לזה שחיכה
לזה שחיכה1
הנזיר של ההדסון2 פסע במערתו בערנות בלתי מצויה.
המערה ניצבה בראש או בתוך3 שלוחה של הקטסקיל4 אשר תעה בדרכו על שפת הנהר ובגין העדר כרטיס נסיעה במעבורת נאלץ לעצור במקומו. הרי הבייג'יו5 היו מכוסים עצים צפופים ורחשו סנאים פראיים ונקרים שלעולם איימו על ארעיותו של הקיץ.
כמו סרט לבן התפור ברישול, התפתל שביל חצץ בין החצאית הירוקה שיצרו הגבוהות לתחרה הקצפתית של גדת הנהר. שביל עמום, פגוע מפני הדרך הנוחה במעלה הסלעי, הוביל למערת הנזיר.
במרחק מייל אחד במעלה הנהר ניצבה אכסניית ההשקפה6, אליה הגיעו אנשי קיץ עירוניים, מותירים אחריהם דירות צוננות, מקוררות במאווררים חשמליים, אליהן יוכלו להתעופף חזרה מפני השמש הקופחת, בשיגור בנזין צווחני של מורדרד7 דק גזרה וארוך רגלים, הנושא את המגנים העקרים ביותר8.
אַלֵף את משקפת האופרה שברשותך9 להשקיף על הנזיר והנח לעיניך להתרשם מהמגע האישי שיחבב עליך את גיבורנו. גבר בן ארבעים, אם לשפוט אותו בהגינות, עם שיער ארוך המסתלסל בקצותיו, עיניים דרמטיות וזקן חום מפוצל10 כמו אלו שנכפו על המערב כמה שנים קודם לכן על ידי "מרפאים אלוהיים" בעיני עצמם, יורשי זפק החגב11.
בגדיו נגזרו בהתאם לטיב האריג, בד גוני גס של שקים, אך הוסבו ללבוש בגזרה שהייתה עולה הון אצל חייט לונדוני. אצבעותיו הארוכות והמעוצבות להפליא, אפו העדין והתנהלותו הזקופה רוממו אותו גבוה מעל למעמד הנזירים אשר התייראו ממים וקברו במערותיהם כסף בתוך פחיות צדפים, במקומות מסתור שסומנו על ידי חקיקת שברי צלב גסים בקיר האבן שממעל.
לאמתו של דבר, לא היה ביתו של הנזיר מערה מושלמת. המערה הייתה אך תוספת למשכנו המבודד, בקתה קדמונית עשויה מוטות שנמשחו בטיט וכוסו באבץ אלחלד לזיפות גגות מהאיכות הטובה ביותר. בבית עצמו נמצאו לוחות אבן וכסאות, כוננית ספרים לא מהוקצעת שנבנתה מקרשי צפצפה עקומים ושולחן שעוצב מלוח עץ עבה והונח על שתי חתיכות אנכיות של אבן שַחַם. הייתה זו הכלאה בין ריהוט מקדש דרואידי12 למזללת סטייקים בברודווי13. על הקירות נתלו עורות של חיות בר שנרכשו בפינת הרחוב השמיני והאוניברסיטה, ניו יורק.
גב הבקתה התמזג אל תוך המערה. שם בישל הנזיר את ארוחותיו על אח אבן גולמית. עם סבלנות אינסופית וגרזן ישן הוא חטב מדפים טבעיים בקירות הסלעיים: עליהם ניצבו מלאי הקמח, קותלי חזיר, שומן חזיר, אבקת טלק, נפט, אבקת אפייה, טבליות סודה – מנטה, פלפל, מלח ותחליב שמן זית לעור פנים וידיים מחוספס וסדוק.
הנזיר התנזר שם במשך עשר שנים. הוא היה נכס לאכסניית ההשקפה. לאורחיו הוא היה שני בעניין רק להד המסתורי בגיא רדוף הרוחות14. צוק קפיצת האוהבים15 ניצח אותו בקושי באינצ'ים ספורים בלבד.
