חנות ספרים הקטנה בפריז – האמת על ספרות
חנות ספרים הקטנה בפריז – האמת על ספרות
ספרות היא מערך מושגים מקיף, המקפל בתוכו עולם שלם של חוויות, ערך ותוכן.
ספרות יכולה להיות מעניינת, מרגשת ואפילו מעוררת מחשבה, אבל היא לא נתפסת כבעלת נגיעה ממשית למציאות היום־יום: אין מה "לעשות" עם ספרות לאחר שהקריאה מסתיימת. גם ניתוח ספרותי במסגרת הרצאה או שיעור יכול להיות מעניין מאוד עד נקודה מסוימת – בדרך כלל הרגע שבו ההרצאה או השיעור מסתיימים; לא מתוך רצון רע (כוונות טובות יש בשפע) כמו בגין העדר ישימות בחיים שמתחלקים בין מטלות לבין הצורך להשתחרר מהן.
אלא שספרות, ספרות אמיתית, לא אמורה להיות משהו שנחשפים אליו ואז ממהרים (או מאיטים) לשכוח.
ספרות היא הרבה יותר מביטוי תרבותי ו־וודאי שהרבה יותר מאמצעי בידור, וההתייחסות אליה חשובה לא פחות מהתוכן והרעיונות הגלומים בין הדפים.
ספרות – כמושג, כרעיון, כתפיסה – צריכה שיסתכלו עליה אחרת.
חנות הספרים הקטנה בפריז מאפשר הסתכלות כזו בדיוק, הסתכלות מהסוג הנכון:
"לא," אמר מסיה פרדו גם למחרת. "את הספר הזה אני לא רוצה למכור לך."
בעדינות הוא לקח את 'הלילה' מידי הלקוחה. מכל הספרים שהיו בספינת הספרים שלו בשם 'בית־המרקחת לספרות' היא בחרה דווקא ברב־המכר של מקסימיליאן, הידוע בשם מקס, ז'ורדן. […]
הלקוחה הסתכלה על סוחר הספרים בתדהמה.
"אבל למה לא?"
"מקס ז'ורדן לא מתאים לך."
"מקס ז'ורדן לא מתאים לי?"
"בדיוק. הוא לא הטיפוס שלך."
"הטיפוס שלי. אהה. תסלח לי, אבל אני צריכה להסב את תשומת ליבך לכך שאני מחפשת ספר בספינת הספרים שלך. אני לא מחפשת בעל, מסיה יקר."
"תאמיני לי, מה שאת קוראת קובע לטווח ארוך יותר מאשר עם מי את מתחתנת, גברתי היקרה."
היא הסתכלה עליו בעיניים מכווצות.
"תן לי את הספר, קח ממני את הכסף ושנינו נוכל להעמיד פנים שהשמש זורחת היום."
"היא אכן זורחת, מחר יתחיל כנראה הקיץ, אבל את הספר הזה אני לא מוכר לך. ממני לא תקבלי אותו. האם אני יכול להראות לך כמה ספרים אחרים?"
"באמת? אתה רוצה להיפטר מאיזה ספר עתיק שאתה מתעצל לזרוק מעבר למעקה הסיפון? במים הוא עלול להרעיל את הדגים." […]
"ספרים אינם ביצים. ספר לא מתקלקל אם הוא יצא לאור לפני כמה שנים. […] הגיל אינו מחלה. כולם מזדקנים, גם הספרים. אבל האם את, או כל אחד אחר, פחות חשוב, רק מפני שהוא נמצא כבר זמן מה על פני כדור הארץ?"
"ממש מגוחך איך שאתה מסובב את היוצרות, רק מפני שאתה לא רוצה לתת לי ליהנות מ'הלילה' המטופש הזה."
הלקוחה, או נכון יותר לומר הלא־לקוחה, זרקה את ארנקה לתיק הצד היקר שלה ועמדה לסגור את הרוכן, אבל הרוכסן נתקע. פרדו […] השתרך אחריה כשהיא הלכה זועפת לבטן ספינת הספרים וקרא לה […]:
"יש לך ברירה, גברתי! את יכולה לירוק עלי וללכת. ואת יכולה, החל ברגע זה, לחסוך מעצמך בעתיד אלפי שעות של ייסורים […] בכך שתבטחי בספרים במקום לנהל מערכות יחסים מיותרות עם גברים, שיתייחסו אליך בזלזול באופן זה או אחר, או להתעסק בשיגעון של דיאטות, מפני שבעיני גבר מסוים לא תהיי רזה מספיק ובשביל גבר אחר לא תהיי טיפשה מספיק. […] הספרים מגינים עלייך מפני הטיפשות. מפני תקוות שווא. מפני גברים שפלים. הספרים עוטפים אותך באהבה, מחזקים אותך, מוסיפים לך ידע. אלה הם חיים פנימיים במלוא מובן המילה. תבחרי. ספר או…"
לפני שהצליח לסיים את המשפט חלפה מול החלון ספינה שהשיטה תיירים. […] הספינה דחקה גלים של מים חומים־ירוקים לגדה וספינת הספרים היטלטלה.
הלקוחה התנודדה על עקביה האלגנטיים. במקום להושיט לה יד לתמיכה, נתן לה פרדו את 'אלגנטיות של קיפוד'.
היא הושיטה יד לרומן ואחזה בו בתנועה אוטומטית.
"את צריכה חדר רק לעצמך […] ואת הספר הזה. את צריכה לקרוא אותו באיטיות. כדי שתוכלי לנוח מדי פעם. תהרהרי בוודאי הרבה בתוכן הספר, ואני משער שתבכי לא מעט. על כל השנים שחלפו. אבל לאחר מכן תרגישי הרבה יותר טוב. תדעי שאת לא צריכה למות עכשיו, גם אם את מרגישה ככה, מפני שהבחור לא היה הוגן כלפייך. ותחבבי שוב את עצמך ולא תחשבי יותר שאת מכוערת ותמימה."
כשסיים למנות את עצותיו הוא הרפה את אחיזתו מהספר.
הלקוחה בהתה בו. היא נראתה מבוהלת מאוד והוא ידע שהמילים שלו הגיעו ליעדן. הוא הצליח לכוון אותן ישירות למטרה.
ואז היא הפילה את הספר.
היא לאטה: "אתה ממש מטורף." היא הסתובבה על עקביה וטופפה בראש כפוף מבטן הספינה לרציף."1
דו־שיח בלתי הגיוני שכזה יכול להתרחש רק בסיפורים ורק באלה המקדישים את עצמם לספרים ולכבוד הראוי להם.
מוכר ישאף תמיד למכור כשם שלקוח יחפוץ תמיד לקנות. במובן זה ספר אינו שונה מכל מוצר צריכה אחר, בפרט בעידן של מכירות על פי כמות ומשקל. אך מה בנוגע להתייחסות לספר עצמו? מה בנוגע לתשומת הלב המתעכבת על המשמעות שמעבר לתוכן בעולם הסובל מתפיסה של חוסר זמן תמידי?
מסיה פדרו הוא מוכר ככל המוכרים, כזה שגם בחנותו ניתן למצוא מוצרים הקשורים לספרות בקשר עקיף ומאולץ ביותר, כמו גרביים אלסטיים למשל, משום ש"החל בגיל מסוים נשים סובלות מרגליים כבדות כשהן מתיישבות לקרוא בכורסה"2. גם הוא סובל מימים שבהם מכירת המוצרים ה"נלווים" עולה על קצב מכירת הספרים, בדיוק כמו כל מוכר אחר.
