לעזור לבחור האחר

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

 

לעזור לבחור האחר¹

"אך יכולים אלה שיעזרו לאחרים לעזור לעצמם!"
מולבוני²

א'

זה הסיפור שוויליאם טרוטר³ סיפר לי על החוף באגוואס פרסקאס⁴ בזמן שחיכיתי לדוגית הקברניט של ספינת הקיטור אנדור⁵, שהייתה אמורה לקחת אותי לחו"ל. בחוסר רצון עזבתי את ארץ אחר־הצהריים הנצחיים. ויליאם נשאר, והוא זיכה אותי באוטוביוגרפיה מילולית דחוסה בשעה שישבנו על החולות בצל שהטיל המרתף הלאומי⁶.

כרגיל, נוכחתי לדעת שהאיש מבומביי⁷ כבר כתב את הסיפור; אבל בשעה שהוא דחס אותו למשפט של שמונה מילים, דגלתי בשיטת ההרחבה וציטטתי את ביטויו לעיל, עם התנצלויות אליו ואיחולי ברכה לטרנטיוס⁸.

ב'

"האם אינך רוצה אי־פעם לחזור לארץ כובעי הדרבי והצווארונים המעומלנים?" שאלתי אותו. "אתה נראה אדם נוח ואיש פעולה," המשכתי, "ואני בטוח שאוכל למצוא לך עבודה נוחה במקום כל שהוא בארצות־הברית."

מרופט, חסר תנועה, יחף, אוכל מְאֻמָּת של הלוטוס⁹, ויליאם טרוטר שעשע אותי רבות, ושנאתי לראות אותו נבלע על ידי הטרופיים.

"אין לי כל ספק שאתה יכול," אמר, מפצל בעצלתיים את הקליפה מקטע של קנה סוכר. "אין ספק שאתה יכול לעשות הרבה בשבילי. אם כל אדם יוכל לעשות כל שביכולתו עבור אחרים, כל מדינה בעולם תחזיק מעמד אלפי שנים במקום מאות."

נדמה כי היה מזון רוחני בדבריו של וו. טי. ואז עלה על דעתי רעיון נוסף.

היה לי אח במפלי צ'יקופי¹⁰ שהיו בבעלותו בתי חרושת לכותנה או סוכר או סדינים¹¹ או משהו בקו המסחרי. הוא היה עשיר באופן המוני ולפיכך העריץ את האמנות. המזג האמנותי של המשפחה קיבל אחזקה בלעדית עם לידתי. ידעתי שהאח ג'יימס יכבד את משאלתי הקלושה ביותר. הייתי דורש ממנו משרה בכותנה, בסוכר או בסדינים עבור ויליאם טרוטר – משהו, למשל, במאתיים בחודש או בסביבות. גיליתי את אמונותיי והצגתי את הצעותיי הגדולות לוויליאם.
הוא שימח אותי מאוד, והוא היה מרופט.

בזמן שדיברנו נשמע קול יריות, ארבע או חמש, מקרקשות כאילו על ידי כיתת יורים. הרעש העליז הגיע מכיוון הקסרקטין, שהוא מעין תחליף למחנה צבאי עבור חיילי הרפובליקה.

"שמעת את זה?" שאל ויליאם טרוטר. "תן לי לספר לך על זה. לפני שנה נחתתי על החוף הזה עם דולר בודד אחד. יש לי אותו הסכום בכיסי היום. הייתי טבח שני על ספינת קיטור נודדת; והם עזבו אותי באי השומם הזה מוקדם בבוקר, ללא ברכה מאנשי הכמורה, רק מפני שהנחתי רטייה חמה של חביתה בגבינה על פני החובל הראשון בארוחת הערב. הבחור בעט כי הכנסתי חזרת במקום גבינה.

כשהם השליכו אותי מתוך יוֹל¹² לגלים משתברים בגובה שלושה מטרים, שכשכתי אל החוף והתיישבתי מתחת לעץ דקל. מפה לשם גבר לבן ויפה תואר, בעל פנים אדומים ובגדים לבנים, מְעוּשֶׂה בְּגִינוּנָיו ככל האפשר אבל מבוסם במידת מה, בא והתיישב לידי.

שמתי לב שיש איזה כפר מאחורי החוף, ותפאורה מספקת לְצַיֵד תריסר מופעי תמונות נעות. אבל חשבתי, כמובן, שהיה זה פרבר של קניבלים, ותהיתי אם יגישו אותי עם גזר או פטריות. וכפי שאמרתי, האיש הלבוש־היטב הזה ישב לידי, ונהיינו חברים בתוך דקה או שתיים. במשך שעה דיברנו, והוא סיפר לי הכול על כך.

