טעויות בהסוואה
טעויות בהסוואה
העולם האנושי מורכב מדימויים של שלמות, הצלחות והישגיות בלתי פוסקת, בכל התחומים.
עד כמה שברור שדימויים אלה הם תוצאה של ליטוש מלאכותי, מקצועי, רחוקים משלמות ומאנושיות כנה ואמיתית, כך הכמיהה אליהם מוסיפה להתעצם, בפרט ככל שמעמיק הפער בין המציאות לחזות נטולת דופי.
במצב כזה הופעתן של טעויות היא משגה חמור בפני עצמו.
בעולם השואף להצטיינות מושלמת אין מקום לטעויות, אך האנושיות, מעצם טבעה, אינה יכולה שלא לטעות – ולו רק כדי להתקדם.
מטעויות לומדים, כך גורסת האמרה; תגליות משמעויות וחידושים מהותיים נולדים דווקא מניסיונות שלא צלחו היטב בפעם הראשונה, השנייה או השלישית.
ועדיין.
לטעות פירושו להיות פחות – פחות מוצלח, פחות חכם, פחות טוב ממה שניתן ורצוי היה להיות.
זה לא רק כשל ביצועי: זהו כשל אנושי.
עם כל הקושי של אי־עמידה בציפיות חברתיות, הקושי של אי־עמידה בציפיות אישיות מכאיב אפילו יותר.
מעבר למשגה הרגעי, הנקודתי, הטעות מהווה תזכורת מייסרת לכישלון עצמי תמידי.
כל פעם מחדש.
מטומטמת1 היא סדרת טלוויזיה ישראלית המעמידה במרכזה דמות ראשית שהינה התגלמות כל הטעויות האפשריות שניתן להעלות על הדעת.
הבחירה בכינוי (או בהגדרת הזהות) "מטומטמת" אינה חלופה מעודנת למדד רמת משכל או העלבה פוגענית: הגיבורה, שירי אזוגי, פועלת באופן שיטתי, עקבי ואפילו כפייתי בצורה שאינה יכולה להיות מוגדרת בשום דרך אחרת. היא המטומטמת שפעולותיה הן כולן טעות אחת, גדולה ומתמשכת.
אלא ששירי אזוגי, המטומטמת כאמור, אינה המטומטמת היחידה בסביבה; למעשה אין כמעט דמות אחת ממאגר הדמויות המקיפות אותה, במעגל קרוב יותר או פחות, שאינה סובלת מאותו כשל התנהגותי כמעט בלתי נשלט המאלץ אותה לשגות פעם אחר פעם, ליפול ולהתרסק ללא גלגל הצלה אחד לרפואה.
מטומטמת היא חלק ממגמה אופנתית עכשווית, סוגה המעמידה במרכז דווקא את הכשלים והפגמים שעד כה טרחו רבות להסתיר: הטעויות הן עדיין עדויות לחוסר, אבל במקום לצעוק את עצמן מבפנים הן פורצות החוצה ומספרות לכל העולם עד כמה הן לא שוות באמת, בתקווה – אולי – שחשיפה כזו תוכל גם לגרש את ענני המצוקה המעיקים, להראות שהשד אינו נורא כל־כך ולכונן מחדש את ההערכה העצמית והחברתית שהלכה לאיבוד.
העלוב, הנכשל, הלא־יוצלח הפך לזוהר החדש, לדבר "החם" הבא.
מטומטמת מאמצת את צורת ההסתכלות הזו בדבקות, אך הקצנתה המכוונת באה על חשבון רמת ההזדהות האנושית, הנחוצה כל־כך לכל יצירה אמנותית באשר היא: במקום להדהד את הכאב המשותף, להסבירו ולהציע נקודת הסתכלות אחרת, מהפכנית אולי, מטומטמת יוצרת מעגל אין־סופי של הקאה והלקאה בלתי נגמרות, שרשרת של שיאי עליבות רגשיים, כאשר כל שיא חדש נשבר על ידי שיא אומלל אחר, אשר חיש מהר מגיע; רכבת מתרסקת, המתחרה בשבריה הקודמים כדי לזרוע הרס וחורבן מחרידים יותר בהתרסקות הבאה.
הסבל האנושי שממשיך לסבול, לשרוט ולהכאיב את עצמו לדעת הופך לעיקר שאין עוד מלבדו.
ההתמקדות בכל מה שלא מצליח, כל מה שמבחיל ומאוס ומגעיל, היא היאחזות בדבר היחיד שנשאר אחרי שכל היתר – התקוות, החלומות, השאיפות – כשל והתמוסס.
אין מי שלא יוכל להזדהות עם הנקודה הזו.
אבל כשזו הנקודה היחידה, ההזדהות הופכת הרסנית כמעט כמו החורבן עצמו.
אולי אפילו יותר.
