חמיטות פימיינטה

חמיטות פימיינטה¹

בשעה שקיבצנו את הבקר ממחנה משולש־אוֹ² בגאיות פריו³, ענף בולט של אפונה מתה⁴ תפס את רגלית אוכף העץ שלי ועיקם את קרסולי בפיתול שריתק אותי למחנה למשך שבוע. ביום השלישי לבטלנותי הכפויה זחלתי החוצה קרוב לעגלת המזון⁵ ונשענתי חסר־אונים מתחת לאש השיחה של ג'דסון אודום⁶, טבח המחנה.

ג'וד היה נואם מטבעו שהגורל, בטעות שכיחה⁷, קיבע אותו במקצוע שבו היה משולל קהל למשך החלק הארי של זמנו. לפיכך הייתי מתת־אלוה במדבר שתיקתו המתמשכת של ג'וד.

לעתים עלו בי געגועים לא חוקיים לאכול משהו שלא יצא תחת הכיתוב "זחל"⁸. היו לי חזיונות על מזווה אמהי, "אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה וּפִּרְאוּת חֲרָטוֹתֶיהָ"⁹ ולכן שאלתי: "ג'וד, תוכל להכין חמיטות?"

ג'וד הניח את אקדח ששת הקנים שלו, עמו התכוון להלום באומצת אנטילופה, ועמד מעלי במה שחשתי שהייתה גישה מבשרת רעות. הוא חיזק אף יותר את התרשמותי שעמידתו הייתה מלאת תרעומת בכך שקיבע בי מבט של חשד קר מעיניו הכחולות בהירות.

"תגיד, אתה," אמר עם כעס אמיתי אם כי לא מופרז, "התכוונת לזה ישר, או שניסית לעבוד עלי? כמה מהבחורים סיפרו לך עלי ועל הקטע של החמיטות?"¹⁰

"לא, ג'וד," אמרתי בכנות, "התכוונתי לזה. נראה לי שהייתי מחליף את הסוס והאוכף שלי בשביל ערמת חמיטות־חמאה זהובות עם קצת המתקה של קנקן פתוח, יבול מובחר של ניו אורלינס¹¹. האם היה סיפור על חמיטות?"

ג'וד נרגע באחת כשראה שלא התעסקתי ברמיזות. הוא הביא כמה שקים מסתוריים ושש קופסאות פח מעגלת המזון והניח אותם בצל עץ התות עליו נשענתי¹². צפיתי בו כשהתחיל לארגן אותם בנינוחות והתיר את קשריהם המרובים.

"לא, לא סיפור," ג'וד אמר בשעה שעבד, "אבל רק גילוי הגיוני במקרה שלי והמתנמנם ורוד העיניים מחוות פרד הבוץ קנדה¹³ והעלמה וויללה לירט¹⁴. לא אכפת לי לספר לך. עבדתי אז בסימון בקר בשביל ביל טומי הזקן¹⁵ על הסן מיגל¹⁶. יום אחד נתפסתי כולי בשאיפות לאכול איזה אוכל משומר שאף פעם לא עשה מו או בה או נאנק או היה במידות של חבילה¹⁷. לכן אני עולה על סוס הבר¹⁸ שלי ודוחף את הרוח לחנות של הדוד אמסלי טלפייר¹⁹ במפגש פימיינטה בנואייסס²⁰.

בסביבות שלוש אחר־הצהרים השלכתי את מתג הרסן²¹ שלי מעל ענף אפונה והלכתי את עשרים היארד הנותרים לחנותו של הדוד אמסלי. הגעתי לדלפק ואמרתי לדוד אמסלי שהסימנים הצביעו על חורבן ייבול הפירות של העולם. בתוך דקה היו לידי שק קרקרים וכף עם ידית ארוכה ופחית פתוחה – אחת של משמשים ואננס ואחת של דובדבנים ושזיפים, והדוד אמסלי קצץ בגרזן את הענפים הצהובים הנדבקים²².
הרגשתי כמו אָדָם לפני מנוסת הבהלה של התפוח וחפרתי את הדורבנות שלי לתוך צד הדלפק ועבדתי עם כף העשרים וארבע אינץ' שלי כשבמקרה הסתכלתי מהחלון לתוך חצר ביתו של הדוד אמסלי, שהייתה קרובה לחנות. הייתה שם נערה עומדת – נערה מיובאת עם תוספות עליה²³ – מפלרטטת עם פטיש קרוקט ומשעשעת את עצמה בצפייה בסגנון התמיכה שלי בתעשיית פחיות הפירות.

