כישלון מוצלח מאוד

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 5
            [name] => אגדות ומעשיות
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%aa
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 5
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 23
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 5
            [category_count] => 23
            [category_description] => 
            [cat_name] => אגדות ומעשיות
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%aa
            [category_parent] => 2
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

)

כישלון מוצלח מאוד

"להצלחה אבות רבים, אך הכישלון – יתום"

כשם שאנשים אוהבים להתהדר בהצלחותיהם, כך הם נמנעים מלזהות עצמם עם כישלונותיהם – זהו פירושו השכיח של פתגם נפוץ זה. לא משום שלכישלון אין הסבר, אלא משום שהסברים כאלה נושאים בהילה שלילית, מייאשת משהו שהדעת נוטה (או אולי מעדיפה) להתעלם ממנה.

אין באמת דרך נכונה להתמודד עם כישלון, אך יש אפשרות להבין אותו.
טריקסי ואַמּוֹרִי אַשִֹּיג אָטוּסָה הם שני סיפורי ילדים המנסים. הם מחפשים את המקור, את "האב" שיסביר – גורם שאפשר לשאול, להתמודד איתו, מישהו לפנות אליו כאשר האכזבה מגיעה להידפק על הדלת.
החיים מורכבים מהצלחות כשם שהם מורכבים מכישלונות; לא תמיד ניתן לפתור אותם, אך עם מציאת "האב" תמצא גם ההבנה, כזו שתמנע – או לפחות תנסה – את לידתם של כישלונות דומים, נוספים ותפנה מקום להצלחות חדשות, מבטיחות הרבה יותר.

"טריקסי, החתולה של המכשפה, הייתה חתולה שמחה. בדרך כלל."¹
שורת הפתיחה של טריקסי מוסרת את כל המידע הנדרש על אודות גיבורתה: שמה², ייחוסה / שייכותה, אופייה ורמז לקוץ הקטן בקצה האַלְיָה של חייה.
הדבר המטריד את מנוחתה של טריקסי הוא עובדה קטנה, כמעט חסרת חשיבות. כה חסרת חשיבות שהיא כמעט ואינה חושבת עליה. כמעט. ואולי ההישנות המחשבה אינה החשובה אלא עוצמת הרגשות שהיא גוררת אחריה, כזו שהופכת את טריקסי, החתולה השמחה, לחתולה "מאוד־מאוד־לא־שמחה"³, השרויה "במצב רוח רע, כאילו ענן שחור של ברקים ורעמים יושב לה על הראש."⁴
ברקים ורעמים הם דימוי לסערות מאיימות ומפחידות – כאלה שאפשר לשמוע וגם לראות. חתולה של מכשפה לא אמורה להיבהל מקולות או מראות מאיימים, אלא שהפעם הם נובעים מתוכה, מהמולה רוגשת־רועשת המשנה את סדרי מחשבתה ומולידה התנהגות מאיימת לא פחות: "היא זורקת דברים ובועטת בדברים וצועקת כל מיני דברים. "אני שונאת את היד הנוראית והמכוערת הזאת!" טריקסי צועקת. ואם מישהו מעז לשאול למה, טריקסי פשוט אומרת, "כי… היא מגעילה ומכוערת!"⁵

התפרצותה נראית חסרת היגיון, מתרחשת ללא הסבר, נימוק או הצדקה. טריקסי שונאת את היד הנוראית שלה כי… ככה.
מה גם, ממהר המספר להבהיר, שתחושותיה האישיות של טריקסי הן בלתי מבוססות לחלוטין: "האמת היא ש"היד המגעילה והמכוערת" של טריקסי היא יד מאוד נחמדה. היא בדיוק בגודל הנכון ובצורה הנכונה, והציפורנים הן כמו שצריך. היא יפה ורכה ו… לבנה."⁶

את החלק "המהותי" שומר המספר לסוף: לטריקסי יש יד מושלמת מכל בחינה שהיא – אנטומית, חתולית, אסתטית. אלא שהכף הזו חריגה בצבע – לא רק בגוון אלא גם באי־התאמה כללית: "טריקסי יודעת בוודאות שלחתולים של מכשפות אין ידיים לבנות, כי … כי… פשוט כי ככה זה."

