כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ – עיון בנפש מסכות לדלית אורבך

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 2
            [name] => מאמרים
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 2
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 137
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 2
            [category_count] => 137
            [category_description] => 
            [cat_name] => מאמרים
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d
            [category_parent] => 0
        )

    [1] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 6
            [name] => עולם התנ"ך
            [slug] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 6
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 2
            [count] => 22
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 6
            [category_count] => 22
            [category_description] => 
            [cat_name] => עולם התנ"ך
            [category_nicename] => %d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%98%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%aa
            [category_parent] => 2
        )

)

"כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"¹
עיון בנפש מסכות לדלית אורבך

פַּרְפָּר שָחוֹר
עָֹף מִבְּרִיָּה לִבְרִיָּה
לְרֶגֵע כְּדֵי לֹא לְהַכְבִּיד
כָּךְ אֲנִי
הַלְוַאי וְיִפְגַּע בּׅי כְּפוֹר
וְיִנֵׅיחנׅי יְבֵשָה אַךְ שְלֵמָה
אִיש לֹא יֹאהֲבֵנׅי יוֹתֵר
וְלׅי לֹא יִכְאַב
אֶת כְּמִיהוֹתֵי חָנַקְתִּי
בְּכַפּוֹת יְבֵשוֹת
שֶלֹּא הֻזְמַנְתִּי לְהׅשְתַּתֵּף בַּחֲגׅיגָה
הַגְּדוֹלָה
סָלַחְתִּי
וְהִבְּדִידוּת מַתְאִימָה לִי
כָּל יוֹם כְּדִי גְּמִיעָה קְטַנָּה
כָּךְ מַרְדּׅימׅים חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת
כָּךְ גַּם אוֹתׅי
(נורית זרחי, נַַעֲרָה מְכֹעֶרֶת מְדַבֶּרֶת)

נפש מסכות מאת דלית אורבך בנוי על משחק המילים "נשף מסכות" ו"מסכות הנפש", יוצר בכך כותרת קליטה, כדרך שעושים בפרסומות. ואכן, דלית אורבך היא פרסומאית כנה², המשווקת ספר שהוא כל־כולו כנות חשופה, חריפה, פוצעת, כמו שיעור באנטומיה³ שלוקח את הקוראים והקוראות יד ביד ומסביר בפרוטרוט איפה כל דבר נמצא, איך הגיע לשם ובעיקר מדוע.

נפש מסכות מתנהל בשני מישורים: ההצגה שעל הבמה – סיפורו של הגיבור, אורי, בגוף ראשון, וההצגה שמאחורי הקלעים – סיפורו של שלומי, "המנהל הגדול", העמל להציל את אורי מעצמו⁴. כדי לעשות זאת, שלומי בורא עולם בתוך עולם, מציאות שנועדה להדהד לאורי דברים שהוא מעדיף לא לראות או לשמוע⁵, להשפיע עליו לפרק תפיסות ישנות, פגומות ולעודד אותו להצמיח ראייה חדשה, בריאה, במקומן⁶. לשם כך הוא נעזר במכונה משוכללת להפליא אותה הוא מכנה "המכשפה הגדולה"⁷, הן כאזכור לקוסם מארץ עוץ⁸ והן משום התנגדותם של אנשי צוות דתיים לכנותה "אלוהים"⁹. ברם כמו שלומי כך אורבך (או להיפך) – יוצרת מציאות מתעתעת שמרחיקה את האמת דווקא כדי להתקרב אליה יותר¹⁰: היא לוקחת את המושג "השגחה פרטית" ופורטת אותו לדימוי, לתהליכים, לעבודת נמלים עדינה ומדויקת מאוד שמתרחשת כל הזמן מבלי שאיש מודע אליה¹¹. במובן זה שלומי, כמו גם יחיאל, אביו של אורי, הם שני ייצוגים לאב "הגדול" אך הנסתר¹², המשקיף מלמעלה ומכוון את העניינים בצורה קפדנית ומוחלטת, מבלי להיראות או להפגין נוכחות, וודאי לא מעורבות ישירה.

