כוח המוח
כוח המוח
"אחרי שבילה 13 שנה במערכה חשוכה בפקיעין מפחד הרומאים שרדפוהו, יצא רבי שמעון מהמערה כשהוא ממצמץ, מכוסה בפצעי עור ועם מחסור חמור בוויטמין די. הוא נשלח הישר למרחצאות טבריה כדי לחזור לעצמו, והגופרית הייתה כה מוצלחת עד כי רבי שמעון הבריא לגמרי. הוא החליט לגמול לעיר טבריה טובה תחת טובה ולצ'פר אותה בפינוי המתים שביסודותיה ובהפיכתה לעיר יהודית טהורה. למרבה הצער לא היה בידו הציוד המשוכלל של רשות העתיקות הכולל גלאי קרקע, ולכן הוא נעזר בידע בוטני מעניין שעל פיו צמח התורמוס אוהב אדמה תחוחה עם שיעור גבוה של רקב, בניגוד לרוב הצמחים בעולם המעדיפים קרקע מינראלית מהסוג הנקי והטוב. אסף אפוא רבנו זרעים רבים של תורמוס ופיזר אותם ברחבי טבריה. לא חלף זמן רב ופרחי התורמוס הכחלחלים החלו לבצבץ בכל פינה. תושבי טבריה הנרגשים שלחו מכתבי תודה למחלקה לשיפור פני העיר, ובינתיים עקב רבי שמעון אחר כל תורמוס. אלה שנראו לו מרוצים ופורחים במיוחד זכו לטיפול מסור שכלל עקירה וחפירה זהירה, וכעבור זמן לא רב התגלו כך כל הקברים בטבריה. העצמות פונו בדחילו ורחמו לבית קברות מחוץ למתחם הציבורי, תושבים יהודים החלו לנהור והעיר טבריה צהלה ושמחה.
הסיפור יכול היה להסתיים בסוף שמח, אילולא שומרוני אחד עם רגשת לתורמוסים וליהודים שהחליט לגרום לשכנים החדשים והבלתי רצויים להסתלק. באישון לילה התגנב השומרוני לאחד מבתי הקברות הטריים שמחוץ לעיר, גרר עצמות אחדות והטמין אותן בלב טבריה. בבוקר אסף הנוכל את יהודי העיר, הראה להם את מה שהראה ועורר מהומה נוראה. גם הפעם נחלץ רבי שמעון בר יוחאי להעניק תפנית לעלילה, חשף את התרמית ואף איים בעונש יצירתי: "גוזר אני עליך – העליונים שירדו ועל התחתונים שיעלו"; כלומר, אם אכן עבדת עלינו, יעלו עצמות המת למעלה ואילו עצמותיך שלך ירדו למטה. מיותר לציין כי אותו רגע הפך השומרוני יימח שמו לגל עצמות."1
חדר בריחה הפך מזמן מלהיט פנאי אופנתי לשגרת בילויים מקובלת: קבוצת אנשים מקדישה שעה מזמנה כדי להיכלא מרצונה במתחם צר ולפתור חידות שאדם אחר המציא. היא גם משלמת לו כסף בעבור התענוג.
חידות הן האתגר: אף חידה אינה חוזרת על עצמה יותר מפעם אחת, וכל תרגיל מחשבתי הינו חד־פעמי. רב־גוניות הזו פונה למכנה המשותף הרחב ביותר, מתוך הנחה שכל משתתף יתרום את נקודת החוזק שלו בהתמודדות עם השאלה "הנכונה" לו, כחלק מהמאמץ הקבוצתי.
מהות חדר הבריחה היא להטיל ספק בכל מה שנראה תמים ומובן מאליו: לכל דבר יש מקום, חשיבות וצורך. מפאת קוצר הזמן והעדר הרצון להגביל את זהות המשתתפים, ההתמודדות אינה דורשת התעמקות אלא אבחנה: צריך להסתכל על הדברים המוכרים בעין חדשה כדי להבין שהם אינם מוכרים עוד.
