מאדאם בו־פייפ, מהחוות

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

מאדאם בו־פייפ, מהחוות¹

"הדודה אלן," אמרה אוקטביה, בעליזות, כשהשליכה את כפפות העור השחורות² שלה בזהירות על החתול הפרסי המכובד על אדן החלון, "אני אביונה."

"את כל־כך קיצונית בהצהרותיך, אוקטביה יקירתי," אמרה הדודה אלן במתינות, נושאת את עיניה מעל עיתונה. "אם מצאת את עצמך באופן זמני בצורך לעודף קטן לסוכריות שוקולד, תמצאי את ארנקי במגירת שולחן הכתיבה שלי."

אוקטביה ביופרי³ הסירה את כובעה והושיבה עצמה על הדום סמוך לכיסא דודתה, משלבת את ידיה בחוזקה מעל ברכיה. גזרתה החטובה והגמישה, לבושה בתלבושת אבל אופנתית, התאימה עצמה בקלות ובחינניות לתנוחה המעייפת. פניה הבהירים ושופעי הנעורים, עם זוג עיניים נוצצות, מאוהבות בחיים, ניסו להתאים את עצמם לרצינות שנראית מחויבת בגין המעמד.

"דודה טובה שאת, זה לא מקרה של סוכריות שוקולד; זה עוני בזוי, צעקני, חסר סגנון, עם בגדים מוכנים, כפפות בנזין וקרוב לוודאי ארוחות בשעה אחת, עם נושים מחכים בדלת⁴. בדיוק חזרתי מעורך הדין שלי, דודה, ו"בבקשה גברתי, אין לי שום 'בר בכלל. פרחים, גברת? אבקָאות⁵, אדונים? עפרונות, אדוני, שלושה בחמישה, לעזור לאלמנה מסכנה?" האם אני עושה את זה בנחמדות, דודה, או שמא, כהישג של מפרנסת, שיעוריי בתורת הנאום התבזבזו לחלוטין?"

"נא היי רצינית, יקירתי," אמרה הדודה אלן, מניחה לעיתונה ליפול לרצפה, "מספיק דיו לומר לי למה את מתכוונת. אחוזתו של הקולונל ביופרי…"

"אחוזתו של הקולונל ביופרי," התערבה אוקטביה, מדגישה את מילותיה עם מחוות תאטראליות מתאימות, "היא אדריכלות ספרדית קסטלית⁶. משאביו של הקולונל ביופרי הם… רוח. המלאי של הקולונל הוא… מים. הכנסותיו של הקולונל ביופרי הן… הכול כלול. ההצהרה חסרה את המונחים הטכניים החוקיים להם הקשבתי במשך שעה, אבל זה מה שזה אומר לאחר תרגום."

"אוקטביה!" דודה אלן הייתה כעת אחוזת תדהמה באופן ניכר. "אני יכולה בקושי להאמין לכך. והרושם היה שהוא היה שווה מיליון. והדה פייסטר⁷ עצמם הציגו אותו!"

אוקטביה העלתה אדוות צחוק ואז הרצינה כיאות.

"מהמתים שום דבר⁸, דודה – אפילו לא היתרה של זה. הקולונל הזקן היקר – איזו לבנת זהב הוא היה, אחרי הכול! שילמתי עבור חלקי בעסקה – אני כולי כאן, לא כן? באופן הוגן – עיניים, אצבעות, בהונות, נעורים, משפחה וותיקה, מעמד לא מוטל בספק בחברה כפי שנדרש בחוזה – אין כאן שום מלאי של חתולי בר." אוקטביה הרימה את עיתון הבוקר מהרצפה. "אבל אני לא הולכת "להלשין" – האם לא כך הם קוראים לזה כשאתה מתפרץ בזעם על המזל בגלל שהפסדת במשחק?" היא הפכה את דפי העיתון ברגוע. ""שוק המניות" – אין שימוש לזה. "מעשיי החברה" – זה נעשה. הנה העמוד שלי – טור המשאלות. לא ניתן לומר שואן דרסר⁹ "רוצה" שום דבר, כמובן. חדרניות, טבחים, קניינים, קצרניות…."

"יקירה," אמרה דודה אלן, עם רעד קל בקולה, "בבקשה אל תדברי בצורה כזו. אפילו אם פרשיותייך הן כה אומללות במצבן, יש את שלוש האלפים שלי…"

אוקטביה זינקה מעלה בגמישות, והפקידה נשיקה נמרצת על הלחי העדינה של עוזרת הבית הקשישה.

"דודה מבורכת, שלושת האלפים שלך מספיקים בדיוק כדי להבטיח לך שהתה הירוק¹⁰ שלך יהיה חופשי מעלים צהובים ולשמור את החתולים הפרסיים בשמנת מעוקרת. אני יודעת שאהיה רצויה, אבל אני מעדיפה להגיע לשאול תחתיות כמו בעל זבוב מאשר להסתובב כמו הפרי, שמקשיב למוזיקה מהכניסה הצדדית¹¹. אני הולכת להרוויח את כספי בעצמי. אין דבר אחר לעשות. אני… הו, הו! – שכחתי. יש דבר אחד שניצל מההריסות. זו מכלאה – לא, חווה ב – בואי נראה – טקסס; נכס, אדון בניסטר¹² הזקן והיקר קרא לזה. כמה מרוצה הוא היה להראות לי משהו שהיה יכול לתאר כלא־משועבד! יש לי תיאור של זה בין הניירות המטופשים ההם שהוא הכריח אותי לקחת איתי מהמשרד שלו. אנסה למצוא אותו."

אוקטביה מצאה את שקית הקניות שלה ומשכה מתוכה מעטפה ארוכה מלאה במסמכים מודפסים.

"חווה בטקסס," נאנחה דודה אלן. "זה נשמע לי יותר כמו אחריות מאשר נכס. אלו המקומות שבהם נמצאים מרבי רגליים, ובוקרים, ופאנדנגו¹³."

