כמיהות על אהבה ויופי

כמיהות על אהבה ויופי

"עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ"¹

"מקובל בציבורנו, כי ה"ניצנים" שבשיר השירים הם פקעי הפרחים, העומדים להיפתח, או ציצי הענפים אשר בחיקי העלים […] אך האומנם נראים בארצנו פקעי פרחים וציצי ענפים רק לאחר ש "הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו?" […] הבנה מסולפת זו של השם "ניצנים" אינה אלא מורשת מגלויות אירופה: שם, אמנם מביא האביב איתו לראשונה את התעוררות הצמיחה והפריחה, לאחר ימות הקור והקיפאון, שבהם לא הראו הצמחים והפרחים כל סימני חיים […]. אולם בארצנו, שהניבה את יצירת שיר השירים בתופעות הטבע שבה […] עלינו להכיר ולדעת את הניצנים האמיתיים, אותם ניצנים שאליהם קורא הדוד את רעייתו."²

נורית היא גיבורת סיפורה הקצר של דליה רביקוביץ – עננים³: נערה כבת חמש־עשרה, יתומה מאם, אשר חיה עם אביה ואשתו החורגת, אחות אמה המנוחה.

נורית היא "ילדה חכמה. לא יפה, לא אהובה, אבל נועדה לגדולות"⁴. עולמה ומחשבותיה נחשפים סביב ובגין התאהבותה באילן, תלמיד הכיתה השמינית. מדוע היא אוהבת אותו – אין היא יודעת. מה יש בו המייחד אותו מאחרים – גם זאת אינו ברור. ועדיין, היטב נהיר לה, לנורית, כי עליה ליזום את הקשר עם אילן, ולא להמתין עד שיבחין הוא בה. הזדמנות כזו, מבינה ויודעת היא היטב, אפשר שלא תתממש לעולם: "זה היה חלק מן העניין. איש לא היה בוחר להתבונן בנורית"⁵.

נורית מודעת לעצמה באופן מפוכח, אפשר אפילו מפוכח מדי: צורתה המרובעת, בגדיה המיושנים, כורח הנסיבות של חייה – הכול ידוע ומוכר. שאלותיו של אילן, המתעניין מתוך נימוס עדין, אינן מביכות או מבלבלות אותה. ההפך הוא הנכון: חוששת היא מלספר לו יותר מדי, מלגעת בדברים הלא נכונים, שאולי ירתיעו ולא ישיאו חן בעיניו. עובדות שאולי יגרמו לו לא לאהוב אותה כלל.

ניסיונותיה נושאים פרי, אך בצורה חלקית: נורית מצליחה לגרום לאילן להכיר בכך שהיא קיימת, ואולי אפילו בכך שיש לה רגשות כלפיו, אך אילן אינו רואה בה את מה שביקשה שיראה:
את המֵעֵבֶר.

זה לא קורה בצורה חדה של דחייה או סירוב.
זה לא קורה אפילו באופן ישיר.
זה פשוט לא קורה בכלל.
ונורית עצובה, כאובה ודואבת.
ליבה נשבר.

לאחר שבועיים של בכי ללא הפסק שואל אותה אביה לשלומה: מה אירע לך שאת בוכה כך? מי פגע בך? נורית עונה לו אך תשובתה אינה מענה כי אם שאלה בפני עצמה. שאלה פשוטה ועם זאת כה נוקבת: "מה יש בי שעושה אותי כל כך מאוסה? למה אף אחד לא יכול לאהוב אותי? האם זה רק בגלל שאני שמנה ולא יפה, או שזה כמו קללה ששפוכה עליי. תענה. תבין כמה חשוב לי לדעת את זה […]. תגיד לי את האמת, בגלל שאין לי את מי לשאול מלבדך, למה כל כך קשה לאנשים לאהוב אותי?"⁶

באמת, למה?

