לשדוד רכבת
לשדוד רכבת1
(הערה: האיש אשר סיפר לי את הדברים הבאים היה פורע חוק במשך מספר שנים בדרום־מערב ארצות הברית2 ותמך במרדף אותו תיאר בכנות כה גדולה. תיאורו את המודוס אופרנדי3 צריך לעורר עניין, עצתו הינה בעלת ערך לנוסע האפשרי בכמה מקרי "שוד" עתידיים, בה בשעה שהערכתו את הנאות שדידת הרכבת תשפיע בקושי על מי שיבקש לאמץ את העיסוק כמקצוע. אני מוסר את הסיפור כמעט במדויק במילותיו שלו.
או. ה.)
מרבית האנשים יאמרו, לו היו מתבקשים להביע דעה, ששדידת רכבת הייתה יכולה להיות עבודה קשה. ובכן, זו אינה עבודה קשה: זו עבודה קלה. תרמתי במידת מה לאי־הנוחות של מסילות הרכבת ולנדודי השינה של חברות שילוח מהירות, והבעיה הגדולה ביותר שאי־פעם הייתה לי בנוגע לשוד הייתה בכך שהונאתי על ידי אנשים חסרי מצפון בשעה שבזבזתי את הכסף שקיבלתי. הסכנה לא הייתה עניין לדבר בו, והטרחה לא עניינה אותנו.
איש אחד יגיע די קרוב לשדידת רכבת בעצמו; שניים יצליחו כמה פעמים; שלושה יכולים לבצע זאת אם הם פעלתניים בעלי מרץ, אבל חמישה זה פחות או יותר המספר הנכון. הזמן והמקום לעשות זאת תלויים בכמה גורמים.
ה"שוד" הראשון באיומי אקדח שאי־פעם השתתפתי בו התרחש בשנת 1890. אולי הדרך שבה נכנסתי לעניין תסביר כיצד רוב שודדי הרכבות נכנסו לעסק. חמישה מתוך שישה מערביים הם רק בוקרים מחוסרי עבודה שיצאו לדרך רעה. השישי הוא קשוח מהמזרח שמתלבש כמו איש רע ומעולל כמה תרגילים מרושעים שמוציאים לבחורים שם לא טוב. גדרות תיל ו"פולשים"4 עשו חמישה מהם; לב רע עשה את השישי.
ג'ים ס. ואנוכי עבדנו בחווה 101 בקולורדו. הפולשים הריצו את הבוקר בתנועה מתמדת. הם השתלטו על האדמה ובחרו קצינים שהיה קשה להסתדר איתם. ג'ים ואני רכבנו יום אחד ללה חונטה5, עוקפים דרומה מאיסוף הבקר. השתעשענו קצת ללא כוונת זדון כלפי איש כאשר חוואי חקלאי חתך פנימה וניסה לקצור אותנו. ג'ים ירה בסגן מרשל ואני סוג של צידדתי בעמדתו במהלך הוויכוח. התכתשנו במעלה ובמורד הרחוב הראשי, ועובדי הבניין סבלו ממזל רע כל הזמן6. לאחר זמן מה נטינו קדימה והתחפפנו לכיוון החווה למטה בסריסו7. רכבנו על כמה סוסים שלא היו מסוגלים לעוף, אבל היו מסוגלים לתפוס ציפורים.
כמה ימים לאחר מכן, חבורה מפועלי לה חונטה הגיעה לחווה ורצתה שנחזור איתם. באופן טבעי, סירבנו. היה לנו את יתרון הבית עליהם8 ולפני שסיימנו לסרב הבחור הזקן9 היה אנך מלא עופרת. כשהחשכה ירדה התשנו 'תם עם מצבור כדורים ודחפנו החוצה את הדלת האחורית אל הסלעים. הם עישנו אותנו כמו שצריך בזמן שהלכנו. היינו צריכים להיסחף, מה שעשינו, והתאספנו למטה באוקלהומה.