לקוחתו חסרת השם היא לקוחה ככל הלקוחות – ואולי קצת מעבר לכך; צמד המילים "גם למחרת" מעיד כי הוויכוח הניטש בינה לבין מסיה פדרו הוא עניין בהמשכים, הנכנס כעת ליומו השני משום ששני הצדדים מסרבים לוותר – הוא על החלטתו שלא למכור והיא על נחישותה לקנות.
הופעתה האלגנטית מעידה על היותה אשה בעלת אמצעים. עבור מי שמחזיקה בתיק יוקרתי ובנעלים יוקרתיות לא פחות, פעולת סחר־מכר אמורה להיות עניין פשוט: יש צורך והוא נפתר באמצעות מזומן או כרטיס אשראי (כפי שהיא מתנסחת באופן ענייני־עסקי: "תן לי את הספר, קח ממני את הכסף ושנינו נוכל להעמיד פנים שהשמש זורחת היום.").
ייתכן וגם רגשות מעורבים בעניין, אך הם נוגעים בעיקר לרצון להשיג ולבסס מעמד באמצעות רכישה הולמת. מסיבה זו קל להבין את המניע הדוחף אותה להתעקש על רכישת רב־המכר העולמי הלילה: מי אם לא היא תרצה (או תרגיש עצמה מחויבת) לקרוא את היצירה עליה כולם מדברים? בנקודה מסוימת היא אפילו מכנה את הספר "מטופש", בין אם מתוך כעסה על התנהגותו הבלתי הגיונית של מסיה פרדו ובין אם כזה הוא בעיניה באמת. ברור כי כיצירה ספרותית הלילה אינו בעל שום חשיבות עבורה למעט עצם היותו נחוץ חברתית.
מסיה פרדו קורא תיגר על מערכת ההתניות של מוכר־לקוחה כשהוא מסרב לשתף פעולה ממניעים החשובים יותר מרצון המוצמד לו מחיר. מסיה פרדו אינו בהכרח אדם בעל עקרונות אלא דווקא איש מקצוע מיומן ומוכשר: הוא אינו כופה את סדר יומו והשקפותיו על אחרים, על אף שהוא מסרב למכור ללקוחה ספר שאינו מתאים לה זה היום השני ברציפות. "את הספר הזה אני לא מוכר לך. ממני לא תקבלי אותו" הוא אומר – משמע, היא יכולה בהחלט לרכוש אותו בכל מקום אחר, רק לא מידיו שלו.
מסיה פרדו לא מפסיק לאהוב ספר או אוהב אותו פחות רק משום שהוא מסרב למכור אותו – תעיד על כך העדינות שבה הוא נוהג בהלילה (שעה שהוא מחלץ אותו מידי הלקוחה העקשנית) וקביעתו כי "מה שאת קוראת קובע לטווח ארוך יותר מאשר עם מי את מתחתנת".
הספר חשוב כשלעצמו אך חשובים ממנו הקורא והקוראת, עבורם הוא מיועד.
צורת חשיבה כזו עשויה להיתפס כיומרנית ובלתי הגיונית, אך בעידן העכשווי יש מקום לקבל אותה ביתר הבנה: בעולם שבו כוהני בריאות וכושר מתייחסים אל גופם כאל מקדש שאליו אסור להכניס פילים לבנים של קמח, חלב וסוכר, האם לא ניתן לקבל גם את הגישה לפיה המוח או הנפש או שניהם ראויים לאותה התייחסות נקיה, טהורה, מזוקקת?
מסיה פדרו מתעקש למכור ללקוחה את אלגנטיות של קיפוד – אזכור בלתי מקרי לחלוטין: חנות הספרים הקטנה בפריז שואב מאלגנטיות של קיפוד השראה לא מבוטלת ואולי אף מנסה ללכת בדרכו קודם שהוא יוצא לדרך ספרותית עצמאית משל עצמו.