"חוות הצללים¹⁴," קראה אוקטביה מדף נייר שהודפס באלימות סגולה, "ממוקמת מאה ועשרה מייל מדרום־מזרח לסן אנטוניו¹⁵ ושלושים ושמונה מייל מתחנת הרכבת הקרובה, נופאל על חוות אי וג"נ¹⁶, בעלת 7,680 אקרים של אדמה מושקית היטב, עם תואר שהוענק על ידי המצאות המדינה, ועשרים ושתיים חלקות, או 14,080 אקרים, חלקית תחת חוזה שכירות וחלקית נקנו על ידי המדינה לעשרים שנה¹⁷. שמונה מאות מדרגים של כבשי מרינו, עם הציוד ההכרחי לסוסים, כלי רכב ואביזרי חווה כלליים. בית החווה בנוי מלבנים, עם שישה חדרים מרוהטים בנוחיות בהתאם לדרישות האקלים. הכול בתוך גדר תיל חזקה. מנהל החווה הנוכחי נראה בר־סמכא ואמין, והוא מציב במהירות בסיס לעסק מניב שבידיים אחרות הונח לסבול מהזנחה והתנהגות בלתי ראויה. הנכס הזה הובטח על ידי הקולונל ביופרי בעסקה עם התאגדות ההשקיה המערבית, והתואר הקשור אליו נראה מושלם. עם ניהול זהיר ועלייה טבעית של ערכי האדמה, הוא צריך להוות את הבסיס להון נוח לבעליו."

כשסיימה אוקטביה לקרוא, דודה אלן ביטאה משהו קרוב למשיכה באף, ככל שחינוכה הרשה לה.

"התשקיף," אמרה, עם חשד עירוני בלתי מתפשר, "אינו מזכיר את מרבי הרגליים, או את האינדיאנים. ומעולם לא באמת אהבת בשר כבש, אוקטביה. איני רואה איזה יתרון תוכלי להפיק מה… מִדְבָּר הזה."

אבל אוקטביה הייתה בעולם אחר. עיניה התייחסו ביציבות למשהו מעבר למיקודן. שפתיה נפסקו ופניה הוארו בלהט ההתרגשות העזה של החוקר, באי־השקט הנלהב והקדחתני של ההרפתקן. לפתע לחצה בשמחה את כפות ידיה זו לזו.

"הבעיה פותרת את עצמה, דודה," קראה. "אני הולכת לחווה הזו. אני הולכת לגור בה. אני הולכת ללמוד לאהוב בשר כבש, ואפילו להכיר בתכונות הטובות של מרבי הרגליים – במרחק מכובד. זה בדיוק מה שאני צריכה. אלו חיים חדשים שבאים כאשר החיים הישנים בדיוק הסתיימו. זה שחרור, דודה; זה לא צמצום. תחשבי על דהירות מעבר לקילומטרים¹⁸ של ערבות, עם הרוח מושכת בשורשי שערך, להתקרב יותר לאדמה וללמוד שוב את הסיפורים של העשב הגדל ופרחי הבר הקטנים ללא שמות! נפלא זה מה שזה יהיה. האם אהיה רועת צאן עם כובע וואטו¹⁹ ונוכלת שתרחיק את הזאבים הרעים מהטלאים, או נערת חווה מערבית טיפוסית, עם שיער קצר, כמו בתמונות שלה בעיתוני יום ראשון? אני חושבת שזו תהיה האפשרות השנייה. והם יפרסמו את התמונה שלי, גם, עם חתולי הבר שהרגתי במו ידיי, תלויים מעל קרן האוכף שלי. "מארבע המאות לעדרים"²⁰, זו תהיה הכותרת שהם יתנו לזה, והם ידפיסו תצלומים של אחוזת ואן דרסר הישנה והכנסייה שבה התחתנתי. לא תהיה להם תמונה שלי, אבל הם ישיגו אמן שייצר אותה. אני אהיה פרועה ומטושטשת, ואגדל את הצמר שלי."

"אוקטביה!" הדודה אלן דחסה למילה האחת את כל המחאות שלא הייתה יכולה לבטא.

"אל תאמרי מילה, דודה. אני הולכת. אני אראה את השמיים בלילה מתאימים את עצמם לעולם כמו מכסה צלחת חמאה גדול, ואתיידד שוב עם הכוכבים שלא שוחחתי איתם מאז שהייתי ילדה קטנה. אני רוצה ללכת. מאסתי בכל זה. אני שמחה שאין לי שום כסף. יכולתי לברך את הקולונל ביופרי על החווה, ולסלוח לו על כל אשליית הטוב שלו²¹. אז מה אם החיים יהיו מחוספסים ובודדים! זה… זה מגיע לי. סגרתי את לבי לכל דבר פרט לשאיפה האומללה הזאת. אני… הו, אני רוצה ללכת ולשכוח – לשכוח!"

אוקטביה שינתה כיוון לפתע ונפלה על ברכיה, הניחה את פניה הסמוקים בחיקה של דודתה ורעדה ביבבות סוערות.
דודה אלן רכנה מעליה והחליקה את השיער החום־נחושתי.

"לא ידעתי," אמרה בעדינות; "לא ידעתי – את זה. מי היה זה, יקירתי?"

כשגברת אוקטביה ביופרי ואן דרסר ירדה מהרכבת בנופאל, התנהלותה איבדה לרגע משהו מאותה ודאות קלילה שאפיינה תמיד את תנועותיה. העיירה הוקמה לאחרונה ונראה כי נבנתה בחיפזון מעץ חשוף ובדי מפרש מתנופפים. היסוד שהתקהל סביב התחנה, על אף שלא באופן הפגנתי־פוגעני, הורכב בבירור מאזרחים שהורגלו והוכנו לאזעקות פתאומיות.

אוקטביה עמדה על הרציף, מול משרד הטלגרף, וניסתה לבחור על פי תחושת בטן, מתוך החוטים המשתלשלים־משתרכים של כיסאות נוח, את מנהל חוות הצללים, שהורה על ידי אדון בניסטר לפגוש אותה שם. אותו גבר גבוה, רציני ומבוגר למראה בחולצת הפלנל הכחולה והעניבה הלבנה שהיא חשבה שהוא מוכרח להיות. אך, לא; הוא חלף במקום, מסיר את מבטו מהגברת כשעיניה נחו עליו, בהתאם למנהג הדרומי. למנהל, חשבה, עם מעט חוסר סבלנות משום שנאלצה להמתין, לא צריך להיות כל קושי לזהות אותה. נשים צעירות הלובשות את האופנה האחרונה בחליפות נסיעות בגווני אפר אינן מצויות בשפע רב בנופאל!