שמו יצא למרחק (אך לא לרוחב, בגין מדע פני הקרקע) כמלומד בעל יכולת שכלית חריפה אשר ויתר על העולם משום שנדחה בפרשיית אהבה נכזבת. בכל ליל שבת הייתה אכסניית ההשקפה שולחת אליו בגניבה סלסלת אספקה למלאי. הוא עצמו מעולם לא עזב את ד' אמות משכן נזירותו. אורחי האכסנייה אשר ביקרו אותו אמרו שמאגר הידע, החוכמה וחקר העולם המבריק שלו היו פשוט נפלאים, אתם יודעים.
הקיץ באכסניית ההשקפה היה עמוס באורחים וכך, בלילות שבת, היו סלסילות הנזיר עמוסות בפחיות רבות יותר של עגבניות ובשר מותניים, במקום הבשר הרזה הרגיל16. כעת נמצא ברשותך את מכלול חומר הראיות של המקרה.
ובכן, פנה דרך לאהבה.
ללא ספק, הנזיר המתין לאורח. הוא סירק בקפידה את שערו הארוך ופיסק את זקן האפיפיור שלו. כאשר הכריז השעון המעורר בתשעים ושמונה סנט שעל מדף האבן את השעה חמש, הרים הנזיר את חצאיותיו מבד השק המחוספס, הברישן בזהירות, אגד מקלות אלון והחל לטייל בנחת ובאיטיות בחורשת העצים הצפופה אשר הקיפה את משכן נזירותו.
לא היה עליו לחכות זמן רב.
במעלה השביל העמום, חלקלק משטיח מחטי האורן, עמלה ביאטריס17, הצעירה והיפה שבאחיות טרנהולם18 המפורסמות. היא הייתה כולה בכחול19, מכובע ועד נעלי הקנבס, בגוון המשתנה מקורטוב של דנדון פעמונית בשחר שבת אביבית ועד לשעה תשע בבוקר יום שני, כאשר האישה הכובסת איחרה שוב לעבודתה.
ביאטריס נעצה את השמשייה התכלילית שלה עמוק בתוך מחטי האורן ונאנחה. הנזיר הסיר בחשאיות20 עשב ספחת מקרסול רגלו המסונדלת באמצעות בוהן רגלו השנייה.
היא הכחילה – וכמעט עמלנה וגיהצה אותו – עם עיניה התכולות.
"זה וודאי כה נחמד" אמרה בהתנשפות קטנה ונרעדת, "להיות נזיר ושגבירות מטפסות על הרים כדי לדבר אתך."
הנזיר קיפל את זרועותיו ונשען על עץ. ביאטריס התיישבה באנחה על שטיח מחטי האורן כמו ציפור כחולה על קינה. הנזיר נהג כמותה, מושך את רגליו בצורה מגושמת למדי תחת לבושו השקי.
"זה וודאי כה נחמד להיות הר," אמר הוא בקלילות מגושמת, "ושמלאכים בכחול מטפסים אליך במקום לעוף מעליך."
"לאימא היה כאב עצבים,"21 אמרה ביאטריס, "והיא הלכה לישון, אלמלא כן לא יכולתי לבוא. חם נורא בבקתה הישנה והמזוויעה, אך לא היה לנו את הכסף ללכת למקום אחר הקיץ."
"אתמול בלילה," אמר הנזיר, "טיפסתי לפסגת הסלע הענק הזה מעלינו. יכולתי לראות את אורות האכסניה ולשמוע לחן אחד או שניים של מוזיקה כאשר הרוח אפשרה זאת. דמיינתי אותך נעה בחינניות בזרועותיהם של אחרים למוזיקה החלומית של הוואלס בתוך ניחוח פרחים. חשבי כמה בודד וודאי הייתי!"
הצעירה היפה והענייה שבאחיות טרנהולם המפורסמות נאנחה.
