כשהאמת מכה בפנים – עיון בשני סיפורים לאו. הנרי
כשהאמת מכה בפנים – עיון בשני סיפורים לאו. הנרי
ממה מורכב אדם?
כמו בכל דבר אחר, גם אישיות היא עניין של מינונים: השפעה תורשתית, סביבתית, חברתית, תעסוקתית, מחשבתית, פנימית. התמהיל הייחודי המורכב מגורמים שונים במינונים שונים רוקח יצירה אנושית אחת ויחידה.
אך מה עומד בליבה של היצירה האנושית הזו? ממה מורכב אדם לאחר שמבודדים ממנו את העבודה (שגם עמיתים יכולים לבצע), המשפחה והחברים (שחולקים את אותם קרובים וקהילה) ואפילו את החפצים שמגדירים סגנון וביטוי אישי (ואשר באותה המידה היו יכולים להשתייך גם למישהו אחר)?
מה ומי נשאר באמת אחרי שכל ההשפעות והמינונים מסולקים מן הדרך?
פוזי קרינגטון, גיבורת מרתף הבירה והשושנה לאו. הנרי, היא צעירה שהשגתה העצמית מושתת על תכתיבים תפיסתיים. היא אינה אומרת על כך דבר אך מעשיה (עזיבתה הפתאומית את ביתה בעיירה שכוחת־אל כדי לטפס בעקביות אל פסגת ההצלחה של במות ברודווי) מעידים עליה, שהרצון שביקשה להנכיח כמציאות חייה נשען על אהדת הקהל והערצתם הבלתי מסויגת של הצופים.
הייסמית', שחקן צעיר אשר שם לו למטרה לזכות בתפקיד הראשי לצידה של פוזי, נחוש לא פחות (ואולי אף יותר) לממש את עצמו כמוה. משום שפוזי מסרבת ללהק שחקנים בתואנה כי אינם מבינים את מהות הדרישות של "בן כפר אמיתי", הייסמית' טורח לנסוע אל כור מחצבתה, ללמוד את תולדותיה (עד ארבעה דורות אחורה) וקורות המקום במשך שלושה ימים ואז לחזור ולהופיע בפניה, מחופש כבן העיירה אשר זה עתה הגיע אל העיר, מצויד בכל המידע הנדרש לשכנע אותה כי הוא, ורק הוא, המועמד הראוי ביותר לתפקיד.
בעיניהם של פוזי והייסמית' עולם הבמה, התהילה והבגדים הנהדרים מגלם את מהות החיים והאושר והייסמית' נחוש לנצל את כל השקדנות והמסירות הטמונות בו כדי לסלול את דרכו אליו בהתמדה ובהצלחה.
אך אליה וקוץ בה: הייסמית' עשה עבודה משכנעת כל־כך בניצול התחקיר והעמדת הפנים עד שבבואו למחרת אל חדרה של פוזי קרינגטון במלון הפאר שבו היא מתגוררת לא נותר לו אלא להתבשר כי פוזי ארזה את עצמה, באותה הפתאומיות המאפיינת אותה, וחזרה חזרה הביתה.
פוזי בוגס טרחה רבות כדי להפוך לפוזי קרינגטון – המספר משתמש במילים earned ו־acquired המעניקות למאמציה צביון של עסקת סחר־מכר: היא הרוויחה את שמה במובן הכלכלי ורכשה את שמה המקצועי כדרך שרוכשים אביזר או שמלה. שיקול הדעת הזה מעקר כל אפשרות לקלות דעת, שהייתה יכולה להיגזר מהתזזיתיות שבה היא מנהלת את מעשיה, ומייצב אותה כדמות שקולה שמטרה מעשית לנגד עיניה.
שמה הקודם, בוגס, עיכב אותה כמו נכות מסרבלת – לא רק נטל המונע התפתחות ומעוף אלא מגבלה המהווה מעצור של ממש. כדי להוציא לפועל את תוכניתה עליה תחילה להשיל אותו ולהפוך למישהי כמו חדשה, מעט אחרת ופוזי, כך נראה, אינה חושבת פעמיים בדרכה אל מימוש דרישות התפקיד.
שינוי השם אינו בחירה שרירותית. למעשה, כל השמות המאוזכרים ביחס לפוזי נושאים במשמעות גדולה יותר מהנראה לעין: פוזי הוא צורת החיבה של השם ג'וזפין – צורה הנקבה הנשית לשם יוסף, להלן הגדלה והתווספות1. בוגס (Boggs) פירושו רברבן וזחוח; קרינגטון (Carrington) הוא עיר הבִּצָה – שם במה הולם למקום שאליו היא הולכת, בשונה מפינות החמוציות (Cranberry Corners), המקום שממנו באה.
פוזי פילסה את דרכה לצמרת דרך המחזות ציפור קטנה, ממתקים וחברים, מהותית שטותית וחלוק הרחצה של המלך. בתפקידה הראשון גילמה עוף צעיר, בתפקידה השלישי חיפושית תפוח אדמה ובתפקידה האחרון, שזיכה אותה בתהילה, משרתת2. כל זה נראה כמו מידע ביוגרפי המסתדר בצורה אקראית לפי נסיבות המקרים אך בחינה סבלנית יותר מגלה כי השביל שהוביל אל תהילת הזוהר הנכספת רוצף באבנים של הקטנה ותפלות. לא אירועים הנושאים במשמעות ומשקל אלא תשלומי מס הכרחיים בדרך אל מטרת היעד הגדולה.
בתפקידה הרם כמלכת הבמה פוזי מתעקשת ללהק שחקן כפרי לתפקיד הראשי של סול הייסטוסר (Sol Haytosser), לאחר שדחתה, בין היתר, את השחקן והמחזאי דנמן תומפסון3 בגין מוצאו הבלתי הולם. דנמן תומפסון היה שחקן ומחזאי אמריקני בן המאה ה־19 אשר כתב מערכון קצר בשם ג'ושוע ויטקומב (Joshua Whitcomb), על אודות צעיר (Hayseed) מניו המפשייר הנוסע אל העיר הגדולה. המערכון עלה על הבמות לראשונה בשנת 1875. עשר שנים לאחר מכן תומפסון הפך אותו למחזה בן ארבע מערכות בשם האחוזה הישנה (The Old Homestead), ואף גילם בעצמו את התפקיד הראשי.
או. הנרי "שאל" את דמות הגיבור (Hayseed) ממחזהו של תומפסון והפך אותה למושא הערצתו של גיבור סיפורו שלו בהיפוך מחוכם, שכן Hayseed הוא כינוי גנאי לאדם פשוט שאינו מודע לעולם סביבו (או שאינו מגלה בו עניין) ולפיכך ניתן לרמותו בקלות.
הייסמית', השואף לגלם את דמותו של הנבער הכפרי, חושף, דווקא דרך מאמציו, כי הוא בעצמו, חרף היותו עירוני להחריד ומגונדר להפליא4, זה שאינו מסוגל לראות מעבר ליומרות ריקות המתפרשות אל מעבר לגבולות גזרתו הצרים ולכן הוא זה שהבדיחה, בסופו של דבר, באה על חשבונו5. הוא אמנם הרחיק עד קרנברי קורנס כדי ללמוד ביסודיות את ההיסטוריה המקומית והמשפחתית של פוזי קרינגטון, אולם שעה שהיא נמצאת לפניו הוא אינו רואה אותה6 אלא הוא מתייחס אליה כאמצעי שנדרש להשפיע עליו כדי להשיג את רצונו.
ומה לגבי פוזי?
נראה שמתחת לחזות הזוהרת של השחקנית המפורסמת פועם לב אחר – לב של בת, לב של נערה כפרית, לב המתעורר לקולם של קולות רחוקים שהפכו קרובים פתאום ומבקש לשוב אליהם, גם אם עליו לזנוח את מה שעמל כה רבות להשיג.
האם מה שביקשה לעצמה בעבר היה שקר או שמא אלה אנחנו, הקוראות והקוראים, שלא הבינו נכונה את כוונתה מלכתחילה?
הסיפור כלל אומלל, אף הוא מאת או. הנרי, מספר סיפור אחר. כאן המספר הוא מחזר, אחד מבין שלושה, הכרוך אחר בחורה יפה להדהים בשם אילין7. כשמחזר רביעי נכנס לתמונה משתנה מאזן הכוחות וכאשר המספר שומע במקרה את אביה של אילין מייעץ לה כיצד לנהוג עם מחזריה, הוא מחליט להתאגד עם שני חבריו־יריביו הוותיקים ולסלק את הגורם החדש מהדרך.