אלגנטיות של קיפוד הוא יצירה מורכבת ורבת פנים הממחישה את הרעיון לפיו ספרות היא־היא הדרך לאפיון אישיות אמיתי. ההבדל התהומי שבין החזות החיצונית של גיבורתו, רנה השוערת, שבמובנים רבים מסיה פדרו הוא גרסתה הגברית, לבין האשה שהיא באמת הוא כמעט בלתי ניתן להכלה. רנה היא ההוכחה (הבדיונית) כי ספרים והקריאה בהם הם הדרך היחידה לראות באמת את העולם.
הטִפלות בה משתמשת רנה כדי להסוות את חייה היא מהות התנהלותה של הלקוחה העשירה והעצובה בחנות הספרים הקטנה בפריז. לקוחה זו היא ייצוג לתפיסה אנושית וחברתית מוטעית – גישה המתעלמת מהפרט ובעיקר מהעוצמות, היכולות והכוחות הייחודיים הטמונים בו, כשהיא מלמדת או מרגילה אותו להשקיע מאמצים להשיג את מה שכולם רוצים במקום את מה שמתאים לו באמת.
הלקוחה התעקשה לרכוש את הלילה לא משום שעניין אותה אלא משום שזה הספר שכ־ו־ל־ם קוראים עכשיו. בכך היא מייצגת את חוסר ההקשבה הבסיסי בתרבות צריכה – צריכה שאינה מבוססת על צורך אלא על ההליכה אחר העדר, היסחפות אחר ההמון.
ספרים לא אמורים להיכנס למשוואה הזו, סממן לאופנתיות ולהשתייכות חברתית, אך הם נופלים אליה בעל כורחם, כמו כל דבר אחד.
עד שזה מגיע למסיה פרדו.
מסיה פרדו מאמין ש"יש ספרים שמתאימים למיליון אנשים. יש ספרים שרק כמה מאות אנשים יכולים לקרוא [… ו]יש ספרים שנכתבו רק למען אדם אחד בלבד."3
מסיבה זו מסיה פרדו מסרב למכור לאדם ספר שאינו מתאים לו. הוא מאמין שספר יכול וצריך לעשות שינוי בחייו של הקורא או הקוראת ולכן חיוני להתאים בין שניהם; הוא מאמין כי הוא עומד בפני "[…] אתגר רציני, לחנוך אנשים (בדרך כלל גברים) שסבלו מתאוות בצע, משימוש מעוות בכוחם ומעבודות משרד סיזיפיות מטופשות לחיים עם ספרים. הוא שאב סיפוק גדול כאשר אחד מהפקידים המעונים האלה, מכונות שיודעת רק להגיד "כן", התפטר ממשרה שגזלה ממנו את שארית עצמאותו. לעיתים קרובות היה מעורב בתהליך השחרור ספר."4
מסיה פרדו מאמין בספרים ואנשים.
הסיבה לכך היא שלמסיה פרדו יש יכולת "מיוחדת" שאחרים לא ניחנו בה: היכולת להקשיב.
"הוא היה מסוגל לגלות בכל שיחה שניהל מה חסר לנשמה. בשפת הגוף הוא קרא במידה לא מבוטלת, דרך התנוחה, התנועה והמחוות, את הרגשות שמעיקים על הגוף. היה לו משהו שאביו כינה "היכולת לראות ולהקשיב מעבר לגלוי".
"אתה מסוגל לראות ולשמוע את מה שמסתתר מעבר להסוואה של האנשים. אתה רואה כל מה שמסתתר מאחורי הפרגוד, מה מדאיג אותם, על מה הם חולמים ומה חסר להם."
לכל אדם יש איזשהו כישרון, וגם "היכולת לראות ולהקשיב מעבר לגלוי" היא כישרון כזה.