Pagal, סיפורה של דקלה קידר2, בנוי על פי אותה המתכונת ובהתאם לאותה התבנית ממשיך את אותה המגמה:
גיבורתו היא צעירה בת 23 המתוארת על דרך מקצועה – מארחת ישראלית במסעדה הודית. משרה זו היא כל מה שיודעים על אודותיה, כמעט כאילו שהיא אינה מתקיימת מעבר לארבעת קירות המבנה3, אך גם ביניהם תפקידה קטן עד שולי ביותר. היא זוכה לאותו השכר כמו המלצר, הטבח, מנקה השולחנות ושוטף הכלים מבלי שתצטרך לעבוד ולהזיע. עליה מוטלת החובה להישאר נינוחה, ייצוגית, רגועה4. היא, הזרה, משמשת כשגרירה הראשונה והאחרונה של מקום שהיא אינה שייכת אליו – לא במוצאה ולא בתרבותה5.
גיבורה חיה־נעלמת, חסרת שם, חסרת כל.
על אף שהיא ממלאת את תפקידה במקצועיות מוקפדת6, היטב היא חשה כי אין היא זוכה להערכה7 או לאהדה. למעשה היא יודעת: יודעת שגוזרים מכספה עמלה בכל ערב, שמחלקים את התשרים שווה בשווה אך לא שווה בשווה בשבילה, יודעת שכולם יודעים ואינה אומרת דבר.
כמו במטומטמת, האנשים המקיפים אותה מהדהדים את התחושות הפנימיות שהיא חשה לגבי עצמה – המלצרים, האורח שמגיע וחוטף־בוזז־שודד את כספה8. היא רואה הכול ונאלמת, מסכימה בשתיקה עם תחושת האשמה שמפילים עליה אלה שגורלם לא שפר עליהם כגורלה9, עם מה שהם חושבים על אודותיה, עם תחושת הכניעה והתבוסתנות המשתקת אותה10, כי מה זה משנה בעצם – הכול יישאר תמיד כפי שתמיד היה.
מטומטמת מציע הסברים לשרשרת האסונות של גיבוריו, מפזר נימוקים עמוקים שנוגעים בנקודה כואבת, ונעצר.
Pagal לא מציע אף הסבר: הוא התוצאה, כך הם פני הדברים: ביצה עכורה של חוסר אכפתיות קיומית, דביקה ומדבקת.
צבעוניותו משכרת בססגוניותה אך גם מרחיקה ומאיימת; הכול חזק, מודגש, מהדהד למחוזות אגדתיים ואפלים כאחד. הצבעים, הריחות, המוזיקה בוראים עולם מלכותי וצופן סוד אך גם מרתיע, רוחש קנאה, תככים ומזימות.
העושר הזה מכביד על הנפש כשם שרצף הכישלונות האין־סופי במטומטמת מכביד על הנשמה; הקיום עצמו הוא הבעיה הגדולה שלעולם לא יימצא לה פתרון.
תחושה זו מובילה לדרך שבה פוסעות שתי הגיבורות, הטלוויזיונית והספרותית: דרך של דשדוש, של חוסר עשייה, של התמסרות לאכזבה וללא כלום.
קשה להכיל את עוצמותיה הרגשיות של הטעות כשהיא נעשית בין ארבעת כותלי הלב אבל כמעט בלתי אפשרי לשאת זאת כשהיא הדבר היחיד שנמצא – הצגה בלתי פוסקת של קיום מסכן ומעורר רחמים.
אין נוסחת פלא או מחק קסום שיוכלו להעלים את השגיאות המכוערות המוסיפות להיערם, עדויות לשיקול דעת לקוי, חולשה רגשית או סתם רפיסות של אופי, אבל הבחירה האופנתית הזו, הסוגה היצירתית המעמידה אסלה במרכז מוזיאון וקוראת לו אמנות, היא לא דרך, גם אם האסלה עשויה שיש קררה איטלקי.
המציאות שמטומטמת ו־Pagal מנציחים בהתמקדותם החריפה, השורפת, היא הגזמה חד־ממדית מופרכת של מציאות אמיתית לחלוטין: כל מה שהם רואים, כל מה שהם מציגים, הם חוסר וחסימה בכל תחום, בכל מישור בכל אפיק. זה כבר לא מכלול או רצף או אוסף כישלונות – זו התמקדות ברע ובו בלבד, הזדהות מלאה עם הטעויות וקבלה מוחלטת של אפסיות הפועל, או במקרה זה הפועלת, שיצרה את מערך הייסורים הבלתי פוסק ולפיכך גם הבלתי נמנע הזה11.
הקצנה היא חלק מהייצוג האמנותי, אך במקרה הנדון היא יוצרת עיוורון גרוע לא פחות מראייה ורודה וחיובית באופן פרוע.
אולי אפילו יותר.
להתכווץ נוכח הטעויות שנעשו בעבר או בהווה, להתמודד עם המחשבה המחלחלת שאפשר לשגות כל־כך הרבה או באופן כל־כך חמור ואז לשאת את צלקות הקלון לדיראון עולם, גם אם אף אחד אחר לא רואה – זה אנושי.
להתחפר בעליבות, להתייסר ולהפוך את הטעות לעיקר ומהות הקיום – זו כבר התעללות לשמה.
התמסרות לאובדן לא מובילה לדבר ולא יוצרת דבר מלבד עוד אובדן, עוד הרס, עוד לא כלום.
