"יום הפטרון הקדוש" לאנטון צ'כוב – מציאות של שקרי נפש
יום הפטרון הקדוש לאנטון צ'כוב – מציאות של שקרי נפש
שקר.
בין בדיבור, בין כפעולה – מדובר במעשה משבש, מפריע, מזיק.
העובדה שאנשים משקרים היא מציאות.
העובדה שאנשים משקרים לעצמם היא מציאות בעייתית הרבה יותר.
שקר הוא דבר שגוי המונע את התרחשותו של דבר נכון. לעתים הוא יוצר מציאות שווא, חיזיון מתעתע על אודות אישיות, הישגים או מעמד הנועד להסוות עובדות שקשה להתמודד איתן. במובן זה, הוא מעיד על תופעה ממשית, קיימת – חסרון שיצר חלל, מועקה שרק אכזבה יכולה להמיט – גם אם אין ביכולתו לפתור אותה.
זו דרכו לומר אמת, גם אם לא את כולה, גם אם במינון נמוך יותר.
הבעיה היא שכדי להגיע אל האמת המשמעותית הנמצאת מתחת לפני השטח, צריך להתגבר עליו או לשכוח ממנו וכששקר הופך ממושך מדי או מסועף מדי, זו כבר משימה (כמעט) בלתי אפשרית.
יום הפטרון הקדוש מאת אנטון צ'כוב1 הוא סיפור על שקר. מראשיתו ועד סופו, גיבוריו – פיוטר דמיטריץ' ואולגה מיכאילובנה, זוג נשוי – לא עושים דבר אחר מלבד לשקר; לאורחיהם, זה לזה, לעצמם.
אם אצל סארטר הגיהינום הוא הזולת, הרי שאצל צ'כוב הזולת הוא החברה כולה: אנשים המעמיסים וממאיסים את עצמם עד כדי שיגעון, אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר בתכלית, מצטעצעים ומעמידים פנים – תמיד וללא הפסקה.
אולגה מיכאילובנה משקרת לאורחיה כשם שהם משקרים לה; מגלמת את דמות המארחת הנדיבה2 כשהיא חוגרת מחוך המסתיר את הריונה המתקדם3, נוהגת כבוד באנשים שהיא רוחשת להם בוז4 ומכריחה עצמה להשתהות בחברתם גם כשהיא כמהה להסתלק5 בעוד הם מתחנפים ואומרים אך רק את מה שיעורר את הרושם "הנכון" – מערבולת של דברים ריקים מתוכן שנועדו לשאת חן או לבוא חשבון עם אדם זה או אחר6.
במובן זה, יום הפטרון החגיגי מייצג חיים שלמים של שקר ובה בעת מהווה אירוע חריג, קיצוני ובלתי מאפיין בעליל.
ובכל זאת, ועל אף שהעולם החברתי ספוג בהסוואות מטשטשות, עדיין קיימת חלקת גן עדן קטנה שאליה הזיוף אינו רשאי להיכנס. מערכת היחסים שבין פיוטר דמיטריץ' ואולגה מיכאילובנה הייתה חלקת עדן כזו: מקום של שיתוף, הבנה וקשר אמיתי7.
אלא שהיום, דווקא היום, השקר החליף את הקשר – תחליף גרוע מאוד לכל הדעות.
רגשותיה של אולגה מיכאילובנה לבעלה נעים כמטוטלת המסתחררת מקצה לקצה: פעם היא מקנאה לו8, פעם היא מרחמת עליו9, פעם היא אוהבת אותו עד כלות10 ופעם היא שונאת אותו11 – הכול כמתוך התקף לא יציב של סערת רגשות. על פניו לא נראה כי יש לה סיבות מוצדקות לחוש כפי שהיא חשה שכן פיוטר אינו עושה דבר חריג או יוצא מגדר הרגיל: התנהלותו היום היא כבשגרה המוכרת. ואולם דווקא ביום זה – יום שהוא מעמסה נפשית כמו גם גופנית – הזיוף הזה גובה מחיר גבוה מדי מאולגה מיכאילובנה – האשה, הרעייה, האם לעתיד.
למען האמת, אולגה מכירה את בעלה היטב12 ויודעת את צפונות נפשו כפי שאיש אינו מכיר13. שורש הבעיה אינו נעוץ במה שהוא עושה או לא עושה, אלא בעניין מהותי וחשוב הרבה יותר – בחוסר יכולתו של פיוטר דמיטריץ' לשתף את אשתו במתרחש בנפשו ומחשבותיו14. היום הוא שותק, מתעלם15, מסתיר את עצמו מפניה; כשהיא מנסה להתעמת איתו, הוא בורח16. כשאירוע קשה מסעיר את רוחו, הוא מעמיד פנים כמו לא אירע דבר.
אולגה מרגישה מובסת, נבגדת, נטושה17. היא מבינה כי "הוא בוש להודות [בפניה] שקשה לו, [ומתמרמרת] על כך…"18 – מרמור הרסני, המחלחל אל יחסיהם ומותיר חותם כואב במארג הקרבה והאהבה שביניהם.
כל שהיא מבקשת הוא רק את קרבתו, את כנותו19 אך פיוטר אינו מסוגל.
פיוטר הוא אדם החי בשקר; העמדת הפנים היא לו המציאות, חלק מהגדרת זהותו, אמיתית ונוכחת כמו מאפייניו החיצוניים או מצבו המשפחתי. כל הסובבים אותו מכירים בכך – אשתו20, דודהּ21, אפילו הוא עצמו22.