אל מול נורית מתנוססת דמותה של ג'נטילה, המושא הנשי הנשגב ביותר ב־הבוגד לאהרון מגד⁷. ג'נטילה הייתה "מעין מלכת היופי של השכונה. היא הייתה יפיפייה באמת. שערות שחורות וחלקות היו לה עם פסוקת בצד, פנים לבנות, ועיניים שחורות, פוזלות מעט, אך מין פזילה שיש בה קסם מיוחד – מסתורין, אם אפשר לומר כן […]. היא הייתה מהלכת הילוך זקוף וגא, בנענוע קל של הירכיים, ולא היה אדם אחד, מנער ועד זקן, שלא היה משתאה עליה בעברה ברחוב. בהיותה על שפת הים – הייתה כל השכונה מתגאה בה […]. דבר המובן מאליו הוא כי ג'נטילה עצמה ידעה כמה יפה היא ונהגה כבוד בעצמה. שלא כרוב נערות השכונה, לא הייתה מתערבת בין הבריות ולא הייתה מצחקת עם הנערים, ובפומבי הייתה מופעת רק פעמיים ביום […]"⁸.

כל נערי וגברי השכונה חמדו את ג'נטילה, אך מתוך סברה שהייתה חברתו של ג'מבו, שליט השכונה הבלתי מעורער, לא העז מי מהם לגשת אליה.
ג'נטילה היא מורמת מעם; לכבוד שהיא זוכה לו לא זוכה אף אחת אחרת.
מדוע?

משום שהיא יפה.
הכי יפה שיש.

פיסקה זו, על קיצוציה ההכרחיים, היא הפסקה היחידה שמדברת בה ועל אודותיה. ג'נטילה עצמה לא פוצה את פיה ולו פעם אחת במהלך הסיפור; הקוראים אינם יודעים מיהי, מהי, מה היא חושבת, האם היא חכמה או טיפשה, נחמדה או רעה, לבבית או גסת רוח. אולי גם נערי וגברי השכונה אינם יודעים, אך נדמה שאין מידע זה חשוב עבורם כלל. כולם, עדיין ואף על פי כן, חושקים בה, בכוח הזה שיש ליופי על פני כל הדברים האחרים.

על נורית יודעים הקוראים הכול: על מות אמה ויחסיה עם אמה החורגת. על התנהלותה העצמאית בבית ועל אהבתה לספרים, על מקצועות הלימוד שבהם היא טובה ובאלה שבהם קצת פחות. נורית מספרת לאילן והמספרת מספרת לנו. רגשותיה, חלומותיה, כאביה – הכול גלוי, כה שונה מג'נטילה, החושפת עצמה לעיני הבריות רק פעמיים ביום, בזמנים קבועים, בהליכה מחושבת אל הקיוסק וחנות המכולת ותו לאו.

אחת שכל הזמן שומעת "לא" ושנייה שכל הזמן שומעת "כן".

אך בנורית יש משהו שאין בג'נטילה:
לג'נטילה אין סיפור.
לנורית יש.

כשהיא מדברת, כשהיא מרגישה, כשהיא חולמת – היא נוגעת.
אופייה, האישיות שבה, השכל והלב.

אין בכך כדי לומר שנורית טובה מג'נטילה או להפך.
יש בכך כדי להסביר שנקודת המבט מופנית אל כיוון ההסתכלות הלא נכון.

ג'נטילה הייתה, כאמור, נערתו לכאורה של ג'מבו, שליט השכונה. למעמדו הרם זכה ג'מבו משום היותו חברו הקרוב של שעיה, שחקן כדורגל מפורסם. אולם "לאמתו של דבר, ג'מבו עצמו לא היה חברו של שעיה, אלא שאחיו הגדול ממנו למד עם שעיה בבית הספר העממי, אך מאחר שהלה עזב זה מכבר את השכונה ואין איש זוכרו עוד, לא היינו מדקדקים בפרט זה. זכות זו היא שנתגלגלה עליו, שייעשה מלך השכונה והכול מקבלים עול מלכותו ברצון ובאהבה"⁹.