נראה שהוא היה איש של חלקים, חריצות וסבירות, מלבד היותו משכיל ועבד נרצע ושבור לתאוותיו. הוא סיפר לי הכול על כך. מכללות סילקו אותו, ומזקקות קיבלו את פניו. האם אמרתי לך את שמו? זה היה קליפורד ויינרייט¹³. לא בדיוק תפסתי את הסיבה להשלכתו על אותו קטע מסוים של דרום אמריקה; אבל אני מניח שזה היה עניינו שלו. שאלתי אותו אם היה אי־פעם טבח שני על ספינת קיטור נודדת, והוא אמר לא וזה סיכם את קו ההנחות שלי. אבל הוא דיבר כמו האנציקלופדיה מ'א-ברלין' ל'טרילו-זיאריה'¹⁴ והוא ענד שעון, סִדּוּר לא גמור מכסף, והתעדכן בתוך עשרים וארבע שעות, בכל אופן¹⁵.

"אני שמח שפגשתי אותך," אומר ויינרייט. "אני חסיד של אל המשקה הגדול¹⁶, אבל מתקני ההרהור שלי אינם מתוקנים," אומר הוא או מילים ברושם זה. "ואני שונא" אומר הוא, "לראות טיפשים שמנסים לנהל את העולם."

"מעולם לא נגעתי בטיפה," אומר אני¹⁷, "ויש סוגים רבים של טיפשים; והעולם מתנהל על פי הפסגה שלו, לפי המדע, ללא שום התערבות ממני."

"התייחסתי," אומר הוא, "לנשיא הרפובליקה הזאת. ארצו במצב נואש. קופת האוצר שלה ריקה, היא על סף מלחמה עם ניקאמלה¹⁸ ואם לא מזג האוויר החם העם היה מתחיל במהפכות בכל עיר. כאן יש אומה," ממשיך ויינרייט, "על סף חורבן, ואיש משכיל יכול להציל אותה מאובדנה הממשמש ובא ביום אחד על ידי הוצאת הצווים וההוראות הנדרשים. הנשיא גומז¹⁹ אינו יודע דבר על מדינאות או מדיניות: האם אתה מכיר את אדם סמית'²⁰?"

"בוא נראה," אומר אני. "היה שם איש עם אוזן אחת ששמו סמית בפורט וורת', טקסס²¹, אבל אני חושב ששמו הפרטי היה…"

"אני מתכוון לכלכלן הפוליטי," אומר ויינרייט.

"אז סמוונר סמית'," אומר אני. "זה שאני מדבר עליו מעולם לא נעצר."

לכן ויינרייט רותח קצת יותר בזעם על אובדן ההכרה של אנשים שאינם מרופדים מספיק²² למלא תפקידים ציבוריים; ואז הוא מספר לי שהוא יוצא לארמון הקיץ של הנשיא, הנמצא במרחק של ארבעה מיילים מפגואס אגואס, כדי להורות לו את אמנות ניהול רפובליקות מחוממות באדים.

"בוא איתי, טרוטר," אומר הוא, "ואראה לך מה המוח יכול לעשות."

"יש בזה משהו?" שואל אני.

"הסיפוק," אומר הוא, "בגאולת ארץ עם אוכלוסייה של מאתיים אלף תושבים מחורבן חזרה לשגשוג ושלום."

"נהדר," אומר אני. "אלך איתך. אני מעדיף עכשיו לאכול לובסטר צרוב חי , אבל תן לי את החירות כבחירה שנייה אם אני לא יכול להיות נוכח בזמן הציד."

ויינרייט ואני מחלחלים דרך העיר, והוא נעצר ליד בית מרקחת לרום.

"יש לך כסף?" הוא שואל.

"יש לי," אומר אני, מוציא את מטבע הדולר שלי. "אני תמיד מסתובב עם סכומי כסף הולמים."

"אם כך נשתה," אומר ויינרייט.

"לא אני," אומר אני. "שום שד רום או כל אחת מהשלכותיו עבורי. זו אחת מהיעדר חולשותיי."

"זה הכישלון שלי," אומר הוא. "מה נקודת התורפה הפרטית שלך?"

"חריצות," אומר אני מיד. "אני עובד קשה, שקדן, מתמיד ונמרץ."