אילין, בשונה מפוזי, היא בחורה המצהירה על הדברים החשובים לה: ""אתם לא חושבים ששיקספיר היה סופר גדול?" היא הייתה שואלת […]. אילין גם החזיקה בדעה שבוסטון תרבותית יותר משיקגו; שרוזה בונר הייתה אחת הציירות הגדולות ביותר; שנשים מערביות ספונטניות וגלויות לב יותר מנשים מזרחיות; שלונדון חייבת להיות עיר ערפילית מאוד, ושקליפורניה חייבת להיות מקסימה למדי באביב ועם דעות רבות אחרות המצביעות על עמידה בקצב של המחשבה הטובה ביותר בעולם. אולם אלה לא היו אלא ליקוטים מהשמועה והראיות: לאילין היו תיאוריות משלה. אחת, במיוחד, היא הפיצה לנו ללא ליאות: היא תיעבה חנופה. כנות ואמינות של דיבור ופעולה, הכריזה, היו הקישוטים הנפשיים העיקריים של גבר ואשה. אם הייתה יכולה אי־פעם לחבב מישהו, יהיה זה בגלל תכונות אלה."8
בהכירו את נפשה, אביה של אילין מייעץ לה לשאול את מחזריה שאלה זהה בנוגע לדעתם על איכות שירתה ולבחור ביניהם על פי יושר תשובתם9. המספר־המחזר, המצותת לפרטי המזימה הנרקמת, מוכן לבצע כל אשר יידרש ממנו – אפילו לספר את האמת. וכך הוא וחבריו, כמו הייסמית', מתמסרים למשימה בקיצוניות הגובלת בהגזמה, כשהם מוסרים לאילין את דעתם הנחרצת על העדר כישורי הזימרה שלה. רק המחזר הרביעי, שנשאר מחוץ לידיעה על המתרחש, ממשיך בדרכו המסולפת ומרעיף על אילין מחמאות אין־קץ.
אילין מקשיבה לכולם בנימוס ומגיבה בדרכה הלבבית והמחויכת. נראה כי היא מקבלת את הנאמר ברוח טובה כך שהכול סוברים, והמספר בראשם, כי המשימה הוכתרה בהצלחה. רק ארבעה ימים לאחר מכן הם מגלים, לתדהמתם, מה היו השפעותיה האמיתיות של כנותם: אילין, כמו פוזי, קמה ברגע אחד ונסעה להגשים את חלומה – לימודי פיתוח קול בשיקגו למשך ארבע שנים הבאות.
שמיעת האמת גורמת לאילין ופוזי לצאת ולממש אותה מתוך עצמן. היא אמנם נמסרת בגין מניעים שקריים ואנוכיים ולפיכך מחטיאה את מטרתה אצל אלה שיצאו להשיגה בתואנת שווא, אך זהו רק הרובד העלילתי והמשעשע של הסיפור. אפשרי בהחלט שעד לרגע שבו נאמרו להן הדברים הכנים על אודות עצמן לא ידעו פוזי ואילין כלל מה הן באמת מבקשות להשיג. היה להן מושג לגבי מי ומה הן10 אך נראה כי בעיקר היה ברור להן מה הן אינן רוצות להיות: נערות כפר פשוטות במסגרת חיים מצומצמת. אילין מייסדת בביתה מעין סלון ספרותי ופוזי עומדת על דעתה בנחרצות שלא להתפשר אמינות השחקן שלצידה. האנשים המקיפים אותן לא מתייחסים לדבריהן ברצינות משום שכל אחד מהם מבקש להשיג מהן משהו תועלתני לטובת עצמו, אבל לפוזי ואילין לא הייתה מטרה אחרת, דו־משמעותית. היה להן ברור שהן רוצות להיות מוקפות בדבר האמיתי, שהדבר הפנימי בתוכן לא יסבול שקר והעמדת פנים, גם אם הן עצמן לא הבינו אותו עד לרגע שבו הוא הובא בפניהן, במלוא תפארתו הכנה.
לו היו האחרים טורחים להקשיב להן הם לא היו נוחלים הפסד צורב כפי שחוו אבל מרתף הבירה והשושנה וכלל אומלל אינם סיפורם של הנכשלים אלא סיפורן של שתי נשים המוכיחות שהן אינן מה ומי שהאחרים מצפים מהן להיות.
מסיבה זו ההפתעה העלילתית בסיום אינה הפתעה של ממש – האמת הייתה שם כל הזמן. הייסמית' והמחזרים האמינו להשפעות הסביבתיות שהגדירו את שאיפותיהן האישיות של פוזי ואילין על פי נתון הישגי מדיד – זו שרוצה למצוא את השחקן המושלם כדי לשמור על מעמדה כשחקנית וזו שרוצה למצוא את הבעל המושלם ובינתיים מעסיקה את עצמה בהבלים של פנאי כמו שירה ותרבות.