כשאולגה מגלמת את תפקיד המארחת האדיבה והסבלנית, היא עושה זאת מתוך תחושת אחריות23 ורצון שלא לחשוף את רגשותיה24. פיוטר, לעומתה, נהנה מן הרושם השגוי שהוא יוצר ומן הילת החשיבות המתלווה אליו25.
השקר מגדיר אותו משום שהוא הופך אותו לאדם רם וחשוב.
פיוטר אינו נדרש לשקר: יש בו טוב לב ורגישות עדינה26 והוא מוערך ונאהב כשהוא עצמו.
פיוטר רוצה לשקר. הוא מעדיף את הרושם שהשקר יוצר על פני האמת, טובה ומרשימה ככל שתהיה.
לא תמיד הוא מעמיד פנים; לפעמים הוא דובר אמת, גם כזו שקשה לו להודות בה, אך הוא עושה זאת באוזני מי שאינו יכול להבין, כגון אותה נערה צעירה, ליובוצ'קה, אחת האורחות בביתו, שאינה מבינה עד כמה משמעותיים דבריו. הוא מדבר על המועקה האוזקת אותו בכבלים, על תחושת המחנק27 אך כנותו סתומה באוזניה: היא שומעת רק את תיאורי הנוף הזרים, המזמינים, וממהרת לברוח ברגע שהיא שומעת זמזום דבורה מתקרבת.
לא לחינם מתרחש הסיפור דווקא ביום הפטרון הקדוש – יומו של הקדוש שעל שמו נקרא אדם, חגיגה המקבילה לחגיגת יום ההולדת. במובן מסוים היא גם משיקה לחגיגת יום הכלולות – אירוע הנדרש להיות "גדול מהחיים", בליל התרחשויות נרגש, מפואר, פזרני. יום שיש לציין ברוב הדר וחשיבות ולבלותו במחיצת בני משפחה וחברים. אלא שפעמים רבות המטרה החשובה הזו – חגיגת האירוע המשמח – הופכת את המשני והטפל לעיקר מוגזם עד מאוד. חובת האירוח, הפגנת העושר ו"הדאגה לרווחת האורחים" תופסת את מקומו של הדבר האמיתי.
התפרצות הופכת בלתי נמנעת.
כשאולגה מתפרצת, הדברים שהיא אומרת נשמעים תמוהים גם באוזניה28 אך היא אינה יכולה לרסן את הכעס, את הזעם, את התסכול שהצטברו בה עד מחנק. כשהיא מתפרצת היא משקרת29, אך השקר שלה חושף את האמת על רגשותיו של בעלה כלפיה, רגשות שעד כה הוצגו ברמזים מתעתעים30, בלתי מהימנים31:
"העיתון צנח מידיו של פיוטר דמיטריץ', והוא התרומם, הפגיעה שלא ציפה לה הממה אותו. הוא חייך חיוך של אין־אונים, כילד, הביט באשתו מבולבל, הושיט לעברה את ידיו כמגן על עצמו מפני מהלומות ואמר בתחינה;
"אוליה!"
וכמצפה שתגיד עוד דבר־מה איום נלחץ אל מסעד הספה, וכל דמותו הגדולה נראתה פתאום ילדותית וחסרת אונים כחיוכו.
"אוליה, איך יכולת לומר דבר כזה?" לחש."32
כשאולגה מיכאילובנה משקיפה סביבה, היא רואה רק "אנשי שקר […], שחקנים גרועים או אנשים רדודים. […] יצורים חיוורים בלא שאר־רוח, חסרי מעוף, צרֵי אופק, מזויפים, נטולי רגש, הכול אינם אומרים מה שבלבם ואינם עושים מה שבנפשם. שעמום וייאוש חנקו אותה."33
היא רואה ומבינה כי השקרים שהם מספרים משנים את הסיבות כך שתהלומנה את המציאות שנוצרת. לא האמת חשובה אלא הפרשנות המסולפת שהם יוצקים לתוכה34.
אולגה מיכאילובנה מזהה בהם את השקר שהיא מזהה בעצמה35.
היום היא אינה יכולה לשאת זאת יותר – לא את השקרים ולא את האמת36, לא את החזות המפוארת או את החולשות והפגמים שביקשה להסתיר, אך היא אינה מסוגלת להפסיק37.
כך ולכן היא כורעת תחת הנטל38, קורסת ונשברת.
השקר עולה לה במחיר בריאותה, שפיותה, נישואיה וחיי התינוק שברחמה39.
כעת כולם יודעים; כל מה שניסתה להסתיר נחשף על ידי צעקותיה, התייפחויותיה, שברונה.
הכול היה לשווא.
יום הפטרון הקדוש מראה כמה הרסני השקר – לא רק משום שהוא מגזים אל מעבר לנדרש בחברה מתוקנת אלא מפני שהמציאות שהוא מייצר מסתירה את האדם בראש ובראשונה מעצמו ולכן וכך מכל אחד אחר.
מכל הכזבים, הרמאויות, העמדות הפנים, הצביעות – השקר הזה הוא ההרסני מכולם.
הוא בונה חומות שמפרידות את האדם ממי שהוא באמת, שמונעות ממנו לראות את מה שנדרש לשפר, את מה שניתן לתקן ואת מה שצריך להעריך.
זהו שקר של עיוורון, של התכחשות ובגידה.
שקר של חידלון ומוות.