מי שמצליח להיחלץ מהחדר בכוחות עצמו מקבל אישרור (לא מבוסס מדעית) ליכולות חשיבה המפותחת. סוג של גיבור־על אנושי מאוד, הממצה את הכוחות האנושיים והמצויים באופן יוצא מן הכלל, תרתי משמע.
עומס המשימות וצליחת האתגר הן המקבילה־חלופה העכשווית למבחני רמת משכל.
ראיית הפרטים הקטנים והתחדדות היכולת להבחין בהם ולהכניסם לשיקול הדעת הרחב כביטוי ליכולת חשיבה מפותחת עומדת בבסיסם של שני סרטים – ללא גבולות2 ולוסי3, המעניקים לגיבוריהם יכולות שכלתניות מוחלטות, כמעט חסרות תקדים.
אדוארד "אדי" מוֹרָה, גיבור ללא גבולות, הוא בטלן "מקצועי": אין לו עבודה, הכנסה או משאבים כלכליים; הוא מוזנח ומלוכלך, דירתו (הקטנה והשכורה) היא המקבילה האנושית לדיר חזירים, חברתו עוזבת אותו משום שמערכת היחסים ביניהם אינה מתקדמת לשום מקום – כמו חייו, ובאופן כללי הוא טיפוס נטול יוזמה או עתיד.
לוסי היא צעירה אמריקאית בת 24, החיה־לומדת בטייפה, טייוואן, בליינית רצינית ובחורה תמימה למדי – שום דבר מיוחד או חריג.
לאדוארד וללוסי שאיפות בתחום הרוח (הוא מנסה להיות סופר והיא סטודנטית למקצוע לא ברור), אך מאמציהם השכלתניים אינם באים לידי ביטוי מעשי. המצב משתנה כאשר, בדרך לא דרך, הם נוטלים סם ניסיוני חדש שמעורר תגובות לא רגילות: במקום להאט את קצב פעילות המוח – הוא מגביר אותו.
מאותו רגע ואילך חושיהם מתחדדים, המחשבה מתבהרת והתפיסה הופכת צלולה ומדויקת.
אדי ולוסי רואים הכול, תופסים הכול, מוכנים לכול. מהירויות התגובה שלהם הופכת דומה מאוד לזו של ספורטאי מיומן, או רוצח שכיר.
פתאום הכול ברור עד כדי גיחוך.
מובן מאליו כי אדי ולוסי הן דוגמאות קיצוניות ליכולות שכליות שמוגשות באמצעים כימיקלים בלתי מציאותיים, אך האם הכישרונות החדים שהם מציגים יכולים להיות מושגים רק בדרך זו? האם רק התערבות חיצונית יכולה להפוך אדם לחד־אבחנה בצורה יוצאת דופן?
אחיות בחוג הפז מאת או. הנרי הוא סיפור על שני זוגות צעירים, הנוסעים יחדיו באוטובוס תיירים עירוני: ג'ימס ויליאמס וכלתו הטרייה מזה שבועיים, ו'פינקי' מקגוייר ובת זוגו עלומת השם.
שני הגברים זהים זה לזה בגילם ובהופעתם, אך נראה כי אינם מזהים את הדמיון הרב ביניהם. נשותיהם, לעומת זאת, קולטות את נקודות ההשקה בהינף עין.
כשהאוטובוס עומד להיעצר על ידי שוטרים, חומק מקגוייר החוצה לרחוב וג'ימס ויליאמס נעצר בגין הופעתו הדומה דמיון ניכר ל'פינקי' מקגוייר, פורץ הכספות הנודע מפילדלפיה.