ובכן, לא היה שום דבר שהיינו יכולים להשיג שם, ובהיותנו דחוקים מאוד בכסף, החלטנו להוציא לפועל עסק קטן עם מסילות הרכבות. ג'ים ואני איחדנו כוחות עם טום ואייק מור10 – שני אחים שהיה להם הרבה מאוד חול שהם היו מוכנים להמיר לאבק. אני יכול לציין את שמותיהם משום ששניהם מתים. טום נורה בזמן ששדד בנק בארקנסו; אייק נהרג במהלך אחד התחביבים היותר מסוכנים של ניסיון לרקוד באומת קריק11.
בחרנו מקום בסנטה פה12 שבו היה גשר מעל ערוץ עמוק מוקף עצים צפופים. כל נוסעי הרכבת מילאו מים במיכל הקרוב לקצה אחד של הגשר. זה היה מקום שקט, הבית הקרוב ביותר היה במרחק חמישה מייל. יום קודם לכן נתנו מנוחה לסוסים שלנו ו"הקדמנו תרופה למכה"13 בנוגע לאופן שבו נטפל בעניין. תוכניותינו לא היו מפורטות כלל ועיקר, שכן אף אחד מעולם לא עסק בשוד קודם לכן.
הנסיעה ההרפתקנית של סנטה פה הייתה אמורה להגיע למֵכַל דֶלֶק בשעה 23:15. בשעה 23:00 טום ואני נשכבנו על צד אחד של המסילה וג'ים ואייק לקחו את הצד האחר. כאשר הרכבת התגלגלה לעברנו, פנס הראש מאיר הרחק למטה במורד המסילה והקיטור שורק מהמנוע, נחלשתי כל־כולי. הייתי מוכן לעבוד במשך שנה שלמה בחווה בעבור שום דבר כדי להילחץ מהפרשייה הזו באותו רגע. כמה מהאנשים העצבניים ביותר בעסק אמרו לי שהם חשו אותו הדבר בפעם הראשונה.
המנוע עצר בקושי כאשר קפצתי על המִדרָך14 בצד אחד, בעוד ג'ים עלה על המדרך האחר. מיד כאשר המהנדס והמסיק ראו את הרובים שלנו הם הרימו את ידיהם באוויר מבלי שנאמר להם והתחננו בפנינו לא לירות, אומרים שיעשו כל מה שנרצה.
"שכבו על הקרקע," ציוויתי, ושניהם קפצו החוצה. הובלנו אותם לפנינו לצד הרכבת. בזמן ההתרחשות הזו, טום ואייק ירו במהירות, שוב ושוב, כל אחד מכל צד של הרכבת, צורחים כמו אפאצ'י, כדי לשמור את הנוסעים מכונסים בקרונות. כמה חבר'ה תקעו אקדח קטן15 דרך אחד מחלונות הקרון וירו בו ישר באוויר. הנחתי לנהג וריסקתי את הזכוכית בדיוק מעל לראשו. זה הסדיר את כל מה שנראה כמו התנגדות מהכיוון הזה.
בזמן הזה כל העצבים שלי נעלמו. הרגשתי סוג של התרגשות נעימה כאילו הייתי במסיבת ריקודים או שעשוע מסוג כל שהוא. כל האורות בקרונות כבו וכאשר טום ואייק הפסיקו בהדרגה לירות ולצעוק, הכול הפך דומם כמעט כמו בית קברות. אני זוכר ששמעתי ציפור קטנה מצייצת בשיח לצד המסילה, כאילו התלוננה שהעירו אותה.
גרמתי למסיק להשיג פנס ואז הלכתי לקרון המהיר וצעקתי לשליח לפתוח או שיהפוך למנוקב. הוא החליק את הדלת לאחור ועמד בה עם ידיו מורמות. "קפוץ מעבר לסיפון, בן," אמרתי והוא פגע בקרקע כמו גוש עופרת. בקרון היו שתי כספות – אחת גדולה ואחת קטנה. דרך אגב, בהתחלה איתרתי את הנִשׁקִיָה של השליח – רובה יריה דו־קני עם מחסנית של קליעי עופרת גדולים וכדורים של שלושים ושמונה בקנה. משכתי את המחסנית מרובה הציד, הסתרתי את האקדח וקראתי לשליח פנימה. דחפתי את האקדח שלי כנגד אפו והמרצתי אותו לעבודה. הוא לא הצליח לפתוח את הכספת הגדולה, אבל הוא פתח את השנייה. היו בתוכה רק תשע מאות דולר. זו הייתה זכייה ממש קטנה עבור הטרחה שלנו, אז החלטנו לעבור על הנוסעים. לקחנו את אסירנו לקרון העישון ומשם שלחנו את המהנדס דרך הרכבת כדי להאיר את הקרונות. התחלנו עם הראשונה, מיקמנו איש בכל דלת והורינו לנוסעים לעמוד בין המושבים עם ידיהם מורמות.