כף היד בעלת הצבע השונה מערערת באופן מהותי על זהות בעליה. הלוא טריקסי היא חתולה של מכשפה ועל אף שלא הוגדר בשום מקום (לפחות לא בסיפור) שחתולי מכשפות חייבים להיות בעלי צבע מסוים, זו עובדה ידועה (ובלתי מעורערת) שהצבע היחיד המותר להם הוא אך ורק שחור. ואם טריקסי היא חתולה שחורה עם כף יד לבנה, אזי היא לא חתולה אמיתית של מכשפה. עבורה הזהות המקצועית – או אפילו האישית – נגזרת מההופעה החיצונית: באם קיים דופי, קל שבקל, הפוגם בשלמות החזות הנדרשת, אזי בעלת התפקיד שמאחורי החזות אינה ראויה לתפקיד אותו היא מתיימרת לגלם.

טריקסי אינה יודעת כיצד להתמודד עם עסק הביש אליו נקלעה. משום שהיא חוששת לגלות את העובדה המבישה הזו לאחרים, אין לה גם עם מי להתייעץ על אודותיה. במצוקתה הגדולה היא עומדת לבדה, נבוכה ומתוסכלת.

אכן, מצב עניינים עדין ורגיש מאוד – לחלוטין לא גחמני או משולל היגיון.

טריקסי מנסה לשנות את פני הדברים, אך שיטות ההתעלמות או ההסתרה שהיא נוקטת בהן לא עולות יפה, וכפי שמסביר המספר בשום טעם – לא זה הפתרון: תחילה היא מחליטה שלא לרחוץ את היד בתקווה שהלכלוך יסתיר את בוהק הלובן, אלא שלכלוך, מטבע הדברים, לא יכול להעניק צבע שחור יפיפה (רק להצטבר ולהסריח). לאחר מכן היא מנסה לצבוע את הכפה הלבנה, מה שמתגלה כניסיון לא־מוצלח אף יותר. הרעיון השלישי ממשיך אמנם את שרשרת הכישלונות מבחינה ביצועית, אך מבחינה רעיונית מייצג התקדמות של ממש: "אני חתולה של מכשפה. אשתמש בכשוף כדי להפוך את היד שלי לשחורה!"⁷
עם החלטה מבריקה זו, טריקסי מנתקת את עצמה מתפיסתה השוללת ומכירה בזהותה השלמה, על אף שוני הצבע החריג. היא יוצאת בנחישות לבטל את המפגן המעצבן – גם לאחר שרוקן ממשמעותו המאיימת, ומכינה שיקוי פלאים, המוביל לתוצאות משמחות במיוחד: "הידד! סוף־סוף טריקסי היא חתולת מכשפות שחורה אמתית. בדיוק כמו כולם."⁸

אך מהר מאוד מבינה טריקסי כי החיסרון הגדול היה בעצם יתרון; כשהיא שחורה כולה, לא ניתן להבדיל בינה לבין כל חתולי המכשפות האחרים. הפגם הנורא ההוא היה למעשה הזיהוי הייחודי שאפיין אותה.

היד הלבנה היא עובדה חמקמקה ומתעתעת: איתה טריקסי מרגישה חסרה ובלעדיה – לא קיימת. הבעיה, כמובן, אינה ביד הלבנה עצמה, אלא במשקל שטריקסי מייחסת לה. היא נאחזה ברעיון שווא כי כישלונה הגדול תלוי בכישלונה הקטן וכי אי־התאמתה למשבצת "חתולת מכשפה" נובעת מאי־התאמת ידה לגופה השחור.
דווקא שגיאותיה וכישלונותיה בניסיון "מיגור" ההבדל מלמדים אותה אמת שלא הייתה נרכשת בדרך אחרת: לא רק משום שהחיסרון (העדר יד לבנה) מדגיש את היתרון (ייחוד), אלא משום שהיא עצמה מתמודדת ברגעים אלה עם האיום הגדול ביותר של חייה – הערעור על זהותה – ומגלה כי לא דובים ולא יער, לא הר ולא עכבר.