"לא דייקת כל כך," אמרה בעצב. "נעתי בחינניות בזרועותיו של אחר. אימא סבלה מהתקף עונתי נוסף של שִגרון בשני המרפקים והכתפיים, והייתי צריכה לשפשף אותם למשך שעה במשחה האיומה ההיא. אני מקווה שלא חשבת שהיא הריחה כמו פרחים. אתה יודע, היו כמה בחורים מוויסט פוינט22 והמון גברים צעירים מהעיר בערב הריקודים השבועי האחרון. אני יודעת שאימא יכולה לשבת ליד חלון פתוח במשך שלוש שעות כשחציה מודד טמפרטורה של 85 מעלות וחציה האחר מכוסה כוויות קור, מבלי להתעטש ולו פעם אחת. אך רק תן לחברה של טיפוסים "פסולי חיתון"23 להופיע כשאני בסביבה והיא תתחיל להתנפח בקרסוליים ולצווח בכאב. ואני צריכה לקחת אותה לחדרה ולשפשף את זרועותיה. מי שמביט באימא לבושה יופתע לגלות את מספר האינצ'ים המרובעים של העור המכסה את זרועותיה. אני חושבת שזה וודאי מענג להיות נזיר. מה שאתה לובש – הגלימה – גברדין, לא כן? -כל כך מחמיא. האם אתה מכין אותו – או אותן – כמובן שאתה מכניס שינויים – בעצמך? ואיזו הקלה מבורכת היא וודאי האפשרות לנעול סנדלים במקום נעלים! חשוב איך אנו חייבות לסבול – לא משנה כמה קטנות הנעלים שאני קונה, הן תמיד לוחצות את בהונותיי24. הו, מדוע לא יכולה להיות גם אישה נזירה!"
האחות טרנהולם המתבגרת והיפה מכולן מתחה שני קרסוליים כחולים דקי גזרה שהסתיימו בשני חרטומי משי כחולים ענקיים שהוסוו באמצעות נעלי אוקספורד, הצבועות גם הן באחד מארבעים ושבעה גווני הכחול. הנזיר, כמו מונע מכוחה של פעולת תגובה של קריאת מחשבות, משך את בהונותיו החשופות עמוק יותר מתחת ללבושו השקי.
"שמעתי על האהבה של חייך" אמרה העלמה טרנהולם ברוך. "הם הדפיסו אותה על גב כרטיס התפריט באכסניה. האם היא הייתה מאוד יפה ומקסימה?"
"על חשבונית המזון!" רטן הנזיר; "אך מה אכפת לי מפטפוט העולם? כן, היא הייתה מהסוג הנעלה והנהדר ביותר. אז," המשיך, "אז חשבתי שהעולם לעולם לא יכיל שוות ערך לה. כך זנחתי הכול ופרשתי למבצר ההר הזה לבלות את שארית חיי לבד – להקדיש את שנותיי הנותרות לזכרה."
"זה נהדר," אמרה העלמה טרנהולם, "פשוט נהדר. אני חושבת שחיי נזיר הם המופת הנַעלֶה. בלי גביית חובות, בלי צורך להתלבש לארוחה – כמה הייתי רוצה להיות אחד מכם! אבל מזל שכזה אינו מנת חלקי. אם לא אנשא העונה אני מאמינה באמת ובתמים שאימא תכפה אותי לתוך הסדר עבודה או סידור כובעים. זה לא מפני שאני מזדקנת או מתכערת; אבל לא נשאר לנו מספיק כסף להתפרץ לכל המקומות הנפלאים האלה יותר. ואני לא רוצה להתחתן – אלא אם זה יהיה עם מישהו שאני אוהבת. לכן הייתי רוצה להיות נזירה. נזירים לא צריכים להתחתן, נכון?"
"מאות מהם," אמר הנזיר, "כאשר הם מוצאים את האחת והיחידה."
"אבל הם נזירים," אמרה הצעירה והיפה מכולן, "בגלל שהם איבדו את האחת והיחידה, לא כך?"
