יופי החיים דרך שרשרת הדורות – עיון בסיפור "הסטודנט" לאנטון צ'כוב
יופי החיים דרך שרשרת הדורות – עיון בסיפור הסטודנט לאנטון צ'כוב
סיפורו של אנטון צ'כוב הסטודנט הוא סיפור שראשיתו בחושך וסופו באור.
יום בחייו של סטודנט צעיר, איוואן וֶליקוֹפּוֹלסקי שמו, מתחיל במזג אוויר אביבי, יפה ונוח. צ'כוב מתאר עולם של טבע, שבו הכול רענן, שקט וחיוני. רק קול עמום, עלום, מקנן באופן מעורר רחמים אי־שם בביצה, מקום שהוא בין יבשה למים, בין הליכה לשחייה, בין שקיעה לדשדוש.
עם רדת הערב הופך הקול הקלוש לשריקת רוח מצליפה והשקט השלו והנינוח לדממה מעיקה, חונקת1.
אביב הבוקר השתנה לחורף הלילה.
"איוואן וֶליקוֹפּוֹלסקי, סטודנט של האקדמיה לכמרים, בנו של דיאקון, יצא לצִֹיד־עופות ועכשיו עשה דרכו הביתה בשביל העובר דרך האפרים המוצפים מים. אצבעותיו היו קפואות, פניו צרבו מן הרוח. נדמָה לו שהצינה הפתאומית הזאת עירערה כל סדר ותואם סביב, והטבע עצמו נבעת, ומשום כך מִתְעבּים דמדומי הערב מהר שלא כדרכם. לא נראתה נפש חיה, ומשום־מה היתה הקדרות כבדה מאין כמוה. רק בגני־הירק של האלמנות, ליד נהר, התנוצץ אור; ואילו למלוא כל העין, גם שם, במקום שהיה הכפר, מרחק כארבע ורסטאות, טבע הכל בעלטת־הערב הצוננת."2
איוואן הוא שם רוסי נפוץ הנגזר מהשם העברי יוחנן, להלן אל סולח ומוחל, מברך ורב־חסד. עם זאת, צ'כוב מכוון לזהותו של איוואן מסוים ומפורסם מאוד – איוואן הרביעי (1530 – 1584) הנסיך הגדול של מוסקבה (1533 – 1547) והצאר הראשון של רוסיה (1547 – 1584), איש מלחמה, תככים ושפיכות דמים שהפך את רוסיה ממדינת ימי־ביניים לאימפריה.
איוואן זה עולה במחשבתו של איוואן וֶליקוֹפּוֹלסקי, שעה שהוא מהרהר במנהיגי העבר של ארצו – ריוּריק, איוואן ופטר.
וֶליקוֹפּוֹלסקי (Великопольский) פירושו פולין הגדולה, שם המאזכר את ניסיונותיו הכושלים של איוואן, השליט הכוחני, להתמודד עמה, התמודדות שסייעה להרחיב את קשריה המסחריים, הפוליטיים והתרבותיים של רוסיה עם אירופה, כפי שעשה פטר הגדול, שהפך אותה למעצמה.
המנהיג השלישי, רוריק, היה ראש לשושלת נסיכויות טרום־רוסיות.
ההיבט ההיסטורי מקבל בסיפור זה משנה תוקף וחשיבות שכן הסטודנט מושתת כולו על יחסי עבר־הווה ועל האופן שבו אירועים מקדמת דנא מתגלגלים שוב במציאות הנוכחית כפי שיתגלמו גם בעתיד, במעגליות אין־סופית שמקיימת את עצמה בעצם חזרתה הנצחית:
"עכשיו, מתכווץ כולו מן הקור, אמר הסטודנט בלבו שרוח כזאת בדיוק נשבה גם בימיו של ריוּריק, גם בימי איוואן האיום, גם בימי פטר, וגם בימיהם שלהם היה בארץ אותו העוני המרוד, אותו הרעב עצמו; אותם גגות־הקש המחוררים, והבערות, והעצב, אותה השממה מסביב, אותה החשיכה ותחושת הדיכוי – כל הזוועות האלה היו, והינן, ותהיינה, ואפילו תעבורנה עוד אלף שנים, לא יהיו החיים טובים יותר. וכלל לא היה לו חשק לשוב הביתה."3
בהתחלה שייסדה את הכול כמו עכשיו ובשילוב של שניהם הצופה אל כל שיהיה – אין הבטחה, אין תקווה, אין נחמה: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"4.