החלקתי מהדלפק ושיגרתי דחיפה לדוד אמסלי.
"זו אחייניתי," אומר הוא; "העלמה וויללה לירט, באה מפלשתינה²⁴ לביקור. האם תרצה שאציג אותך?"
"ארץ הקודש," אני אומר לעצמי עם מחשבות שהסתובבו במעגלים כשניסיתי לדחוף 'תם למכלאה. "למה לא? בטח יש מלאכים בארץ ה… מה, תגיד, הדוד אמסלי," אני אומר בקול, "אני אשכיל²⁵ מאוד לפגוש את העלמה לירט."
לכן הדוד אמסלי הוציא אותי אל החצר ונתן זכאות לכל אחד מאיתנו.

מעולם לא הייתי ביישן בנוגע לנשים²⁶. אף פעם לא יכולתי להבין למה גברים מסוימים שיכולים לשבור סוס פרא לפני ארוחת הבוקר ולהתגלח בחושך, נעשים כולם שמאליים ומלאים בזיעה והתנצלויות כשהם רואים גליל בד כותנה כרוך סביב מה ששייך לו. בתוך שמונה דקות אני והעלמה וויללה הרגזנו את כדורי הקרוקט סביב בחביבות כמו בני דודים מקרבה שנייה. היא עקצה אותי²⁷ בנוגע לכמות הפירות המשומרים שאכלתי ואני החזרתי לה, בלי שום בעיה²⁸, בנוגע לאופן שבו גברת מסוימת ששמה חוה התחילה את צרת הפירות באחו העשב החופשי מלכתחילה – 'שם בפלשתינה, לא ככה?' אני אומר, בקלות ובטפיחה, כמו ליפוף חבל סביב בן שנה²⁹.

ככה רכשתי ידידות לקרבתה של העלמה וויללה לירט והנטייה התארכה ככל שהזמן חלף. היא עצרה במעבר פימיינטה בשביל בריאותה, שהייתה טובה מאוד, ובשביל האקלים, שהיו בארבעים אחוזים חמים יותר מאשר בפלשתינה. רכבתי לראות אותה אחת לשבוע למשך תקופה ואז הבנתי שאם אכפיל את מספר הטיולים אראה אותה לעתים כפולות אפילו יותר. שבוע אחד הגנבתי טיול שלישי ואז החמיטות והמתנמנם ורוד העיניים פרצו למשחק³⁰. באותו ערב, כשישבתי ליד הדלפק עם אפרסק ושני גלעיני שזיפי־בר בפי, שאלתי את הדוד אמסלי איך הייתה העלמה וויללה.

"מה," אומר הדוד אמסלי, 'היא יצאה לרכוב עם ג'קסון בירד³¹, איש הכבשים מחוות פרד הבוץ קנדה.³²"

בלעתי את גרעין האפרסק ואת שני גלעיני שזיפי־בר. ניחשתי שמישהו החזיק את הדלפק במושכות בזמן שירדתי; ואז הלכתי ישר קדימה עד שנתקלתי באפונה אליה נקשר סוס הרואן³³ שלי.
"היא יצאה לרכוב," לחשתי לאוזנו של סוס הפרא שלי, "עם ציפור האבן³⁴ ג'ק, הפרד השכור מחוות כבשי האדם בקנדה. הבנת את זה, עור ישן ודילוגים³⁵?"
סוס הפרא שלי בכה, בדרכו. הוא גדל כסוס בקר ולא היה לו אכפת ממתנמנמים.

חזרתי ואמרתי לדוד אמסלי: "האם אמרת איש כבשים?"
"אמרתי איש כבשים," אומר הדוד אמסלי שוב. "וודאי שמעת סיפורים על ג'קסון בירד. יש לו שמונה חלקות מרעה וארבע מאות ראשים של כבשי מרינו³⁶ מהסוג המשובח ביותר מדרום לחוג הארקטי."