ייתכן ופוזי רצתה לחוות את ההצלחה על הבמות המפוארות בכרך הגדול, אך הקוראים אינם מוצאים אותה על במות אלה או במקומות נשגבים אחרים אלא דווקא במרתף בירה, שיכורה מאהדת התהילה ומוקפת באנשים שאת שמותם כמעט ואין היא יודעת ואת חלקם אפילו אינה מכירה. אולי טבעי להימשך בגיל צעיר לזוהר ולאורות הבמה הבוהקים מתוך מחשבה כי מה שנוצץ חזק יותר שווה יותר, אך כאשר מתקרבים ומרימים את המבט מבינים שמדובר בפנסי תאורה מלאכותיים ושמעבר לאלומת האור שהם מטילים משתרר חושך ומרתפים ואנשים זרים שלפוזי לא באמת אכפת מהם ושלהם וודאי לא אכפת ממנה. הם רק רוצים להימצא בקרבתה של "השחקנית" ולשאוב ממנה ומההילה סביבה את התירוץ להיראות בעצמם חשובים. אלה אינם האנשים שגדלה איתם ושאתם רקמה קשר רגשי ואישי.
הכול עסקי, ענייני, נצלני כמעט.
המספר מעיד על תכונתה הבימתית הנערצת של פוזי – התמסרותה לסיפור עד כדי שכיחת הצופים המביטים בה. אך אולי לא הייתה זו תכונה בימתית אלא תכונה אמיתית של בחורה כנה ותמימה, המתמסרת לסיפור המסופר לה בלב שלם, שוקעת בתוכו מתוך נגיעה אישית מלאה, לא כדי להציג משהו מזויף לראווה אלא מתוך עניין אישי במתרחש. פוזי חיה את ההופעה ואת התפקיד שהיא מגלמת. אולי "שחקנית" היה גם תפקיד שגילמה כדי לברוח מעצמה – מהעיירה הקטנה, ממישהי ששום דבר מעניין לא קורה לה. כאן, בעיר הזוהרת מאורות נוצצים והריקה מחמימות אנושית, הכול קורה לה אבל אין זה הדבר האמיתי.
מרתף הבירה, מכל המקומות, מעיד על מקומה הנכון. לא פסגת העולם או פסגת התהילה, אלא כוך תת־קרקעי דחוס כמו אשנב הכספים של אילין במסעדה המשפחתית, המסורג בגדר תיל מסיבה לא ברורה.
שם הן יושבות, מרומות מעם, על כס מלכות גבוה, מפזרות חיוכים לכל עבר, מושכות קהל וממון ותהילה אך לא באמת עושות את מה שליבן אומר להן, משום שעד כה לא ידעו מה רצו באמת לעשות11.
קל להבין מדוע פוזי עזבה את ביתה – קשה יותר להבין מדוע היא חוזרת.
אפשר להקשיב לדבריה של אילין – מורכב יותר להצדיק את בחירותיה.
לכאורה.
התשובות הגדולות לשאלות החשובות באמת פשוטות ובסיסיות הרבה יותר ממה שהן נדמות להיות בראשונה. בסופו של דבר מה שנחוץ הוא לשבת על כיסא נדנדה בעיירה כפרית קטנה לצד אימא אוהבת ולהגשים כישרון נחשק ועל ידי כך למלא משהו פנימי בוער ולא חלום חיצוני מנותק.
השייכות מופנית פנימה לאחר שהשילה מעליה את כל ההשפעות השגויות והתכתיבים הזרים.
הייסמית' והמחזרים עסוקים בלכבוש את היעד הנוצץ, המוצהר, זה שנושא עליו את החותמת ושלט הניאון הגדול, אך אילין ופוזי אינן היעד הנוצץ הזה. את מה שהן באמת הן מתחילות רק עכשיו להבין – אחרי שאמרו להן את מה שחשבו שהן רוצות לשמוע מבלי לדעת שזה הדבר שהיה חסר להן כדי להשלים את התמונה, לא בשביל האחרים – בשביל עצמן בלבד. לכן הן קמות, עוזבות, מממשות את מה שהן מאמינות בו, משתחררות באופן מוחלט מהתלות בהגדרות התפקיד, החברה והבגדים הנפלאים, ועל אף שהבחירה עשויה להצטייר כמוצלחת פחות או כשגויה ביחס לנתונים היבשים של מדדי ההצלחה הרי שבמבחן התוצאה פוזי ואילין עושות את מה שהן באמת רוצות – לחזור הביתה וללמוד לשיר – ולכן אינן מפסידות דבר.
הן מרוויחות את עצמן בחזרה.
כשאדם מכיר את עצמו באמת, אחרי שכל ההשפעות והמינונים מסולקים מן הדרך, ההזדמנות לתובנות והתפתחויות חדשות רק מתחילה12.