אם ברצונכם לגלות כמה פחדנים מרבית האנשים, כל מה שעליכם לעשות הוא לשדוד רכבת נוסעים. אני לא מתכוון משום שהם לא מתנגדים – אספר לכם מאוחר יותר מדוע הם לא יכולים לעשות זאת – אבל זה גורם לאדם להצטער עבורם בגלל האופן שבו הם מאבדים את הראש. סוכני מכירות גדולים ובנויים לתלפיות וחקלאים וחיילים לשעבר וגנדרנים עם צווארון גבוה וספורטאים שכמה רגעים קודם לכן מילאו את הקרון ברעש וברברבנות, נתמלאו פחד כל־כך גדול שאוזניהם נשמטו.
היו מעט מאוד אנשים בקרונות היום באותה שעה לילית16, כך שעשינו מכה קטנה עד שהגענו לקרון השינה. כרטיסן הפולמן17 פגש אותי בדלת אחת בעוד ג'ים הלך מסביב לדלת האחרת. הוא הודיע לי, בצורה מנומסת מאוד, שלא אוכל להיכנס אל הקרון, שכן הוא לא השתייך לחברת הרכבות ומלבד זאת הנוסעים כבר הופרעו רבות על ידי כל הצעקות והיריות. מעולם, בכל ימי חיי, לא פגשתי דוגמה טובה יותר של אצילות פקידותית ואמון בכוח שמו הגדול של מר פולמן. דחקתי את האקדח שלי18 כל־כך חזק כנגד חזיתו של האדון הכרטיסן שלאחר מכן מצאתי את אחד מכפתורי חזייתו תקוע בצורה כה איתנה בקצה הלוע עד שהייתי חייב לירות אותו החוצה. הוא פשוט שתק כמו סכין בעל קפיץ חלש והתגלגל במדרגות הקרון.
פתחתי את דלת של קרון השינה וצעדתי פנימה. גבר גדול, שמן וזקן התנדנד לעברי, מתנשף ונושף. הוא לבש שרוול מעיל אחד וניסה להלביש את חזייתו מעליו. איני יודע מי הוא חשב שהייתי.
"איש צעיר, איש צעיר," אומר הוא, "עליך לשמור על קור רוח ולא להתרגש. מעל לכל, שמור על קור רוח."
"איני יכול," אומר אני19. "ההתרגשות פשוט אוכלת אותי."
ואז צעקתי ושחררתי את האקדח שלי20 כנגד הצוהר שבתקרה.
האיש הזקן ניסה לצלול לתוך אחד ממקומות האחסון הנמוכים, אך צריחה עלתה משם ורגל יחפה שהכניסה אותו לסלסלת הלחם והנחיתה אותו על הרצפה. ראיתי את ג'ים מגיע מהדלת האחרת ושאגתי לכולם לטפס החוצה ולהסתדר בשורה.
הם התחילו לטפס בקושי ולמשך־מה היה לנו קרקס בן שלוש זירות. הגברים נראו מפוחדים ומאולפים כמו אוסף ארנבים בשלג עמוק. היה להם, בממוצע, בסביבות רבע חליפות בגדים ונעל אחת לאדם. גבר אחד ישב על רצפת המעבר בין שורת המושבים, נראה כמחשב סכום חשבוני מורכב. הוא ניסה, מאוד ברצינות, לנעול נעל אשה במידה 2 על רגלו במידה 9.
הגברות לא הפסיקו להתלבש. הן היו כה סקרניות לראות שוד רכבת אמיתי וחי, תבורכנה, שהן פשוט עטפו סביבן שמיכות וסדינים ויצאו החוצה, צווחניות וחסרות מנוחה. הן תמיד הפגינו יותר סקרנות וחול21 מהגברים.