יצאתי החוצה והתיישבתי על האדמה בצל החנות ונשענתי כנגד צבר מצוי. סיננתי חול לתוך מגפי עם ידיים לא חושבות בשעה שדיברתי אל עצמי מעט³⁷ על הציפור הזו עם נוצות הג'קסון בשמה. מעולם לא האמנתי שכדאי לפגוע באנשי הכבשים. ראיתי אחד, יום אחד, קורא דקדוק לטיני על גב סוס ומעולם לא נגעתי בו! הם מעולם לא הרגיזו אותי כמו שהם עשו למרבית אנשי הבקר. אתה לא תלך לעבודה עכשיו ותפגע ותשחית את פניהם של מתנמנמים, שאוכלים על שולחנות ונועלים נעלים קטנות ומדברים איתך על נושאים, נכון? תמיד נתת ל'ם לעבור, בדיוק כפי שתיתן לארנב³⁸; עם מילה מנומסת וניחוש על מזג האוויר אבל לא עוצר להחליף מימיות. אף פעם לא חשבתי שכדאי להיות עוין עם מתנמנם. ובגלל שהייתי רך ונתתי ל'ם לחיות, הנה היה אחד שהולך לרכוב עם העלמה וויללה לירט!

אחרי שעה בשמש הם חזרו דוהרים ועצרו בשער של הדוד אמסלי. איש הכבשים עזר לה לרדת והם עמדו במשך זמן מה, משליכים זה לזה משפטים שנונים ועליזים. ואז הג'קסון הנוצתי הזה עולה על האוכף שלו ומרים את הכובע הקטן שלו שנראה כמו סיר בישול ורוכב משם בכיוון של חוות בשר הכבש שלו. בזמן הזה הוצאתי את החול מהמגפיים שלי ושחררתי את עצמי מהצבר המצוי; ובזמן שהוא מגיע חצי מייל מחוץ לפימיינטה, הייתי לידו על סוס הפרא שלי.

אמרתי שהמתנמנם הזה היה ורוד עיניים, אבל הוא לא היה. סידורי הראייה שלו היו אפורים מספיק אבל העפעפיים שלו היו ורודים והשיער שלו היה צהוב־אדמדם וזה נתן לך רעיון. איש כבשים? הוא לא היה יותר מאיש שֵׂיִים³⁹, בכל מקרה – דבר קטן עם הצוואר שלו מעורב בממחטת משי ונעלים שקשורות בקשרי לולאה⁴⁰.

"אחר־צהרים!" אני אומר לו⁴¹. "אתה רוכב עכשיו עם פרש שבדרך כלל מכונה ג'דסון מעבר־לכל־ספק⁴², בגלל הדרך שבה אני יורה. כשאני רוצה שזר יכיר אותי אני תמיד מציג את עצמי לפני השליפה, בגלל שאף פעם לא אהבתי ללחוץ ידיים עם רוחות רפאים."

"הא," אומר הוא, בדיוק ככה – "הא, אני שמח להכיר אותך, מר ג'דסון. אני ג'קסון בירד, מחוות פרד הבוץ קנדה."

בדיוק אז ראתה אחת מעיניי קוקייה רצנית⁴³ מדלגת במורד הגבעה עם טרנטולה צעירה במקורה והעין האחרת הבחינה בנץ אדום־זנב⁴⁴ יושב על ענף מת של בוקיצה מימית⁴⁵. פוצצתי אותם אחד אחרי השני עם הארבעים וחמש שלי, רק כדי להראות לו.

"שתיים מתוך שלוש," אומר אני. "נראה שציפורים פשוט מושכות את האש שלי באופן טבעי בכל מקום שאני הולך."

"ירייה טובה," אומר איש הכבשים ללא התרגשות. "אבל אתה לא מפספס לפעמים את הירייה השלישית? גשם מעודן וטוב שהיה בשבוע שעבר לדשא הצעיר⁴⁶, מר ג'דסון?" אומר הוא.

"וילי⁴⁷," אומר אני, רוכב קרוב לסוס הרכיבה שלו⁴⁸, "ההורים המאוהבים שלך אולי גינו אותך כשנתנו לך את השם ג'קסון, אבל בוודאי השרת נוצות לכדי וילי מצייץ⁴⁹ – בוא ונשיל את הניתוח הזה של גשם ויסודות טבע וניגש ישר לשיחה שנמצאת מחוץ לאוצר המילים של תוכיים. יש לך הרגל רע לצאת לרכב עם גבירות צעירות אל הפימיינטה. הכרתי ציפורים," אומר אני, "שהוגשו על לחם קלוי עבור פחות מכך. העלמה וויללה," אומר אני, "לא רוצה אף פעם שום קן עשוי מצמר כבשים מציפור שיר⁵⁰ של ענף ג'קסונין במדע הצפרות⁵¹. עכשיו, אתה הולך לוותר או שאתה רוצה לדהור נגד הנספח מעבר־לכל־ספק לשם שלי, שטוב מספיק לשני מקפים ולפחות למערכת אחת של טקס קבורה?"