"בגלל שהם חושבים שהם איבדו," משיב המתבודד בטיפשות. "חוכמה באה לזה שבמערת ההר כמו גם לזה שבעולם ה"נהדרים", כפי שאני סבור שהם מכנים זאת בימינו."25
"כמישהו מ"נהדרים" מביא את זה לידיעתם," אמרה העלמה טרנהולם. "והאנשים שלי הם נהדרים. זו הבעיה. אבל יש כל כך הרבה נהדרים בחוף הים בתקופת הקיץ שאנחנו בקושי מסתפקים ביותר מכמה גלים. לכן היה עלינו לשים את כל כספנו בהקצבה של נהר ונמל. היינו כולנו בחורות, אתה יודע. היינו ארבע. אני השורדת היחידה. האחיות התחתנו. כולן עם כסף. אימא כל כך גאה באחיותיי. הן שלחו לה את עטי העטיפה המקסימים ביותר ולוחות שנה אומנותיים בכל חג מולד. אני היחידה בשוק כעת. נאסר עלי להסתכל על כל מי שאין לו כסף."
"אבל…" התחיל הנזיר.
"אבל, הו," אמרה היפה מכולן, "כמובן שלנזירים יש סירים מלאי זהב ומטבעות זהב קבורים במקום כלשהו סמוך לשלושה עצי אלון עצומים. לכולם יש."
"לי אין," אמר הנזיר בצער.
"אני מאוד מצטערת," אמרה העלמה טרנהולם. "תמיד חשבתי שיש להם. אני חושבת שאני מוכרחה ללכת עכשיו."
הו, ללא כל ספק, היא הייתה היפה מכולן.
"גברתי היפה…" התחיל הנזיר.
"אני ביאטריס טרנהולם… יש שמכנים אותי טריקס" היא אמרה. "אתה מוכרח לבוא לאכסניה לראות אותי."
"לא הייתי במרחק של יידוי אבן מהמערה שלי במשך עשר שנים," אמר הנזיר.
"אתה מוכרח לבוא ולראות אותי שם," היא חזרה. "כל ערב מלבד חמישי."
הנזיר חייך חלושות.
"להתראות," אמרה, אספה את קפלי חצאיתה בצבע כחול – חיוור. "אצפה לך. אבל לא בערב חמישי, זכור."
איזה עניין יתווסף לכרטיסי התפריט העתידיים של אכסניית ההשקפה אם תודפסנה עליהם השורות הבאות: "רק פעם אחת בלמעלה מעשר שנות קיומו הבודד עזב נזיר ההר את מערתו המפורסמת. היה זאת כאשר נמשך באופן בלתי נמנע לאכסניה מפני קסמה של העלמה ביאטריס טרנהולם, הצעירה והיפה ביותר באחיות טרנהולם המהוללות, שנישואיה המפורסמים ל…" כן, למי?
הנזיר הלך חזרה אל משכנו הנזירי. בדלת עמד בוב בינקלי26, חברו ושותפו הוותיק מהימים קודם שויתר על העולם… בוב, עצמו, היה לבוש כמו סחלבים בחממה בתלבושת גברית ססגונית וקיצית. בוב, המיליונר, עם פניו השמנות, המוצקות, החלקות והממולחות, עם טבעות היהלום שלו, שעון הכיס הנוצץ וחזיית הקפלים. הוא היה מבוגר בשנתיים מהנזיר ונראה בחמש שנים צעיר יותר.
"אתה האמפ אליסון27, חרף השפם הזה וחלוק הרחצה" צעק. "קראתי עליך בחשבונית המזון באכסניה. הם פרסמו את סיפור חייך שלך בין הגבינה ו 'לא אחראים למעילים ומטריות.' לשם מה אתה עושה את זה, האמפ? ועשר שנים, לא פחות… בחיי!"28
"אתה בדיוק אותו הדבר," אמר הנזיר. "היכנס פנימה ושב. התיישב על סלע הגיר שם; הוא רך יותר מהשַחַם."
"אני לא יכול להבין את זה, בחורי," אמר בינקלי. "אני יכול להבין איך יכולת לוותר על אישה למשך עשר שנים, אבל לא על עשר שנים עבור אישה. כמובן אני יודע למה עשית את זה. כולם יודעים. אדית קאר29. היא סירבה להינשא לארבעה או לחמישה מלבדך. אבל אתה היית היחיד שנלקח לחור באדמה. האחרים מצאו מפלט בוויסקי, במרדף הזהב בקלונדייק30, בפוליטיקה, בתרופת ה"דומה בדומה ירפא" ההיא31. אבל תגיד מה שתגיד האמפ, אדית קאר הייתה האישה הטובה ביותר בעולם – מיוחסת, גאה ואצילית ומשחקת עם עקרונותיה כדי לזכות בכל קופה אפשרית32. היא הייתה משהו מיוחד."33
"אחרי שפרשתי מהעולם," אמר הנזיר, "מעולם לא שמעתי עליה שוב."