סידרנו את כולם בשורה ודי בשקט, ועברתי דרך החבורה. מצאתי מעט מאוד מהם – אני מתכוון במובן של בעלי ערך. איש אחד בשורה היה חיזיון. הוא היה אחד מאותם ישנוניים גדולים, מגודלים, חמורי סבר שיושבים על הבמה בהרצאות ונראים חכמים. לפני שזחל החוצה הוא הצליח ללבוש את המִכְנָף הארוך שלו ולחבוש את כובע המשי הגבוה שלו. כל השאר לא היה אלא פיג'מה ופיקות. כשחפרתי בתוך נסיך אלברט הזה22 ציפיתי למשוך החוצה לפחות גוש של מכרה זהב או מלוא הזרוע אגרות חוב ממשלתיות, אבל כל מה שמצאתי היה נבל צרפתי לילדים23 באורך כארבעה אינצ'ים. מדוע הוא היה שם, איני יודע. הרגשתי קצת מעוצבן משום שהוא היתל בי כך. תקעתי את הנבל מעלה כנגד פיו.
"אם אינך יכול לשלם – נגן," אמרתי24.
"איני יכול לנגן," אומר הוא.
"אז תלמד מהר," אומר אני, נותן לו להריח את קצה קנה האקדח שלי.
הוא תפס חזק בנבל, האדים כסלק והתחיל לנשוף. הוא נשף תו קטן וחסר חשיבות שזכרתי ששמעתי כשהייתי ילד: הילדה הכי יפה בארץ – הו! אבא ואמא אמרו לי כך25.
הכרחתי אותו להמשיך לנגן את זה במשך כל הזמן שהיינו בקרון. מדי פעם בפעם הוא נחלש וזייף, ואז הפניתי את אקדחי אליו ושאלתי מה היה העניין עם הילדה הקטנה והאם הייתה לו איזו כוונה לחזור אליה, מה שהיה גורם לו להתחיל שוב כמו שישים. אני חושב שהילד הזקן שעומד שם עם כובע המשי שלו ורגליים יחפות, מנגן בנבל הצרפתי הקטן שלו, היה המחזה המצחיק ביותר שאי־פעם ראיתי. אשה אחת בשורה, אדומת שיער, פרצה בצחוק לעומתו. הייתם יכולים לשמוע אותה בקרון הבא.
לאחר מכן ג'ים החזיק אותם במקום בזמן שאני סרקתי את מיטות התאים. נאבקתי במיטות ההן ובציפיות הממולאות במגוון המוזר ביותר של דברים שאי־פעם ראיתם. מדי פעם בפעם נתקלתי באקדח צעצוע קטן26 בדיוק בגודל המתאים כדי לחבוט בו בשיניים, אותו השלכתי החוצה מהחלון. כשסיימתי עם האוסף, השלכתי את שלל הציפיות באמצע המעבר. היו שם הרבה שעונים טובים, צמידים, טבעות וארנקים, עם קומץ שיניים תותבות, בקבוקוני ויסקי, קופסאות פודרה, שוקולד־קרמל ושערות ראש במגוון צבעים ואורכים. היו גם בסביבות תריסר גרביוני נשים לתוכם נדחפו תכשיטים, שעונים וגלילי כדורים ואז נפקקו היטב ונדחקו מתחת למזרנים. הצעתי להחזיר מה שכיניתי "קרקפות", באומרי שלא היינו אינדיאנים בדרכי מלחמה, אך נראה שאף אחת מהגבירות לא ידעה למי היה השיער שייך.
אחת הנשים – וטובת מראה היא הייתה – עטופה בשמיכת פסים, ראתה אותי מרים את אחד מזוג הגרביונים שהיה גושי וכבד למדי באזור הבוהן, והתפרצה: "זה שלי, אדון. אתה לא בעסק של שדידת נשים, נכון?"
עכשיו, כיוון שזה היה השוד הראשון שלנו, לא הסכמנו על שום קוד מוסרי, כך שבקושי ידעתי מה לענות. אבל, בכל אופן, השבתי: "ובכן, לא כמומחיות. אם זה מכיל את הרכוש הפרטי שלך את יכולה לקבל את זה בחזרה."
