדולה כמו שיש לי עכשיו. עכשיו אני הרבה יותר רגישה לאנשים סביבי – אנשים שיושבים לידי באוטובוס, שעוברים לידי ברחוב. מישהו שצריך עזרה לעבור את הכביש. גם התחלתי לאהוב יותר ילדים. קודם הייתי מאוד עסוקה בקריירה ולא כל כך הסתכלתי עליהם. עכשיו אני מסתכלת איך הם מחייכים, מה מעניין אותם. יש להם עולם שלם, שלפעמים אנחנו המבוגרים מתעלמים ממנו."
לצד מאיה הגחלילית מופיע צורי הצרצר בגילומו של השחקן היחיד שגם מדבר על הבמה – שלומי טפיארו.
קשה להציג את שלומי טפיארו. כשחקן מוכשר, שעובד בחריצות ובהצלחה במגוון הצגות, סיפרו על אודותיו פעמים כה רבות בעבר, שכל ניסיון נוסף יהיה אך חזרה על הידוע. לכן, אולי כדאי שלא למנות – שעה ארוכה – את כל מה שעשה (עלמה ורות, נערי ההיסטוריה, תפוחים מהמדבר, מקסי ואני, היופי כן קובע), אלא לתאר – בפשטות – את מה שהוא עושה הכי טוב: מְשַחֵק.
שלומי טפיארו הוא אחת ההוכחות לכך שאין תפקידים קטנים. צורי הצרצר שלו הוא דמות נפלאה. כן, היא מיועדת לילדים וכן, היא נהדרת: מלאת חיוניות, מניעה את העלילה קדימה ואפילו מפעילה את הקהל ומערבת אותו בסיפור. זה לא מובן מאליו, בכל תיאטרון ובפני כל קהל.
משחקן כזה מצופה שיתנצל על עבודה בהצגות ילדים, כשם ששחקנים רבים מצטדקים אל מול שאלות שכמו דוחקות אותם לפינה בנושא. אבל שלומי לא מתנצל. הוא באמת אוהב את העבודה שלו. אולי זו גם הסיבה שהוא עושה אותה כל כך טוב. הבחירה להשתתף בהצגות ילדים היא בחירה מושכלת מבחינתו – מאתגרת מבחינת ההתנהלות והדחיסות, לא בגלל התכנים או "מה יגידו": "באיזשהו מקום, יש לי תחושה כזו של מין שליחות, לעשות דבר כזה. הצגות ילדים הן משהו מאוד אינטנסיבי. אתה יוצא אליהן בחמש בבוקר, לפעמים גם קודם. אם זה היה רק זה ולא היה תיאטרון למבוגרים, הייתי כל כולי בעניין. אבל בגלל שיש את המעבר ויש שאיפות לכל מיני מקומות, זו השלמת הכנסה מצוינת. ולפעמים יש עדיין הבזקים קטנים, שבהם אני רואה ילד מחייך או ילדה שמתרגשת מדברים שנאמרים או נעשים על הבמה. אולי בגלל שאני אבא עכשיו, אני יכול לראות את הבן שלי יושב שם ומתרגש. אני אשמח להמשיך עם זה הרבה זמן, אולי בתדירות פחות גבוהה, רק בגלל שזה שוחק."
הצגות ילדים עבור שלומי הן לא רק עניין של שיקול כלכלי. יש בעבודה הזו סוג של מקפצה מקצועית, חשובה לא פחות מכל מקפצה אחרת: "מנכ"ל תיאטרון אולי לא יבוא ויראה את זה, אבל בהתפתחות האישית שלי אני מרגיש שזה תורם לי המון" מעיד שלומי. "יש משהו מאוד משוחרר בהצגות ילדים. משהו חי, נושם – מאוד כאן ועכשיו. משהו שגורם לשחקנים לעשות דברים שהם לא היו עושים במקום אחר. אני חושב שזה עוד סוג של טבע או מנהג ששחקן יכול לרכוש לעצמו במהלך עבודה על הצגות ילדים."
