לב האבן והילד הקטן
לב האבן והילד הקטן
אחד מפרקי הסדרה סיפורי עמים הוקדש לאגדת הענק חסר הלב: ענק אכזר הניח את ליבו למשמרת, כדי שיוכל לבצע את מעשיו האכזריים ללא מועקתם של ייסורי המצפון. פעם נלכד ונכלא הענק על ידי מלך חכם וטוב לב, ולו שלושה בנים. כששמע הנסיך הצעיר ביותר על אודות האסיר במרתפי הארמון, ניצתה סקרנותו. אלא שהענק הגדול התגלה באור אחר ממה שחשב הילד הקטן מתחילה – אנושי יותר, מלא חרטה על מעשיו. אט – אט נרקמה ידידות בין השניים, או כך חשב הנסיך לפחות, אשר סייע לענק להימלט, כדי להתחיל בחיים חדשים. מששב הענק להתנהגותו הרעה, יצא הנסיך הנבגד והמיוסר בעקבותיו, מבקש למצוא את ליבו החבוי ועל ידי כך להכריחו לחדול מהתנהגותו הנפשעת.
הנסיך אמנם הצליח למצוא את לב הענק, הרבה בזכות טוב ליבו שלו, אך לא הצליח להשיבו נאמנה לחברו המפלצתי.
קשרים בלתי אפשריים הם בין הנושאים המעניינים ביותר בכל סיפור על אודות מערכות יחסים: ההפכים הנדרשים להימצא בחלל אחד, משותף, משגעים זה את זה רק כדי לגלות – מאוחר יותר – שכל אותן הצקות בלתי נסבלות היו למעשה קריאת השכמה מטלטלת, אשר הציבה זרקור על נקודות הרגש והזהות העמוקות ביותר.
חיבור בין ילד קטן לענק מאיים הוא סוג של קשר בלתי אפשרי שכזה – והרבה יותר ממנו.
ילד1 מגלם בתוכו תמימות שטרם התכסתה בשריון הגנה מחוספס ומטיל מורא. ילד חי את המציאות כפי שהיא מצטיירת בעיניו, בנוכחות מלאה: הוא בוכה, הוא צוחק, הוא עצוב, הוא שמח – מבלי להעביר את תחושותיו דרך מסנן של שיפוט דעת קהל.
ענק, או יצור מגודל ורב ממדים, נתפס על פי חיצוניותו המאיימת, כמישהו שלא מומלץ עד אסור להתעמת איתו. ההיבט הגופני אינו חשוב כמו הרושם העולה ממנו, העוצמה הכוחנית היכולה לעשות ככל העולה על רוחה.
ילדים אינם תופסים תמיד את החזות הגדולה כמאיימת.
כשהם אינם עושים זאת, הם מגלים עולם שונה לגמרי.
זהו המקרה במעשייה הנודעת מאת אוסקר וויילד – הענק וגנו.
קבוצת ילדים שיחקה כל אחר צהרים בגנו היפיפייה של ענק, שנעדר מביתו זה שבע שנים בביקור אצל חברו, העוג מקורנוול2. לאור זאת, ניתן בהחלט להבין את תגובתו הנסערת שעה שגילה כי גנו נפרץ והופקע לצורך שעשועיהם של פולשים. הצידוד המיידי עם הקורבנות התמימים, הילדים שנגזר עליהם שלא לשוב עוד אל הגן הנפלא, מתעלם בהכרח מהעוול ומן התדהמה המוצדקת שבתגובת הענק. המספר שופט לחומרה את מעשיו, כמו גם החורף, הרוח והברד, אשר משתכנים בחצרו של "האנוכי" ומסרבים לפנות את מקומם לכל עונה אחרת, בידיעה מוחלטת ששלוותם הקרירה לא תופר כאן לעולם.
השינוי מגיע בוקר אחד, שעה שמגלה הענק שהאביב חזר אל גנו הודות לילדים שמצאו את הדרך להתגנב פנימה. משהוא מבחין כמה שמחים העצים לראות את הילדים המשחקים וכמה מלבלב הגן נוכח הופעתם המחודשת, מתמלא הענק חרטה. אולם, הדבר המשמעותי ביותר השובה את לבו הוא ילד קטן, המנסה נואשות לטפס על עץ אך נכשל שוב ושוב, במפח נפש גדול. הילד נמצא בפינה המרוחקת ביותר, זעיר יותר מכל חבריו, אך אף על פי כן הענק מבחין בו, ובבכיו מלא הצער. השינוי שחל בו קודם מקבל את ביטויו המעשי כעת: הענק ניגש אל הילד, נושא אותו בעדינות ומניחו על צמרת העץ. בתמורה, כורך הילד הקטן את ידיו הקטנות סביב צוואר הענק ונושק לו.