הפסיכולוג אריק לנסון, לקוח קבוע שלו, שטיפל במרפאתו בקרבת ארמון האליזה בפקידי ממשלה, הודה בפני פרדו שהוא מקנא בו – "ביכולת הפסיכומטרית שלו לאמוד את הנפש בדייקנות שעולה על הדיוק של פסיכולוגים עם ניסיון של שלושים שנה שסובלים כבר מטנטון מרוב הקשבה." […] הוא היה יכול לדעת מה נחוץ ל־99.99 אחוזים מהאנשים."5
פדרו מבין ספרות ולכן הוא מבין אנשים. ספרות היא אכן חוויה של קריאה והנאה, וזהו חלק חשוב ומהותי מאוד בה, אבל ספרות היא גם פתח להבנה עמוקה יותר של ה"אני" האנושי. מזיהוי זה נולדת ההבנה ומההבנה זו נולד העולם – עולם של עשייה וקיום שמתאפשר כשמישהו מצליח לראות את עצמו באמת, כפי שהוא באמת, הודות למילה הכתובה בספר, הודות לסיפור המכיל אותה.
מסיה פדרו הוא האדם המתווך לאנשים את עצמם דרך הספרים שהוא ממליץ להם לקרוא, שדכן של דמויות ספרותיות ודמויות בשר ודם.
"הספר הוא בו זמנית הרופא והתרופה. הוא מאבחן את המחלה ומציע את הריפוי. צריך לזמן ביחד את הרומנים ואת החוליים המתאימים: ככה אני סוחר בספרים. […] הספרים הם לא רק רופאים. […] הספרים הם כמו בני־האדם, האנשים הם כמו ספרים. אני אומר לך איך אני עובד. אני שואל את עצמי: האם הוא או היא הדמות המרכזית בחייו שלו? מה מניע אותה? ואולי היא רק דמות משנית בסיפור של עצמה? האם היא נמצאת בעיצומו של תהליך קיצוץ הסיפור של עצמה, רק מפני שבעלה או המקצוע שלה או הילדים או עיסוקי המשנה שלה מאיימים לאַכֵּל את הטקסט שלה? […] אני בוחש, אם אפשר לומר, תרופה מאותיות: ספר בישול עם מרשמים שנקראים כמו סיפור משפחתי נהדר לשבת."6
מסייה פדרו לא מחליף את מקומו של הרופא כשהוא רוקח את התרופה המתאימה לכל מטופל, אבל צורת ההסתכלות שלו מציפה דברים שהסתכלות פשטנית ושטחית הייתה מעלימה מזמן. הוא רואה מעבר לעלילה, לעיצוב ולדימויים וכך מאפשר לספרות להיות מה שהיא באמת – פתח לעולם רחב של הבנות, ידע וחוויות.
ספרים וסיפורים אינם שונים בהרבה מסרטים, ציורים, מהופעת תיאטרון, מחול או מוזיקה למעט הבדל מהותי אחד: ספרים מורכבים ממילים.
בעולם שאינו מקדש את ערך המילה, מילים נשחקות משימוש יתר, שימוש שגוי ובעיקר מחוסר תשומת לב, אך המילה הנכונה לאדם הנכון יכולה לעשות את כל ההבדל.
מילה היא ההגדרה היוצקת את התוכן שמסביר את העולם; זה לא רק עניין של תקשורת – זה עניין של עיצוב זהות.
הלקוחה האופנתית אינה רוצה את המילים המתאימות לה – היא רוצה את המילים שמתאימות לכולם, מנסה להיות חלק מהכלל האנושי משום שהתרגלה כבר לא לחשוב, לא לחפש, לא להיות.
לכן, כשהיא מאפשרת למסיה פדרו לעשות את מה שהוא יודע טוב יותר מכל אדם אחר, היא בעצם מאפשרת לספרות ולו להיכנס אליה פנימה ולפתוח לה פתח לעולם חדש ומופלא:
"הלקוחה מהבוקר עמדה בכניסה למטבח. עיניה היו אדומות מבכי, אבל מבטה היה צלול.
"אני מסכימה," היא אמרה. "תן לי את הספרים שיהיו נחמדים אלי. אני מצפצפת על הטיפוסים שאני לא מזיזה להם."
פיו של מקס נותר פעור."7