משתתף שלישי הוא רומן גרשקוביץ', סוג האנשים שניתן להכתיר כ "דור שני למשפחת התיאטרון": ילד שנולד לאבא במאי של שני תיאטראות – תיאטרון לילדים ולמבוגרים – המתנהלים במקביל, זה לצד זה. ילד שמכיר את התשוקה והאהבה האמיתית לעולם הבמה, אבל גם את הקשיים המרצפים את הדרך. קשיים שרומן נאלץ גם לחוות בעצמו.
בדרך כלל אין דבר טוב שאפשר לזקוף לטובת שיבושים ואכזבות, אבל אצל רומן, כך נדמה, הן הצליחו לנקות את כל הרעש המיותר של יוהרה וכבוד, שהרבה פעמים מתערבב ומפריע בדרך. רומן מודה בכנות כי הבחירה בהצגות ילדים הייתה כורח כלכלי, צורך להתפרנס ולעבוד, אך משתמש באותה הכנות כדי לספר כיצד ההצלחה והאהדה החיובית מצד הקהל הצעיר הצליחו לשכך את קשיי ההתחלה של השחקן המתחיל. יותר מכך, הם הצליחו לשכנע אותו שהוא טוב במה שהוא עושה. מתוך האמונה הזו, גם העבודה בהצגות למבוגרים התחילה להגיע. לאט, אך בצורה יציבה ועקבית. מצד שני, משחק מעולם לא היה דבר יציב במיוחד. הצלחה בתפקיד מסוים לא מבטיחה קביעות בתפקיד אחר. יוצא אפוא שדווקא הצגות לילדים הן ההכנסה הקבועה (והטובה) בהישגיות המקצועית המתפתחת של רומן כשחקן.
יחסה של הסביבה המקצועית לשחקן בהצגות ילדים, ו-וודאי בהשוואה לטלוויזיה או לתיאטרון גדול ומבוסס, אינו אוהד בלשון המעטה. רומן מכיר בכך, אך לא בהכרח מסכים. השפיטה החברתית הזו מרדדת את התחום ואת האנשים שעובדים בו – הוא טוען, לא בגלל איכות העבודה שלהם, אלא בגין האופן שבו הם נתפסים בעיני הסביבה, המודדת הצלחות על פי אמות מידה "מבוגרות" יותר. אבל רומן, מנוסה ולמוד ניסיון, כבר מכיר בערך החשוב של העולם שבו הוא עובד: "אומנם אנחנו מזלזלים בהן (הצגות ילדים), אבל ההשפעה שלהן יכולה להיות כל כך אדירה, ולכן אני מאוד נזהר בקטע הזה. גדלתי עם אבא שגם עושה הצגות ילדים והוא כל הזמן דיבר, עד כמה חשוב העניין הזה. בהצגות למבוגרים אני יכול לעבוד גם אם אני לא מסכים עם התוכן. אני שחקן מקצועי – אני אומר דברים ששייכים לתפקיד, לא אלי. למבוגרים יש דעה משלהם והם יודעים להתנער, אם צריך. גם אני. לעומת זאת, בהצגות ילדים עם מסר שנוי במחלוקת אני לעולם לא משתתף. יש לי הרבה אחריות. הצגות ילדים הן גם חינוך. זו ממש השפעה על דור חדש, השפעה שיכולה לגרום נזק. ולזה אני לא מסכים."
תיאטרון המפתח
תיאטרון המפתח נולד, מופעל ומנוהל על ידי אבי זליכה ודקלה כץ, זוג יוצרים נשוי, הורים לאיה (6) ומיכאל (3), שכותבים, מעצבים ומופיעים במה שנראה כמפעל חיים קטן ומלא קסם, תרתי משמע.
תחילת דרכם המקצועית של אבי ודקלה לא סומנה כמתעתדת לעסוק בתחום של תיאטרון לילדים. ההחלטה היצירתית הזו ניצתה במפגש האישי ביניהם, כשאבי, שעיבד את ספרו של רוברט לואיס סטיבנסון אי המטמון, פגש בעידוד ובעיבוד התיאטרלי של דקלה, הילדה ממציאת הסיפורים. "כל נושא ספרות הפנטזיה וספרות לילדים, וכמובן גם קולנוע של פנטזיה ואגדות, היה תמיד מה שעניין אותי" היא מספרת. "למרות שההכשרה שלי הייתה בתחום התסריטאות והקולנוע, הרגשתי שזה המקום הטבעי שלי, ליצור לילדים. זה היה בעצם ליצור בשבילי."