רעייתו של ג'ימס ויליאמס, מסיבה לא ברורה, מפצירה בבעלה להיענות לשוטרים כשהיא תומכת בהתרשמותם השגויה כי הוא השודד המבוקש. ג'ימס מסרב אך נאסר אף על פי כן. כשהוא משוחרר, שעה לאחר מכן, הוא תובע מרעייתו הסבר על מעשיה הלא־מובנים וזו מסבירה כי אהבתה הגדולה לא אפשרה לה להעלים עין מאהבתם של הזוג הצעיר, שנישאו אך הבוקר, ולקטוע את אושרם. על כן היא אפשרה לגנב האמיתי להסתלק, גם במחיר של שעת כאב ואי־נוחות זמנית לבעלה.
הסיפור מתרחש באוטובוס סיור – מכונית סקרנית4 כמאמר המספר – במהלך טיול "ראיית אתרים". המשמעות הכפולה מתייחסת באופן מחוכם למקום ולעיתוי אך גם למתרחש בתוך רכב עצמו, ברמה הבין־אישית בין הנוסעים המתחלפים, ובעיקר הנוסעות.
המספר מקדיש קטע נכבד לתיאור נפלאותה של הכלה, מילת המילים (כפי שהוא מכנה אותה) בהתגלמות החיים והאהבה: ניחוח הפרחים, שלל הדבורה, טפטופם הראשוני של מי האביב, הקדמתו של העפרוני, פיתול קליפת הלימון על כוס משקה – הכלה, לדידו, היא כל אלה ויותר. ניתן היה לחשוב כי במצב נשגב זה תהיה הכלה מלאה כל־כולה באושרה הפרטי והמצומצם, מבלי להשגיח בקיומו של גורם זר או חיצוני, אך לא: דווקא הזהות המיוחדת הזו היא שיוצרת קשר בינה לבין העולם סביבה, בינה לבין האחרות.
במבט קצר שנמשך הרף עין, תרתי משמע, החליפו שתי הנוסעות, המיוצגות רק מצד קשרי נישואיהן, מידע על עולם שלם של חיים, היסטוריה, שאיפות וחלומות. שתי אחיות המשתייכות לחוג הזהב – טבעת הנישואין המחברת לא רק בני הזוג זה לזה אלא גם כלות אחת לרעותה.
יש אמת הקושרת בין בני אדם, אחדות משותפת, מקרבת. אך האם אמת זו מתקיימת רק בין טיפוסים מוגדרים? האם היכולת החריפה של פתרון מהיר ומוצלח לבעיות קשות מסורה רק בידיהם של מתי מעט, "יחידי סגולה" באופן כזה או אחר?
"בקרון אחד ישבה צעירה יפיפייה לבושה בטוב טעם אנין, מוקפת בכל מותרות הנוחות של נוסעת מנוסה. בקרב הנוסעים החדשים היו שני גברים צעירים, אחד בעל חזות נאה עם ארשת והתנהלות כנה ורבת נוכחות; השני טיפוס פרוע בעל פנים עגמומיות, כבד גוף ולבוש ברישול. השניים היו כבולים זה לזה באזיקים. שעה שעברו בין שורות המושבים בקרון, היה המקום הפנוי היחיד מושב שמור הפונה אל הצעירה המושכת. כאן הושיב הזוג הקשור את עצמו. מבטה של הצעירה נפל עליהם עם העדר עניין מרוחק ומהיר; אז, עם חיוך מקסים שהאיר את ארשת פניה וגוון ורוד שצבע את לחייה העגולות, היא הושיטה יד קטנה עטויה כפפה אפורה. כאשר דיברה, קולה המלא, המתוק והמדוד, הכריז שגברתו הייתה מורגלת לדבר ומורגלת שיאזינו לה:
"ובכן, מר איסטון, אם תגרום לי לדבר קודם, אני מניחה שמחובתי לעשות כן. אינך מזהה חברים ותיקים כאשר אתה פוגש בהם במערב?"
האיש הצעיר יותר הזדקף בחדות למשמע קולה, נראה כנאבק עם מבוכה קלה אשר הסיר מעליו מיד, ואז אחז באצבעותיה בידו השמאלית.