באפלה, בקור, בבדידות – אין אפשרות לראות כלום, להרגיש כלום, להאמין בדבר.
הסטודנט – צעיר, תמים, נוח להשפעה, רגיש – מתייאש לא מגורלו שלו אלא מגורל העולם.
ואכן, נדמה כי כל העולם כמעט ונעלם תחת החושך הקפוא, למעט מקום אחד שאינו מקבל על עצמו את אותו קיום אפל וקר: ביתן של שתי אלמנות, אם ובתה. דווקא בבקתה הזו, עלובה ודלה, אשר בה חיות אלה שחייהן נתפסים כמוחמצים, אפשרויות שנגדעו או לא התממשו מעולם, בוערת מדורה והאור הקלוש שהיא מפיצה בוהק וזוהר, כמו כוכבים המנצנצים על רקע שמים קודרים, שחורים משחור.
""הרי לכן, החורף חזר אל הארץ!" אמר הסטודנט וניגש אל המדורה.
"שלום עליכן!"
ואסיליסה נתרעדה, אך מייד הכירה אותו וחייכה במאור פנים.
"בירכת אלוהים עליך, לא הכרתי אותך בתחילה," אמרה. "סימן למזל."
נתקשרה שיחה. ואסיליסה, אשה שראתה רבות בחייה, ואשר שימשה לפנים מינקת ואחר־כך אומנת בבתי־אדונים, דיברה בנעימות, וחיוך רך, אדיב, לא סר מעל פניה כל העת; ואילו בתה לוּקריה, אשה כפרית שבעלה התעמר בה, רק צימצמה את עיניה לעומת הסטודנט ושתקה בארשת משונה על פניה, כמו היתה חירשת־אילמת.
"כך בדיוק, בלילה קר אחד, התחמם ליד המדורה השליח פטרוס," אמר הסטודנט ופשט את ידיו לעבר האש. "משמע שגם אז היה קר. אה, כמה נורא היה הלילה ההוא, סבתא! ליל־נכאים עגום, ארוך עד בלי די!"5
מתוך מציאות מחוספסת וסמיכת הזמנים (הסיפור מתרחש ביום שישי שלפני חג הפסחא), נמשך הסטודנט לסיפור הסגרתו של ישו בערב הסעודה האחרונה. על פי רוב מתמקדת המסורת הנוצרית ביהודה איש קריות, אשר מסרו לרומאים בעבור 30 מטבעות כסף, אך איוואן בוחר להתמקד דווקא בפטרוס, התלמיד הקרוב והמסור.
פטרוס הצהיר אמונים בפני ישו כי יהיה מוכן ללכת עמו לבית המאסר ואף למיתה, אך ישו השיבו כי בטרם יעלה הבוקר יתכחש פטרוס לא רק להצהרות הנאמנות אלא לעצם היכרותו עמו, מה שאכן אירע בפועל. פטרוס, אשר נזכר בדבריו של ישו בתחילת הערב ומבין את התממשותם עם בוא השחר, פורץ בבכי תמרורים, מתוך כאב צורב של בגידה.
את הסיפור בוחר הסטודנט לסיים במילים: "ואני רואה בדמיוני: גן שקט־שקט, חשוך־חשוך, ובדומיה, נשמעת ולא נשמעת, עולה בכיה עמומה…"6, תיאור העולה בקנה אחד עם התיאור הפותח את סיפורו שלו: "בתחילה היה מזג־האוויר יפה, שקט. הקיכלים צרחו, ובסמוך, בביצה, היתה איזו בריה הומה בקול נכאים, כנופחת לתוך בקבוק ריק"7.