כל סיבה לא עמדה לו, לג'מבו, לכהן בתפקיד כה רם: לא משלוח ידו הסתום, שאיש לא ידע לאשורו מהו, לא ישיבתו הבטלה משך שעות ברחוב בחוסר מעש ואפשר גם בחוסר מחשבה, לא שליטתו במשחק הפינג־פונג ואפילו לא חוסנו הגופני ומראה פרצופו, עליו ניכרו שרידי קטטות שבהן היה מעורב.

מתוך גחמנות סתמית של קשר־לא קשר לשחקן הכדורגל המפורסם, ביקשו לעצמם בני השכונה מנהיג והמליכו עליהם את ג'מבו. ומתוך אותה גחמנות סתמית של מעשה־לא מעשה שעשה אותו ג'מבו, הדיחו אותו בני השכונה מעליהם, במחי החלטה נחרצת אחת.

לעתים נדמה כי השיפוט האנושי נע בין סגידה להלקאה: אנשים מציבים לעצמם אלילים, מושאי מופת בני בשר ודם העונים על הגדרות מסוימות במדדי ההצלחה והאושר. במקרים קיצוניים יותר, ועם זאת שכיחים לא פחות, משנה ההתייחסות את צורתה וזולגת מהאדם אל מאפייניו החיצוניים: לא ג'מבו הוא המיוחד אלא שעיה הוא שמאציל עליו מיוקרתו. לא ג'נטילה ראויה להתייחסות, כי אם האופן שבו היא מתאפרת או מתהלכת, במילים אחרות – מציגה את חזותה לראווה.

תדמית של עוצמה ויופי, שאין לה ולא כלום עם אישיותו של המחזיק בה ועם זאת, מתיימרת לייצגו כמכלול, לומר מיהו ומהו ובעיקר, איזה כבוד נדרש הוא לקבל.

עולמם של ג'נטילה וג'מבו שונה מעולמה של נורית, הכלואה בתוך "הקליפה המכוערת העוטפת אותה"¹⁰; שניהם מוערכים בגין האופן שבו הם נתפסים בחברה – נתפסים למראית עין בלבד – שעה שנורית אינה מוערכת מאותו הנימוק בדיוק: היא אינה נתפסת כלל.

אך זו אינה רק שאלה של מראה חיצוני.
יופי מייצג כוח, כזה שאינו נדרש להסבר, אך מה יש בו, ביופי, שנדמה שזכאי הוא לכל מה שראוי וטוב, לכל ההתייחסות ותשומת הלב?

ואולי זו אינה שאלה כי אם עובדה: לאנשים יפים הכול בא בקלות. היופי הוא ערובה לדרך חלקה, להתנהלות שאין בה קושי, וגם אם ישנם קשיים, מנוי וגמור שיצליחו היפים והיפות להתגבר עליהם, שהרי כיצד אפשרות לחשוב אחרת?
לא יעלה כלל על הדעת.

במובן זה נתפס היפה כמישהו שהוא מעל לחיים היום־יומיים, הדוחקים, המסואבים והמורכבים.
מישהו שצריך לחיות במציאות מגוננת, מטפחת, אוהדת.
מישהו שחייו הם כאגדה של קסם ושלמות.

נורית אינה חולמת על יופי ובקסם אין היא מאמינה כלל.
היטב היא מודעת למָראה המגושם, המרופט, ונוגות היא מצטערת על כך.
כל כישרונותיה, סגולותיה, ידיעותיה – כולם נדחקים לקרן זווית מפני אותו חיסרון גדול ומשמעותי כל־כך בחייה: היעדר היופי.
הכיעור הוא סיבת כל כישלונותיה.