לפיכך, שומרת על תצפית סברתית על כל האנשים בעלי ממד מנהלי אפשרי, אוקטביה, עם ניסיון להסדיר את נשימתה והתחלה של הפתעה, הפכה לפתע מודעת לטדי ווסטלייק, ממהר לאורך הרציף בכיוון הרכבת – לטדי ווסטלייק או לרוח הרפאים צרובת השמש שלו במגפי שיובט²² וכובע בעל תיתורת מעור – תיאודור ווסטלייק הבן, אלוף פולו חובבני (כמעט), פרפר כישרוני ומשעבד האדמה²³; אבל טדי רחב יותר, בטוח יותר, מודגש ונחוש יותר מהאחד שפגשה שנה קודם לכן, כשראתה אותו לאחרונה.

הוא זיהה את אוקטביה בערך באותו הזמן, הסיט את מסלולו ופנה אליה בדרכו הישנה, הישירה. משהו כמו יראה ירד עליה כשמוזרות שינוי הצורה שלו הובאה לטווח קרוב יותר; הגוון החום־אדמדם העשיר הבליט בצורה כה חיה את שפמו בצבע הקש ואת עיניו בפלדה אפורה. הוא נראה מבוגר יותר ומרוחק יותר, במובן מסוים. אבל כאשר דיבר, טדי המוכר והילדותי חזר שוב.
הם היו חברים מילדות.

"מה, טב!" קרא, לא מסוגל להפחית את בלבלו לכדי רצף הגיוני. "איך – מה – מתי – איפה?"

"רכבת," אמרה אוקטביה; "הכרח; לפני עשר דקות; הביתה. הצבע נעלם מהפנים שלך, טדי. עכשיו, איך – מה – מתי – איפה?"

"אני עובד כאן," אמר טדי. הוא לכסן מבטים צדדיים לכיוון התחנה כאדם המנסה לשלב נימוסים וחובה.

"לא שמת לב ברכבת," שאל, "לגברת מבוגרת עם תלתלים אפורים ופודל, שתפסה שני מושבים עם חבילותיה ורבה עם הכרטיסן, נכון?"

"אני חושבת שלא," ענתה אוקטביה, מהרהרת. "ואתה, לא שמת לב במקרה לגבר גדול עם שפם אפור בחולצה כחולה ואקדח של ששה תופים עם פתיתים קטנים של צמר מרינו דבוקים לשערו, נכון?"

"המון כמו'ו," אמר טדי עם תסמינים של הזיה נפשית בגין המתח. "האם את מכירה מישהו כזה?"

"לא; התיאור הוא דמיוני. האם העניין שלך בגברת הזקנה שתיארת הוא אישי?"

"מעולם לא ראיתי אותה בחיי. היא צוירה לגמרי מפרי הדמיון. היא הבעלים של חלקת הנכס הקטנה שבה אני מרוויח את הלחם והחמאה שלי – חוות הצללים. נסעתי לפגוש אותה בהתאם להסכם עם עורך הדין שלה."

אוקטביה נשענה כנגד קיר משרד הטלגרף. האם היה זה אפשרי? האם הוא לא ידע?

"אתה מנהל החווה הזו?" שאלה בחולשה.

"אכן," אמר טדי בגאווה.

"אני גברת ביופרי," אמרה אוקטביה קלושות, "אבל השיער שלי לעולם לא היה מסולסל והייתי מנומסת לכרטיסן."

לרגע חזר אותו מבט מוזר, מבוגר והרחיק את טדי מרחק של מיילים ממנה.

"אני מקווה שתסלחי לי," אמר בצורה מגושמת למדי. "את מבינה, היית כאן בחורשה במשך שנה. לא שמעתי. תני לי את תגי הזיהוי למזוודות שלך בבקשה, ואני אעמיס את הכבודה שלך על העגלה. חוזה ייסע איתה. אנחנו ניסע קדימה בכרכרה הפתוחה.²⁴"

ישובה לצד טדי בכרכרה בעלת משקל הנוצה, מאחורי צמד סוסי פוני ספרדיים פראיים בצבעי שמנת, אוקטביה זנחה כל מחשבה להתעלות מעל ההווה. הם חלפו במהירות מהעיר הקטנה ובמורד הדרך המישורית לכיוון דרום. עד מהרה הדרך התדלדלה ונעלמה והם הגיעו לעולם מרופד בשטח אין־סופי של עשב מסקיט²⁵ מסולסל. הגלגלים לא השמיעו כל רחש. סוסי הפונים הבלתי נלאים דילגו קדימה בדהירה רצופה. הרוח הממוזגת, שהפכה מבושמת מאלפי אקרים של פרחי בר כחולים וצהובים, שאגה ברושם רב באוזניהם. התנועה הייתה אוורירית, משולהבת, עם תחושת נצח מרתקת בהשפעתה. אוקטביה ישבה דוממת, אחוזה בתחושה של אושר ראשוני, חושני. טדי נראה כנאבק עם בעיה פנימית כל שהיא.

"אני הולך לקרוא לך מאדמה²⁶," הכריז כתוצאה של מאמציו. "זה מה שהמקסיקנים יקראו לך – הם כמעט כולם מקסיקנים בחווה, את יודעת. זה נראה לי כמו הדבר היאה."

"בסדר גמור, אדון ווסטלייק," אמרה אוקטביה בצורה רשמית מאוד.

"הו, עכשיו," אמר טדי בבעתה מסוימת, "לקחת את הדבר קצת רחוק, לא ככה?"

"אל תדאיג אותי עם כללי הנימוס הבהמיים שלך. אני רק מתחילה לחיות. אל תזכיר לי שום דבר מלאכותי. לו רק אפשר היה לבקבק את האוויר הזה! רק בשביל זה שווה לבוא. הו, תסתכל – הולך שם צבי!"

"ג'ק הארנב," אמר טדי מבלי להפנות את ראשו.

"האם אוכל… האם יורשה לי לנהוג?" הציעה אוקטביה, משתוקקת, עם לחיים צבועות בוורוד ועיניים של ילד נלהב.

"בתנאי אחד. האם אוכל… האם יורשה לי לעשן?"

"לנצח!" קראה אוקטביה, לוקחת את המושכות עם אושר חגיגי. "כיצד אדע לאיזה כיוון לנהוג?"

"תשמרי אותה בכיוון דרום עד דרום־מזרח ותני לה לזרום. את רואה את הכתם השחור באופק מתחת לענן הגולף הנמוך ביותר? זו קבוצה של עצי אלון וציון דרך. תכווני חצי הדרך בין זה וגבעה קטנה לשמאל. אדקלם לך את הקוד המלא של כללי הנהיגה בערבות טקסס: תשמרי את המושכות הרחק מרגלי הסוסים ותקללי לכיוונם לעתים קרובות."