"בסוף השנה הרביעית בחוג למשחק באוניברסיטת תל אביב, כשדיברנו על מה אני הולך לעשות – כשחקן – אמרתי: אני רוצה לעשות תיאטרון לילדים" מוסיף אבי. "לא ממש הכרתי את התחום אבל ידעתי שאני רוצה לעסוק בו. ממש באופן אינטואיטיבי. כשהכרתי את דקלה נולד החיבור של לממש את זה ולהפוך את זה לאמיתי. הכתיבה של דקלה היא לא מובנת מאליה בעיני. זו כתיבה מאוד פיוטית, מאוד נוגעת. יש בה עומקים ומקצבים והיא הבסיס לכול העולם החזותי שלנו. אנחנו יושבים ביחד, לוקחים רעיון ומתחילים לפתח, אבל בסופו של דבר הכתיבה היא שנותנת את הבסיס להצגה, שהופכת אותה למשהו הרבה יותר עמוק."
יצירה המיועדת לילדים אינה נתפסת בעיניהם כמשהו קל ערך ונטול מאמץ. להיפך. עבורם, זהו עולם ומלואו. הקלות שבה אנשים ניגשים לכתיבה בכלל ולכתיבה לילדים בפרט, מקוממת אותם.
"כתיבה לילדים לא שונה במאומה מכתיבה למבוגרים" מדגישה דקלה. "מבנה המחזה צריך להיות קיים. הכבוד למילים צריך להיות קיים. פיתוח העלילה והמבנה הדרמטי, פיתוח הדמויות, המחשבה על כל פרט ופרט – הכול חייב להיות קיים. באיזשהו מקום זה אפילו חשוב יותר מכתיבה למבוגרים משום שזו הפעם הראשונה שבה ילד נחשף לתיאטרון ולמחזות." היא מזכירה את יהודה אטלס שסיפר כיצד נפגשו הסופר השבדי אולף סטארק ומנתח מוח במסיבה כלשהי. מששמע המנתח על מקצועו של הסופר הידוע הודה כי גם לו יש רצון לכתוב ספר לילדים, אחד או שניים. אולף סטארק לא התבלבל. "המפגש איתך הוליד בי תובנה ומוטיבציה מעניינת" אמר למנתח. "אני חושב שגם אני רוצה לנתח מוח אחד, או שניים."
לסיפור הזה יש גם מימד אישי: פעם סיפרו דקלה ואבי למכר כלשהו על עבודתם בתיאטרון ילדים. "הא, מעניין" השיב המכר. "היה לי חבר במילואים שגם הוא עשה ימי הולדת".
ההבנה כי קהל היעד שלהם הינו קהל פתוח וסקרן, מאתגרת ומעשירה את גבולותיהם היצירתיים של אבי ודקלה בתוך המסגרת האומנותית, עובדה שמתבטאת לא רק בגיוון התכנים אלא גם בשפע הסגנוני שהם מציעים – החל מתיאטרון חפצים, דרך הקומדיה דל ארטה, קברט, מופעי וודביל, מופעי רחוב, תיאטרון מִזְעֶרֶת (מיניאטורות) וכלה בתיאטרון בובות.
החוויה התיאטרלית היא הערך החשוב העומד במרכז. מתוכה נולדת ההקפדה היפה על השפה היפה, על העיצוב לפרטי פרטיו, על הרעננות והסקרנות, על ההשראה שלא נעצרת אלא מטפסת מעלה – מעלה: "אנחנו בוחרים קודם כל את החומרים שנעבוד איתם, בודקים אותם ומוצאים פתאום את הלב והמהות שלהם, שמהם נולדת השפה החזותית שאותה אנחנו מפתחים למחזה" מסבירה דקלה. "זה מאוד מרגש אותי בתור יוצרת. בגלל זה אני עושה תיאטרון ילדים. אני יודעת שמה שמרגש אותי ירגש גם ילדים."