קודם נזכר איוואן בהיסטוריה המדינית של ארצו וכעת הוא נזכר בהיסטוריה הדתית של אמונתו, אך דווקא תגובתן המפתיעה למדי של שתי הנשים לסיפורו היא שמצליחה להרחיב את ראייתו המצומצמת־מוגבלת ולעורר בו מחשבות אחרות, על העולם שבו הוא חי ועל משמעות הדברים המתרחשים בו:
"ואסיליסה […] נתייבבה פתאום, דמעות גדולות, שופעות, זלגו לה על לחייה, והיא הליטה פניה בשרווליה מפני האש, כאילו בושה בדמעותיה, ואילו לוקריה, מביטה בלי נוע אל הסטודנט, הסמיקה כולה וארשת כבדה, מאומצת, פשטה על פניה, כארשת פניו של אדם הכובש בלבו צער גדול. […] אמר הסטודנט בלבו, שאם פרצה ואסיליסה בבכי, ובתה נסערה כל כך, הרי נראה שהדברים שסיפר זה עתה, ואשר אירעו לפי תשע עשרה מאות שנים, יש להם זיקה אל ההווה – אל שתי הנשים האלה, ומן הסתם גם אל הכפר השומם הזה, ואליו עצמו, ואל בני האדם כולם. אם פרצה הישישה בבכי, הרי לא היה זה מפני שהשכיל לספר את סיפורו בדרך הנוגעת אל הלב, אלא מפני שחשה קירבה אל פטרוס, ומפני שבכל מאודה ביקשה לדעת מה התחולל בנפשו של פטרוס פנימה."8
האופן שבו מגיבות שתי האלמנות לסיפורו של איוואן גורם לו לבחון מחדש את האופן שבו שפט את העולם לחומרה רק רגע קודם לכן. אמנם הוא עדיין סובר כי קיימת זיקה בין העבר להווה, אך מעגליות זו כבר אינה נדמית להיות סתומה ואכזרית בעיניו כי אם עוצמתית ובעלה חיות, מערך מתמשך היוצר סיבתיות והמשכיות בין הדורות, בין השנים; לא חזרה כי אם תולדה; לא גורל עיוור ושרירותי כי אם מערך שכל חלקיו קשורים זה לזה בקשר בל יינתק.
"העבר, אמר בלבו, קשור אל ההווה בשרשרת לא־פוסקת של מאורעות המשתלשלים זה מזה. ודמה עליו שראה זה עתה את שני הקצוות של אותה השרשרת: אך נגע בקצה האחד, והאחר הרטיט וזע."9
מצב האוויר ההפכפך בתקופת האביב, תופעה טבעית של עונת מעבר המאופיינת בתנודות קיצוניות, מייצג גם את מעברו החד של איוואן, הנע בין הסתכלות שלילית לחיובית ומיואש ותסכול לפרץ של אמונה ותקווה.
סיפורו של פטרוס הינו סיפור של בגידה כפולה: בגידתו של תלמיד במורהו ובגידתו של התלמיד בעצמו. זה ש"אהבה עזה אהב את ישוע, עד כלות הנפש ממש"10, מתנער ממורהו האהוב כדי להגן על עצמו ואינו יכול לסבול את עצמו כשהוא עושה זאת. זהו מצב מייאש ועגום אבל איוואן שואב ממנו עידוד עצום: "ושעה שעבר במעבורת את הנהר, ואחר־כך, כשטיפס על ההר והשקיף לעבר כפר הולדתו ולעבר המערב, שרצועה צרה של דמדומי ארגמן צוננים היתה נוגהת שם, אותה שעה אמר בלבו שהאמת והיופי, אשר כיוונו את חייהם של בני־האדם שם בגן ובחצרו של הכוהן הגדול, נמשכים והולכים בלא־הפסק עד עצם היום הזה, ומן־הסתם היו תמיד עיקר גדול בחיי האדם, ובעולם הזה בכלל: ותחושת העלומים, הבריאות, הכוח – הוא היה רק בן עשרים ושתיים – ועמם הציפיה שאין כמוה למתיקות, הציפיה לאיזה אור טמיר ונעלם ולא־נודע, כל אלה הציפוהו מעט־מעט, והחיים נראו לו קסומים, מופלאים ומלאי פשר נעלה"11.
סיפורו של פטרוס הוא הניגוד המוחלט לאמת משום שכל־כולו סיפור על התכחשות ל"עצמי". פטרוס כואב את כשלונו לממש את הדבר החשוב לו יותר מכל – כישלון המהדהד באוזניהן ובלבן של ואסיליסה ובתה, הכואבות אולי אף הן את כאב ההחמצה והנתק בין המציאות שרצו שתהיה להן לבין המציאות שבה הן חיות כעת.
עובדת היות איוואן "רק בן עשרים ושתיים" יכולה להתפרש כמובן חיובי של עלם מלא חיות אך גם במובן ההפכפך של צעיר שאינו מבחין בדקויות ואינו יורד לעומקם של דברים12.
בגישתו זו הוא מזכיר את אנה מיכאילובנה לבדבה, גיבורת שיממון (אף הוא מאת צ'כוב), אשה בשלהי חייה אשר מגלה את תכלית קיומה בריפוי חולים. אנה מחשיבה את מצוקת הזולת למזלה הטוב: עינוייהם הגופניים של הסובלים מסבים לה התעלות נשגבת, נדכאי העולם נתפסים בעיניה כיצורים שנבראו לכבודה ולמענה והיא מבקשת להתמסר לטיפולם, גם אם ובפרט כאשר כרוך הדבר בהארכת סבלם. במחשבותיה הצדקניות היא אינה מבינה כי לא את ריפוי החולים וההקלה על כאבם היא מבקשת, אלא אתגר לאישיותה המעודנת וניצחון על הזקנה הנוגסת בחיוניותה שלה.
אך איוואן אינו אנה: הוא אינו יהיר לחשוב שסיפורו הוא שנגע בנפשותיהן של שתי האלמנות אלא קולט בחושיו כי המספר הינו רק כלי בשירותה של שליחות גדולה וחשובה יותר. לא הוא העיקר, אלא הסיפור.
בתוך אפלת העולם שבחוץ, מדורת אש מאירה וחמה בוערת דווקא בביתן של הבריות האומללות ביותר. גם נפשותיהן כמהה לרגש וליפעה, לתחושת קרבה והזדהות.
כשהן בוכות – הן בוכות על עצמן ועל נגיעת הסיפור בעולמן.
גם אם איוואן אינו יודע עליהן דבר וחצי דבר – הוא מבין עליהן לפחות את העובדה האנושית הזאת.
את הסטודנט כתב צ'כוב בשנת 1894.
בשנת 1903 התפרסם סיפורו הלפני־אחרון, ההגמון, על אודות הגמון גוסס בשם פיוטר וחשבון הנפש שהוא עורך במהלך שבוע הפסחא. פיוטר סובל מהניכור המכובד שבו מתייחסים אליו הכול – מוקירים את התואר והדרגה ומתעלמים ממנו, זה שמתחת לגלימה. ככל שמחלתו מתקדמת וגופו הולך נחלש, כך מתבהרת ומתגבשת תודעתו – לא כאיש כמורה אלא כאדם, והוא מוצא את עצמו מתחבר יותר ויותר אל מי שהיה באמת, במקום מי שציפו ממנו להיות.
מותו הגופני של פיוטר משחרר את נשמתו הרוחנית מכבליה השקריים.
אפשר ואיוואן, סטודנט צעיר רק בן עשרים ושניים, הוא פיוטר בראשית דרכו: גם הוא חווה מהפך משמעותי בתפיסת עולמו, מניכור קודר אל עבר שותפות אנושית עולמית. אולי העובדה שהוא מבין זאת בשלב מוקדם בחייו תנתב אותו ואותם אל עבר מסלול בריא ונכון יותר, אמיתי וחזק.
הסטודנט הוא סיפור שראשיתו בחושך וסופו באור: הנימה הקודרת מפנה את מקומה אל הבטחה מלאת תקווה חיובית ומאוששת.
זו אינה דרכו של צ'כוב, לסיים את סיפוריו בנימה מעודדת שכזו וקל, שלא לומר מתבקש כמעט, להתפתות ולחשוב כי סיום זה טומן בחובו סימן שאלה מהדהד לגבי ממשותה וחוזקה של תפיסה זו.
ובכל זאת.
הסטודנט מדבר על יכולתו של סיפור לגעת בלב קוראיו ומאזיניו ועל כוחו לשנות את נקודת מבטם על העולם ובעיקר על תפיסתם אותו. צ'כוב, המרבה לצאת כנגד תפיסות המקבעות אנשים במקומם – הן מתוך טעות, הן מתוך עצלות, הן מתוך מחויבות למציאות שאבד עליה הכלח – מבטא כאן אמונה בכוחה של אמנות הסיפור לגשר מעל תפיסות תבניתיות ולגלות את המשמעות והכנות שמאחוריהן, באופן הקושר אותה אל המשמעות והכנות של המציאות הנוכחית ושל כל המציאויות שתגענה אחריה, בשרשרת ארוכה ומתמשכת של חיבור – מעבר לשנים, דרך סיפורים, בין בני אדם.