"אני שמחה מדי מכדי לקלל, טד. הו, מדוע אנשים קונים יאכטות או מטיילים בקרונות שינה מפוארים²⁷, כאשר כרכרה, זוג פקקים²⁸ ובוקר אביבי כמו זה יכולים לספק כל תשוקה?"

"עכשיו, אבקש ממך," מחה טדי, מכה באופן חסר תועלת גפרור אחר גפרור על לוח הכרכרה הקדמי²⁹, "לא לכנות את תושבי האוויר פקקים. הם יכולים לעבור מאה מייל בין אור הזריחה לחשיכה." לבסוף הוא הצליח להצית אש עבור הסיגר שלו מהלהבה שהוחזקה בשקע בין ידיו.

"חדר!" אמרה אוקטביה, בעוצמה. "זה מה שמניב את התוצאה. אני יודעת עכשיו מה רציתי: מרחב – חווה – חדר!"

"חדר עישון," אמר טדי ללא רגשנות. "אני אוהב לעשן בכרכרה. הרוח מעיפה את העשן אליך והחוצה שוב. זה חוסך מאמץ."

השנים נפלו כה בטבעיות לידידותיהם רבת השנים, שחוש המוזרות של היחסים החדשים ביניהם הורגש אך במעלות.

"מאדמה," אמר טדי בתמיהה, "איך הכנסת לראש שלך את הרעיון לעזוב את ההמון ולבוא הנה? האם זו אופנה עכשיו בקרב המעמדות הגבוהים, לדהור לחוות כבשים במקום לניופורט?"

"הייתי מרוששת, טדי," אמרה אוקטביה במתיקות, עם עניינה ממוקד בניווט בבטחה בין פרח פגיון ספרדי³⁰ וסבך של חורשה עבותה; "אין לי דבר בעולם למעט החווה הזאת – אפילו לא בית אחר ללכת אליו."

"בואי, עכשיו," אמר טדי, דאגן אך ספקן³¹, "את לא מתכוונת לזה?"

"כשבעלי," אמרה אוקטביה, עם הבלעה מבוישת של המילה, "נפטר לפני שלושה חודשים חשבתי שיש לי כמות סבירה של סחורות העולם. עורך דינו פוצץ את התפיסה הזאת בהרצאה של שישים דקות, מאוירת למשעי. פניתי לכבשים כמוצא אחרון. האם ידוע לך על גחמה אופנתית כל שהיא בקרב הצעירים המוזהבים של מנהטן שגורמת להם לזנוח את הפולו ואת חלונות המועדונים כדי להפוך למנהלי חוות כבשים?"

"קל להסביר את זה במקרה שלי," הגיב טדי במהירות. "הייתי צריך ללכת לעבודה. לא יכולתי להרוויח את המחייה שלי בניו יורק, אז התחברתי במשך זמן עם סנפורד הזקן³², אחד מבעלי ההתאגדות שהיה בעלי החווה לפני שהקולונל ביופרי קנה אותה. השגתי מקום כאן. לא הייתי מנהל בהתחלה. התרוצצתי סביב על סוסי פוני ולמדתי את העסק לפרטי־פרטים, עד שחיברתי את כל הנקודות בראשי. ראיתי איפה היא הפסידה ומה היו הפתרונות ואז סנפורד מינה אותי לאחראי. אני מקבל מאה דולר לחודש ואני מרוויח אותם ביושר."

"טדי המסכן!" אמרה אוקטביה בחיוך.

"את לא צריכה. אני אוהב את זה. אני חוסך חצי מהמשכורות שלי, ואני קשוח כמו זרנוק מים³³. זה מנצח פולו."

"האם זה יספק לחם ותה וריבה למנודה אחר מהציביליזציה?"

"גז האביב," אמר המנהל, "בדיוק ניקה את הגירעון בעסקים של שנה שעברה. בזבזנות וחוסר תשומת לב היו הכלל כאן בעבר. גז הסתיו ישאיר רווח קטן שיכסה על כל ההוצאות. בשנה הבאה תהיה ריבה."

כאשר בסביבות ארבע אחר הצוהריים סוסי הפונים הקיפו גבעה מתונה מכוסה סבך ואז עטו, כמו סופת ציקלון כפולה בצבעי שמנת, על חוות הצללים, אוקטביה שחררה קריאה קטנה של עונג. חורשה מתנשאת של עצי אלון מפוארים הטילה אזור של צל קריר ואסיר תודה, ממנו קיבלה החווה את שמה, "חוות הצללים". הבית, מלבנים אדומות, קומה אחת, נפרש נמוך וארוך מתחת לעצים. באמצעו, מחלק את ששת חדריו לחצי, התפרש מעבר מקושת רחב וציורי עם קקטוסים פורחים וצנצנות אדמה אדומות. "מרפסת", נמוכה ורחבה, הקיפה את הבניין. גפנים טיפסו עליה, ושטח מסוים של האדמה הסמוכה כוסה בשיחים ודשא מבוית. אגם קטן, ארוך וצר, נצנץ בשמש מאחור. הרחק קדימה ניצבו בקתות העובדים המקסיקנים, המכלאות, סככות הצמר וגדרות הגז. מימין השתרעו הגבעות הנמוכות, עם נתזים כהים של חורשה עבותה; משמאל הייתה הערבה הירוקה חסרת הגבול, מתמזגת כנגד הרקיע הכחול.

"זה בית, טדי," אמרה אוקטביה חסרת נשימה. "זה מה שזה – זה בית."

"לא כל־כך נורא לחוות כבשים," הודה טדי בגאווה ברת הצדקה. "התעסקתי בזה בזמנים מוזרים."

צעיר מקסיקני זינק ממקום כל שהוא בעשב ונטל פיקוד על סוסי השמנת. בעלת הבית והמנהל נכנסו לבית³⁴.

"הנה גברת מקינטייר³⁵," אמר טדי, כשגברת מבוגרת, מסודרת ושלווה יצאה למרפסת לפגוש אותם. "גברת מאק, הנה המנהלת. סביר מאוד להניח שהיא תרצה נתח גדול של חזיר וצלחת שעועית אחרי הנהיגה שלה."