" "אבל איזו צורה יש לי, אבא? […] תביט בעצמך, כמו שק תפוחי אדמה."
"כשתגדלי תהיי יותר יפה, נורית. יש לך תווי פנים יפים."
לפחות הפעם לא אמר, "כשתגדלי תראי שטעית."
כמו מכת ברק הפולחת גזע עץ וקורעת את ענפיו בהתלקחות חשמלית מסנוורת, הבינה נורית שהכאב הזה, הנוסך חולשה בזרועותיה ובידיה ומוליך על פניה דמעות, שוב לא ירפה ממנה, אלא לרגעים […]. אבל כאילו אלוהים עשה אותה לא יפה ולא אהובה, כמו בדיחה גרועה, או מין טעות בייצור […]. אלוהים מכין לעצמו לפעמים כלים פגומים, ואולי מידת הענווה תובעת מן הכלי שיחדל מקובלנותיו, במיוחד נורית, שכל ימיה היה לה שיג ושיח עם גרמי השמים, והייתה רואה ביניהם פנים כפני אוהביה, דוהרים על סוסי רוח, שטים במפרשי עננים."¹¹

בעת ובעונה אחת, במחשבה רודפת מחשבה, מבינה נורית כי העדר היופי שלה, הפגם בייצור, הוא אולי טעות מכוונת של יד הבורא, טעות שתובעת ממנה יותר מהתביעה הנדרשת מאנשים יפים, רק משום היותם כאלה. תביעה שלא להתייחס אל אותו הכלי, בין יפה הוא בין אם לאו, כשיש עניינים אחרים, חשובים אולי יותר, העומדים על הפרק.

על פניו נדמה שלסיפורה של נורית אין סיום שמח, כשם שלא הייתה לו מעולם התחלה שמחה, בעוד ג'נטילה, כמו ג'נטילה, שומרת על אותו מעמד רם ונישא שהיה לה בתחילת דרכה: משסרה חסותו של ג'מבו מעליה, הופכת היא מותרת לכל אדם. נחשקת כמו אז גם הפעם, אך כעת, סוף־סוף, נגישה.

אגדה עממית מספרת על שלושה פרחים במשפחת עצי החורש – כלנית, פרגית ונורית – המדומים לשלוש אחיות המוזמנות לנשף מלכותי, על מנת לזכות בלבו של בן המלך. שלוש האחיות לובשות את אותה שמלה אדומה אך בכדי להיבדל זו מזו, מקשטות אותה בדרכן המיוחדת: הכלנית עונדת מחרוזת ענבר, הפרגית חוגרת חגורת אבנים יקרות ונורית מתיזה על שמלתה כתמי דיו שחורים. סופו של הסיפור נחלק בין גרסאות שונות: יש הטוענים כי הנסיך, שהתקשה לבחור בין האחיות, נשא לבסוף את שלושתן והקדיש לכל אחת עונה אחרת מעונות השנה. סברה אחרת גורסת כי האחיות עצמן הן שסירבו להניח לגבר – ולו יהיה אפילו נסיך – לחצוץ ביניהן, ועל כן נמלטו ליער והתחפשו לפרחים, על מנת שלא יצליח למצאן.

נורית, הפרח הנאחז באילן גבוה, האחות האחרונה לפרוח במשפחת פרחי החורש, זוכה בסופו של דבר לפריחה משלה. כתמי הדיו המעטרים אותה אינם אות קין כי אם קישוט רב־חן, המייחד ומבדיל אותה מעִם כל השאר. דרכה לעולם לא תהיה סוגה בשושנים כדרכה של ג'נטילה, אשר מצידה לעולם לא תידרש להרהר מדוע אוהבים אותה ומבקשים את חברתה.

אך נורית היא מה שהיא ויש בה יופי שצריך וחשוב להכיר בו.
יופי שנמצא מעבר למקומות אליהם נוח וקל להסתכל.
יופי שאינו בתוך ההגדרה, כי אם בעֵרֶךְ.
יופי הטמון באדם ולא במבנה צורתו ההנדסי.

המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.