ג'קסון בירד האדים קצת ואז צחק.

"מה, מר ג'דסון," אומר הוא, "קיבלת את הרושם הלא נכון. ביקרתי את העלמה לירט מספר פעמים אבל לא למטרה שאתה מדמיין. הכוונה שלי היא גסטרונומית לחלוטין."

שלחתי יד אל אקדחי.

"כל זאב ערבות," אומר אני, "שיתרברב בחוסר כבוד…"

"חכה רגע," אומר הציפור הזה, "עד שאסביר. מה אעשה עם רעייה? אם היית רואה פעם את החווה הזו שלי! אני עושה את הבישולים והתיקונים בעצמי. אכילה – זו כל ההנאה שאני מקבל מרעיית כבשים. מר ג'דסון, האם אי־פעם טעמת את החמיטות שהעלמה לירט מכינה?"

"אני? לא," אמרתי לו. "אף פעם לא יוּדַּעְתִּי שהיו לה תמרונים קולינריים."

"הן זהובות כשמש," אומר הוא, "חומות מדבש מלהבותיו העילאיות של אפיקורוס⁵². הייתי נותן שנתיים מחיי כדי לקבל את המתכון להכנת אותן חמיטות. זו הסיבה שהלכתי לראות את העלמה לירט," אומר ג'קסון בירד, "אבל לא הצלחתי להשיג אותו ממנה. זה מתכון ישן שנמצא במשפחה במשך שבעים וחמש שנים. הם מעבירים אותו הלאה מדור אחד לשני, אבל הם לא נותנים אותו לזרים. לו הייתי יכול להשיג את המתכון הזה, כך שהייתי יכול להכין את החמיטות האלה בעצמי בחווה שלי, הייתי אדם מאושר," אומר בירד.

"אתה בטוח," אני אומר לו, "שזו לא היד שמערבבת ת'חמיטות שמעניינת אותך?"

"בטוח," אומר ג'קסון. "העלמה לירט היא בחורה נחמדה מאוד, אבל אני יכול להבטיח לך שהכוונות שלי לא מרחיקות יותר מהגסטרו…" אבל הוא ראה את היד שלי יורדת לנרתיק האקדח שלי ושינה את הדימוי – "מאשר לתשוקה להפיק עותק של מתכון החמיטות," הוא מסיים.

"אתה לא כזה איש רע קטן," אומר אני, מנסה להיות הגון. "אני חשבתי להפוך כמה מהכבשים שלך ליתומות, אבל אני אתן לך להתעופף הלאה הפעם. אבל אתה תיצמד לחמיטות," אומר אני, "קרוב כמו האמצעית לערמה; ואל תלך ותערבב בטעות רגשות עם סירופ, או שתהיה שירה בחווה שלך, ואתה לא תשמע אותה."

"כדי לשכנע אותך שאני כן," אומר איש הכבשים, "אבקש ממך לעזור לי. היות והעלמה לירט ואתה חברים קרובים, אולי היא תהיה מוכנה לעשות בשבילך מה שהיא לא מוכנה לעשות בשבילי. אם תשיג לי את העותק של מתכון החמיטות הזה, אני נותן לך את המילה שלי שלעולם לא אבקר אותה שוב."

"זה הוגן," אני אומר, ואני לוחץ ידיים עם ג'קסון בירד. "אני אשיג לך את זה אם אוכל, ושמח לעשות טובה." ואז הוא פנה לכיוון האגס השטוח הגדול על הפידורה⁵³, בכיוון חוות פרד הבוץ; ואני כיוונתי לכיוון צפון־מערב בשביל החווה של ביל טומי הזקן.