גם אם הכול נכון, אי אפשר באמת להחזיק מעמד בתחושת אומללות קיומית שכזו. כדי לחיות צריך אמונה שהמצב ישתנה, ישתפר. לא אמונה דתית או על־טבעית – אמונה אחרת, פשוטה ובסיסית הרבה יותר.
מטומטמת ו־Pagal מאסו בלהאמין. הייאוש התהומי שבהן נובע מהעובדה שעבורן, באמת, שום דבר לא מסתדר. הכול רק מסתבך ומסתבך, ללא תקנה; דברים לא הולכים משום שהם לא הולכים – שוב לא הולכים, תמיד לא הולכים.
הצלחות קטנות, פה ושם, מפזרות רסיסי הבטחות, אבל זה הכול – אשליות של תקווה.
קל לראות את הקשיים, הבעיות, הכישלונות, האכזבות – הם תמיד שם, על פני השטח, גלויים לעין כל ובעיקר לאדם עצמו, עיוות של תפיסת הערך שיש לו על עצמו ועל ראוּיותו האנושית.
אך זה האדם עצמו הרואה רק את החוסר, האפלה והחורבן המתווספים לשק הכבד של הטעויות האיומות, המבוזות להחריד שהוא נושא כאות קין על הגב.
זה האדם עצמו שבוחר להאמין, לשמוע ולהשמיע רק את חלקו המוגבל של הסיפור – המשגה, הבושה, ההחמצה.
את ההישגים האחרים – ראויים, טובים, אפשריים – שנולדו מתוך רצון ומחשבה והם אמיתיים לא פחות מהמסרים הגרועים, הרעים, המבזים, הוא בוחר משום מה שלא לראות.
עליהם, או גם עליהם, הוא פשוט מסרב להסתכל.
האם ההתמקדות בכישלון מנסה להתנהג כקרן לייזר חודרנית, שתמוסס את החרפה שנולדה בחטא הטעות?
האם המחשבה המקובעת, המתבצרת־מתחפרת, תוכל להעלים את מה שנחקק לנצח בספרי ההיסטוריה של הלב?
לו זה היה נכון, דברים היו נראים אחרת.
העובדה שהם לא מעידה שההתמקדות המחטטת הזו צריכה לחפש לעצמה אפיק יצירתי אחר.
על אף הרעש העצום שהוא יוצר, כישלון הוא רק חלק, לפעמים אפילו מזערי, מתמונה שלמה.
צריך לנקות אותו כמו שמנקים אבק, ולהחזיר אותו למקום.
במציאות מושלמת אין מקום לשק על הגב, אבל החיים הם לא מציאות מושלמת.
הם הרבה יותר.
נרצה או לא, מלחמת הקיום מפיקה מהאדם הכרחי חיוני; הקשיים הבלתי נתפסים שהיא מייצרת, הכאבים הבלתי נסבלים שהיא מערימה, כופים עליו לגלות את עצמו – לא דרך פריזמת החלום, משאלות הלב והחזות שאמורה להפוך את המציאות לנהדרת. היא מלמדת אותו לחיות לצד כשליו האנושיים, פשוט מחוסר ברירה: הם לא ילכו לשום מקום.
וראו איזה פלא: כשמסתכלים עליהם יותר מקרוב, לאורך זמן, מגלים שהם גם לא כל־כך נוראיים ומפלצתיים כפי שנדמו להיות בראשיתם, בתחילה.
זו תזכורת לא פחות חשובה שצריך לשנן בתדירות תכופה לא פחות.
אם לא יותר.
פעם סיפרו אגדות על נסיך וסוס לבן שמגיע כדי להציל את המצב.
היום אסור להאמין בו יותר.
אלא שאיסור זה שלל גם את האמונה באדם עצמו ומנע ממנו להיחשב למישהו הראוי להצלה.
היום מצפים מאדם להציל את עצמו, אך הצלה שכזו תוכל לצמוח, גם ובעיקר, הודות ליכולתו לעצור את מעגל הקסמים – מעגל סגור המעלה שוב ושוב כל מה שכואב, כל מה שלא עובד, כל מה שממשיך להשתבש, כבהעלאת גרה טורדנית, ללא כל מטרה מלבד חיטוט מזוויע בפצע ש(כך) לא יגליד לעולם, מעגל שהופך אותו בראש ובראשונה לבלתי ראוי בעיני עצמו.
האם יוכל האדם למחול על הטעויות שהרחיקו אותו מהאדם שחלם להיות?
תלוי במידה שבה יוכל לקבל את האדם שהפך להיות, בזכותן.
זה מאבק תמידי, אולי גם נצחי, אבל זה מאבק ראוי ומשתלם הרבה מהרמת ידיים וקבלת המוסכמה השקרית לפיה חיים הם רק רצף של כישלונות וטעויות מצטברות.
כי הם לא.
או לפחות, לא רק.
טעויות הן דבר צורב.
קשה להתמודד איתן.
אך עם כל עוצמתן הכואבת, האדם – כמכלול – עדיין שווה ומסוגל להרבה יותר.
גם את האמת הזו חשוב לספר.
ואולי, דווקא, אותה בעיקר.