גברת מקינטייר, מנהלת משק הבית, נטועה בקביעות במקום כמו האגם או האלונים, קיבלה את זקיפות מקור ההתרעננות של החווה בהתמרמרות קלות, ועמדה לבטא אותה בקול כאשר אוקטביה דיברה: "הו, גברת מקינטייר, אל תתנצלי בעבור טדי. כן, אני קוראת לו טדי. ככה עושה כל אחד שהוא לא הוליך שולל לקחת אותו ברצינות. את מבינה, נהגנו לחתוך בובות נייר ולשחק בשליפת קש³⁶ יחד לפני עידן ועידנים. לאף אחד לא אכפת מה הוא אומר."

"לא," אמר טדי, "לאף אחד לא אכפת מה הוא אומר, כל עוד הוא לא יעשה את זה שוב."

אוקטביה השליכה אחד מאותם מבטים צדדים מעודנים לכיוונו מתחת לעפעפיה המונמכים – מבט שטדי נהג לתאר כסְנוֹקֶרֶת. אבל לא היה דבר בפניו התמימים, השזופים ממזג האוויר, לעורר חשד שהוא יצר אשליה – שום דבר.
מעבר לכל ספק, חשבה אוקטביה, הוא שכח.

"האדון ווסטלייק אוהב את ההנאות שלו," אמרה הגברת מקינטייר, כשהובילה את אוקטביה לחדריה. "אבל," הוסיפה בנאמנות, "אנשים כאן בדרך כלל שמים לב למה שהוא אומר כשהוא מדבר ברצינות. אני לא יודעת מה היה קורה למקום הזה בלעדיו."

שני חדרים בקצה המזרחי של הבית אורגנו לשם אכלוסה של בעלת החווה. כשהיא נכנסה אליהם, תדהמה קלה אחזה בה נוכח הופעתם החשופה ודלות ריהוטם; אך היא חישבה במהירות שהאקלים היה טרופי למחצה ועברה להערכת המאמצים היזומים היטב להתאימם לכך. מסגרות השמשות כבר הוסרו מעל החלונות הגדולים, ו־וילונות לבנים התנופפו ברוח המפרץ שזרמה פנימה דרך התריסים³⁷ הרחבים. הרצפה החשופה הייתה זרועה בשפע בשטיחים צוננים; הכיסאות היו ערבות מזמינות, עמוקות, חלומיות; הקירות כוסו בטפט נייר בעל גוון זית ירוק־אפרפר בהיר ועליז. צד שלם של חדר הסלון שלה כוסה בספרים על מדפי אורן חלקים ולא צבועים. היא מיהרה אליהם באחת. לפניה הייתה ספריה שנבחרה היטב. היא קלטה הצצות לכותרות של כרכי ספרות ומסע שטרם יובשו מלחות הדפוס.
כשנזכרה כעת שהייתה כעת בשממה שנמסרה לכבשים, מרבי רגלים ועוני, אי־ההתאמה של מותרות אלה הכתה בה, ועם חשד נשי־חושי היא החלה לפנות לעמודים הריקים הסמוכים לכריכה, כרך אחר כרך. על כל אחד מהם נחרתו בשטף מאפייני השם תיאודור ווסטלייק הצעיר.

אוקטביה, מותשת ממסעה הארוך, פרשה לישון מוקדם באותו לילה. כששכבה על מיטתה הלבנה והקרירה, היא נחה בנעימות מתוקה אבל השינה פלרטטה איתה ארוכות. היא הקשיבה לרעשים החלושים שמוזרותם שמרה על ערנותה – היללות המתמרדות של זאבי הערבות, הסימפוניה הנמוכה והבלתי פוסקת של הרוח, הקרקור המהדהד והעמוק של צפרדעי האגם, קינת המפוחית במגורי המקסיקנים. היו רגשות סותרים רבים בליבה – הכרת תודה ומרד, שלווה וחרדה, בדידות ותחושה של טיפול דואג, אושר וכאב ישן, רודף.

היא עשתה מה שכל אשה אחרת הייתה עושה – חיפשה הקלה בגאות המבריאה של דמעות חסרות סיבה, ומילותיה האחרונות, שמלמלה לעצמה לפני השינה, נכנעות, שבאו ברכות לחזר אחריה, היו: "הוא שכח".

מנהל חוות הצללים לא היה חובבן. הוא היה "פעלתן". בדרך כלל היה למעלה, רכוב על סוס, והרחק בבקרים לפני ששאר בני הבית התעוררו, עושה את סיבובי העדרים והמחנות. זו הייתה חובתו של הכלכלן הראשי³⁸, מקסיקני זקן ומרשים עם גישה והתנהלות נסיכותיות, אבל נראה שלטדי היה אמון רב בראייתו שלו. מלבד בעונות העמוסות, הוא כמעט תמיד חזר לחווה לארוחת בוקר בשעה שמונה, עם אוקטביה והגברת מקינטייר, ליד שולחן קטן שנערך במסדרון המרכזי, מביא איתו טוניק³⁹ ועליזות מאווררת, מלאה בבריאות וטעם הערבות.

כמה ימים לאחר הגעתה של אוקטביה הוא גרם לה לצאת מאחת מחצאיות הרכיבה שלה ולקצר אותה לקוצר שדרשו בלמי החורשה העבותה.
עם כמה חששות היא לבשה אותה וזוג חותלות מעור צבי שהוא ציוות בתוספת, ורכובה על פוני רוקד רכבה איתו להראות לה את אחזקותיה. הוא הראה לה הכול – עדרי הכבשים, הכְּבָשׂות והטלאים הרועים, בורות הטבילה, מכלאות הגז, המרינו המגושמים במרעה הקטן שלהם, מכלי המים שהכין כנגד בצורת הקיץ – נותן דין וחשבון על סדרנותו עם התלהבות נערית שמעולם לא נחלשה.