נוכח הבנתו את קשיחותו וטעותו, הפעולה המתבקשת מצד הענק הייתה ניפוץ החומה שהקים כדי למנוע מהילדים להיכנס – הפעם כדי לאפשר את כניסתם. אולם הענק עושה יותר: הוא מנגיש את הגן לא רק עבור הילדים המשחקים, אלא גם עבור אלה שאינם יכולים להסתדר בכוחות עצמם, הודות לאותו ילד קטן.
הילד הקטן נוגע בלבו של הענק באופן עמוק יותר מכל הילדים האחרים דווקא משום שלא הבחין בו בתחילה – ועל כן לא ברח, ומאוחר יותר – דווקא משום שלא פחד ממנו ואף נשק לו בתודה. הילד הקטן, שהיה עסוק בעולמו הקטן, פתח את עולמו הענק של הענק לקיום רחב הרבה יותר מגבולותיו הקודמים.
הילדים שהחזירו את האביב לגנו הקפוא גרמו לו לוותר על אנוכיותו.
הילד הקטן לימד אותו גם לאהוב.
יש פעמים בהם עשויה החזות החיצונית לבודד אדם במרומי ריחוקו – לעתים גם על ידי האדם עצמו. אלה שאינם לוקחים בחשבון את המוסכמות המוגדרות, המקטלגות אנשים על פי תבניות, מאפשרים יצירת חיבור קרוב וכן, המסלק הבדלים גלויים מפני דמיון אנושי קרוב הרבה יותר.
אורח בא לדֹב ממחיש זאת היטב.
הדֹב, גיבור הסיפור, אינו טיפוס מכניס אורחים. זו עובדה ידועה ועתיקה עד כדי כך, שאפילו הדֹב משוכנע באמיתותה. בשונה מהענק, הוא אינו נדרש לעזוב את ביתו כדי לגלות שחברה היא דבר מפריע, והוא מבקש להימנע ממנה בכל הזדמנות. והנה, בֹקר אחד, מתערערת שלוותו המבודדת עת עכבר קטן, אפור ובעל זוג עיניים נוצצות מקיש בעדינות על דלת הבית. הדֹב אינו ממתין למוצא פיו של האורח הבלתי קרוא ומשאירו עומד בחוץ. אלא שהעכבר הקטן והאפור נחוש שלא לוותר. אם סוגרים בפניו את הדלת, הוא נכנס דרך הארון. הפעם, הוא מצליח גם קצת לדבר – ובעצם, לבקש – "אולי נוכל רק לשתות קצת תה?"3, אלא שהדֹב עקבי ועקשן לא פחות ממנו ושוב מסלק את העכבר מביתו. העכבר שוב מתעקש, וכאשר שוב טורקים בפניו את הדלת, הוא נכנס דרך מגירת הלחם ("הייתי שמח לאכול חתיכת גבינה"4), המקרר ("אש בוערת באח?"5) ומכסה הקומקום. הדֹּב מאבד את עשתונותיו, עומד חסר אונים נוכח היצור הקטן והאפור שנותר שלו ונחוש להשיג את מבוקשו:
"כל כך מצטער," אמר העכבר. "אבל אולי אוכל לפחות לקבל
חתיכת גבינה וספל תה? ואתה חושב שנוכל לפתוח את הָאֲרֻבָּה
וּלהדליק אש נחמדה באח?"
דֹּב קינח את האף בתרועה רמה.
"אבל אחר כך אתה חַיָּב ללכת," הוא משך באף. "אין כניסה לאורחים."
"אני מבטיח לךָ," אמר העכבר…
…
(דֹּב) הביא שתי צלחות גבינה ושני ספלי תה,
והוא הבעיר אש באח לשני זוגות של כפות רגלים.
העכבר חִמֵּם את כפות רגליו, כִּרסם ולגם, וזה גם מה שדֹּב עשה.
…
דֹּב כִּחְכֵּח בגרונו.
העכבר חיכה בקשב רב לשמוע מה דֹּב יגיד.
אף אחד לא חיכה אף פעם בקשב רב לשמוע מה יש לדֹּב להגיד.
"האש באח נחמדה," הכריז דֹּב.
"נעימה מאוד," אמר העכבר.
אף אחד לא אמר אף פעם שהאש באח של דֹּב נעימה מאוד.