"זה בדיוק מה שזה," היא הכריזה בכעס והושיטה את ידה עבורו.
"את תסלחי לי כשאעיף מבט בתכולה," אמרתי, מחזיק את הגרב בבוהן. החוצה הושלך שעון זהב גדול גברי, שווה מאתיים, ארנק עור גברי שלאחר מכן מצאנו שהכיל שש מאות דולרים, אקדח27 והדבר היחיד מבין החפצים שיכול היה להיות רכושה של גברת – צמיד זהב ששווה בסביבות חמישה־עשר סנט.
אמרתי: "גברת, הנה רכושך," והושטתי לה את הצמיד. "עכשיו," המשכתי, "איך את יכולה לצפות מאיתנו להתנהג ביושר איתך כשאת מנסה לרמות אותנו באופן הזה? אני מופתע מהתנהגות כזו."
האשה הצעירה הסמיקה כאילו נתפסה מבצעת מעשה לא הגון. איזו אשה אחרת במורד המעבר קראה: "הדבר המרושע!"
מעולם לא ידעתי אם היא התכוונה לגברת האחרת או אלי.
כשסיימנו את עבודתנו הורינו לכולם להיכנס חזרה למיטה, אמרנו ל'ם בדלת לילה טוב בנימוס רב ועזבנו. רכבנו ארבעים מייל לפני אור היום ואז חילקנו את הדברים. כל אחד מאיתנו קיבל $1,752.85 בכסף. אספנו את התכשיטים. לאחר מכן התפזרנו, כל אחד לעצמו.
זה היה שוד הרכבת הראשון שלי, והוא בוצע בקלות כמו כל האחרים שבאו אחריו. אבל זו הייתה הפעם האחרונה והיחידה שעברתי דרך הנוסעים. אני לא אוהב את החלק הזה של העסק. לאחר מכן דבקתי בנחישות בקרון המהיר. במהלך שמונה השנים הבאות התעסקתי בכמות גדולה מאוד של כסף.
המכה הטובה ביותר שעשיתי הייתה רק שבע שנים לאחר הראשונה. גילינו על רכבת שהתכוונה להביא הרבה כסף כדי לשלם לחיילים בדואר הממשלתי. תקפנו את הרכבת הזו לאור יום. חמישה מאיתנו שכבו בגבעות החול ליד תחנה קטנה. עשרה חיילים שמרו על הכסף ברכבת, אך באותה מידה הם היו יכולים להיות בבית בחופשה. אפילו לא הרשנו להם להוציא את ראשיהם מהחלונות כדי לראות את הכיף. לא היה לנו כל קושי בלהשיג את הכסף, שהיה כולו בזהב. כמובן, צעקה גדולה עלתה בנוגע לשוד. זה היה חומר ממשלתי, והמושל הפך עוקצני ורצה לדעת בשביל מה הצטרפה שיירת החיילים. התירוץ היחיד שניתן היה שאף אחד לא ציפה למתקפה בקרבת גבעות החול החשופות לאור יום. אני לא יודע מה הממשלה חשבה על התירוץ הזה, אבל אני יודע שזה היה תירוץ טוב. ההפתעה – זה היה העיקרון המרכזי בעסק שדידת הרכבות. העיתונים פרסמו כל מיני סיפורים על האובדן, מסכימים לבסוף שזה היה בין תשע מאות לעשרת אלפים דולר. הממשלה ניסרה עץ. הנה המספרים הנכונים, מודפסים בפעם הראשונה – ארבעים ושמונה אלף דולרים. אם מישהו יטרח להסתכל מעבר לחשבונו הפרטי של הדוד סאם בשביל החוב הקטן הזה של רווח והפסד, הוא יגלה שאני צודק עד לרמת הסנט.
עד הזמן הזה היינו מומחים מספיק לדעת מה לעשות. רכבנו ישירות למזרח עשרים מייל, יוצרים שביל ששוטר ברודווי יכול היה לעקוב אחריו, ולאחר מכן הכפלנו חזרה, מסתירים את עקבותינו. בלילה השני אחרי השוד, בשעה שפלוגות סרקו את המדינה בכל כיוון, ג'ים ואני אכלנו ארוחת ערב בקומה השנייה בביתו של חבר בעיר שבה התחילה הדאגה. חברנו הצביע בפנינו, במשרד מעבר לרחוב, על מכונת דפוס בעבודה, מדפיסה עלוני פרסומת שמציעים פרס עבור לכידתנו.
נשאלתי מה אנחנו עושים עם הכסף שקיבלנו. ובכן, מעולם לא יכולתי לתת דין וחשבון עבור החלק העשירי שלו לאחר שבוזבז. הוא הולך מהר ובחופשיות. פורע חוק צריך שיהיו לו הרבה מאוד חברים טובים. אזרח מוערך מאוד עשוי להסתדר, ולעתים קרובות אכן מסתדר, עם מעט מאוד, אבל איש בהתחמקות חייב שיהיו לו "עוזרים צדדיים". עם פלוגות כועסות וקצינים רעבי תגמול שמסירים עקבות חמים עבורו, הוא חייב שיהיו לו כמה מקומות מפוזרים בכל המדינה שבהם יוכל לעצור ולהזין את עצמו ואת סוסו ולישון כמה שעות מבלי שיצטרך להשאיר את שתי העיניים פקוחות. כשהוא מבצע את המכה הוא מרגיש רצון לזרוק כמה מהמטבעות עם החברים האלה, והוא עושה זאת בחופשיות. לפעמים, בסיומו של ביקור חפוז באחד מאותם מקלטי מפלט, הטלתי חופן של זהב ושטרות לחיק ילדים המשחקים על הרצפה, מבלי שידעתי באם התרומה שלי הייתה מאה דולר או אלף.
כאשר הותיקים28 עושים מכה גדולה הם הולכים בדרך כלל רחוק, לאחת הערים הגדולות כדי לבזבז את כספם. טירונים ירוקים29, לא משנה כמה מוצלח השוד שעשו, כמעט תמיד מסגירים את עצמם כשהם מציגים יותר מדי כסף קרוב למקום שבו השיגו אותו.
הייתי בעבודה בשנת 94 שבה השגנו עשרים אלף דולרים. מילאנו את תוכנית המפלט האהובה עלינו – רוצה לומר, הכפלנו את עקבותינו – ושמרנו על פרופיל נמוך למשך זמן סמוך לזירת ההתרחשות של מזלה הרע של הרכבת. בוקר אחד לקחתי עיתון וקראתי כתבה עם כותרות גדולות שציינו שהמרשל, עם שמונה סגנים ופלוגה של שלושים אזרחים חמושים, גרם לשודדי הרכבת להיכנע בחורשת מסקיט בסימרון30, וזו הייתה שאלה של מספר שעות בלבד עד שנהיה מתים או אסירים. בזמן שקראתי את הכתבה ישבתי בארוחת הבוקר באחד מהמגורים הפרטיים המהודרים ביותר בעיר וושינגטון, עם משרת במכנסי ברך שעמד מאחורי הכיסא שלי. ג'ים ישב מעבר לשולחן, מדבר עם דודו למחצה, קצין ימי בדימוס, שאת שמו הייתם רואים לעתים קרובות בכותרות בגין מעשיו בעיר הבירה. הלכנו לשם וקנינו תלבושות חורקות של בגדים טובים ונחנו מעמלנו בקרב הגבירים העשירים. בוודאי נהרגנו באותה חורשת מסקיט, שכן אני יכול להצהיר בשבועה שלא נכנענו.
כעת אני מציע לספר מדוע זה קל לשדוד רכבת ולאחר מכן מדוע אף אחד לא צריך לעשות זאת.
בראש ובראשונה, לקבוצה התוקפת יש את כל היתרון. זאת בהנחה, כמובן, שהם וותיקים עם אומץ וניסיון הכרחי. יש להם את החוץ והם מוגנים בחסות החשיכה, בעוד האחרים נמצאים באור, סגורים בחלל קטן וחשופים, ברגע שבו הם מציגים ראש בחלון או בדלת, למטרתו של איש שהינו צלף מדויק שלא יהסס לירות.
אבל, לדעתי, התנאי העיקרי שהופך שוד רכבות לקל הוא גורם ההפתעה בצירוף עם דמיונם של הנוסעים. אם אי־פעם ראיתם סוס שאכל עשב משוגע31 תבינו למה אני מתכוון כשאני אומר שהנוסעים משתגעים. הסוס הזה מקבל את הדמיון הנורא ביותר בעולם. אתם לא יכולים להשפיע עליו לחצות פלג נהר ברוחב שני רגל. זה נראה לו גדול כמו נהר המיסיסיפי. זה בדיוק אותו הדבר עם הנוסע. הוא חושב שישנם מאה גברים צועקים ויורים בחוץ, כשאולי ישנם רק שניים או שלושה. ולוע האקדח32 נראה כמו כניסה למנהרה. הנוסע בסדר גמור, על אף שהוא עשוי לעשות תרגילים קטנים ומרושעים, כמו להסתיר צרור כסף בנעלו ולשכוח להעלות אותו עד שאתה דוחף את צלעותיו עם קצה האקדח33 שלך; אבל אין בו דבר רע.
ובאשר לצוות הרכבת, לא הייתה לנו שום בעיה איתם אלמלא הם היו כל־כך נוחים להשפעה. אני לא מתכוון שהם פחדנים; אני מתכון שיש להם שכל. הם יודעים שהם לא יכולים להתמודד נגד אחיזת עיניים. זה אותו הדבר עם הקצינים. ראיתי אנשים של השירות החשאי, מרשלים ובלשי מסילות ברזל מוסרים את העודף שלהם, ענוותנים כמו משה34. ראיתי אחד מהמרשלים האמיצים ביותר שאי־פעם הכרתי מסתיר את אקדחו תחת מושבו ונדחק עם האחרים בזמן שהזקתי עם פעולותיי הקבועות. הוא לא פחד; הוא פשוט ידע שהיה לנו יתרון על כל העניין35. מלבד זאת, לרבים מהקצינים האלה יש משפחות והם מרגישים שאסור להם לקחת סיכונים, הואיל והמוות אינו מטיל אימה על זה ששודד רכבת; הוא מצפה להיהרג יום אחד, ובאופן כללי זה באמת מה שקורה לו. עצתי לכם, אם אי־פעם תהיו בשוד, היא להסתדר עם הפחדנים ולשמור את הגבורה שלכם לאירוע שבו היא תוכל להועיל לכם. סיבה אחרת מדוע קצינים מפגרים בנוגע לערבוב דברים עם שודד רכבות היא כלכלית. בכל פעם שיש תגרה ומישהו נהרג, הקצינים מפסידים כסף. אם שודד הרכבות נמלט הם מוציאים צו כנגד פלוני־אלמוני וכל האחרים36 ומטיילים מאות מייל וחותמים על שוברים לאלפים בעקבות הפושעים והממשלה משלמת את החשבונות. כך שאיתם, זו שאלה של נְסוּעָה יותר מאשר תעוזה37.
אתן דוגמה אחת לתמוך בטענתי שההפתעה היא הקלף הטוב ביותר כשמשחקים בשוד.
בשנת 92 הדלטונים38 השאירו נתיב חם לקצינים במורד אומת הצ'רוקים39. אלה היו ימי המזל שלהם והם הפכו כל־כך חסרי אחריות וצהובים־אדמדמים, שהם נהגו להכריז מבעוד מועד איזו עבודה הם התכוונו לקחת. פעם אחת הם הסגירו שהם עמדו לשדוד את נסיעת המ. ק. את א.40 בלילה מסוים בתחנת פריור קרייק41, שמורה אינדיאנית.
באותו לילה השיגה חברת הרכבות חמישה־עשר סגני מרשלים במאסקוגי42 ושמה אותם על הרכבת. מלבדם היו להם חמישים גברים חמושים שהתחבאו בתחנת הרכבת בפריור קרייר.