"מר טרוטר היקר שלי," אומר הוא, "ודאי שאני מכיר אותך מספיק זמן כדי לומר לך שאתה שקרן. לכל אדם יש חולשה מסוימת משלו, וכוח מיוחד בדברים אחרים. עכשיו, אתה תקנה לי משקה רום ושנינו נקפוץ לביקור אצל הנשיא גומז."

ג'

"ובכן, אדוני," המשיך טרוטר, "אנחנו הולכים לאורך ארבעת המיילים, דרך החממה הבתולית של דקלים ושרכים ומוצרי גג־גן אחרים, לבית הלבן הקייצי של הנשיא. הוא היה כחול, והזכיר לך את מה שראית על הבמה במערכה השלישית, אותה הם מתארים כ"דומה לראשונה" בתוכניות.

היו שם יותר מחמישים אנשים שחיכו מחוץ לגדר הברזל שהקיפה את הבית והגנים. היו גנרלים ותועמלנים ואגרטלים²³ במדי תחרה מוזהבת, ואזרחים ביהלומים וכובעי פנמה – כולם ממתינים לקבל ראיון עם הפוקר המלכותי²⁴. ובמעין בית הקיץ בחזית האחוזה יכולנו לראות איש בצבעי חום־אדמדם²⁵ אוכל ארוחת בוקר מתוך צלחות זהב ולוקח את הזמן. הסקתי שהקהל בחוץ הגיע לסידורי הבוקר ובקשותיו, וחששתי להפריע.

אבל ג. ויינרייט לא חשש. השער היה פתוח והוא נכנס פנימה ועלה על שולחן הנשיא, בטוח כמו אדם המכיר את המלצר הראשי במסעדה של חמישה־עשר סנט. ואני הלכתי איתו, כי היה לי רק שבעים וחמישה סנט, ושום דבר אחר לעשות.

איש הגומז קם מכיסאו, ונראה, איש צבעוני כפי שהיה, כאילו עמד לקרוא לרב־טוראי של המשמר, מיקוד 1 ²⁶. אבל ויינרייט אומר לו כמה משפטים משומנים באופן מוזר והדבר הבא שקרה הוא שישבנו שלושתנו ליד השולחן, עם קפה ולחמניות וקציצות איגואנה שהגיעו במהירות שרשרשה כמו רעש שתשעים עבדים היו יכולים להשמיע²⁷.

ואז ויינרייט מתחיל לדבר, אבל הנשיא קוטע אותו.

"אתם היאנקיז," הוא אומר, מנומס. "ללא ספק לקחתם את העוגה לביטחון²⁸, אני מבטיח לך" – או מילים בסגנון הזה. הוא דיבר אנגלית טוב יותר ממך או ממני. "הייתה לכם הליכה ארוכה," אומר הוא, "אבל נחמד יותר ללכת בבוקר הקריר מאשר לרכוב. האם אני יכול להציע מעט כיבוד?" שואל הוא.

'רום," אומר ויינרייט.

"תן לי סיגר," אומר אני²⁹.

ובכן, אדוני, השניים דיברו במשך שעה, משאירים את הגנרלים וההגינות במדיהם הטובים מחכים מחוץ לגדר. ובעודי מעשן, שקט, הקשבתי לקליפורד ויינרייט יוצר רפובליקה מוצקה מתוך ההריסות. לא עקבתי אחרי טיעוניו עם צירוף נסיבות מיוחד של אינטליגנציה בין־לאומית, אך תשומת לבו של מר גומז הייתה מרותקת ומוקסמת³⁰. הוא מוציא עיפרון ומסמן על כל מפת הפשתן הלבנה דמויות והערכות וניכויים. הוא מדבר פחות או יותר בזלזול על חובות היבוא והיצוא ותקבולי בית המכס והמיסים ואֲמָנות ותקציבים ו־וויתורים ומשאות כאלה שהפוליטיקה והממשלה דורשות; וכשהוא עובר איש הגומז מזנק למעלה ולוחץ את ידו ואומר שהוא הציל את הארץ ואת האנשים.

"יתגמלו אותך," אומר הנשיא.

"האם יכול אני להציע עוד… רום?" אומר ויינרוט.

"סיגר בשבילי – סוג כהה יותר," אומר אני.

ובכן, אדוני, הנשיא שלח אותי ואת ויינרייט חזרה לעיירה בעגלת ויקטוריה רתומה לשני סוסים־עלובים־מוכי־פשפשים, אבל הטובים ביותר שהמדינה הייתה יכולה להרשות לעצמה³¹.