…
דֹּב סִפֵּר בדיחה. העכבר צחק בכל לִבּוֹ. אף אחד לא צחק אף פעם
מהבדיחות של דֹּב."6
כשסיים העכבר את שתיית ספל התה שהבטיח, הוא עמד במילתו – סירב לספל נוסף ויצא מן הבית. אך הפעם היה הדֹּב זה שסירב לקבל "לא" כתשובה. קודם שמח הדֹּב בבדידותו. זו הייתה המציאות היחידה שהכיר, עובדה שאף אחד לא ניסה מעולם לערער עליה ולפיכך מעולם לא נמצאו לה התרסות שכנגד. אך העכבר הקטן, שלא התעניין בשום דבר אחר מלבד הרצון הפשוט לקיים סעודה קלה, נעימה וחברותית, שלא פחד מהשלט המאיים שעל הדלת, שלא נרתע ממדדיו האימתניים של הדֹּב – העכבר הקטן והאפור היה היחיד שהצליח להוכיח לדֹּב את טעותו.
העכבר לא ראה את "הדֹּב" בדֹּב.
הוא רק חיפש לעצמו חבר.
הדֹּב, משחווה את טעמה המתוק של הידידות, נחרד מפני החלל הריק שישתרר בלעדיה. עד שלא נחשף אל אושר הביחד, היה "הלבד" המציאות היחידה שהכיר. כעת, הודות לעקשנותו של יצור קטן ואפור, נגלה בפניו עולם אחר: טוב יותר, משמח יותר, עשיר יותר. על העולם הזה נחוש דֹּב שלא לוותר. הוא מבקש, מתחנן ומשליך עצמו לפני הדלת, ולא זאת אלא שהוא אף קורע את השלט המאיים התלוי בכניסה ומכריז עליו: "זה מְיֹעָד לאנשי מכירות. לא לחברים."7
נדמה שככל שדבר הינו גדול יותר, הריהו גם חזק יותר, מבוצר יותר, חסין ועמיד בפני שינויים או תהפוכות רגשיות. והנה, היצורים הגדולים דוגמת הענק והדֹּב מוכיחים כי הם אינם מבוצרים בעמדותיהם, וכי קיים בהם גרעין עמוק ורגשי, הנכנע בפני התפנית הנכונה והחשובה. את התובנה הזו הם רוכשים דווקא בזכות היצורים הקטנים – קטנים מהם פי כמה וכמה – שעושים בדיוק את המצופה מהגדולים מהם: עומדים איתן על דעתם, נאמנים לעצמם בעקשנות.
את היצורים הגדולים עם לב עיקש כאבן יצליחו להמיס היצורים הקטנים והנוגעים ביותר ללב, כפי שמוכיחה האגדה על אודות המלך גסום הרשע ואורית בת הגמד החמודה.
המלך גסום, כשמו כן הוא, מלך שליבו ומעשיו גסים, נטולי יפעה ועדינות. הוא חי מבודד בארמונו החשוך בלוויית משרתו הנאמן, צבוע העונה לשם בהלה, שכל מהותו ועיקר הנאתו בחיים היא להחריד אחרים משלוותם. המלך גסום ובהלה אינם יודעים אלא לעשות מעשים רעים כמו צייד חיות והחרבת יופיים של פרחים רק לשם ההרס שבדבר. השניים חיים בבדידותם האפלה והמנוכרת, מולכים בצוותא על ממלכה לא מוגדרת ועל נתינים לא ברורים, מתבוססים במנהגיהם והרגליהם שנדמה כי השתרשו בהם מאז ומעולם8.
שגרת יומם הקרה נקטעת יום אחד, בגין הופעתה המוזרה והבלתי צפויה של גחלילית מפיצת אור. המלך גסום אינו מבין את פשר ההבהובים הנוצצים המופקים מזנבה ויותר מכך – אינו יודע כיצד לנהוג בה. הוא מועד ונופל, חוקר ושואל ולראשונה בחייו – אינו שועה עוד להמהומו המרושע של משרתו ובן לווייתו הנאמן.
בשונה מהענק האנוכי ומהדֹב סרבן האירוח, המלך גסום נמשך בחבלי קסם אל התגלית המופלאה אשר טלטלה את שגרת עולמו. עם זאת, אפיונו המובהק ביותר עומד לו כעת לרועץ, שעה שמתחוור שהוא גס מדי מכדי לדעת כיצד להתייחס נכונה אל התגלית המיוחדת. הוא כולא את הגחלילית ולאחר מכן את בת אור, "בתו הקטנה והחמודה של הגמד טוביה שר ההר… (שלה) שערות בהירות… קלעים – קלעים של זהב ועיניים זכות – זכות כמו אגמים שקופים ועור לבן וזך כאילו מתרחצת היא לפחות שלוש פעמים ביום… נראית (כֻּלָּהָ) כשופעת אור פז"9, מבלי להבין כי מדובר ביצורים חיים, המתענים בכלאם. ידו הגדולה והשמנה אמנם רק מדגדגת, אך השבי בארמונו האפל קשה לשתיים מנשוא.
