כוחו של משפט – כוחה של שפה

כוחו של משפט – כוחה של שפה

"קשה לחשוב על מקצוע שבו השפה היא כלי מרכזי יותר ממקצוע המשפט ועריכת הדין. רכישת השכלה משפטית גבוהה בישראל בלי ידיעת השפה העברית כמוה כלימוד משפטים בארצות הברית בלי ידיעה מספקת של אנגלית. ידיעת העברית על בורייה אמורה בכל היבטיה של הלשון – באוצר המילים, במבני הצירופים והמשפטים ואף בכללי הפיסוק.
קריאת פסקי הדין כתובים עברית – במיוחד של בית המשפט העליון – מעשירה את שפתם של הסטודנטים ואת דרכי ההתנסחות שלהם; המינוח המקצועי עולה מכל הרצאה וסעיף חוק; והתרגילים, המבחנים והעבודות, הנכתבים בעברית, דורשים מהם תרגול מתמיד של רהיטות הניסוח. את הצדדים האלה של לימודי המשפטים צריך לחזק, לא להחליש וּודאי שלא לעקור מן היסוד. גם תלמיד דובר עברית שיבקש ללמוד בתכנית שכל תכניה מתורגמים – השכלתו המשפטית תוגבל מטבע הדברים לחומר המתורגם ותלקה בחלקיות."¹ 

על פי רוב נתפסים עורכי דין כבעלי מקצוע המזוהים עם הצדדים הפחות נעימים של הצדק, הגנה על כל אדם הזכאי על פי חוק להגנה משפטית – בצד מורכבות מוסרית והתפלפלות שנועדה בעיקר להתיש ולגבות כסף רב משני הצדדים המתדיינים. והנה, לפתע, עומד עולם המשפט לדיון על עוצמת המילה הכתובה והנקראת ועל המבע העשיר הגלום בה. שכן המילה נושאת בהשפעה חשובה ומהדהדת הנוגעת לא רק בבעלי הדין והעניין אלא גם – ואולי בעיקר – בליבו של כל אדם.

בין כותלי בית המשפט מאת אנטון צ'כוב הוא סיפור קצר הנוגע בדיון לא ידוע המתקיים בעיר לא ידועה, שאינה מייצגת עיר אמיתית אלא את הערים כולן ואת כל המקרים האחרים – דומים המתקיימים בה – בהן: "העניין הובא לדיון בבית המשפט המחוזי שבעיר נ., באחת מישיבותיו האחרונות. על ספסל הנאשמים ישב תושב העיר נ., סידור שלמצוב, ברנש כבן שלושים שנה, בעל פנים ערניות של צועני ועיניים ערמומיות."²

באחת הישיבות האחרונות בסיומו של עוד יום מייגע ומעייף, בשלב שבו מבקשים כולם לסיים את מלאכתם במהירות האפשרית ולחוש לביתם – מגיע דיונו של סידור שלמצוב. סידור הוא שם רוסי ממקור יווני, שפירושו "מתנת איזיס" – מתנת אלת הפריון. משמעות זו יוצרת פרשנות חיובית סביב הגיבור האשם, הנסתרת מיד נוכח שם המשפחה שלמצוב³ שפירושו "נבל", "נוכל".
גם עובדת היותו צועני בעל עיניים ערמומיות אינה תורמת רבות לרושם ראוי ומכובד, וודאי לא לאור המשך הסיפור: "הוא הובא בפלילים על גניבה בהתפרצות, נוכלות והתחזות כאחר. בעבירתו האחרונה הסתבך בשל כך, שייחס לעצמו תארים לא לו. כקטגור הופיע סגן הפרקליט. שמו היה מן הנפוצים והנדושים ביותר. מחוסר היה כל סימני היכר ותכונות, שהיה בהם כדי לזכות את בעליהם במוניטין ובשכר נכבד. היה בעצם דומה לכל הדומים לו."⁴

אין זאת אלא חידודו של מקרה מייצג במלוא מובן המילה – הנפרע נוכח הופעתו של הסנגור, "אחד מעורכי הדין הנודעים והפופולאריים ביותר, כל העולם הכיר את עורך הדין, את נאומיו הנפלאים נהגו לצטט, ובדחילו ורחימו מזכירים היו את שמו." ⁵

לעומת הקטגור, ששמו ומראהו השכיחים מעידים עליו באופן בלתי פרטני לחלוטין, הסנגור מוכר ואהוד הודות למילותיו, נאומיו ודבריו. השימוש בשפה – אותו הדגיש פרופ' משה בר-אשר – מגיע כאן לשיאה של הצלחה אפשרית: הסנגור, בדומה לעורך הדין בחוויות עזות, אף הוא מאת צ'כוב, המשכנע גבר מאוהב שלא להינשא לאהובתו במהלכן של עשרים דקות בלבד, מייצג את כוחה של צחות הלשון, הקוצרת שבחים והצלחות הודות להשפעתה והישגיה.
מעלות אלה משוות הילה של גיבור-על לעורך הדין הכול יכול, אלא שהמספר מסייג מיד וטוען: "ברומנים גרועים המסתיימים בזיכויו של הנאשם ובמחיאות כפיו של הקהל משחק עורך דין כזה תפקיד נכבד, ברומנים אף את שמו גוזרים על משקל של רעם, ברק או כוחות טבע אחרים לא פחות אדירים."⁶

הערה זו אינה אגבית וסתמית כפי שהיא נדמית להיות. לאמתו של דבר, היא סותרת את כל שהוצג עד כה ומטילה דופי באמיתות הישגיו של הקטגור המהולל: לא ניצחונות משפטיים נזקפים לזכותו אלא אחיזת עיניים מתעתעת. כדרכם של רומנים גרועים, המסתיימים בזיכוי הנאשם ובמחיאות כפיים שאין ביניהן לבין עשיית הצדק העובדות כל קשר, גם פועלו המרשים של המשפטן הינו בחזקת סחטנות זולה ולחיצה גסה על בלוטות הדמעות והרגש. השימוש הנפלא במילים הוא, בפשטות, תעלול לשוני זול – גם אם מתוחכם – הנועד לשבות את לב הציבור ולהסיטו מן ההחלטה הנכונה.

"לאחר שעלה בידי סגן הפרקליט להוכיח, ששלמצוב אשם, ואין מקום להמתקת דינו, לאחר שהסביר, שכנע והצהיר: "סיימתי" – קם הסנגור. כולם עשו את אוזניהם כאפרכסת. השתררה דומיה. עורך הדין פתח בנאומו ו… ועצביהם של ציבור העיר נ. היו כמרקחה. הוא מתח את צווארו השחום, הטה את ראשו הצידה, עיניו הבריקו, הרים את ידו, ומתיקות מסתורית נשפכה לתוך האוזניים הכרויות. לשונו פרטה על העצבים, משל היה מנגן על בלליקה…"⁷

מכאן נוקט המספר נימה דתית המבקשת לתאר התעלות רוחנית – מתמסרת של קהל מאמינים עיוור⁸, ההולכים שבי⁹ אחר מנהיג מפוקפק אך רב עוצמה.

זכר הרומנים הזולים מתממש בנאומו ביתר שאת: אין כל התייחסות לאשמות שהוטחו בנאשם, שום מענה ענייני (או מענה כלשהו) לפשעים שבוצעו ושבשמם הוא עומד כעת למשפט.
זו (רק) ההצגה הטובה ביותר בעיר – ותו לאו.

"הננו אנשים, רבותי המושבעים, ועלינו לדון באורח אנושי… לפני שהנאשם התייצב בפנינו התייסר במעצר במשך שישה חודשים. במשך אותם ששת החודשים נלקח מאשתו בעלה האהוב, לא יבשו הדמעות בעיני הילדים בהעלותם על הדעת, שאביהם היקר אינו עמם! הו, לו יכולתם לראות בעצמכם את הילדים! הם רעבים ללחם, כיוון שאין מי שיפרנסם, והם בוכים, כיוון שהם אומללים מאוד… הביטו נא! הם מושיטים אליכם את ידיהם הקטנות ומבקשים מכם להחזיר להם את אביהם! הם אינם מצויים אמנם באולם, אולם יכולים אתם לתארם לעצמכם. (הפסקה). מעצר… הממ… הושיבו אותו יחד עם גנבים ורוצחים. אותו! (הפסקה). די לנו לתאר לעצמנו את ייסוריו במעצר זה, כשהוא מרוחק מאשתו וילדיו כדי… ברם כלום יש עוד צורך להוסיף ולדבר?!"
בקהל נשמעו יבבות… בחורה, שאת חזה קשטה סיכה גדולה, פרצה בבכי, ואחריה התייבבה שכנתה, אישה זקנה. הסנגור נאם ונאם… הוא פסח על העובדות, אך שם את הדגש על הפסיכולוגיה.
"מי שהכיר את נפשו – הכיר עולם אחר, עולם מיוחד מלא תהפוכות. אני כשלעצמי למדתי את העולם הזה… חקרתי ודרשתי אותו… ואודה ולא אבוש – אז נגלה לי לראשונה האדם. הבנתי, אדם מהו. כל נימי נשמתו מעידים על כך, שבחלקי נפל הכבוד למצוא בלקוחי אדם אידיאלי…"
שמש בית המשפט חדל להשקיף בחומרה ושרבב את ידו לתוך כיסו כדי להוציא משם את המטפחת. מאולם המשפטים הוציאו עוד שתי גבירות. יושב הראש הרפה מהפעמון והרכיב משקפים כדי שלא יבחינו בדמעה שנקוותה בעינו הימנית. כולם תרו אחרי ממחטותיהם. הקטגור, קשוח כאבן, קרח, יצור נטול כל רגש, אף הוא התנועע באי שקט בכורסתו, הסמיק, כבש את עיניו בקרקע… דמעות הבריקו מבעד משקפיו.
"מוטב היה לו הייתי מושך את ידי מהקטרוג" – חשב – "כישלון כזה ייפול בחלקי! הא?"
"הסתכלו בעיניו" – המשיך הסנגור (סנטרו רעד, קולו רעד ובעיניו נראתה נשמתו המתייסרת) – "כלום עיניים אלה, תמות ועדינות, מסוגלות להביט באדישות כיצד מבצעים עבירה? לא ולא! הן, העיניים, בוכות. מתחת ללסתות הקלמיקיות הללו מוסתרים עצבים עדינים! בחזה הגס והמכוער הזה מפעם לב חף מכל פשע ונקי מכל עוון! ואתם, בני אדם, תעיזו להצהיר עליו, שהוא אשם?!"
כאן כבר לא ידע הנאשם, בכבודו ובעצמו, להתאפק. הגיעה השעה, שאף הוא יפרוץ בבכי. מצמץ בעיניו, פרץ בבכי, התנענע באי שקט…
"אני אשם" – קרא כשהוא מפסיק את דברי סנגורו – "אני אשם! אני מודה באשמה! גנבתי ורימיתי! איש ארור אנוכי. את הכסף נטלתי מהתיבה, ואילו את הפרווה מסרתי לידי גיסתי כדי שתחביאה. מתוודה אני! אני אשם בכול!"
והנאשם סיפר את האמת לאשורה. מצאוהו אשם."¹⁰

עכשיו שוו בנפשכם שהמשפטן המהולל היה נושא את נאומו בשפה זרה…

המאמר פורסם  בכיוון הרוח.