"הייתי רוצה להפוך לתיאטרון עם מקום, כדי שנוכל באמת להקדיש יותר זמן ליצירה" אומר אבי. "בסופו של דבר אנחנו מאוד נהנים, במיוחד כשאנחנו יוצרים את ההצגות: הרעיונות שבאים, העבודה בינינו. אנחנו נזכרים כמה שאנחנו אוהבים את זה. באמת וכל כך. יצירה לילדים היא פנטזיה ללא גבולות, עם חירות לעסוק בהמון נושאים מאוד מגוונים. זה מרגש וזה מעניין וזה כל היופי, באמת."
תיאטרון החלום
לא בכדי מובא תיאטרון החלום שלישי ברשימה זו. נדמה שהוא מגלם את דרך השילוב המיוחדת בין עולם המבוגרים לעולם הילדים.
איילת שדמון הקימה את התיאטרון יחד עם רננה לוטם אופיר בשנת 2003. המשיכה לתנועה שהביאה אותה ללימודים בתיאטרון החזותי בירושלים, הולידה את החיבור הטבעי בין האמניות, החולקות אהבה משותפת לתיאטרון חזותי ולילדים. "רצינו לעשות את מה שאנחנו אוהבת לעשות" היא מסבירה בפשטות. "זה תיאטרון שפונה גם למבוגרים וגם לילדים מעצם ההגדרה שלו. זה בטוח קשור לאישיות ומכאן גם למשיכה של העיסוק בליצנות ושל תיאטרון חזותי. החיבור לילדים הוא מהמקום שהילדה אצלי מאוד נוכחת, גם אצל רננה. מבחינתי ילדים הם אנשים קטנים שהדיבור איתם הוא פחות שכלתני, יותר רגשי, חווייתי, בשפה של הלב."
שפת הלב הוא כנראה הביטוי המדויק ביותר שניתן להשתמש בו כדי להגדיר את איילת – היוצרת, השחקנית, האדם. האופן שבו היא עובדת על הצגות לילדים זהה לחלוטין מבחינת המחויבות, הכבוד וההשקעה שבהן היא עובדת על הצגות למבוגרים. בשונה ממחשבה המסווגת על פי "או / או", איילת נהנית ואוהבת את הביחד. "מאוד – מאוד" היא מדגישה, ועם זה מחדדת: "יש משהו חזק מאוד עבורי בהופעה מול ילדים. התמימות והכנות שלהם. חוסר הנימוס. אם מעניין להם ואם אני נוכחת במה שאני עושה – אז הם איתי. ואם לא – אני אשמע אותם אומרים "זה משעמם". לשמחתי זה לא קרה הרבה" היא צוחקת.
השיחה עם איילת מגלה משהו שהיה כביכול מובן מאליו: מבוגרים וילדים הם קהל שונה. אבל יש משהו בתובנה שלה, ובהגדרה המדויקת שעליה היא מעמידה את ההבחנה הזו, שהופכים את כיוון ההסתכלות לעניין אחר לגמרי. אם השאלה שהולידה את מסע החקירה הזה הייתה – כיצד שחקן שמשתתף בהצגות למבוגרים תופס את עצמו כשהוא משתתף (גם) בהצגות לילדים, הרי שאחרי דבריה של איילת, נדמה שסדרם הנכון של הדברים צריך להיות הפוך, להלן – כיצד שחקן שמשתתף בהצגות לילדים תופס את עצמו ואת עבודתו כשהוא משתתף (גם) בהצגות למבוגרים:
"הקשר מאוד ישיר, התגובה מאוד כנה, אבל הדבר שהכי חזק בקהל של ילדים הוא שהם ממש לא שיפוטיים. קהל של מבוגרים מסתכל על הצגה כמו שופט בוחן. ילדים באים נקי – לא מחפשים את הפגמים, מה טוב – מה לא. אם זה משעמם – הם קמים והולכים, מבלי לחשוב על זה לעומק. התגובה שלהם תבוא מהלב, מהחוויה. זה לא משנה את האופן שבו אני עובדת על הצגה, ובגלל הפז"ם שלי על במה, אני מרגישה בנוח בכל הופעה, אבל הופעה מול ילדים תמיד תהיה נינוחה יותר, בהשוואה להצגה למבוגרים שבה אני יותר "בלחץ": "מה יגידו?" "יאהבו אותי או לא יאהבו?". אצל ילדים אין שאלה כזו. זו לא "אותי" שהם יאהבו או לא. זו ההצגה. אם לא יאהבו, אני אתקן ובזה זה יסתיים. אצל מבוגרים זו תחושה הרבה יותר ברורה של עמידה במבחן. ילדים זה מבחן המציאות ומבוגרים זה מבחן אישיות. אני אופיע מכל הלב בפני ילדים ובפני מבוגרים, אבל אצל ילדים אני יודעת שזה יהיה בלי המקום של "אם זה לא בסדר, אז אני לא בסדר." "
אולי זה רק נדמה, אבל זה וודאי מרגיש שפעמים רבות הביקורת מחפשת לעצמה מקום לפרוץ ולבצבץ החוצה. ביקורת היא דבר חשוב – יש לה ערך ויש לה תרומה והרבה פעמים יש לה גם מקום. כשהיא רוצה שיהיה לה. כשהיא לא רוצה – היא רק מרדדת, מנמיכה ובעיקר מזלזלת.