גיליתי לאחר מכן שויינרייט היה נווד שחי על החוף³² – האיש החכם ביותר בכל החוף, שנשאר למטה בגלל הרום.
חיבבתי אותו.

יום אחד פיתיתי אותו לטיול כמה קילומטרים מהכפר, שם הייתה בקתת קש ישנה על גדת נהר קטן. בעוד מתיישב על העשב, מדבר דברים יפים על חוכמת העולם שלמד בספרים, תפסתי אותו בקלות וקשרתי את ידיו ורגליו יחד עם רצועות עור שהיו לי בכיסי.

"שכב בשקט," אומר אני, "וחשוב על צרכי וחריגות החיים עד שאחזור."

הלכתי לצריף באגואס פרסקאס, שם התגוררה עם אמה נערה נבונה ביותר בשם טימוטיה קריזו³³. הילדה הייתה קרוב לדבר היפה ביותר שאי־פעם ראית. בארצות הברית היא הייתה מכונה ברונטית; אבל היא הייתה טובה יותר מברונטית – אני צריך לומר שהיא מה שאתה יכול לכנות גוון בז' בהיר³⁴. הכרתי אותה טוב למדי. סיפרתי לה על חברי ויינרייט. היא נתנה לי חופן כפול של קליפת עץ – קליסה³⁵ אני חושב שזה היה – ועוד כמה עשבי תיבול שהייתי אמור להתערבב עם זה, ואמרה מה לעשות. הייתי צריך לחלוט מזה תה ולתת לו, ולשמור אותו הרחק מרום לפרק זמן מסוים. ובמשך שבועיים עשיתי זאת. אתה יודע, חיבבתי את ויינרייט. שנינו היינו מרוששים אבל טימוטיה שלחה לנו בשר־עז ופירות טרופיים וטורטיות כל יום; ולבסוף הסרתי את קללת המשקה מקליפורד ויינרייט. הוא איבד את תאוותו לזה. ובקרירות הערב הוא ואני היינו יושבים על גג בקתתה של אם טימוטיה, אוכלים משא לא מזיק כמו קפה ואורז וסרטנים מבושלים, ומנגנים באקורדיון.

בערך באותו זמן גילה הנשיא גומז שעצתו של ק. ויינרייט הייתה החומר שחיפש. הארץ החלה להיחלץ מחובות, ולבית האוצר הייתה מספיק סחורה גנובה כדי לשעשע את עצמו מדי פעם עם המנעולים³⁶. האנשים התחילו שוב לצאת לסייסטות של שעתיים בכל יום – מה שהיה הסימן הבטוח ביותר לשגשוג.

וכך מעיר הבירה הקבועה הוא שולח לקרוא לקליפורד ויינרייט וממנה אותו למזכירו הפרטי בעשרים אלף דולר פרואני לשנה. כן, אדוני –  כל־כך הרבה. ויינרייט היה על עגלת המים, הודות לי ולטימוטיה, ועד מהרה היה על מי מנוחות עם חבורת הממשלה. אל תשכח מה עשה את זה – קליפת קליסה עם עשבי תיבול אחרים מעורבים – הכין תה מזה, ונתן מלוא הכוס כל שעתיים. נסה זאת בעצמך; זה מסלק את התאווה.

כפי שאמרתי, אדם יכול לעשות הרבה יותר בשביל מישהו אחר ממה שהוא יכול לעשות למען עצמו. ויינרייט, עם מוחו, הוציא מדינה שלמה מצרות והעמיד אותה על רגליה; אבל מה היה יכול לעשות בעבור עצמו? וללא מוחות מיוחדים אבל עם מעט אומץ ושכל ישר, ייצבתי אותו על רגליו כי מעולם לא הייתה לי החולשה שהייתה לו – שום דבר מלבד סיגר עבורי, תודה. ו…"

טרוטר השתתק. הבטתי בבגדיו המרופטים ובפניו השזופים, הקשים, המהורהרים.

"קרטרייט מעולם לא הציע לעשות משהו עבורך?" שאלתי.

"ויינרייט," תיקן טרוטר. "כן, הוא הציע לי כמה עבודות די טובות. אבל הייתי צריך לעזוב את אגואס פרסקאס; לכן לא קיבלתי אף 'חת מהן. תגיד, לא סיפרתי לך הרבה על הנערה ההיא – טימוטיה. הסתדרנו די טוב ביחד. היא הייתה טובה כמו שאתה מוצא 'תן בכל מקום – ספרדית, בעיקר, עם נגיעה של קליפת לימון מלמעלה. אז מה אם הם באמת גרים בבקתת קש והולכים חשופי זרועות? לפני חודש," המשיך טרוטר, "היא הלכה. אני לא יודע לאן, אבל…"

"כדאי שתחזור לארצות הברית," התעקשתי. "אני יכול להבטיח לך באחריות שאחי ייתן לך משרה בכותנה, בסוכר או בסדינים – אני לא בטוח איזו."