"זו העלמה פירצ'ילד," אמר בחיוך. "עלי לבקש ממך לסלוח לידי האחרת; היא מצויה במחויבות קודמת לעת עתה." הוא הרים קלות את ידו הימנית, הכבולה במפרקה על ידי "צמיד" נוצץ ליד שמאל של בן לווייתו.
המבט השמח בעיניה של הנערה השתנה אט־אט לאימה מבולבלת. הזוהר דהה מלחייה. שפתיה התרופפו ונפסקו בהבעת מצוקה. איסטון, בצחוק קטן, כמו היה משועשע, התכוון לדבר שוב כאשר השני עיכב בעדו. האיש בעל הפנים העגומות התבונן בארשת פניה של הנערה במבטים מצועפים מעיניו החדות, הממולחות."5
הסיפור לבבות וידיים מתאר מפגש קצר ברכבת בין גבר למכרתו משכבר הימים. הגבר העגום למראה מציג את עצמו כזייפן מורשע ואת הגבר הצעיר כמרשל, המוביל אותו לבית הכלא וונפורת. הוא מסביר לה באדיבות כי זו המרשל נאזק עליו מתוך הכרח, כדי לשמור עליו פן יימלט, אך לאמיתו של דבר דבריו אינם אלא תרמית: הוא המרשל המוביל את הצעיר הנאשם בזיוף לריצוי עונש מאסרו. מתוך רגישות גדולה לעדינות המצב שנקלע אליו ומתוך טוב לב אמיתי וכן הוא שיבש לרגע את העובדות, כפי שעשתה רעייתו של ויליאמס למען פושע אחר וכלתו.
האם חדות הבחנותיהם של אדי ולוסי, הגם שאינם נובעות מתוכם אלא הודות להתערבות המעצימה באופן מלאכותי את יכולותיהם, נופלות מזו של גיבורי או. הנרי, המקדישים תשומת לב ערנית לזולת ורוקחים תחבולות פשוטות אך מחוכמות כדי לסייע להם ברגע מהותי בחייהם?
שרלוק, הסדרה המבוססת על דמותו של הבלש המוצלח עולם הודות לחדות אבחנה שאין שניה לה, מדגישה את הממד האדיש, שלא לומר המנוכר, באישיותו של זה המצליח לרדת לעומקו של כל תרחיש ולפרום את מורכבותה של כל תעלומה מסובכת, אך נותר אטום לרגשותיהם, רגישויותיהם ולמעשה לעצם קיומם של כל האנשים סביב. האם הוא ראוי לתהילה גדולה יותר או פחות?
גם אדוארד ולוסי מקדישים, בסופו של דבר, את כישוריהם העצומים לטובת העולם והאנושות6. אמנם דמויותיהם מגיעות לקיצוניות שהמוח האנושי – בגרסתו המציאותית־הנוכחית – אינו מותאם לה, והדרך המביאה אותם לכך גובה מחיר גבוה מאוד, אך בסיומה מחלחלת ההבנה האנושית, לא מחשבת־על של בעלי יכולות חריגים, כי מה שחשוב באמת הוא הזולת והושטת היד כדי לסייע לו. יתר על כן, הסרט לוסי מעלה את הטענה לפיה אלמלא היה האדם כה מרוכז בעצמו, היה ביכולתו להעצים את יכולותיו השכליות, בדומה למיצוי הגבוה (יחסית) של דולפינים (אלא שדולפינים טרם הצליחו להגיע לירח או למדו כיצד לרפא מחלות…).
אפשר ובני אדם לא נועדו לנצל את מלוא היכולת של מוחם, אך באפיק שנותר פתוח עוד נשאר הרבה להגשים ולעשות. העולם פרוש בפני כל מי שרוצה לשים לב – כמו בחדר בריחה: כל הרמזים כבר שם, ממתינים שמישהו יבחין בהם, יזהה ויפעל בהתאם.
ההמשך כבר יתרחש מאליו.
