טרגדיה הארלמית
טרגדיה הארלמית1
הארלם2.
גב' פִינק3 קפצה לדירתה של גב' קסידי4 קומה אחת מתחתיה.
"תגידי שז'ה לא יפה5," אמרה גברת קסידי. היא הפנתה את פניה בגאווה כדי שחברתה הגב' פִינק תוכל לראות. עין אחת הייתה כמעט סגורה, עם חבורה ענקית, ירקרקה־סגולה סביבה. שפתה הייתה חתוכה ומדממת מעט וסימני אצבעות אדומים הוטבעו בכל צד מצידי צווארה.
"בעלי מעולם לא היה חושב לעשות את זה לי," אמרה הגב' פִינק, מסתירה את קנאתה.
"לא הייתי רוצה גבר," הכריזה גב' קסידי, "שלא היה מכה אותי לפחות פעם אחת בשבוע. זה מראה שהוא חושב עליך משהו. תגידי! אבל המנה האחרונה שג'ק נתן לי לא הייתה הומיאופתית בכלל. אני עדיין יכולה לראות כוכבים. אבל הוא יהיה האיש המתוק ביותר בעיר למשך המשך השבוע כדי לפצות על זה. העין הזאת טובה לכרטיסים לתיאטרון וחולצת משי6, לכל הפחות."
"הייתי רוצה לקוות," אמרה גב' פִינק בשאננות יומרנית, "שמר פִינק הינו יותר מדי ג'נטלמן מכדי שאי־פעם ירים את ידו עלי."
"הו, בחייך, מאגי!" קראה גב' קסידי, צוחקת ומורחת את אגוז המכשפה7, "את רק מקנאה. בעלך יותר מדי נשי8 ואיטי מכדי לתת לך אגרוף אי־פעם. הוא רק יושב ומתרגל תרבות גופנית עם העיתון כשהוא חוזר הביתה – נכון שזה ככה?"
"מר פִינק בהחלט מעיין בעיתונים כשהוא חוזר הביתה," הודתה גב' פִינק עם ניד ראש; "אבל הוא וודאי לא עושה שום סטיב אוד'נול9 עלי רק כדי לשעשע את עצמו – זה בטוח."
גב' קסידי צחקה את צחוקה שבע הרצון של מטרונית שמחה ומוגנת. עם גינוניה של קורניליה המציגה לראווה את תכשיטיה10, היא משכה מטה את צווארון חלוק הקימונו שלה וחשפה אוצר של חבורה נוספת בצבע אדום־סגול כהה, מעוטרת בשוליים ירוקים־כתומים, חבורה ישנה למדי אך עדיין יקרה לזיכרון.
גב' פִינק נכנעה. האור הרשמי בעיניה התרכך להערצה קנאית. היא וגב' קסידי היו חברות שעבדו יחדיו במפעל קופסאות הנייר במרכז העיר לפני שנישאו, שנה קודם לכן. כעת היא ובעלה אכלסו את הדירה מעל מיימי11 ובן זוגה. לכן לא הייתה יכולה להעמיד פנים עם מיימי.
"זה לא כואב לך כשהוא חובט בך?"12 שאלה גב' פִינק בסקרנות.
"כואב!" גב' קסידי נתנה צעקת סופרן של עונג. "בחיי, תגידי – האם אי־פעם נפל עליך בית לבנים? טוב, ככה זה בדיוק מרגיש – בדיוק כשהם שולפים אותך החוצה מתוך ההריסות. לג'ק יש שמאלית שמאייתת שתי הצגות יומיות וזוג חדש של אוקספורד – והימנית שלו! טוב, היא דורשת טיול לקוני ושישה זוגות עבודות רקמה של חוטי לייל13 ממשי כדי לסדר את העניינים אחר כך."
"אבל בשביל מה הוא מכה אותך?" חקרה גב' פִינק, עם עיניים פקוחות לרווחה.
"טיפשונת!" אמרה גב' קסידי בנימה סובלנית. "בגלל שהוא שיכור. זה בדרך כלל בלילות שבת."
"אבל איזו סיבה את נותנת לו?" התעקשה המחפשת אחר הידע.
"מה, לא התחתנתי איתו? ג'ק חוזר עם מיכל מלא; ואני כאן, לא ככה?14 למי עוד יש לו זכות להרביץ? אני רק רוצה לתפוס אותו מכה פעם מישהו אחר! לפעמים זה בגלל שארוחת הערב לא מוכנה עדיין15; ולפעמים זה בגלל שככה זה. ג'ק לא קפדן במיוחד בנוגע לסיבות16. הוא רק משתכר עד שהוא נזכר שהוא נשוי ואז הוא חוזר הביתה ומסדר אותי מחדש17. בלילות שבת אני רק מזיזה את הרהיטים עם הפינות החדות מהדרך, שלא אחתוך את הראש כשהוא מתחיל לעבוד. יש לו סיבוב שמאלי שמפוצץ אותך!18 לפעמים אני יוצאת אחרי הסיבוב הראשון19; אבל כשאני מרגישה שמתחשק לי לבלות כמו שצריך במשך השבוע או כשאני רוצה סמרטוטים חדשים אני באה שוב לעונש נוסף. זה מה שעשיתי אתמול בלילה. ג'ק יודע שרציתי חולצת משי שחורה כבר חודש, ולא חשבתי שעין שחורה אחת תביא אותה. את יודעת מה, מאג, אני אתערב איתך על גלידה שהוא יביא אותה הלילה."
גב' פִינק חשבה עמוקות.
"מארט שלי," אמרה, "מעולם לא הכה אותי מכה אחת בחייו. זה בדיוק כמו שאמרת, מיימי; הוא נכנס רוטן ואין לו מילה לומר20. הוא אף פעם לא לוקח אותי לשום מקום לבלות. הוא באמת מחמם כיסאות בבית. הוא קונה לי דברים, אבל הוא נראה כל־כך קודר בנוגע לזה שאני אף פעם לא מעריכה 'ותם."21
גב' קסידי החליקה את זרועה סביב חברתה.
"מסכנה שכמותך!" אמרה. "אבל לא כל אחת יכולה שיהיה לה בעל כמו ג'ק. נישואין לא היו כישלון אם כולם היו כמוהו22. הנשים הבלתי מסופקות האלה שאת שומעת עליהן – מה שהן צריכות זה גבר שיבוא הביתה ויבעט בקרשים שלהן פעם בשבוע23, ואז יפצה על זה בנשיקות וקרם שוקולד. זה היה נותן להן קצת עניין בחיים24. מה שאני רוצה זה גבר שתלטן מומחה שחובט בך כשהוא שיכור25 ומחבק אותך כשהוא לא שיכור26. שמרי אותי מהאיש שאין לו את הכוח לעשות האחד מבין השניים!"27
גב' פִינק נאנחה.
לפתע התמלא המסדרון ברעש. הדלת נפתחה לרווחה מבעיטתו של מר קסידי. זרועותיו היו מלאות חבילות. מיימי התעופפה ונתלתה על צווארו. עינה הטובה נצנצה באור האהבה שזהר בעיניה של העוזרת המאורית28, כאשר חזרתה להכרתה בבקתת המחזר אשר הימם וגרר אותה לשם.
"שלום, נערתי!29" צעק מר קסידי. הוא השליך את חבילותיו והרים אותה באוויר בחיבוק רב־עוצמה. "יש לי כרטיסים לבארנום וביילי30, ואם תקרעי את הסרט של אחת החבילות ההן אני משער שתמצאי שם את החולצה ממשי – בחיי, ערב טוב, גב' פִינק – לא ראיתי אותך קודם. מה קורה עם מארט הזקן?"
"הוא בסדר גמור, מר קסידי – תודה," אמרה גב' פִינק. "אני חייבת ללכת למעלה עכשיו. מארט יחזור הביתה לארוחת ערב בקרוב. אני אוריד לך מחר את הדוגמה שרציתי, מיימי."
גב' פִינק עלתה לדירתה ופרצה בבכי קטן. זה היה בכי חסר משמעות, מסוג הבכיות שרק נשים יודעות על אודותיהן, בכי משום סיבה מסוימת, בסך הכול בכי מגוחך; הבכי הארעי וחסר התקנה ביותר במאגר הצער. כיצד מרטין מעולם לא הכה אותה? הוא היה גדול וחזק כג'ק קסידי. האם לא אהב אותה בכלל? הוא מעולם לא רב; הוא חזר הביתה והשתרע על הספה, שקט, עגמומי, מתבטל. הוא היה מפרנס טוב בהחלט, אך הוא התעלם מהתבלינים שבחיים.
ספינת החלומות של גב' פִינק שככה. רב החובל שלה נע בין שזיף חסר ערך לערסלו. אילו רק היה מרטיט את קורותיו או בוטש ברגלו על הסיפון המרובע מדי פעם בפעם!31 והיא חשבה להפליג בצורה כה שמחה, לגעת בנמלים, באיים מהנים! אבל כעת, כדי לשנות את הצורה, היא הייתה מוכנה להשליך את הספוג, שבורה ורצוצה, מבלי שריטה אחת לרפואה מכל אותם סיבוביים ביתיים עם שותפה המתכתש. לרגע אחד היא כמעט שנאה את מיימי – מיימי, עם חתכיה וחבורותיה, עם משחת המתנות והנשיקות שלה32; עם מסעה הסוער עם בן זוגה הנלחם, האכזרי, האוהב.
מר פִינק חזר הביתה ב־7. הוא היה רווי בקללת הביתיות. מעבר לפתח ביתו החמים לא אבה לנדוד. הוא היה האיש שתפס את חשמלית הרחוב, האנקונדה שבלעה את טרפה, העץ ששכב במקום שבו נפל.
"אהבת את ארוחת הערב, מארט?" שאלה גב' פִינק, שטרחה עליה.
"מממ – כן," נהם מר פִינק. לאחר ארוחת ערב הוא אסף את עיתוניו לקרוא. הוא ישב, גרוב בגרבי הניילון שלו33.
התעורר, סוג חדש של דנטה34, ושיר לי על הפינה ההולמת של הגיהינום לגבר שיושב בבית גרוב בגרבי הניילון שלו35. אחיות הסבלנות אשר מסיבות של קשרים או חובה סבלו זאת במשי, צמר, כותנה, חוטי לייל או טוויה – האין הדנטה החדש שייך לכאן?36
יום המחרת היה יום העבודה37. עיסוקיהם של מר קסידי ומר פִינק חדלו למשך זריחת שמש אחת38. העבודה, מנצחת, הייתה צריכה לצעוד בתהלוכה שאם לא כן, לא הייתה יכולה לשעשע עצמה.
גב' פִינק הורידה את הדוגמה של גב' קסידי מוקדם. מיימי לבשה את חולצת המשי החדשה שלה. אפילו עינה הפגומה הצליחה להפיק זוהר של יום חג. ג'ק היה שופע חרטה והם תכננו תוכנית מבדחת ליום הרגלי39, עם פארקים ופיקניקים וכוס בירת פילזן40 כלולים בתוכה.
קנאה ממורמרת ומתגברת אחזה בגב' פִינק כשחזרה לדירתה למעלה. הו, מיימי השמחה, עם חבורותיה ותרופותיהן הממהרות לבוא! אך האם היה למיימי זְכוּת יְחוּדִית על האושר? מרטין פִינק היה וודאי גבר טוב כג'ק קסידי. האם נדונה אשתו ללכת תמיד לא מוכה ולא מלוטפת?
רעיון פתאומי, מבריק, עוצר נשימה עלה בדעתה של גב' פִינק. היא תראה למיימי שהיו בעלים שהיו מסוגלים להשתמש באגרופיהם ואולי להיות רכים לאחר מכן כמו כל ג'ק.
החג הבטיח להיות שכיח עבור הפִינקים. לגב' פִינק הייתה את הגיגית הקבועה במטבח, מלאה בכביסה של השבועיים האחרונים שהושרתה למשך הלילה. מר פִינק ישב ברגלי גרבי הניילון שלו, קורא עיתון. כך ניבא יום העבודה את המשכו.
הקנאה גאתה גבוה בליבה של גב' פִינק, וגבוהה יותר הייתה נחישותה הנועזת. אם בעלה לא יכה אותה – אם לא יוכיח את גבריותו, את זכותו המיוחדת ואת עניינו בפרשיות של בני זוג נשואים, יש להמריצו למלא את חובתו.
מר פִינק הדליק את מקטרתו ושפשף בשלווה קרסול עם בוהן נתונה בגרב ניילון. הוא התרגע בהלך הרוח של הנישואין כמו גוש חלב לא מעורבב בחֲביצה. זו הייתה חלקת האלוהים41 שלו – לשבת בנוחות, להחליף את העולם סביבו בדפוס, להימצא בתוך התזת בועות סבון היאות לרעייה וניחוחות ערבים של צלחות ארוחות בוקר וערב שעתידות לבוא. רעיונות רבים היו רחוקים מדעתו; אך רחוקה מכולם הייתה המחשבה על הכאת אשתו.
גב' פִינק סובבה את המים החמים והציבה את לוח הכביסה בתוך בועות הסבון. מהקומה למטה הגיע צחוקה העליז של גב' קסידי. הוא נשמע כמו התרברבות, לגלוג על אושרה של הכלה הבלתי מוכה מלמעלה. כעת הגיעה זמנה של גב' פִינק.
לפתע היא התנפלה בחמת זעם על האיש הקורא.
"בטלן עצל שכמוך!" קראה, "האם אני חייבת לאמץ את זרועותיי בכביסה ועמל בשביל מכוערים כמוך? האם אתה גבר או שאתה כלב מטבח?"
מר פִינק שמט את עיתונו, חסר תנועה מעוצמת ההפתעה. היא חששה שהוא עשוי שלא להכות – שפעולת ההתגרות הייתה לוקה בחסר. היא זינקה לעברו והכתה אותו בפראות בפניו עם ידה הקמוצה. ברגע זה חשה ריגוש של אהבה כלפיו כפי שלא חשה במשך ימים רבים. קום על רגליך, מרטין פִינק, והיכנס אל ממלכתך! הו, היא וודאי תחוש את משקל ידו עכשיו – רק כדי להראות לה שאכפת לו ממנה – רק כדי להראות לה שאכפת לו!
מר פִינק זינק אל רגליו – מגי תפסה אותו שוב בלסת עם סיבוב רחב של ידה השנייה. היא עצמה את עיניה באותו רגע מפוחד, מבורך, לפני שתגיע מכתו – היא לחשה את שמו לעצמה – היא נשענה קדימה בעבור המכה המיועדת, רעבה לה.
בדירה שמתחת מר קסידי, עם פנים מבוישות ומלאות חרטה, היה מפדר את עינה של מיימי כהכנה לפיקניק שלהם. מהדירה למעלה נשמע קולה של אישה, רם וגבוה, חבטה, נפילה ודשדוש, כיסא שהתהפך – קולות מריבה משפחתית שאין לטעות בהם.
"מאט ומאג רבים?" שיער מר קסידי. "לא ידעתי שהייתה להם סיבה42. שאטופף למעלה ואראה אם הם צריכים מחזיק ספוגית43?"
אחת מעיניה של הגב' קסידי זהרה כמו יהלום. השנייה נצנצה לפחות כמו משחה.
"הו, הו," אמרה ברכות וללא כוונה גלויה, בהשתפכות נשית מצויה. "אני תוהה אם – תוהה אם! חכה, ג'ק, עד שאעלה למעלה ואראה."
היא שעטה במעלה המדרגות. כשדרכה רגלה במסדרון העליון, נפתחה לרווחה דלת המטבח של גב' פִינק העצבנית עד פראות.
"הו, מאגי," קראה גב' קסידי בלחישה מאושרת; "האם הוא? הו, האם הוא?"
גב' פִינק רצה והטילה את פניה על כתף חברתה והתייפחה בייאוש. גב' קסידי נטלה את פניה של מאגי בין ידיה והרימה אותן בעדינות. מוכתמות בדמעות, סמוקות וחיוורות, אך פני השטח המשיים, הלבנים־ורודים, המנומשים בחינניות היו נטולי שריטות, חבורות ופגמים מאגרופו הבוגדני של מר פִינק.
"אמרי לי, מאגי," הפצירה בה מיימי, "או שאלך לשם ואגלה בעצמי. מה היה זה? האם הוא פגע בך – מה הוא עשה?"
פניה של גב' פִינק ירדו שוב בייאוש אל חיק חברתה.
"למען השם אל תפתחי את הדלת הזאת, מיימי," התייפחה. "ולעולם אל תגלי לאף אחד – שמרי זאת תחת כובעך. הוא – הוא מעולם לא נגע בי, ו – הוא – הו, אלוהים – הוא מכבס את הבגדים – הוא מכבס את הבגדים!"44