"בתור ילדה, הייתי חולמת בהקיץ, בתוך בועה דמיונית כזו, שמטבע הדברים לא התקבלה תמיד יפה מצד החברה. בתור מבוגרת אני יכולה בעצם להכניס אנשים לתוך העולם שלי, להזמין אותם לראות מה באמת הייתי, להגשים את הבועה הזאת ולתת אותה כמתנה."
זה המקום לציין כי תיאטרון החלום והצגות פרינג' למבוגרים אינם תחום עיסוקה הבלעדי של איילת. כמו גם רננה שותפתה, היא עובדת כליצנית רפואית בקבוצת "רופאי חלום", שלוקחת אמנים מתחומי אומנות הבמה. את העבודה שלה, בכל התחומים האלה, היא תופסת כשליחות.
"אני מרגישה שאני מבורכת בכך שאני יכולה לעסוק במשהו שאני אוהבת. אני משחקת במגרש משחקים מלא יצירה ודמיון. המקום הזה מכניס לי המון צבע והנאה לחיים. אני, מבחינתי, מרגישה שהתרומה שלי היא לחזק את הטוב. גם בעבודה שלי בתור ליצנית בבית חולים אני מחפשת את הצד הבריא של הילד שאיתו אוכל לשחק. אני הרי לא רופאה – אני לא יכולה לתת לו תרופה למחלה שלו. אבל אני כן יכולה לחזק אצלו את המקום שרוצה לחיות ולהבריא ולשחק. אני לא יכולה לפתור בעיות גדולות, אבל אני יכולה ליצור רגעים קטנים, אינטימיים ומרגשים בין אנשים. כנ"ל עם הצגות של ילדים. אני עושה את זה למען התעלות הרוח – של הצופים וגם שלי. אם הצלחתי לרומם נפש אז מבחינתי אני עשיתי את שלי."
סוף מסלול
אני מבינה עכשיו, בסיומו של מסע ההקשבה המרתק הזה, שלא הספקנות שלחה אותי אל הדרך. השאלה – איך שחקן מעז – נבעה משתי תפיסות שגויות השלובות זו בזו. הראשונה, התפיסה הלא נכונה שלפיה אדם מוצלח בתחומו "יתבגר" ויעבור הלאה, לקהל יותר מתוחכם, יותר אנין, יותר "מעריך". הנה, עובדה: אין פרס אקדמיה על השתתפות בהצגת ילדים. אפילו לא על סרט לילדים. אבל האם זו באמת "עובדה"? האם העובדה שלאה גולדברג ייחדה חלק ניכר מעבודתה לילדים גורמת לה להיות "איכותית" פחות? ומה לגבי אוסקר וויילד? ושייקה אופיר, הענק הקולנועי והבימתי שכיכב בהצלחה מרבית ב – מלך מתיא הראשון?