"היא נישאה לי," אמר בינקלי.
הנזיר נשען על קירות העץ של מערתו וקיפד את בהונותיו.
"אני יודע איך אתה מרגיש ביחס לזה," אמר בינקלי. "מה עוד היה ביכולתה לעשות? היו לה את ארבע אחיותיה ואימא והאבא הזקן קאר… אתה זוכר איך הוא השקיע את כל כספו בספינות בלוני אוויר? טוב, הכול התמוטט ושום דבר לא התרומם אצלם, כפי שאפשר לומר. טוב, אני מכיר את אדית כמו שאתה מכיר – למרות שאני התחתנתי איתה. הייתי שווה מיליון אז, אך הגדלתי אותו בין חמש לשש. לא אותי היא רצתה כמו את… טוב, זה הסיפור בערך. הייתה לה את החבורה הזו על הראש, והיה צריך לדאוג להם. אדית נישאה לי חודשים אחרי שביצעת את תרגיל סנאי האדמה שלך34. חשבתי שהיא חיבבה אותי גם, בזמנו."
"ועכשיו?" חקר המתבודד.
"אנו חברים טובים היום משהיינו אי פעם. היא התגרשה ממני לפני שנתיים. רק חוסר התאמה. לא עוררתי שום התנגדות. ובכן, האמפ, מבצר35 משעשע בנית לך כאן. אבל תמיד היית גיבור ספרותי. נדמה שהיית המתאים ביותר לקלוע לחלום של אדית. אולי באמת קלעת… אבל זו קריאת הבנק ששובה אותם, נערי. המערה והשפם שלך לא הספיקו. בכנות, האמפ, אתה לא חושב שהיית טיפש ארור?"
הנזיר חייך מעבר לשפמו הסבוך. מאז ומעולם הוא היה נעלה יותר מבינקלי הגס ורודף הבצע שאפילו ההמוניות שלו לא הכעיסה אותו כעת. יתר על כן, לימודיו והמדיטציות שעשה במקום ההתבודדות שלו רוממו אותו הרבה מעבר להבלי העולם. רכס ההר הקטן שלו היה כמעט אולימפוס, מעבר לקצה שממנו צפה, מחייך, בחזיזים שהשליכו האנשים בעמק תחתיו36. האם עשר השנים של התכחשות ו־ויתור, של מחשבה, של התמסרות לרעיון, של בוז ושאט נפש כלפי העולם המטונף והשפל היו לחינם?
במקום הנעלה מן העולם הגיעה אליו הצעירה היפה ביותר, יפה יותר מאדית, אחת ושלוש שבעיות37. פעמים מקסימה יותר משבע השנים שעבד יעקב ברחל. כך חייך הנזיר בתוך זקנו.
כאשר שיחרר בינקלי את הנזיר מטורח נוכחותו הפגומה והכוכב הבהיר הראשון הופיע מעל לאורנים, לקח הנזיר את פחית אבקת האפייה מארונו. הוא עדיין חייך מאחורי זקנו. רשרוש קל נשמע מהכניסה. בדלת עמדה אדית קאר, עם כל היופי, הפאר וההופעה אצילית שהתווספו לה במרוצת עשר שנים.
היא מעולם לא הייתה טיפוס נוח לפטפוטי סרק. היא הביטה בנזיר בעיניה הגדולות, החושבות, הכהות. הנזיר עמד על מקומו, מופתע לכדי תנוחה חסרת ניע כתנוחתה שלה. רק תפיסתו התת הכרתית את ממשות האירוע גרמה לו להפוך את פחית אבקת האפייה באיטיות בין ידיו עד שתוויתה האדומה הוסתרה כנגד חזהו.
"עצרתי באכסניה," אמרה אדית, בצליל נמוך אך ברור. "שמעתי על אודותיך שם. אמרתי לעצמי שאני חייבת לראותך. רציתי לבקש את סליחתך. מכרתי את אושרי בעבור כסף. היו אחרים לדאוג להם… אבל זה לא פוטר אותי. רק רציתי לראותך ולבקש את סליחתך. חיית כאן עשר שנים, הם
אמרו לי, רודף אחר זכרוני! הייתי עיוורת, המפטון. לא יכולתי לראות אז שכל הכסף שבעולם לא יכול להישקל במאזנים כנגד לב נאמן. אם… אבל זה מאוחר מדי עכשיו, כמובן". טענתה הייתה שאלה שהוסוותה כמיטב יכולתה בגאוותה של אישה אוהבת. אך על אף התחפושת הזעירה, ראה הנזיר בקלות כי גברתו חזרה אליו – אם יחליט לקבלה. הוא זכה בכתר הזהב – אם ירצה ליטול אותו. גמול עבור עשור של מסירות נאמנה היה מוכן בידיו – אם אך ירצה להושיט את ידו קדימה.
למרווח של רגע אחד זרח מעליו הכישוף הישן בזוהר מהדהד. ואז, לסירוגין, הוא חש ברגשות גבריים של כעס והתמרמרות על כך שהשליכוהו ובניגוד לכך, כפי שזה נראה כעת, על שביקשוהו בשנית. ולבסוף – כמה מוזר שזה הגיע לבסוף! – החיזיון הכחול חיוור של היפה שבאחיות טרנהולם האיר את עיני נפשו והותיר אותו ללא כל פקפוק.
"זה מאוחר מדי," הוא אמר בטון עמוק, דוחק את פחית אבקת האפייה כנגד ליבו.
לאחר שפנתה והלכה באיטיות עשרים יארד במורד השביל, החל הנזיר לסובב את מכסה הפחית שלו אבל הסתיר אותה שוב תחת חלוקו השקי. הוא יכול היה לראות את עיניה הגדולות בוהקות בעצב מבעד לדמדומים; אך הוא עמד נחוש בפתח דלת בקתתו ולא השמיע הגה.
בדיוק כשעלה הירח המלא על ערב יום חמישי, נתפס הנזיר בטירופו של העולם.
למעלה מהאכסניה, חלוש יותר משופרות ארץ השדונים38, נישאו מדי פעם בפעם קולות מוזיקה של תזמורת הקזינו. נהר ההדסון הורחב על ידי הלילה לתוך ים אינסופי. האורות ההם, הנראים במעומעם בחוף הנגדי, לא היו אורות אזהרה של קווי חשמליות, אלא מערכת כוכבים נמוכה39 במרחק של מיליון מיילים משם. המים בקדמת האכסניה קושטו בגחליליות עליזות – או אולי היו אלו סירות מנוע, מדיפות ריחות של בנזין ושמן? פעם ידע הנזיר דברים מסוג כזה והשתעשע עם נרקיס האמריליס40 בצל הגגון המפוספס פסים לבנים־אדומים41. אך במשך עשר שנים הוא הפנה אוזן מזלזלת להדיו הרחוקים של עולם קל דעת.
הערב היה משהו שלא כשורה.
תזמורת הקזינו ניגנה וואלס, וואלס כלשהו. איזה טיפש היה כשקרע בכוונה תחילה עשר שנים מחייו, מלוח השנה של קיומו בעבור אחת שוויתרה עליו למען צעצועי השקר שהעושר… טומ טי טומ טי טומ טי – איך התנגן הוואלס הזה?
אבל השנים האלה לא הוקרבו – האם הם לא הביאו לו את הכוכב והפנינה הנדירים בעולם, הצעירה והיפה ביותר מ…
"אבל אל תבוא בערב חמישי," היא התעקשה. אולי כעת היא נעה באיטיות ובחינניות לנעימת הוואלס, מוחזקת קרוב על ידי בחור מוויסט פוינט או נוסע בקביעות לעיר42, בעוד הוא, אשר קרא בעיניה דברים שפיצו אותו על אובדן עשר שנים מחייו, שקע בדכדוך כמו חיה פראית במאורתה ההררית. למה שלא…
"לעזאזל עם זה," אמר הנזיר בפתאומיות. "אעשה זאת!" הוא השליך את המרקוס אורליוס43 שלו ואת הטוגה העשויה שק, גרר ארגז מכוסה אבק מפינת המערה ובקושי לא מבוטל פתח את מכסהו. נרות היו שם בשפע ועד מהרה להטה המערה מאור.