זה היה חמישה ימים לאחר מכן שהייתה לי שוב הזדמנות לרכוב לפימיינטה. העלמה וויללה ואני העברנו ערב משביע רצון אצל הדוד אמסלי. היא שרה קצת והרגיזה את הפסנתר קצת הרבה עם ציטטות מאופרות. אני נתתי חיקויים של נחש פעמונים וסיפרתי לה על הדרך החדשה של שייקי מק'פי⁵⁴ לפשוט את עור הפרות ותיארתי את הטיול שעשיתי פעם לסנט לואיס. הסתדרנו יפה, אחד בכיוון של השני. חשבתי, אם אפשר לשכנע עכשיו את ג'קסון בירד להגר, אני מנצח⁵⁵. אני נזכר בהבטחה שלו על מתכון החמיטות ואני חושב שאני אשכנע את זה מהעלמה לירט ואתן לו אותו; ואז אם אני תופס את בירדי מחוץ לחוות פרד הבוץ, אני אגרום לו לקפוץ על ענף⁵⁶. לכן, בסביבות השעה עשר, אני לובש חיוך מפתה ואומר לעלמה לירט: "עכשיו, אם יש משהו שאני אוהב יותר ממראה של פר אדום צעיר או דשא ירוק זה הטעם של חמיטה חמה טובה מרוחה בדִּבְשָׁה מבקתת סוכר⁵⁷."

העלמה וויללה נותנת קפיצה קטנה על הדום הפסנתר, ומסתכלת בי בסקרנות.

"כן," אומרת היא, "הן מאוד נחמדות. מה אמרת שהיה השם של הרחוב בסנט לואיס, אדון אודום, שבו איבדת את כובעך?"

"שדרת חמיטה," אומר אני בקריצה, כדי להראות לה שעליתי על המתכון המשפחתי, ושאי אפשר להרחיק אותי מהנושא⁵⁸. "נו בואי⁵⁹, העלמה וויללה," אני אומר, "בואי נשמע איך את מכינה 'תן. חמיטות פשוט מסתובבות⁶⁰ לי בראש כמו גלגלי כרכרה. תתחילי את זה עכשיו – חצי קילו קמח, שמונה תריסר ביצים וכן הלאה. איך הולך קטלוג הבוחרים?⁶¹"

"סלח לי לרגע, בבקשה," אומרת העלמה וויללה, והיא נועצת בי סוג של מבט צדדי ומחליקה מעל ההדום. היא מדדה אל החדר השני ומיד מגיע הדוד אמסלי בחולצה ללא מקטורן⁶² עם כד מים. הוא פונה כדי לקחת כוס מהשולחן ואני רואה ארבעים וחמישה בכיס הירך שלו. "כורה חורים נהדר!"⁶³ חושב אני, "אבל יש כאן משפחה שחושבת שצריך להגן עם נשק חם על ערמת מתכוני בישול. הכרתי יחידות שלא היו עושות כל־כך הרבה בשביל סכסוך בין משפחות.

"שתה את זה," אומר הדוד אמסלי, מושיט לי את כוס המים. "רכבת רחוק מדי היום, ג'וד, וגרמת לעצמך יותר מדי להתרגש. נסה לחשוב על משהו אחר עכשיו."

"האם אתה יודע איך להכין את החמיטות ההן, הדוד אמסלי?" שאלתי.

"ובכן, אני לא מיודע באנטומיה שלהן כאנשים מסוימים," אומר הדוד אמסלי, "אבל אני סבור שאתה לוקח נפת גבס⁶⁴ וקצת בצק וסודה לשתייה וקמח תירס ומערבב 'תם עם ביצים וחלב־חמאה כרגיל. האם ביל הזקן הולך שוב לשלוח בשר בקר לקנזס סיטי באביב הזה, ג'וד?"

זה היה כל מפרט החמיטות שיכולתי להשיג באותו ערב. לא התפלאתי שג'קסון בירד חשב שזו הייתה עבודה קשה. לכן עזבתי את הנושא ודיברתי עם הדוד אמסלי למשך זמן על מחלת בקר⁶⁵ וציקלונים. ואז העלמה וויללה באה ואמרה "לילה טוב" ואני הלמתי ברוח⁶⁶ לכיוון החווה.

בערך שבוע לאחר מכן פגשתי את ג'קסון בירד רוכב מפימיינטה כשאני רכבתי לשם ועצרנו על הדרך למשך כמה הערות חסרות ערך.

"השגת כבר את חשבון הפרטים לחמיטות ההן⁶⁷?" שאלתי אותו.

"ובכן, לא," אומר ג'קסון. "לא נראה שאני מצליח להשיג את זה. האם ניסית?"

"ניסיתי," אומר אני, "וזה היה כמו לנסות להוציא נובחנית⁶⁸ מהחור שלה עם קליפת בוטנים. מתכון החמיטות הזה חייב להיות משהו מדהים⁶⁹, לפי האופן שהם שומרים עליו."