התפיסה השנייה היא בפשטות – בורות: לא ידעתי. לא ידעתי כמה עומק, כמה הקשבה, כמה אכפתיות, תוכן, הקפדה ונשמה מהולים כאן, במופע הקטן לאנשים הקטנים. אנחנו תמיד נושאים את העיניים למעלה, אל הבמות הגדולות בתיאטראות המבוססים, המוכחים. אל מה שמוקרן בטלוויזיה או מעל מסכי הקולנוע. אל "הדבר האמיתי". בהצגות ילדים אפשר למלא את תפקיד המבוגר המלווה, לשבת בשקט ולהתעסק בעניינים אחרים, כדי להעביר את הזמן. אבל "תיאטרון אמיתי" הוא לא רק תיאטרון שהתרגלנו לקבל אותו ככזה. תיאטרון אמיתי הוא תיאטרון שנוצר מתוך עשייה ותוכן, מתוך רגש וחדווה של יצירה. תיאטרון אמיתי מציע אפשרויות אמיתיות לכל סוגי הילדים – גם לאלה המבוגרים שכביכול לא נמצאים שם מבחירה.
מבוגר לא חושב בדרך כלל על ההנאה הפרטית שלו מתיאטראות שכאלה. אולי זה הזמן להתחיל לחשוב. להתחיל לראות בהצגות לילדים את הרבדים שיכולים לדבר גם אל מי שחצה את גילאי הגן – בית הספר. להתרשם מהאיכויות המקצועיות ומהרמה התרבותית הגבוהה שמוצעת כאן, לא רק כדי להעביר את הזמן. צר לי על האבות והאמהות שישבו ספונים בתוך המסכים הכחולים שלהם. על כך שהחמיצו דבר טוב שהתרחש מעל ראשם. צר לי בעיקר על חוסר ההקשבה שלהם, שעשוי לחלחל גם לילד שיושב לצידם.
כדי לתקן את הרושם, ולו באופן הצנוע ביותר, אני בוחרת לסיים עם דבריה של איילת שדמון, המבהירים מעל לכל ספק שכשמדובר באיכות – אין תחרות ואין שיקולים זרים. יש מקום לכולם וכדאי לכולם לראות באמת את השפע הזה שהאיכות מבקשת להציע להם:
"בעצם התיאטרון שלנו, כמו תיאטרון המפתח, שייך לז'אנר שנקרא "תיאטרון קטן" מבחינה זו שהמשיכה הטבעית שלנו היא לא להופיע באולמות ענק, אלא בקרבה פיזית גדולה לילדים. יש משהו בקרבה הזאת שהוא נורא נכון בעיני. יש בו משהו יותר חם ולא מאיים, בפרט עם ילדים שהם קהל רך ועדין. יש איזו נטייה אצל רכזות התרבות לאסוף 15 גנים באוטובוס אחד ולנסוע לאולם ענק של 600 מקומות, להושיב את כל הילדים הקטנטנים בכיסאות הגדולים האלה כך שהם רואים את הבמה מרחוק כמין מסך קטן וכל הדברים שם גדולים ורחוקים. חבל לי שהן לא רואות את זה. הן באמת חושבות שחווית התיאטרון היא לשבת באולם ענק עם עוד מאות ילדים, רחוקים מאוד ממה שקורה על הבמה. הייתי רוצה שיבינו שיש מקום, במיוחד לקהל רך כזה, לתיאטראות כמו שלנו. שהמקום הזה של האינטימיות והקשר הבלתי אמצעי ביני לבינם הוא חשוב. יש הרבה שיודעים להעריך את זה, אבל יש יותר שלא ואני חושבת שילד שמתחיל מהצגות קטנות ואינטימיות יכול לחוות אחר כך הצגה גדולה באולם גדול יותר בקלות."
יש הצגות ילדים שנעשות מתוך שיקולי עסקנות, חובבנות וחוסר הבנה בסיסי של חומר הגלם וקהל היעד. כמו בכל דבר אחר. יש הצגות כאלה, אבל הן לא נמנות – בשום אופן ובשום צורה – על מכלול ההצגות היצירתי והמיוחד של תיאטרון גושן, תיאטרון המפתח ותיאטרון החלום.
* תודה מיוחדת נתונה לשרית גרדוול, על השראתה בכתיבת מאמר זה.
המאמר פורסם לראשונה בהפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים
