"אני לוחמת מוסד.
[…] הציבור אינו יודע מה אנחנו עושות. השתתפתי במשימות חשאיות בכל רחבי העולם. אני יודעת להחליף זהות והופעה כל הזמן, אני יכולה לשנות את הופעתי הרבה פעמים, תוך דקות. […] בכל מבצע אני במקום אחר. אני יודע שאשתה קפה בבוקר בתל אביב, אך אינני יודעת באיזו עיר על פני כדור הארץ אוכל ארוחת ערב.
[…] כשאנחנו הלוחמות קוראות בעיתונים על נשות המוסד הן תמיד מתוארות כיפיפיות עוצרות נשימה. אלה שטויות. אנחנו לא אוהבות את זה.
[…] אתם צריכים לתת לי שם מקום ושעה ואני אהיה שם, תנו לי שם בבנגקוק ואני אהיה שם, לא צריכה יותר הנחיות.
אני צריכה לדעת לחשוב, ללכת על פי תוכנית; אך אם יש שינוי, בתוך שנייה לקבל החלטות שונות, וגם לנצל הזדמנויות. זה לא קל ללמוד ולבצע. כמובן שיש חוקים שעלי לכבד ופעולות שעלי לבצע כשאני במשימה, או לא.
[…] בשובי ממשימה הביתה, עלי להיות מסוגלת לאמץ מיד את זהותי האמיתית, בהתאם לחיי בארץ. השמחה הגדולה ביותר בשבילי היא לשמוע את מכת החותמת, כאשר בביקורת הגבולות מחתים השוטר את הדרכון שלי. כבר במונית אני חוזרת לזהותי בארץ. אני יכולה ביום מסוים להחזיק בידי את אחד המכשירים הכי מתוחכמים שישראל פיתחה – ולמחרת היום למצוא את עצמי בארץ, […] אובדת עצות מול מכונת כביסה שהתקלקלה.
[…] בתי דיברה איתי על מרגלות ואני אמרתי, "אולי אני?" והילדה בת השלוש אמרה "לא".
"למה?" שאלתי.
"כי את לא יכולה לעשות פליק פלאק."
פעם יצאתי עם בחור עשיר מאוד שרצה להרשים אותי והוא אמר לי שחלומו הוא להיות לוחם מוסד. אלה יודעים להחליף תפקיד וזהות ככה, אמר לי, ויכולים לעמוד לי מתחת לאף ואני לא אזהה אותם. אני הבטתי בו, הוא היה גבוה, ואני הייתי תחת האף שלו." (מיכאל בר־זהר וניסים משעל, לוחמות המוסד, משכל, ראשון לציון, 2020, עמ' 9 – 10)
סוכנת מוסד (כמו סוכן מוסד) הוא מקצוע שרב הנסתר בו על הגלוי. שלא כמו מורה, רופאה, עורכת דין, רואת חשבון, מזכירה וכן הלאה, העבודה הזו לא חשופה ולא מנהלת ממשק חיצוני עם ציבור שאינו קשור ישירות לעולם המבצעי, לכן מי שיודע – יודע ומי שלא – רוקם דמיונות ולפעמים גם אשליות שווא. כך נולדים סרטים דוגמת ניקיטה (וממנו קוד סודי נינה ואנה), יחידה 355, סוכנת במלכוד, נשיקה ארוכה ללילה, סדרות מסוג זהות בדויה ואפילו קומדיות בסגנון המרגל שזרק אותי ושחק אותה סמארט (סרטים מסוג משחק הגון וסדרות כגון הלביאות: משימות מיוחדות שמו להם למטרה להציג תמונת מציאות "אמיתית ומחוספסת" ולכן אינם נכללים על הגדרה זו). כמובן שבייצוג כזה, באופן התנייתי כמעט, הסוכנת החשאית מתוארת כיפיפייה עוצרת נשימה שיודעת לעשות פליק פלאק וגם להרביץ, לנטרל פצצות ולהשתוות לגברים ביכולותיהן המרהיבות (ראו דמותה של אילזה פאוסט בסדרת סרטי משימה בלתי אפשרית) – כל הדברים שסוכנת המוסד האמיתית מלמעלה מתנגדת אליהם נחרצות.
הדימוי הזה, הזוהר, המבריק, הנשגב – שחסרונו הוא גם העדר היכולת להשתלב במציאות היום־יום השגרתית, המשותפת לכלל האנשים והנשים שלא יודעים לעשות פליק פלאק – הוא לא האמת כמובן, אבל הוא מצטלם טוב כל־כך עד שמפתה להאמין לו, בדיוק כמו לכל סרט מרהיב אחר. בסופו של יום, אנשים אוהבים לחשוב שגיבורי וגיבורות־על חיים בקרבנו ושאולי, בדרך כל שהיא, גם אנחנו היינו יכולים "קצת כמוהם", לו רק היינו "קצת יותר" מתאמצים.
סוכנת מוסד אמיתית, מהסוג שמיכאל בר־זהר וניסים משעל מנסים להציג שוב ושוב בספרם לוחמות המוסד, אכן מתוארת שוב ושוב כאשה יפה, לפעמים יפה מאוד, אבל גם כאשה רבת תושייה ועוצמות פנימיות; אשה שמוצאת את עצמה בגוב האריות, לפעמים לבד, וצריכה לבצע את המשימה שהוטלה עליה כאילו מדובר בדבר פעוט של מה בכך, ואז לפלס את דרכה החוצה, בלתי מובחנת, ללא כל הפרעה.
בסוכנת מוסד, מהסוג שמתואר (ובעיקר נרמז) בספר, יש משהו שלא מפחד לעשות את מה שצריך, וגם אם יש בה פחד – היא יודעת להשתיק אותו או להתגבר עליו או להתעלם ממנו. בכל מקרה, היא לא נותנת לו לנהל אותה כי משהו אחר, חזק יותר, מנהל אותה במקומו.
הרבה לא ניתן לספר, אפילו היום, ויש מין הבנה שבשתיקה שגם מה שמסופר לא מגרד את פני השטח כך שהמיקוד הוא, ברוב המקרים, באומץ ובנחישות. לאסוף מידע, להעמיד פנים במצבים שיכולים להשתבש, לשחק תפקיד כשהולכים על חבל דק ללא רשת הגנה – אלו פעולות שמצריכות ומעידות על אופי חזק, יציב, רגוע, מודע לעצמו גם כאשר זהויות מתחלפות להן ללא הרף, לצד שפות, נופים ואמצעי תחבורה.
"גם לאחר שפרשה, המשיכו רבים מבכירי המוסד להזכיר את חוכמתה והבנתה העמוקה בענייני מודיעין. היא גם הבינה לנפשם של הלוחמים היוצאים למבצעים בחו"ל, לפעמים בבירות נוצצות, לנים במלונות פאר ומתהדרים במחצלות יקרות. היא חשבה על כך שבתום מבצע מוצלח, חוזרים הלוחמים לארץ שטופי אדרנלין, ועליהם עכשיו להתמודד עם חיים צנועים, ועם שגרה אפרורית ואף מתסכלת של חיי יום־יום." (שם, עמ' 238 – 239)
החיים "האלה", בזהות אחרת, בחירות פעולה שונה, מאפשרים לסוכני ולסוכנות המוסד להיות מה שהמציאות האמיתית לא מאפשרת; כאילו יש מישהו אחר בתפקיד ומישהו אחר בחיים, מישהו "שם" ומישהו "כאן" שחולקים ביניהם את אותו הגוף אבל לא את אותה החוויה.
שחקן על הבמה מגלם תפקיד אבל הוא תמיד הוא – הקול שלו, מבנה הגוף שלו, הבעות הפנים שלו, השם שלו על הכרזה.
לא אצל סוכנת מוסד.
משהו בה משתנה בהכרח בכל משימה שהיא מבצעת ומבפנים היא חייבת להישאר נאמנה לעצמה כל הזמן, לא להתבלבל, לא ללכת לאיבוד, לא להאמין למסך הערפל של האשליה שהיא נוסכת כי הוא נועד לאנשים אחרים – לא לה, ואם היא תאמין בו ותלך שבי אחרי הטשטוש שהוא מייצר, זה היה הסוף שלה.
תרתי משמע.
זה עולם של זיוף אבל הוא פועל מתוך אמת, בשונה מעולמות מזויפים אחרים שמקדשים את הדימוי והחיצוניות לשם הדימוי והחיצוניות וחיים בתוך שקר שאין לו שום קשר לאמת.
סוכנות המוסד חיות את עצמן כשהן מגלמות תפקידים שונים במסגרת העבודה החיונית מאוד שלהן ומכאן תחושת הסיפוק, ההגשמה, הביטוי האישי.
הספר מקפיד – ובצדק – לציין את החשיבות העצומה שיש למבצעים העלומים בהגנה על ביטחון המדינה ואזרחיה, אבל בשונה ממקצועות אחרים, שעלולים לפתח תחושת גדלות בלתי מרוסנת, כאן צריך לשמור שקט, שלא לומר דממה; לא לחפש את אור הזרקורים אלא להבין שהאור החשוב באמת בוקע מהפנס שמאיר את הדרך החשוכה בדרך אל וממשימה שהשתיקה נחוצה לה. כמו אותם גיבורים וגיבורות עם כוחות־על, שמסתתרים כל חייהם מאחורי זהות מוסווית כדי להמשיך ולעשות את מה שנדרש מהם, גם סוכנות המוסד מבינות שחשיפה היא סכנה ובלעדי ההסתרה שום דבר לא היה מתאפשר.
אפשר לטעות ולחשוב שבחירה בחיי מוסד דומה קצת לבחירתה של הגיבורה בשקרים אמיתיים – פקידה משועממת שמוצאת את עצמה בהרפתקה רק כדי להרגיש קצת יותר "בחיים", אבל לוחמות המוסד, כפי שהן מתוארות בספר, לא מחפשות רק את הריגוש (על אף שזהו בהחלט מניע שפועם בהן) אלא הולכות בעקבות אמונה פנימית בנחיצות המשימה ובצדקת הדרך. הליבה הפנימית המגובשת שלהן היא זו שהולידה את יכולת העמידה במשימות שהיו לא תמיד זוהרות והרבה פעמים ארוכות ומייגעות וכל הזמן מסוכנות אבל תמיד משמעותיות – משהו דומה יותר להשליח האנגלי, סיפורו האמיתי של גרוויל וין, איש עסקים בריטי שהעביר ידיעות מסוכן רוסי על תוכנית הגרעין הסובייטית. אדם אמיתי, "כמו כל אחד אחר", אישיות "פשוטה" שהלכה והתפתחה לבלתי רגילה מתוך צורך הנסיבות והנאמנות למטרה.
את ההקדשה לספר בחר מיכאל בר־זהר לפתוח בציטוט משופטים ה, ז על השופטת דבורה אשת לפידות, אלא שדבורה הייתה נביאה – לא "לוחמת". התפקיד הזה היה שמור ליעל אשת חבר הקיני, זו שהצליחה להכניע את סיסרא, שר צבאו האכזר של יבין מלך כנען.
מה שלא הצליחו לעשות עשרת אלפים חיילים הצליחה אשה אחת, "עקרת בית פשוטה מהפרברים", שהזמינה את האויב המסוכן אליה, השקתה אותו חלב במקום מים, הרגיעה את חששותיו, הרדימה אותו ו"חיסלה" אותו – בלי הכשרה, בלי מיומנות לחימה, בלי פליק פלאק.
"וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי. וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן. וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת. וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ." (שופטים ד, יז – כב)
לוחמות המוסד הן לא נשים בלתי רגילות. הן "רק" עושות מעשים בלתי רגילים במצב עניינים בלתי רגיל כי קיים בהן משהו פנימי שמאפשר את הפעולה הבלתי רגילה הזו;
נשים שיודעות לטוות קשרים, להשקיט ולשכנע, להיות עקביות ושיטתיות ובעיקר לדבוק במטרה;
נשים שמעדנות ומקשיחות את עצמן כשצריך, מתגמשות ומתעקשות, נחרצות ומוותרות – הכול בהתאם לדרישות התפקיד;
נשים שפועלות בשקט, בלי שאף אחד יידע, לא לשם עצמן אלא כחלק ממערכת גדולה וערכים חשובים הרבה יותר למען טובה גדולה מאוד, גדולה הרבה יותר מכפי שאפשר לתאר.
יש נשים כאלה, ככל הנראה רבות מאוד, וגם אם לעולם לא נדע עליהן ולא נכיר את שמן ולא נדע באמת מה הן עשו וכמה זה היה חשוב – אנחנו מתנהלים בעולם שהן (וסוכני המוסד) אפשרו עבורנו.
יש כוח־על חזק יותר מזה?
כל טוב,
גתית