היכן היה טדי הישן שהכירה כל־כך טוב? הצד הזה שלו היה זהה, וזה היה צד ששימח אותה; אבל זה היה כל מה שראתה בו עכשיו. היכן הייתה רגשנותו – מצבי הרוח המשתנים הישנים ההם של אהבה נמרצת, של מסירות דמיונית ולא מעשית, של דכדוך שובר לב, של ניגודיות בו־זמנית של רוך מגוחך וכבוד יהיר? טבעו היה רגיש ומזגו גובל באמנותי. היא ידעה שמלבד היותו חסיד אופנה ומגמותיה וספורט, הוא טיפח טעמים בעלי אופי מעודן יותר. הוא כתב דברים, התעסק בצבעים. הוא היה משהו בין סטודנט של כמה ממקצועות האמנות ופעם היא הורשתה להיחשף לכל שאיפותיו ומחשבותיו. אבל עכשיו – היא לא הייתה יכולה להימנע מהמסקנה – טדי חסם במתרסים כנגדה כל צד שבו למעט אחד – הצד שהראה את מנהל חוות הצללים וחבר עליז שסלח ושכח. באופן מוזר למדי עלה במוחה תיאור מילותיו של מר בניסטר על רכושה – "הכול כלול בתוך גדר תיל חזקה".

"טדי מגודר, גם," אמרה אוקטביה לעצמה.

לא היה לה קשה לנמק לעצמה את סיבת ביצוריו. מקורם בלילה אחד בנשף של משפחת האמרסמית'⁴⁰. זה התרחש זמן קצר לאחר שהחליטה לקבל את הקולונל ביופרי ואת המיליון שלו, שלא היו שווים יותר מהמראה שלה והכניסה שהחזיקה למעגלים הפנימים. טדי הציע לה נישואין עם כל האש והנמרצות שלו והיא הביטה בו ישר בעיניים ואמרה לבסוף בקרירות: "לעולם אל תיתן לי לשמוע שטות מטופשת כזו ממך שוב."

"את לא תשמעי," אמר טדי, עם הבעה סביב פיו, ו… כעת טדי היה מגודר בתוך גדר תיל חזקה.

היה זה בנסיעת הבדיקה הראשונה הזו שטדי נתפס על ידי ההשראה שהציעה את שם גיבורתה של אימא אווזה והוא העניק אותה מיד לאוקטביה. הרעיון, נתמך הן על ידי הסמיכות בשמות והן על ידי זהות העיסוקים, נראה לו שמח במיוחד, והוא מעולם לא התעייף להשתמש בו. המקסיקנים בחווה אמצו את השם גם הם, מוסיפים הברה נוספת שתהלום את חוסר יכולתם הלשונית לבטא אות "פ" סופית, פונים אליה בכובד ראש כ"לה מאדמה בו פייפי". בסופו של דבר התפשט הדבר ו"חוות מאדאם בו פייפ" הוזכרה לעתים קרובות כמו חוות הצללים.

העונה הארוכה והחמה ממאי לספטמבר, כשהעבודה מועטה בחוות, הגיעה. אוקטביה העבירה את הימים בסוג של חלום אוכלי לוטוס. ספרים, ערסלים, התכתבות עם כמה חברות קרובות, התעניינות מחודשת בקופסת צבעי המים הישנה שלה ובחצובה – אלה סילקו את שעות היום המחניקות. הערבים הבטיחו תמיד לספק הנאה. הטובים מכולם היו טיולי הכרכרה המשולהבים עם טדי, כשהירח שפך אור מעבר ללשונות החוף סחופות הרוח, מלווה ביללות נץ הלילה והינשוף המופתע. לעתים קרובות היו המקסיקנים באים מצריפיהם עם הגיטרות שלהם ושרים את השירים שוברי הלב המוזרים ביותר. היו שיחות ארוכות, נעימות על המרפסת המאווררת ומלחמת שנינות בלתי פוסקת בין טדי לגברת מקינטייר, שהפיקחות הסקוטית השופעת שלה עלתה לעתים קרובות על ההומור הקליל יותר שאותו חסרה.

והלילות באו, בזה אחר זה, ותויקו הלאה בשבועות ובחודשים – לילות רכים ומבושמים וחסרי חיוניות, שהיו צריכים להבריח את סטריפון לקלואי מעל חוטים, דוקרניים ככל שיהיו, שהיו עשויים למשוך את קופידון עצמו לצוד, לאסו ביד, בקרב שטחי המרעה מלאי האהבה ההם⁴¹ – אבל טדי הרים את גדרותיו.

בליל יולי אחד מאדאם בו פייפ ומנהל החווה שלה ישבו במרפסת המזרחית. טדי מיצה את מדע ניבוי הסבירות למחיר של עשרים וארבעה סנט לגז הסתיו ואז שקע לתוך ענן מרדים של סיגר הוואנה. רק שופט בלתי כשיר כמו אשה לא היה מצליח להבין זמן רב קודם לכן שלפחות שליש ממשכורתו עלה בוודאי באדי הרגאליאס המיובאים ההם⁴².

"טדי," אמרה אוקטביה לפתע ודי בחדות, "בשביל מה אתה עובד כאן בחווה?"

"מאה לחודש," אמר טדי בבהירות, "ונמצא."

"יש לי רצון טוב לשחרר אותך."

"את לא יכולה לעשות את זה," אמר טדי בגיחוך.

"למה לא?" דרשה אוקטביה לדעת עם זעם ויכוחי.

"תחת חוזה. תנאי המכירה מכבדים את כל החוזים שטרם פג תוקפם. שלי מתנהל עד השעה 12 בצוהריים, השלושים ואחד בדצמבר. את יכולה לקום בחצות הלילה באותו תאריך ולפטר אותי. אם תנסי את זה קודם לכן, אהיה בעמדה להביא לתהליכים משפטיים."

נראה שאוקטביה שקלה את הסיכויים להתדיינות משפטית.

"אבל," המשיך טדי בעליזות, "חשבתי להתפטר בכל מקרה."

כיסא הנדנדה של אוקטביה הפסיק את תנועתו. היו מרבי רגלים במדינה הזו, היא הייתה בטוחה; ואינדיאנים, ובזבוזים עצומים, בודדים, שוממים, ריקים; הכול בתוך גדר תיל חזקה. הייתה גאווה של ואן דרסר, אבל היה גם לב של ואן דרסר. עליה לדעת בוודאות האם הוא שכח או לא.

"הו, ובכן, טדי," היא אמרה, עם השערה יפה של עניין מנומס, "זה בודד כאן; ואתה משתוקק לחזור לחיים הישנים – לפולו ולובסטרים ותיאטראות ונשפים."

"מעולם לא היה לי אכפת מנשפים," אמר טדי במיומנות.