בת האור הקטנה, כמו הילד הקטן הבוכה בגנו של הענק והעכבר הקטן, האדיש לסירובו של הדֹב , אינה משגיחה בסכנה הקרבה אליה בדמותו של המלך גסום. היא עסוקה מדי בעולמה המואר והטהור. אך בעוד אי המודעות של הילד והעכבר הייתה זו שהשיגה להם את מבוקשם– טיפוס על העץ ושתיית תה בצוותא – הרי שחוסר ערנותה של בת אור לנעשה סביבה היא שגורמת לה להיחטף על ידי המלך הגס והמגושם10.
כוונותיו של המלך אינן רעות. הן אפילו טובות, וודאי טובות יותר מנקודת המוצא המנוכרת של הענק והדֹב : הוא אינו דוחה מעליו את השינוי המתרגש לבוא ואינו מבקש להוסיף ולהסתגר בדלת אמותיו ובבדידותו המזהירה, אלא חפץ דווקא להגדיל את האור ולמלא בו את ביתו האפל. הבעיה היחידה היא שהמלך גסום, בשונה מהענק והדֹב, אינו חווה את התהליך הנפשי המקדים ומאיר העיניים (תרתי משמע), הדרוש כל כך להבנתו של השינוי, לא רק לביצועו בפועל. גסום אינו ירד לעומק ההבדל בין עולמו הקודם לזה הנוכחי, לא עומד על חסרונם של חיים בחושך לעומת יתרונם של חיים באור ולא בוחן את עצמו מחדש לאור התגליות המפתיעות שנקרו בדרכו. על כן הוא אינו יודע כיצד להתמודד איתן.
העימות האנוכי והעקשן של הענק והדֹב אמנם היה לא נעים בהצקתו, אך הוא היה נחוץ כדי לטלטלם מתוך קליפתם האטומה. ליבו הגס והסתום של המלך גסום נדרש לשיעור דומה, אך שיעור כזה אינו מגיע. איש אינו רוצה מהמלך דבר ואינו נלחם בו כדי להשיג ממנו את מבוקשו. ההפך הוא הנכון. גסום הוא זה שרוצה משהו חדש, שאינו מבין מהו או כיצד לנהוג בו נכונה11.
בת אור סירבה להאיר את חדריו האפלים של המלך גסום, אך היא אינה שומרת לו טינה אלא מיטבה להבין את החסר אשר הוליד את התנהגותו הגסה ואף מתנדבת ללמדו את השיעור הנדרש, אט – אט ובנחת, כדרך שלמדו אותו הענק והדֹב העקשן.
גם הענק חסר הלב לא הפנים שום לקח בחייו האכזריים. ידידותו עם בן המלך לא יכולה הייתה להיות ידידות של אמת, כפי שהייתה מצידו של הנסיך התמים, משום שלענק לא היה לב בחזהו – רק קן של צרעות. אולי, לו היה הנסיך מממש את הבטחתו ומחזיר לענק את לבו, היה הענק מצליח להשלים את המהפך ולהיטיב את דרכיו. אך זו מחשבה שאין בה ממש, שהרי כל מעשיו הרעים נעשו ללא ידיעת לבו, שהוטמן, נטול דופי וחסר שימוש, רחוק – רחוק ממנו. אילו היה הנסיך מצליח לאחד שוב בין הגוף לנפש, אפשר והענק לא היה מסוגל להכיל את עול חטאיו הקשים, אשר בגינם נכלא ובגינם הומת.
המעשיות המובאות הן משל למפגש בין יחסיות שונה, בין "קטן" ל"גדול". הענק הנתפס כעצום מימדים מבחינה חזותית וקשה כאבן מבחינה אישיותית, נחשף כבעל רגישות חיה ופועמת, הרוחשת גם בלבו של היצור הקטן ביותר. במפגש של לב אל לב, עוצמת הרגש מדברת, לא היקפי הגודל.
הילד הקטן בגנו של הענק, העכבר הקטן בביתו של הדֹב, הגחלילית המאירה ובת הגמד המופזת הם אלה שמצליחים להמיס את לבבות האבן של ענקים ואדישים מהם. אין בכוונתם לחולל שינוי מהפכני בחיי מארחיהם הכפויים: הילד הקטן מבקש רק לטפס על צמרת העץ ואילו העכבר המתנחל בביתו של הדֹב – רק את ההזדמנות ללגום ספל תה. ואולם, ריכוזם העיקש בהשגת מאווייהם מצליח, סופו של דבר, להכניע גם את הלב הסרבן ביותר.
ברגע הקטן שהם מבקשים להשיג טמון כל ההבדל. זהו הכוח הפשוט שבחיים, שאינו מתיימר להיות שום דבר מלבד מה שהוא באמת – כוח החברות והאהבה.
המאמר פורסם לראשונה באתר הפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים.