למזלה הרב, טריקסי אינה יודעת באמת לרקוח שיקויי כשפים. וכך, כשהיא מתחילה לבכות, שוטפות דמעותיה הגדולות את ידה השחורה ומלבינות אותה שוב. טריקסי מתקשה להחליט האם זה היה משום שהכישוף לא היה חזק מספיק או שבדמעותיה היה "כִּשּׁוּף חזק יותר?"⁹, אולם זו לא שאלה של כוחות כישוף כלל ועיקר.
כשטריקסי לומדת לקבל את השוני שבהופעתה, היא מבינה בעצם כי מהותה לא תלויה בדברים חיצוניים. היא לא הייתה מבינה זאת בדרך אחרת, משום שאף אחד אחר לא היה מצליח לשכנע אותה שהיא טועה – וודאי לא בשעה שהיא עצמה כה משוכנעת שהיא צודקת. רק כשהיא משתמשת ב"גישתה המכושפת" כדי להעלים את הדבר ש"הרס את חייה" ומגלה שחייה לא נהרסו כלל ואף היו טובים יותר – בזכותו, היא מבינה את גודל ועומק טעותה.
הדבר הבלתי פתור שבנפשה נפתר באמצעות התמודדותה עם "הכישלון" הגדול, המסכן את קיומה. רק בסיומו של התהליך (הנפשי במהותו) מבינה טריקסי כי היא הייתה ועודנה חתולה של מכשפה, ואת העובדה היסודית והבסיסית הזו אף אחד ושום דבר לא יכולים לבטל או להסתיר.

אַמּוֹרִי אַשִֹּיג אָטוּסָה, גיבורת סיפורה של נורית זרחי באותו השם, מתמודדת עם אותם הקשיים והשאלות עמם התמודדה טריקסי, אם כי ברמת מורכבות גבוהה פי כמה.
אמורי אשיג אטוסה היא לא חתולת מכשפה אלא מכשפה בעצמה. ליתר דיוק, תלמידה שזה עתה סיימה את חוק לימודיה ועומדת בפני בחינות ההסמכה המסכמות: "המנהל הניח לפניה שני מזלגות ואמר לה: "עכשיו כשפי אותם. את זוכרת שלמדנו מה הדבר שנחוץ בעולם: משהו חזק, משהו מהיר, משהו קָנִי, משהו מָכִיר." "¹⁰

מכשפה, כך נראה, נועדה לשפר ולהיטיב; לא הורסת־משבשת אלא יוצרת של דבר נגיש וחיוני. הגדרותיו של המנהל כלליות במכוון: מטרת הבחינה אינה לשכפל דבר קיים אלא לברוא בריאה חדשה, שיש בה מן הרוח האישית, העצמאית של מחולליה, תוך ציות להגדרות הנחוצות.
האופן שבו תצליח אמורי אשיג אטוסה לעמוד בדרישות תלוי אפוא במה שיעלה בגורלם של שני המזלגות שלפניה. כישלון, במקרה זה, אינו רק היפוכה של הצלחה. כאן, הוא באמת הגדרת זהות מחייבת.

" "אחת, שתים, שלוש," אמורי נעצה מבט חזק מאוד במזלגות, עצמה את עיניה בכל הַכֹּחַ, ולחשה: "וִילְבֶּרְס, זִילְבֶּרְס, מִינְדֶרְהָאם לוֹלֶרְהָאם", ופקחה את הְעֵינַיִם במהירות. היה רגע שקט. במקום המזלגות היו מונחים על השולחן שני ראשי ורדים לבנים.
"אמורי אשיג, ורדים לבנים? זה מה שאת רוצה וזה מה שאת יכולה? זה מה שאת חושבת לעצמך שנחוץ בעולם? מה זה אתך, את חושבת לעצמך שזה משהו חזק, משהו מהיר, משהו קני, משהו מכיר?" "¹¹

ורדים – או כל פרח לצורך העניין – הם בהחלט דבר חשוב ונחוץ לעולם, ללא ספק, אולם ממכשפה בעלת כוחות, אשר למדה והוכשרה לתפקידה במשך שנים, נדרש להמציא משהו אחר.
ניסיונה השני של אמורי אשיג אטוסה מתגלם בדמותם של שני כדורי זכוכית, מה שמעורר במנהל שאט נפש, עלבון לתפארת המוסד החינוכי – לא פחות. הניסיון השלישי מגדיש לחלוטין את הסאה: "אפילו את, גברתי, לא תגידי לי, שמה שנחוץ בעולם זה צדפים. […] מה אתך? לא למדת כאן כלום? את טִפְּשָה או שאת עושה את עצמך? […] בשביל להצליח בעולם צריך כונה. את שומעת? אני אתן לך עוד הזדמנות אחת אחרי האחרונה. ואם אז לא תצליחי, לא תוכלי כבר לצאת לְעוֹלָם לָעוֹלָם."¹²