"אתה מזדקן, טדי. הזיכרון שלך נחלש. כל אחד יודע שמעולם לא החמצת נשף ריקודים, אלא אם כן הוא התרחש באותו לילה עם נשף אחר שאליו הלכת. והפגנת גם כזה טעם רע מזעזע, כשרקדת לעתים קרובות מדי עם אותה בת זוג. תן לי לראות, מה היה שמה של אותה נערת פורבס⁴³ – זו עם עיני הקיר – מייבל, לא כן?"

"לא; אדל⁴⁴. מייבל הייתה זו עם המרפקים הגרמיים. זה לא היה קיר בעיניה של אדל. זו הייתה נשמה. נהגו לדבר על סונטות ביחד, ולרן⁴⁵. בדיוק אז ניסיתי להעביר צינור ממעיין פיריאן⁴⁶."

"היית על הרחבה איתה," אמרה אוקטביה, לא מושפלת, "חמש פעמים בהאמרסמית'."

"האמרסמית', מה?" שאל טדי בקול חלול.

"נשף – נשף," אמרה אוקטביה ברשעות. "על מה דיברנו."

"עיניים, חשבתי," אמר טדי, לאחר הרהור־מה, "ומרפקים."

"להאמרסמית' האלה," המשיכה אוקטביה, בקשקוש החברתי המתוק ביותר שלה, לאחר שהכניעה תשוקה עזה למשוך מלוא החופן של שיער חולי שרוף מהשמש מראשו שנשען לאחור בשביעות רצון כנגד בד כיסא הנוח⁴⁷, "היה יותר מדי כסף. מכרות, לא כן? זה היה משהו ששילם משהו לטון. לא יכולת להשיג כוס של מים פשוטים בבית שלהם. כל מה שהיה בנשף ההוא היה מוגזם להחריד."

"הוא היה," אמר טדי.

"כזה קהל היה שם!" המשיכה אוקטביה, מודעת לכך שהיא מדברת את השטויות המהירות של ילדת בית ספר המתארת את נשף הריקודים הראשון שלה. "המרפסות היו חמות כמו החדרים. אני… איבדתי משהו בנשף ההוא." המשפט האחרון נאמר בנימה המחושבת להוצאת הדוקרנים מחוט תיל באורך קילומטרים.

"גם אני," התוודה טדי, בקול נמוך.

"כפפה," המשיכה אוקטביה, נופלת לאחור כשהאויב התקרב לתעלות הביצורים שלה.

"מעמד," אמר טדי, עוצר את הירי שלו ללא הפסד. "שוטטתי חצי מהערב עם אחד מכורי האמרסמית', בחור שהחזיק את ידיו בכיסיו ודיבר כמו ארכי־מלאך על מפעלי צמצום וסחופות ושכבות של תיבות סכר."

"כפפה אפורה בגוון פנינה, כמעט חדשה," נאנחה אוקטביה בצער.

"בחור מפוצץ, אותו מקארדל⁴⁸," החרה טדי בהסכמה. "גבר ששנא זיתים ומעליות; גבר שטיפל בהרים כמו כופתאות בשר מטוגנות ובנה תעלות באוויר; גבר שמעולם לא ביטא מילה של שטות מטופשת בחייו. האם חתמת כבר על בקשות חידוש השכירות, מאדמה? הן צריכות להיות בתיקייה במשרד הקרקעות עד השלושים ואחד."

טדי הפנה את ראשו בעצלתיים. כסאה של אוקטביה היה ריק.

מרבה רגליים מסוים, זוחל לאורך הקווים שסומנו על ידי הגורל, ביאר את המצב. היה זה מוקדם בבוקר אחד בזמן שאוקטביה וגברת מקינטייר גזמו את היערה במרפסת המערבית. טדי קם ועזב בחיפזון לפני אור היום בתגובה להודעה שעדר כבשים התפזר מאדמת המרעה שלו במהלך הלילה בגלל סופת רעמים.

מרבה הרגליים, מונע על ידי הגורל, הראה את עצמו על רצפה המרפסת ואז, צרחותיהן של שתי הנשים נתנו לו את האות, רץ עם כל רגליו הצהובות דרך הדלת הפתוחה לתוך החדר המערבי המרוחק ביותר, שהיה חדרו של טדי. לאחר שחימשו עצמן עם כלים ביתיים שנבחרו ביחס לאורכם, אוקטביה והגברת מקלנטייר, עם הרבה אחיזות חצאיות והתכחשויות בנוגע לעמדת השומרת האחורית בכוח ההתקפה, הלכו בעקבותיו.

מרגע שהיו בחוץ, נראה שמרבה הרגליים נעלם ורוצחותיו העתידיות פתחו בחיפוש יסודי אך זהיר אחר קורבנן. אפילו בעיצומה של הרפתקה כה מסוכנת ומרתקת, אוקטביה הייתה מודעת לסקרנות מלאת יראה על כך שמצאה את עצמה במקדשו של טדי. בחדר ההוא הוא ישב לבדו, חולק את רגשותיו הפרטיים ביותר עם המחשבות הסודיות ההן שכעת לא חלק עם איש, חולם שם חלומות כל שהם שכעת לא קרא לאיש לפרש.

היה זה חדר ספרטני⁴⁹ או של חייל. בפינה אחת עמדה מיטת שדה רחבה, מכוסה בבד; באחרת, כוננית ספרים קטנה; באחרת, מעמד קודר של ווינצ'סטר ורובי ציד. שולחן עצום, זרוע מכתבים, ניירות ומסמכים שהוכנעו על ידי שובך יונים, אכלס צד אחד.

מרבה הרגליים הפגין גאונות בהסתירו את עצמו במגורים חשופים שכאלה. הגברת מקינטייר תקעה מקל מטאטא מאחורי כוננית הספרים. אוקטביה ניגשה למיטתו של טדי. החדר היה בדיוק כפי שהשאיר אותו המנהל בחפזונו. העוזרת המקסיקנית טרם העניקה לו מתשומת ליבה. הייתה שם הכרית הגדולה שלו, עם הטבעת ראשו עדיין במרכזה. היא חשבה שהחיה האיומה וודאי טיפסה על המיטה והחביאה את עצמה כדי לנשוך את טדי. מרבי רגליים היו אפוא אכזריים ונקמניים כלפי מנהלים.