בגדים – בני עשר שנים בגזרה – מספרים, תער, כובעים, נעלים, כל תלבושתו ורכושו שהושלכו מהעולם נגררו בגסות פראית ממנוחתם המוותרת ופוזרו סביב באי סדר מכאיב. זוג מספרים עד מהרה הפחיד את זקנו במידה מספקת עבור התערים הקהים, לבצע בערך את תפקידם.
גזירת שערו שלו הייתה מעבר ליכולת הנזיר. לכן הוא רק סירק והבריש אותו אחורה במידה חלקה ככל שהיה יכול. הצדקה אוסרת עלינו לקחת בחשבון את הלב הבוער ומאמציו של אחד שזמן כה רב היה מרוחק ממוצרי סִדקית ומהחברה.
לבסוף הלך הנזיר לפינה הפנימית של מערתו והתחיל לחפור באדמה הרכה עם כפית ברזל ארוכה. מתוך החור הוא הוציא קופסת פח ומתוך הקופסה שלוש מאות דולר, בשטרות מגולגלים בחוזקה ועטופים במשי משומן.
הוא היה נזיר אמיתי, כפי שפעולה זו מאשרת מעל כל ספק.
ביכולתך להעיף מבט חטוף בו, שעה שהוא חש מטה במורד רכס ההר הקטן. מעיל שחור ארוך ומקומט שהגיע עד לשוקיו. מכנסי ברווז לבנים, שלא פגשו מגהץ חייטים, חולצה ורודה, צווארון לבן מעומלן עם עניבת פרפר כחולה מבריקה וקרסולית קונגרס רכוסה. אך חישבו, רבותיי הקוראים – עשר שנים! מתחת לכובע קש צר שוליים עם סרט מפוספס גלש שיערו.
לראותו כך, על אף כל הפיקחות שבך, אדוני הקורא, לא היית יכול לנחש שזה הוא. היית אומר שהוא גילם את המלט – או ניגן טובה – או שיחק פינקול44. לעולם לא היית מוביל את ידך ללבך ואומר: "זהו נזיר שגר עשר שנים במערה למען אהבתה של גברת אחת – כדי לזכות באחרת."
ביתן הריקודים התפרש מעבר למי הנהר. פנסים עליזים וכדורי חשמל מזוגגים הטילו בתוכו זוהר רך. מאה גבירות ואדונים מהאכסניה ומבקתות הקיץ ריחפו פנימה והחוצה ממנו. משמאל לדרך המאובקת, במקום בו שוטט הנזיר, היו האכסניה והמסעדה. נדמה שמשהו התרחש שם. החלונות היו מוארים באור בוהק, ומוזיקה התנגנה – מוזיקה שונה משני הצעדים והוואלס של תזמורת הקזינו.
אדם שחור45 לבוש במקטורן לבן נכנס מבעד לשער ברזל בעל עמדת שמירה אדירת ממדים, עשוי שַחַם ומחזיקי מנורות מחושלים מברזל.
"מה מתרחש שם הערב?" שאל הנזיר.
"ובכן, אדוני," אמר המשרת, "יש להם את ערב הריקודים הרגיל בקזינו. ובמסעדה יש ארוחת סטייקים, אדוני." 46
הנזיר הציץ מעלה אל האכסניה על צלע הגבעה ממנו פרצה לפתע נימת ניצחון ותֹּאַם מופלא.
"ושם למעלה," אמר הוא, "הם מנגנים מנדלסון47 – מה קורה שם למעלה?"
"למעלה באכסניה," אמר הכהה48, "יש חתונה. מר בינקלי, איש עשיר מאוד, מתחתן עם העלמה טרנהולם, אדוני – הגברת הצעירה, יפיפיית המקום, אדוני."