כדי להתרחק אף יותר מהממד הדתי, אורבך הופכת את יחיאל (יחי־אל) לאתאיסט¹³, מכניסה דמויות תנ"כיות לתוך מציאות היום־יום (אוּרִיָּה הַחִתִּי¹⁴, יונה הנביא ושלמה המלך, המהדהד בדמותו של שלומי¹⁵) ומפקיעה פרשנות מקראית לטובת הסברים "מודרניים"¹⁶. באופן זה אזכורים מדרשיים כגון "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים"¹⁷ עוברים עיבוד ("אני רגילה להחריב עולמות ולבנות אותם מחדש, רק בתוכי"¹⁸) או מובאים בקיצור נמרץ ("הרשות נתונה" מצטטת שירה, אשתו של אורי, כשהיא משמיטה, לא במקרה, את יתר חלקי המשנה: "הכול צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכול לפי רוב המעשה"¹⁹). אורבך מתכתבת גם עם "הסנה בוער ולא נשרף באש"²⁰, עץ הדעת²¹ וימי הבריאה²² כשהיא הופכת את אורי לבורא העולם של עצמו, מגמה ששלומי דוגל בה, שלא לומר מטיף לה, בהסבריו על אחריותו הפרטית של כל אדם בכינון קיומו²³.

אין מקריות בספרה של אורבך – הכול מנוהל על ידי אין־ספור גורמים ידועים ועלומים, שגם הם מנוהלים על ידי גורמים יודעים ועלומים, וכך עד אין־סוף, מבלי שאיש מבין או רואה את התמונה המלאה למעט זה היוצר אותה.
גם אורי אינו מאמין במקריות, כפי שאימו חינכה אותו להאמין²⁴. בשונה מכל יתר הדברים בחייו (שאמינותם נתונה בספק), כאן הוא צודק בהחלט: אין מקריות בעולם החדש ששלומי ניתב אותו אליו ולתוכו. הכול מתוכנן ומוקפד עד אחרון הפריטים²⁵.

עובדה זו חשובה במיוחד משום שאורי לא היה מסכים לטיפול בשום שיטה אחרת²⁶. מבחינת המודע שלו, הוא נמצא במלחמת הישרדות בלתי פוסקת ולכן הוא נדרש להיות דרוך תמיד, עירני לנצח²⁷. מסיבה זו, רק גישה אל תת־המודע²⁸ תוכל לעורר בו תהליכים עמוקים שלא יהיה ביכולתו להדוף²⁹.

אדם צריך לרצות לעזור לעצמו, אך פעמים רבות מדי הוא כלל אינו מודע לכך שהוא צריך.
אורי כלל אינו מודע לכך שהוא קיים – גיבור אבוד המחפש את עצמו בין שבילי החיים והזיוף³⁰.

אורי מרגיש שהוא פרסומת למשהו שהוא אינו³¹ משום שמי שהינו באמת הוא לא־כלום ושום דבר³². הוא מציין את העובדה הזו באופן כמעט אגבי³³, עד שאפשר לטעות ולחשוב שמדובר בדבר פעוט וחסר ערך, אלא שאין דבר רחוק יותר מהאמת: אורי סובל עמוקות מתחושת האפסיות הקיומית שלו³⁴.

הוא חושב על עצמו שהוא אדם בעל יצר הרסני³⁵, "בועט בצנצנות דבש"³⁶; שהוא נולד "עם צרעת הרשע"³⁷, עובדה שמפחידה אותו עד כלות³⁸; שהוא אידיוט³⁹, בעייתי⁴⁰ ועצלן⁴¹; שהוא מקולקל ופגום⁴², אחד שכולם מרימים ידיים ממנו, בגללו, לעומתו⁴³.
בקצרה, אורי חושב על עצמו שהוא אכזבה גדולה מהלכת⁴⁴.

בשלב מסוים הוא מעביר את האכזבה מן העבר אל העתיד, אל הציפייה הבלתי נמנעת שילדיו יסלדו ויתאכזבו ממנו בדיוק כמו אימא שלהם, בדיוק כמו כולם. כאן, אורי מעז להודות שהמחשבה־ציפייה־ידיעה הזו "כואבת, אבל מאוד" אם כי באותה נשימה, תחושת החידלון הקיומי שלו דוחפת אותו לשאול: "אבל מה אני יכול לעשות?"⁴⁵, כאילו שאין לגביו כל ברירה אחרת. אורי משוכנע שהוא נולד להיות הכישלון שהינו, כלוא בעולם שאין לו ברירה אלא לחיות בו כקורבן של נסיבות, אסיר בין קירות נפשו.
שירה אשתו מטיחה בו: "אתה בוחר לא להבין מה שלא נוח לך. […] הרשות נתונה, אורי, זה אומר שיש לך יכולת לשנות את החירות שלך. […]  יש לך את כל השכל שבעולם. וזה מה שבחרת. להיות… השום דבר הזה"⁴⁶, אך אורי מתנער מקביעתה הבלתי הגיונית: "בוחר? תעשו לי טובה. אני מפקפק, תסלחו לי, בזכות הבחירה. אני בחרתי להיות אני? עד כמה שאני יודע, כולנו כלואים בנוסחה מוטבעת ומטביעה. וכל ניסיון להילחץ ממנה גורם רק לעוגמת נפש. […] ואני כבר בחרתי להיות אימא שלי. אמרתי "בחרתי"? אני חוזר בי. הוכרחתי. […] אולי, ככלות הכול, הייתי צריך לבחור להיות [כמו אבא שלי] ולא כמוה"⁴⁷.

אורי קיבל את שמו על שם הבן שרצתה רחל המשוררת לקרוא לבנה⁴⁸, לו היה לה⁴⁹. עובדה זו עוברת בחייו כחוט השני ויוצרת תעתוע בין הנוכח לנעדר, בין הקיים למומצא, בין מי שנמצא לזה שאיננו⁵⁰. מתח הניגודיות מועצם גם מהיבט האור הגלום בשמו, המתכתב עם בריאת העולם עליה משתיתה אורבך את סיפורה⁵¹. האור מפריד בין החושך שקדם לו, שמתוכו צמח ונוצר עולם חדש, מתוקן, אמיתי – עולם שאורי לא הצליח לבנות בכוחות עצמו, עולם ששלומי יעזור לו לבנות כעת.
במובן זה גם רחל אמו אינה בנויה רק בזיקה לרחל המשוררת⁵² אלא גם לרחל אשת יעקב⁵³, זו שכמהה לבן בכל מהותה וישותה, האם שקוראת לבנה הראשון בתקווה לבן נוסף ומתה בלידת בנה השני⁵⁴.

גם אורי, כמו כל הגיבורים⁵⁵ בנפש המסכות, הוא סוג של חי־מת. הוא אינו מודע לעולם שסביבו, לכוחות שפועלים עליו מבחוץ ומבפנים. למעשה, אורי מנותק רגשית ונפשית ממה ובעיקר ממי שמקיף אותו⁵⁶. אימו רחל אמרה לו פעם: "שמת לב, בן־לו־לו, שאנוכי־אני, ואנוכי־אגואיסט, זאת אותה מילה?"⁵⁷ אלא שניסיונו להנכיח את ה"אני" שלו לא היה באמת באמצעות האנוכיות, אלא, כפי ששלומי מסביר לו: "בשלב מוקדם מאוד, אורי, הבנת שלהרגיש זה סבל. אז התנתקת"⁵⁸.

לאורי לא הייתה ברירה אלא לגדוע את החבל שמעביר לו תחושות מזוויעות כל־כך של כאב.

הדבר שממנו אורי סובל בעיקר הוא תחושה בסיסית־רודפת של בדידות: "הבנתי סופית שאני צריך להפסיק לחפש עוד אחד כמוני. כי אין. וטוב שאין. […] נפש תאומה? הצחקתם אותי. אין חיה כזאת בשום ג'ונגל. אין כמוני. אני לבדי בעולם. כמו כולם. ואין נחמה. וכדאי לי להפנים את זה ולהפסיק לפחד להיות לבד. רק איך עושים את זה?"⁵⁹

האמת היא שאורי הוא אדם שכמה לאהבה ולהכרה (על אף שהוא מבקר ומוכיח את עצמו על הרצון הנואש, הנזקק, התלותי⁶⁰ הזה). אפילו שירה מעידה עליו שהוא "בעל שעושה הכול כדי למשוך תשומת לב, כולל להתאבד מדי פעם"⁶¹. אכן, אורי הוא מתאבד סדרתי, אלא שהוא אינו מודע לכך⁶². רק יחיאל אביו מבין "שהבן שלו מתחנן לעזרה, וכל העולם חושב שהוא מתלוצץ"⁶³, מה שמוביל אותו לפנות לשלומי כדי לנסות להציל אותו. שלומי מבין (ומסביר) שבהתאבדויותיו החוזרות ונשנות אורי מנסה בעצם לאשרר את קיומו בכך שהוא מערער עליו כל פעם מחדש⁶⁴. את השיטה הזו "השאיל" מאמו (מבלי להיות מודע לכך, כמובן): היא הייתה מנסה להתאבד אך ורק כשאביו היה בבית⁶⁵, אולי כדי למשוך את תשומת ליבו, אולי כדי שהוא יעצור בעדה, אולי כדי שהוא – הנעדר הנצחי, ה(לא) בוגד הסדרתי – יראה אותה⁶⁶, כפי שאורי עורג לכך שיראו גם אותו⁶⁷.

אורי מתייחס לניסיונות ההתאבדות שלו כמאבק נואש לבדוק האם הוא קיים או לא⁶⁸ – ביטול חיצוני לביטול אישי שגם אותו, כמו את כל היתר, הוא יירש או אימץ מאימו⁶⁹. אחרי הכול, אפשר וזו בעייתו הגדולה ביותר: אורי הוא ילד שמנסה לרצות את אמו עד מוות⁷⁰.

זו אחת הסיבות מדוע בנה של "המשוררת רחל" מתחתן עם אשה ששמה "שירה", מקפיד שלא להתקיים עבורה כבעל⁷¹ בדיוק כפי שאינו קיים עבור אמו כבן⁷². מערכת היחסים שלו עם שירה היא מראה הדדית ("[…] היקום מזמן לך את מי שאתה בכל זמן נתון. […] לא משנה באיזה מצב נפשי אתה – מה שתקבל מהחיים, זה עוד מאותו דבר. נקודה"⁷³), מגמה אותה חוזרת אורבך ומדגישה שוב ושוב, כשהיא מציבה אותה בפי רחל⁷⁴, אורי⁷⁵ ושלומי⁷⁶, בהדהוד לרעיון ההקבלה המופיע כבר בספר משלי – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"⁷⁷. על הנחה זו מושתתת הנחת היסוד של הסיפור⁷⁸: העובדה שאנשים משתקפים זה בזה עד אין־סוף, מנציחים טעויות, משגים, החמצות וממחזרים אותן בחייהם שלהם, שוב ושוב⁷⁹ יכולה לשמש לתהליך ריפוי במקום (רק) להרס וחורבן.

אורי, בנישואיו לשירה, משחזר את נישואיהם הקלוקלים של הוריו – מערכת יחסים שמושתת על הסתרות⁸⁰ ושקרים⁸¹, על בעיות נפשיות שמנסים לטאטא מתחת לשטיח, על הליכה על קצות האצבעות. אורי לא מסוגל לברוא לעצמו עולם חדש – רק לחקות את העולם החולה שהוא מכיר⁸² בהתאם לתפיסות שהוא עצמו יצר.

שלומי מסביר כי אורי "[…] בנה לעצמו סיפור שלם בראש, שהתאים למי שהוא, […] הוא רגיל לדמות מתהפכת. אימא שלו המשוגעת־שפויה. והוא רגיל לכעוס עליה. […] הוא רגיל לכעוס על עצמו, […] להתנפץ על הסלעים המוכרים לו. […] המכשפה הגדולה שרטטה לנו במדויק את ההיפוך של אורי ואת המראה שהוא מייצר סביבו. […] מגיל אפס אורי למד להתבונן החוצה במקום פנימה, כמו שיעצה לו אימו. מאותה סיבה שגם לה לא היה נעים להסתכל פנימה. וכשהוא מסתכל פנימה, הוא לא מעז לראות את עצמו, אז הוא ממציא את הפנימה שלו. בדיוק כמוה."⁸³

דמותה המתהפכת של האם תופסת את תפקיד החרב המתהפכת בגן העדן, זו שמונעת חזרה אל המקום הבראשיתי, המושלם, אלא שהמקום הבראשיתי של אורי אינו מושלם; העבר שלו, ראשית הדרך, הוא עבר פגום ומעוות, בין אם מדומיין ובין אם הוא אמיתי.

מנגנון ההגנה שאורי פיתח לעצמו כדי להתמודד עם מציאות חייו הבלתי נסבלת היה "להסיט את הכישלון מחריר התודעה שלי בכמה סנטימטרים"⁸⁴. העניין הוא שאורי לא סתם מסיח את דעתו מהבעיה שעומדת על הפרק – הוא יצר מערכת פנימית של העלאת זיכרונות (לפעמים זיכרונות דמה) "כדי להתרחק מהסערה של כאן ועכשיו"⁸⁵.
העבר כחומת הגנה בפני הווה.

מנגנון ההגנה הזה מתמקד באירוע אחד – סיפור דמיוני שאורי מספר לעצמו על מותו המדומיין של אביו בחדר האמבטיה⁸⁶, מערך פסיכולוגי ששלומי מאשר את קיומו ונחיצותו⁸⁷. לצד מנגנון זה פועל מנגנון נוסף, עקבי וחמור לא פחות: אורי, שלמד מאמו להסתכל החוצה ולא פנימה⁸⁸, מפתח קיבעון כפייתי לאיתור גניבות ספרותיות של משפטים שהוא או אחרים אמרו בעבר⁸⁹. העובדה שאנשים אחרים מייחסים את המשפטים הגנובים לעצמם מוציאה אותו מדעתו⁹⁰, גורמת לו להגיב כלפיהם באלימות מילולית, בבוז ובביקורתיות, התנהגות טורדנית בלתי נשלטת. שלומי מסביר שזהו שיגעון רדיפה שאורי מפעיל "בעיקר מול אנשים שייחסו אליהם מורכב מניגודים"⁹¹, כשהמציאות היא שהוא עצמו גונב משפטים של אחרים ומשתמש בהם, תוך התכחשות מוחלטת לכך⁹². אורי חושב שהוא כועס על אחרים משום שהוא אינו מרשה לעצמו לנהוג באותו האופן⁹³ (להבנתו) אך האמת היא שכשהוא פועל כך, הוא מונע מעצמו מלהרגיש את הריקנות שמפעמת בו בפנים⁹⁴.

היקלעותו של אורי לעולם שיצר עבורו שלומי, לרבות "מקום עבודתו החדש", סודקת את חומות ההתניה השגויות שלו. זה מתחיל בהרהור קטן של ספק⁹⁵, ממשיך לחרדה⁹⁶ ומסתיים בהבנה סלחנית⁹⁷. אורי אמנם מרגיש שמשהו אינו כשורה במקום הזה⁹⁸ ושכמעט כל דמות שהוא רואה, עוקב אחריה ומצותת לה שם היא מחווה למשהו בעברו הפרטי⁹⁹, אך הוא אינו מודע להיקף העצום או למטרתו של שלומי, המבקש לרסק את הבניין השבור והשגוי שעיצב את אישיותו כדי לעזור לאורי לבנות את עצמו מחדש, הפעם באופן בריא ומודע יותר. אורי אינו מבין שכל מה שקורה לו קורה כדי לעזור לו להשיל את עורו הפגום וללמד אותו לפתח עמוד שדרה פנימי, כזה שייראה לו מיהו ומהו¹⁰⁰, שיחזק אותו ברגעים הבאים שיבואו, רגעים שכולם נטולים בספק, כי כאלה הם החיים.

מה ששלומי עושה – הוא אינו עושה רק בשביל אורי, אלא גם בעבור כל אלה שעובדים במסגרת המשימה המהפכנית שיצר¹⁰¹. גישה זו מרחיבה את תפיסת "ההשגחה הפרטית" הרבה מעבר לתפיסתו העצמית של הפרט ומכילה אותה על כל אחד ואחת, בין אם הם מודעים או מכירים בכך ובין אם לאו. שלומי אמנם מיידע את העובדים והעובדות¹⁰² כי הבחירה בהם ובהן לא הייתה רק בגין רמת ההתאמה או המקצועיות אלא גם, או בעיקר, בהתאם לאופן שבו ישפיע התהליך באופן ישיר ואישי גם עליהם ועליהן, אך על אף שהם מכירים בכך בעצמם¹⁰³, רובם ככולכם אינם ערים לעומק שאליו באמת מגיעים הדברים. כזוהי ענבל / אורנה, שאינה יודעת שאביה, אברהם / אברם, פנה לשלומי בתחילת התהליך וביקש את עזרתו משום ש"[…] הם, המקצועיים הקלאסיים, השמרנים, לא השכילו למצוא מרפא לילדה שלי, בתוך הקופסה, מה שגרם לי להבין שאני צריך לחפש מחוצה לה"¹⁰⁴. שלומי, שהסביר שהוא בעיצומה של עבודה אחרת, הבטיח לו: "יהיה בסדר, אברם. נציל לך את הילדה"¹⁰⁵ – עובדה שענבל / אורנה מאששת, מבלי שהיא מודעת אליה כלל¹⁰⁶.

הבחירה והמעבר בין אברם לאברהם אינם מקריים. אין כאן מטרה לזרוע בלבול אלא דווקא לעורר את הזיקה לאברהם, שנקרא בתחילה אברם וששמו השתנה עם ההבטחה לבן שייוולד לו ולשרי / שרה רעייתו¹⁰⁷.

ענבל / אורנה אינה מודעת למאמצים שאביה משקיע בה בדיוק כפי שאורי אינו מודע ליוזמתו של אביו ולאכפתיות הגדולה שהוא מפגין כלפיו. אם אורי הילד¹⁰⁸ הרגיש בחושיו שאמו אינה אימא רגילה¹⁰⁹, שלא אהבה אותו כפי שצריך לאהוב או בכלל¹¹⁰ ועל כן יצר את המציאות שיצר, הרי שהתפכחות שאורי המבוגר חווה לגבי אביו נעה בכיוון ההפוך, מחידלון של היעדרות מוחלטת לקרבה חדשה, אמיתית, חיה¹¹¹.

כשקוראים את נפש מסכות קשה להתנער מהשאלה: "מדוע דלית אורבך שונאת כל־כך את הגיבורים והגיבורות שלה?", שכן אותה נימה חשופה, פוצעת, עלובה הייתה גם בקיפודים וקורא המחשבות שגם גיבוריהם, כמו אורי, כלואים בתוך עולמם הפרטי, גלמודים ובודדים, לא מובנים לאחרים ואפילו או בעיקר לא לעצמם¹¹².
אלא שאורבך אינה באמת שונאת את הגיבורים והגיבורות שלה – להיפך: היא מנסה להוכיח שכל הפגמים והחולשות שהיא פורשת לראווה הם חלק מתהליך הבראה־בריאה מתוכנן בקפידה, מסלול מחושב היטב שמנווט ביד מומחה־על, רואה ויודע־כל¹¹³. כמו כל הדברים האחרים בסיפור הזה, גם ההשגחה הפרטית מתחפשת למשהו אחר, מתפרקת לכל הדברים שהיא עשויה מהם¹¹⁴, רק כדי לא להיות היא ולעורר כיוון שכך התנגדות ודחייה בקרב אלה שמסרבים או לא מעוניינים לקבל אותה כפשוטה¹¹⁵.

אורי צריך לתקן את המעוות במו ידיו על מנת שידע שיש לו את היכולת לעשות זאת שוב ושוב; על מנת שיבין ויכיר בכך שהכוח נמצא אצלו בידיים¹¹⁶.
ההבנה וההכרה אינן סותרות את כוחו העצום של "המנגנון" אלא להיפך – מאששות ומחזקות אותו אפילו יותר, שכן נשף־נפש המסכות הוא דרך לפרק מטענים שליליים המסכלים גישה ישירה ובלתי אמצעית אל האמת הנמצאת שם, גלויה ומוסתרת מן העין.

בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם אֲפִלּוּ הָעֵץ
מִתְמַתֵּחַ, כְּמוֹ יֶלֶד מָעוֹן שֶׁהוֹרָיו אֵחֲרוּ,
מוּכָן לְהֵחָבֵק בְּכָל זְרוֹעַ זָרָה מְאַמֶּצֶת,
מוֹתֵחַ עֲנָפָיו בְּכָל כֹּחוֹ
נִמְשָׁךְ אֶל כָּל עֲנָנָה חוֹלֶפֶת:
מַהֲרִי, קְחִי אוֹתִי בִּכְנָפֵךְ הַחוֹרֶגֶת,
אַל תַּשְׁאִירִי אוֹתִי לְהַשְׁחִיר עִם הַשְּׁקִיעָה.
בְּשָׁעָה אַרְבַּע וָחֵצִי אֲפִלּוּ הָעֵץ,
וּמָה עוֹד אֲנָשִׁים טְעוּנֵי אַהֲבָה.
(חמוטל בר יוסף, בשעה ארבע וחצי)