היא הפכה בזהירות את הכרית ואז פיסקה את שפתיה כדי לתת את האות לחיזוק למראה חפץ ארוך, דק וכהה שהונח שם. אבל, מדחיקה זאת בזמן, היא תפסה כפפה, כפפה בגוון אפור־פנינה, שהושטחה – יש להניח – על ידי חודשים רבים־רבים של לחץ לילי מתחת לכרית של האיש ששכח את נשף האמרסמית'. טדי וודאי עזב כל־כך בחיפזון באותו בוקר ששכח, פעם אחת, להעביר אותה למקום משכנה למשך היום. אפילו מנהלים, ערמומיים ותחבלניים ידועים לשמצה, נתפסים לפעמים.

אוקטביה החליקה את הכפפה האפורה לחיק שמלת הבוקר הקיצית שלה. היא הייתה שלה. לגברים ששמים עצמם בתוך גדר תיל חזקה וזוכרים נשפי האמרסמית' רק בדיבורי כורים ותיבות סכר אסור להרשות להחזיק בפרטים שכאלה. אחרי הכול, איזה גן עדן הייתה ארץ הערבה הזו! איך היא פרחה כמו ורד כשמצאתם דברים שנחשבו כאבודים! כמה נעימה הייתה רוח הבוקר שנכנסה דרך החלונות, רעננה ומתוקה עם נשימת פריחת הרטמה הצהובה! הייתכן שאדם לא יעמוד, לרגע, עם עיניים בורקות, המביטות למרחק, ויחלום ששגיאות עשויות להיות מתוקנות?

מדוע דחפה הגברת מקינטייר את המטאטא בצורה כה מגוחכת?

"מצאתי את זה," אמרה הגברת מקינטייר, דופקת בדלת. "הנה זה."

"איבדת משהו?" שאלה אוקטביה, עם חוסר עניין מנומס ומתוק.

"השטן הקטן!" אמרה הגברת מקינטייר, מונעת לאלימות. "שכחת אותו כבר לגמרי?"

ביניהן הם טבחו את מרבה הרגליים. כך הוא זכה לתמורה על פעולתו שהניבה התאוששות של דברים שאבדו בנשף האמרסמית'.

נראה שטדי, בבוא העת, זכר את הכפפה וכשחזר לבית עם השקיעה ביצע חיפוש סודי אך ממצה אחריה. רק בערב, לאור הירח במרפסת המזרחית, מצא אותה. היא הייתה על היד שחשב שאבדה לו לנצח, וכך הוא התרגש לחזור על שטויות מסוימות שהתחייב לעולם־לעולם לא להשמיע שוב.

גדרותיו של טדי נפלו.
הפעם לא הייתה שום שאיפה שתעמוד בדרכן, והחיזור היה טבעי ומוצלח כפי שצריך להיות בין רועה נלהב לרועת צאן עדינה.

הערבות התחלפו בגן. חוות הצללים הפכה לחוות האור.

כמה ימים לאחר מכן קיבלה אוקטביה מכתב מאדון בניסטר, בתשובה למכתב שכתבה לו עם כמה שאלות על עסקיה. חלק מהמכתב התנהל כדלקמן:

"אני נאלץ לתת דין וחשבון של הפסד על התייחסותך לחוות הכבשים. חודשיים לאחר עזיבתך כדי להתגורר בה, התגלה שתוארו של הקולונל ביופרי היה חסר ערך. מעשה יצא לאור והראה שהוא סילק את עצמו מהנכס לפני מותו. העניין דווח למנהל שלך, אדון ווסטלייק, שרכש מיד את הנכס. זה לחלוטין מעבר לכוחות ההשערה שלי לדמיין כיצד נשארת בורה בנוגע לעובדה זו. אני מפציר בך שתשוחחי באחת עם אותו אדון, שלכל הפחות יאמת את הצהרתי."

אוקטביה חיפשה את טדי עם קרב בעיניה.

"בשביל מה אתה עובד בחווה הזו?" שאלה פעם נוספת.

"מאה…" הוא התחיל לדקלם, אבל ראה בפניה שהיא יודעת. היא החזיקה את מכתבו של אדון בניסטר בידה. הוא ידע שהמשחק הסתיים.

"זו החווה שלי," אמר טדי, כמו תלמיד בית ספר שנחשף בעוולה. "זה מנהל רע מאוד, שלא יכול לקלוט את העסק של בעל הבית שלו אם תתני לו זמן."

"למה עבדת כאן?" התעקשה אוקטביה, עדיין נאבקת אחר המפתח לחידתו של טדי.

"אם לומר את האמת, 'טביה," אמר טדי בגילוי לב שקט, "זה לא היה בשביל המשכורת. היא החזיקה אותי בערך בשביל הסיגרים והתחליבים נגד כוויות שמש. נשלחתי דרומה על ידי הרופא שלי. זו הייתה הריאה הימנית שהתקלקלה בגלל פעילות יתר ועומס בפולו והתעמלות. הייתה צריך אקלים ואוזון ומנוחה ודברים מהסוג הזה."

בן רגע הייתה אוקטביה קרובה לסביבת האיבר הפגוע. מכתבו של אדון בניסטר פרפר על הרצפה.

"זה… זה בסדר עכשיו, נכון, טדי?"

"נשמע כמו גזע מסקיט⁵⁰. רימיתי אותך בדבר אחד. שילמתי חמישים אלף עבור החווה שלך מיד כשגיליתי שאין לך שום תואר. הייתה לי בערך אותה הכנסה שהצטברה אצל הבנקאי שלי בזמן שרעיתי כבשים כאן, וזה היה כמעט כמו להרים את הדבר על שולחן המציאות בעבור פני. יש עוד יתרה קטנה של תוספת לא מורווחת שנערמה כאן, 'טביה. חשבתי על טיול חתונה ביאכטה עם סרטים לבנים קשורים לתורן, דרך הים התיכון, ואז במעלה האיים ההיברידיים ולמטה לנורבגיה אל זוידרזי.⁵¹"

"ואני חשבתי," אמרה אוקטביה ברכות, "על דהירת חתונה עם המנהל שלי בין עדרי הכבשים ובחזרה לארוחת בוקר חתונתית עם הגברת מקינטייר במרפסת, עם, אולי, ענף של פריחת תפוזים מהודק לצנצנת האדומה מעל לשולחן."

טדי צחק והתחיל לזמר: "בו פייפ הקטנה איבדה את הכבשים שלה, ולא יודעת איפה למצוא 'תן. תעזבי 'תן בשקט, והן יבואו הביתה, ו…" אוקטביה משכה את ראשו מטה ולחשה באוזנו, אבל זה אחד הסיפורים שהם השאירו ביניהם.