"אני חושב שהיא חזרה עם אמה," אמר טרוטר, "לכפר בהרים שממנו באו. תגיד לי, כמה תשלם העבודה הזאת שאתה מדבר עליה?"

"מה," אמרתי, מהסס בנושאי מסחר, "הייתי אומר חמישים או מאה דולר לחודש – אולי מאתיים."

"זה לא מצחיק," אמר טרוטר, מתחפר עם בהונותיו בחול, "איזה חתיכת גבר הוא אדם כשמדובר בחתירת הקאנו שלו? אני לא יודע. כמובן, אני לא מתפרנס כאן. אני יושב ולא עושה כלום³⁷. אבל… טוב, הלוואי שהיית יכול לראות את טימוטיה, לכל אדם יש את נקודת החולשה שלו."

הדוגית מהאנדור התקרבה לחוף כדי לקחת את הקפטן, את הכַּלְכָּל ואותי, הנוסע הבודד.

"אני ערב," אמרתי בביטחון, "שאחי ישלם לך שבעים וחמישה דולר לחודש."

"בסדר גמור אם כן" אמר ויליאם טרוטר. "אני…"

אבל קול רך נישא על פני החולות הלוהטים. נערה, בגוון לימון קלוש, עמדה ברחוב המלכותי³⁸ וקראה. היא הייתה חשופת זרועות – אבל מה בכך?

"זאת היא!" אמר ויליאם טרוטר, מביט. "היא חזרה! אני אסיר תודה, אבל אני לא יכול לקחת את העבודה. תודה בכל אופן. זה לא מצחיק איך אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בשביל עצמנו, אבל אנחנו יכולים לחולל פלאים בשביל מישהו אחר? עמדת³⁹ להשיג אותי עם ההצעה הכלכלית שלך, אבל לכולנו יש את נקודות התורפה שלנו. טימוטיה היא נקודת התרופה שלי. ו, תגיד!" טרוטר פנה לעזוב אבל הוא חזר את הצעד או שני הצעדים שפסע. "הייתי רוצה להיפרד ממך מבלי להגיד שלום," אמר. "זה די מדאיג כשהם הולכים באופן בלתי צפוי למשך חודש וחוזרים באותה הדרך. נלחץ ידיים. להתראות! תגיד, אתה זוכר את אותן יריות שמענו לפני כמה זמן בקסרקטין⁴⁰? ובכן, ידעתי מה הן היו⁴¹, אבל לא הזכרתי את זה. זה היה קליפורד ויינרייט שנורה על ידי חוליית חיילים כנגד קיר אבן משום שהסגיר את סודות המדינה לרפובליקה ניקאמאלה הזו⁴². אה, כן, זה היה רום שעשה את זה. הוא חזר לסורו וקיבל את שלו. אני מניח שלכולנו יש את נקודות התורפה שלנו, ואיננו יכולים לעשות הרבה כדי לעזור לעצמנו. שלי מחכה לי. הייתי רוצה לקבל את העבודה הזאת עם אחיך, אבל… לכולנו יש את נקודות התורפה שלנו. להתראות!"

ד'

קאריבי שחור גדול נשא אותי על גבו דרך הגלים המתנחשלים אל סירת האוניה. בדרך מסר לי הכַּלְכָּל מכתב שהביא עבורי ברגע האחרון ממשרד הדואר באגואס פרסקאס. זה היה מאחי. הוא ביקש ממני לפגוש אותו במלון סנט צ'רלס בניו אורלינס⁴³ ולקבל משרה בביתו – בכותנה, בסוכר או בסדינים, ועם חמשת אלפים דולר בשנה עבור משכורתי.

כשהגעתי לעיר חצי הסהר⁴⁴ מיהרתי הרחק־הרחק מסנט צ'רלס, אל חדר אפלולי ברחוב בינוויל⁴⁵. ושם, מסתכל החוצה מחלון עליית הגג שלי מעת לעת בבית הלענה הישן והצהוב שמעבר לרחוב, כתבתי את הסיפור הזה כדי לקנות את הלחם והחמאה שלי.

האם יכולים אלה שעוזרים לאחרים לעזור לעצמם?