לבבות וידיים

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

לבבות וידיים¹

בדנבר היה זרם של נוסעים שנשפך אל קרונות רכבת ב. את מ. אקספרס² הנוסעת מזרחה. בקרון אחד ישבה צעירה יפיפייה לבושה בטוב טעם אנין, מוקפת בכל מותרות הנוחות של נוסעת מנוסה. בקרב הנוסעים החדשים היו שני גברים צעירים, אחד בעל חזות נאה עם ארשת והתנהלות כנה ורבת נוכחות; השני טיפוס פרוע בעל פנים עגמומיות, כבד גוף ולבוש ברישול. השניים היו כבולים זה לזה באזיקים. שעה שעברו בין שורות המושבים בקרון, היה המקום הפנוי היחיד מושב שמור הפונה אל הצעירה המושכת. כאן הושיב הזוג הקשור את עצמו. מבטה של הצעירה נפל עליהם עם העדר עניין מרוחק ומהיר; אז, עם חיוך מקסים שהאיר את ארשת פניה וגוון ורוד שצבע את לחייה העגולות, היא הושיטה יד קטנה עטויה כפפה אפורה. כאשר דיברה, קולה המלא, המתוק והמדוד, הכריז שגברתו הייתה מורגלת לדבר ומורגלת שיאזינו לה:

"ובכן, מר איסטון³, אם תגרום לי לדבר קודם, אני מניחה שמחובתי לעשות כן. אינך מזהה חברים ותיקים כאשר אתה פוגש בהם במערב?"

האיש הצעיר יותר הזדקף בחדות למשמע קולה, נראה כנאבק עם מבוכה קלה אשר הסיר מעליו מיד, ואז אחז באצבעותיה בידו השמאלית.

"זו העלמה פירצ'ילד,"⁴ אמר בחיוך. "עלי לבקש ממך לסלוח לידי האחרת; היא מצויה במחויבות קודמת לעת עתה." הוא הרים קלות את ידו הימנית, הכבולה במפרקה על ידי "צמיד" נוצץ ליד שמאל של בן לווייתו.

המבט השמח בעיניה של הנערה השתנה אט־אט לאימה מבולבלת. הזוהר דהה מלחייה. שפתיה התרופפו ונפסקו בהבעת מצוקה. איסטון, בצחוק קטן, כמו היה משועשע, התכוון לדבר שוב כאשר השני עיכב בעדו. האיש בעל הפנים העגומות התבונן בארשת פניה של הנערה במבטים מצועפים מעיניו החדות, הממולחות.

"סלחי לי שאני מדבר, גברת, אבל, אני רואה שאת מכירה את המרשל⁵ כאן. אם תבקשי ממנו לומר מילה בעדי כשנגיע לבית הכלא הוא יעשה זאת, וזה יקל עבורי את העניינים שם. הוא לוקח אותי לכלא לוונפורת'⁶. שבע שנים בגין זייפנות."

"הו!" אמר הנערה, עם נשימה עמוקה וצבע שחזר ללחייה. "אז מה שאתה עושה כאן? מרשל!"

"העלמה פירצ'ילד היקרה," אמר איסטון ברוגע, "היה עלי לעשות משהו. לכסף יש דרך להצמיח כנפיים משלו ואת יודעת שדרוש כסף כדי להדביק את צעדיהם של הקהל שלנו בוושינגטון. ראיתי את הצעת העבודה הזו ו… ובכן, מרשלות אינה משרה בכירה כמו שגריר, אבל…"

"השגריר," אמר הנערה בחום, "לא מתקשר יותר. הוא מעולם לא הצטרך לעשות כן. אתה צריך לדעת זאת. וכעת אתה אחד מאותם גיבורים מערביים נועזים, ואתה רוכב ויורה ונכנס לתוך כל מיני סוגי סכנות. זה שונה מחיי וושינגטון. חסרת מהחבורה הישנה."

עיני הנערה, מרותקות, נסוגו לאחור, התרחבו קמעה ונחו על האזיקים הנוצצים.

"אל תדאגי בנוגע לכך, גברת," אמר הגבר האחר. "כל המרשלים אוזקים את עצמם לאסיריהם כדי לשמור עליהם שלא יברחו. מר איסטון יודע את עבודתו."

"האם אראה אותך בקרוב בוושינגטון?" שאלה הנערה.

"לא בקרוב, אני חושב," אמר איסטון. "ימי הפרפר שלי חלפו, אני חושש."

"אני אוהבת את המערב," אמרה הנערה ללא קשר. עיניה זהרו ברכות. היא הביטה החוצה מחלון הקרון. היא החלה לדבר בכנות ובפשטות ללא ברק הסגנון וההתנהלות.

"אימא ואני בילינו את הקיץ בדנבר. היא חזרה הביתה שבוע קודם בגלל שאבא היה קצת חולה. יכולתי לחיות ולהיות מאושרת במערב. אני חושבת שהאוויר שם מיטיב איתי. כסף אינו הכול. אבל אנשים תמיד טועים בפירוש דברים ונותרים טיפשים…"

"תגיד, מר מרשל," נהם הגבר עגום הפנים. "זה לא ממש הוגן. אני צריך שתייה, לא עישנתי כל היום. לא דיברת מספיק? קח אותי לקרון העישון עכשיו, לא ככה? אני חצי מת למקטרת."

הנוסעים הכבולים התרוממו על רגליהם, איסטון, עם אותו חיוך איטי על פניו.

"איני יכול למנוע בקשה לטבק," אמר בקלילות. "זה החבר היחיד של חסרי המזל. להתראות, העלמה פירצ'ילד. החובה קוראת, את יודעת." הוא הושיט את ידו לפרידה.

"חבל שאינך הולך מזרח," אמרה, מלבישה עצמה שוב עם איפוק וסגנון. "אבל אתה חייב להגיע לוונפורת', אני מניחה?"

"כן," אמר איסטון, "אני חייב להגיע לוונפורת'."

שני הגברים הלכו במצודד בין המעברים אל קרון העישון. שני הנוסעים במושב הסמוך שמעו מרבית מהשיחה. אחד מהם אמר לרעהו: "המרשל הזה הוא טיפוס טוב. כמה מהמערביים האלה הם בסדר גמור."

"די צעיר להחזיק בעמדה כזו, לא?" שאל השני.

"צעיר!" צעק הדובר הראשון. "בחיי… הו! לא תפסת את העניין? תגיד… האם אי־פעם פגשת פקיד שיכבול אסיר לידו הימנית?"