אבל אמורי אשיג אטוסה לא מצליחה. בפעם הרביעית והאחרונה בהחלט היא הופכת את המזלגות שהפכו לגולות שהפכו לצדפים ל… שני מקקים שחורים. ג'וקים. "אפילו אמורי חשבה שהם מגעילים."¹³
אלא שלהיגעל מתיקנים זה עניין אחד ולהשאיר אותם מאחור, חיזיון־עד לשרשרת כישלונותיה הצורבת, זה עניין אחר. המקקים, כך נראה, אינם נותנים לעובדות קטנות כמו סלידתה של אמורי מהם לשבש את דעתם; הם מקדימים לה שלום באופן ידידותי להפליא, מציגים את עצמם בחביבות ("הי, גברת, נעים מאוד. שמי זִילְבֶּרְס […]. הי, אמורי, נעים מאוד, שמי וִילְבֶּרְס […]"¹⁴) ומרגיעים אותה שאפילו אם הם אינם עונים לדרישות החובה של מבחן הסיום (משהו חזק, משהו מהיר, משהו קני, משהו מכיר) זה בסדר גמור מבחינתם: הם כאן כדי להישאר. הם אפילו אינם נעלבים כשאמורי אשיג אטוסה מסבירה להם כי יצירתם הייתה מקח טעות: "את יודעת שזה לא משנה, […] לא בְּכַוָּנָה זה פשוט בְּכַוָּנָה אחרת."¹⁵

לאחר שהבהירו לאמורי – ברוח טובה – כי היא אחראית עליהם ולא תוכל להיפטר מהם, מסבירים שני המקקים למכשפה הנכלמת־נגעלת־ממאנת כי מחובתה ואחריותה לאלף אותם. אלא שאפילו הליך זה זר וסתום בעיניה, וכך יוצא ששני הג'וקים הם שאומרים למכשפה הצעירה מה לעשות איתם ואף דורשים ממנה מחמאות בסיום כל משימה, שהרי ביצעו אותה בנאמנות אך ורק לשם שביעות רצונה, שמחתה ואהבתה.

" "מה אנחנו יכולים לעשות כדי שתאהבי אותנו?"
"כלום, כלום־כלום־כלום. פשוט הסתלקו ממני."
שמעו וילברס וזילברס, התנפחו, צפצפו ואמרו: "אנחנו לא מסוגלים, אנחנו לא יכולים להיפטר מאמורי לעולמי עולמים."
אמורי התחילה לבכות. והדמעות שלה היו גדולות, והן ירדו על זילברס ווילברס כמו אבני מים, וקלעו בהם בדיוק. זילברס ווילברס ישבו באמצע השלולית, רטובי כְּנָפַיִם ולא יכלו לקום.
"צְצְ… אנחנו טובעים. הצילי אותנו, אמורי אשיג אטוסה."
אמורי נבהלה. לא לֶאֱהֹב את זילברס ווילברס זה דבר אחד, אבל להטביע אותם זה כבר דבר אחר, ולזה היא לא התכוונה בכלל […] והיא שלחה קצת צִפּוֹרֶן ימנית ושלתה מן המים את זילברס, ואחר־כך שלחה קצה צִפּוֹרֶן שמאלית ושלתה מהמים את וילברס. והם ישבו כמו שני שבלולי אטריות על שפת הברכה ולא רצו להתנחם.
"אתם כועסים," אמר אמורי. "אל תכעסו. אני לא עשיתי את זה בְּכַוָּנָה."
"זהו," לחשו וילברס וזילברס, "זו הבעיה. את היית צריכה לְהִתְכַּוֵּן אלינו."¹⁶

בדו־השיח ביניהם חושפים שני היצורים הקטנים, המאוסים, המכוערים אמת אחת, מהותית וחדה: אמורי אשיג אטוסה לא באמת מתכוונת לשום דבר בחייה. לא לדברים שהיא אומרת, לא למעשים שהיא עושה, לא למחשבות שעוברות לה בראש. הדברים שקורים לה מתרחשים "בלי כוונה", כמו לא הייתה לה שליטה עליהם כלל ועיקר. כך לפחות היא חושבת, מה שמעצים את תחושת התסכול העצום שהיא חשה: לא רק שדברים אינם מסתדרים לפי רצונה, הם גם משתבשים באופן איום ונורא.
זילברס ווילברס אינם גוערים באמורי כדרך שעשה המנהל. הם לא מייאשים או מדכאים אותה אך יחד עם זאת, הם אינם מוכנים לוותר. כשאמורי מנסה, שוב, פעם אחת ופעם נוספת – ניסיון שני ושלישי, זילברס ווילברס נותרים בלתי מרוצים. הם מזהים את חוסר הכוונה, את העדר הכנות במילותיה והתעקשותם, בשונה מגערותיו של המנהל הקפדן, מצליחה לחבר את אמורי אל הדברים שהיא אומרת – גם אם לא האמינה בהם עד כה. ולכן, כשהיא צורחת לבסוף "זילברס ווילברס, […] אתם הג'וקים הכי נפלאים והכי נעימים בעולם"¹⁷ – משהו גדול עולה ומתרחש לנגד עיניה:

"מתוך השלולית הקטנה עלו זילברס ווליברס ו[…] נהפכו לשני סוסים נפלאים ולבנים, עם רעמות ארוכות, וזנבות מתנופפים. זילברס נגש אליה, […] הביט בה בְּעַינַיִם עֲגֻלּוֹת עם עפעפי זהב ולחש: "הכירי, שמי הָאֲמִתִּי מינדרהאם." ווילברס התקרב אליה […] ולחש: "הכירי, שמי הָאֲמִתִּי לולרהאם."
"וילברס וזילברס, מינדרהאם ולולרהאם" לחשה אמורי, "אני לא מאמינה."
הנה לפניה, בדיוק בדיוק לפי הכללים: משהו חזק, משהו מהיר, משהו קני ומשהו מכיר. […] ואז הופיעה מרכבה, וזילברס ווילברס, כלומר מינדרהאם ולולרהאם נרתמו אליה […], צנפו ויצאו לדרך. "טוסי, אמורי אשיג אטוסה, עכשיו טוסי לך אל תוך העולם. קדימה, טוסי על משהו נפלא, משהו מלהיב, משהו דהיר, משהו אהיב."¹⁸

אמורי אשיג אטוסה נכשלה בכל בחינותיה משום שלחשיה נאמרו מן השפה אל החוץ, מתוך הרגל של שימוש שכיח. לא היה לה רגע של התבוננות פנימית, של חיבור לתוכן הנמסר, לתוצאה הסופית הנדרשת להתקבל. היא פשוט אמרה את מה שנדרש ממנה לומר, עשתה את מה שנדרש ממנה לעשות. הכוונה הייתה קיימת ברמת התשתית, אך הייתה בלתי מלוטשת, לא מגובשת ברמת הביצוע. מעין רעיון ערטילאי שיצר תחושה חזקה אך נטולת ציוני דרך.

לא בכדי נכשלות טריקסי ואמורי אשיג אטוסה בכישוף אותו הן מנסות לייצר: לחש נראה כמו קיצור תהליכים הכרחי כאשר אין כיוון ברור או מטרה להשקיע בה את המאמץ הנדרש.
אך המציאות האמיתית, זו שאינה נכנעת ללחשים וכשפים, תובעת מהן יותר: היא מעמתת אותן מול הכישלון ודורשת מהן להבין מה השתבש ומדוע. וכך, דווקא מתוך הבלבול, או ליתר דיוק – מתוך העימות עמו, מתגלה ועולה האמת, המחוללת את הקסם הנכון. לא של קיצורי דרך, מכשפות ולחשים, אלא של הבנה פנימית כנה, קרובה ומדויקת.

החיים מחייבים מעשים ודורשים מחויבות.
צמד המקקים כפו על אמורי התחייבות בעל־כורחה וכך לימדו אותה שאין הבדל של ממש בין מעשים הנעשים עם או בלי כוונה. האחריות, בשני המקרים, קיימת ומחייבת – עם רצון או בלעדיו.

טריקסי הייתה מאז ומעולם חתולת־מכשפות "תקינה" לחלוטין, בדיוק כפי שאמורי אשיג אטוסה הייתה מאז ומעולם מכשפה; כל שנדרש מהן לעשות היה למצוא את הכוונה מאחורי דרישות התפקיד כדי שתוכלנה לבטא את מה שגלום בהן באמת.

לא מספיק לעצום חזק־חזק את העיניים וללחוש את המילים; צריך גם להתכוון אליהן.
התכחשות או חוסר הקשבה יסתכמו בשנאה ליד לבנה ובצמד ג'וקים.
חיבור ומחויבות אמיתית יולידו חתולה מאושרת ומכשפה עם צמד סוסים נפלאים ועולם שלם לחולל בו קסמים.