כשקייטי פלייר43 נכנסה לתחנה אף דלטון לא הופיע. התחנה הבאה הייתה אדאייר44 במרחק של שישה מייל. כשהרכבת הגיעה לשם, והסגנים בילו זמן טוב בלהסביר מה הם היו עושים לחבורת דלטון לו הם היו מופיעים, בבת אחת זה נשמע כמו צבא יורה בחוץ. המבקר ואחראי התפעול45 באו בריצה לתוך הקרון, צועקים "שודדי רכבת!".
כמה מהסגנים ברחו במהירות דרך הדלת, פגעו בקרקע והמשיכו לרוץ. כמה מהם הסתירו את הרובים שלהם46 תחת המושבים. שנים מהם התחילו לריב ושניהם נהרגו.
זה לקח לדלטונים בדיוק עשר דקות ללכוד את הרכבת ולהביס את המלווה. תוך עשרים דקות נוספות הם שדדו מהקרון המהיר עשרים ושבעה אלף דולרים ונמלטו בבריחה חלקה.
דעתי היא שהסגנים האלה היו מעוררים קרב קשה בפריור קרייק, שם הם ציפו לצרות, אבל הם הופתעו ו"השתגעו" באדאייר, בדיוק כפי שהדלטונים, שהכירו את עסקיהם, ציפו שהם יעשו.
איני חושב שעלי לסיים מבלי לתת כמה מסקנות מניסיוני בן שמונה השנים "במנוסה". זה לא משתלם לשדוד רכבות. להוציא את שאלת הצודק והמוסרי, שאיני חושב שעלי להתמודד עמה, יש מעט מאוד לקנא בחייו של כל פורע חוק. לאחר זמן מה הכסף מפסיק להיות בעל ערך בעיניו. הוא מתרגל להסתכל על מסילות רכבות וחברות שילוח מהירות כמו על הבנקאים שלו, ועל האקדח שלו47 כעל פנקס המחאות שיכבד כל סכום. הוא מבזבז כסף על ימין ועל שמאל. מרבית מהזמן הוא במנוסה, רוכב יום ולילה, והוא חי כה קשה בין לבין שהוא לא נהנה מטעמם של החיים הטובים48 כשהוא מקבל אותם. הוא יודע שהוא עתיד לאבד את חייו או את חירותו, ושהדיוק של מטרתו, מהירות סוסו ונאמנותו של זה שלצידו הם כל מה שדוחים את הבלתי נמנע.
זה לא שהוא מאבד שינה בגלל סכנה מנציגי החוק, בכל ניסיוני מעולם לא שמעתי על קצינים שתקפו חבורת פורעי חוק אלא אם עלו עליהם במספרם לפחות פי שלושה, אבל פורע החוק נושא בעקביות מחשבה אחת במוחו – וזה מה שהופך אותו להיות כה כאוב כנגד החיים, יותר מאשר כל דבר אחר – הוא יודע מהיכן המרשלים משיגים את מגויסי הקצינים שלהם. הוא יודע שרובם של בעלי המניות של החוק היו בעבר שוברי חוק, גנבי סוסים, שודדי בקר, שודדי דרכים ופורעי חוק כמוהו, והאופן שבו הם תחבלו את עמדותיהם ואת חסינותם על ידי כך שהפכו לעדי מדינה, הפכו בוגדים והעבירו את חבריהם למאסרים ומוות. הוא יודע שיום אחד – אלא אם כן יירו בו קודם – יהודה איש קריות שלו יצא לעבוד, המלכודת תונח והוא יהיה המופתע במקום המופתע במארב.
זו הסיבה מדוע האיש ששודד רכבות בוחר את החברה שלו עם תשומת לב גבוהה פי אלף מזו שבה נערה זהירה בוחרת אהוב. זו הסיבה מדוע הוא מעלה את עצמו משמיכות הלילה ומקשיב לטפיפותיה של כל פרסת סוס בדרך המרוחקת. זו הסיבה מדוע הוא מתעכב בחשדנות במשך ימים על הערה היתולית או תנועה יוצאת דופן של חבר עייף, או המלמול השבור של ידידו הקרוב, ישן לצידו.
וזו אחת הסיבות מדוע עסק גניבת הרכבות אינו כה נעים כמו כל אחד ממדוריו העקיפים – פוליטיקה או שליטה בעולם המסחר.