"אני בהחלט מוכן לוותר על זה," אומר ג'קסון, כה מיואש בדיבורו שריחמתי עליו; "אבל באמת רציתי לדעת איך להכין את החמיטות ההן כדי לאכול אותן בחווה הבודדה שלי," אומר הוא. "אני שוכב ער בלילות חושב כמה טובות הן."

"תמשיך לנסות להשיג אותו" אני אומר לו, "ואני אעשה אותו הדבר. אחד מאיתנו חייב להשחיל חבל על הקרניים שלו בקרוב⁷⁰. טוב, להתראות ג'קסי."

אתה רואה, בזמן הזה היינו כבר במצב של שלום מוחלט. כשראיתי שהוא לא היה אחרי העלמה וויללה, הייתה לי התבוננות סבלנית יותר על המתנמנם עם השיער הצהוב־אדמדם.

כדי לתמוך בשאיפות התיאבון שלו המשכתי לנסות להשיג את המתכון מהעלמה וויללה. אבל בכל פעם שהייתי אומר "חמיטות" העיניים שלה היו הופכות מעורפלות ומרוחקות והיא הייתה מנסה לשנות את הנושא. אם התעקשתי⁷¹ היא הייתה מחליקה החוצה ומתקבצת אצל הדוד אמסלי עם כד המים שלו ותותח המרגמה⁷² בכיס הירך. יום אחד דילגתי אל החנות עם חבורה יפה של לואיזה כחולה⁷³ שחתכתי מעדר פרחי בר בערבת הכלב המורעל⁷⁴.

הדוד אמסלי הסתכל על'הם עם עין אחת סגורה ואומר: "לא שמעת את החדשות?"

"אספו את הבקר?"⁷⁵ אני שואל.

"וויללה וג'קסון בירד נישאו בפלשתינה אתמול," אומר הוא. " בדיוק הבוקר קיבלתי מכתב."

הפלתי את הפרחים ההם בחבית קרקרים ונתתי לחדשות לדגדג את אוזניי ולמטה במורד כיס השרוול השמאלי העליון שלי עד שהן הגיעו לרגלי.

"אכפת לך להגיד את זה שוב, פעם נוספת, הדוד אמסלי?" אומר אני. "אולי השמיעה שלי התקלקלה, ואתה רק אמרת שעֶגלות מובחרות היו 4.80 על פרסה או משהו בסגנון."

"נישאו אתמול," אומר הדוד אמסלי, "ויצאו לוייקו⁷⁶ ולמפלי הניאגרה בטיול נישואין. מה, לא ראית אף אחד מהסימנים כל הזמן? ג'קסון בירד חיזר אחרי וויללה מאז היום שבו לקח אותה לרכוב."

"אז," אומר אני במעין צעקה, "מה הייתה כל הקשקשת⁷⁷ שהוא נותן לי על חמיטות? תסביר לי את זה."

כשאמרתי 'חמיטות' הדוד אמסלי עשה מעין תנועת התחמקות וצעד אחורה.

"מישהו מסר לי חמיטות מתחתית הערמה,⁷⁸" אני אומר, "ואני אגלה במה העניין. אני מאמין שאתה יודע. דבר," אומר אני, "או שנערבב תערובת בלילה⁷⁹ ממש כאן."

החלקתי לאורך הדלפק אחרי הדוד אמסלי. הוא שלח יד לאקדחו, אבל זה האחרון היה במגירה והוא פספס אותו בשני אינץ'. תפסתי אותו בחזית החולצה שלו ודחפתי אותו לפינה.

"דבר חמיטות," אומר אני, "או שתהפוך לאחת. האם העלמה וויללה מכינה 'תן?"

"היא מעולם לא הכינה אחת בחייה ואני מעולם לא ראיתי אחת," אומר הדוד אמסלי בפייסנות. "הירגע עכשיו ג'וד, הירגע. התרגשת והפצע הזה בראשך מזהם את חוש הבינה שלך. נסה לא לחשוב על חמיטות."

"הדוד אמסלי," אומר אני, "אני לא פצוע בראש מלבד כל מה שנוגע לחושים ההכרתיים הטבעיים שהצטמצמו⁸⁰. ג'קסון בירד אמר לי שהוא פונה לעלמה וויללה במטרה לגלות את השיטה שלה לייצר חמיטות, והוא ביקש ממני לעזור לו להשיג את שטר המטען⁸¹ של המרכיבים. עשיתי את זה והתוצאות הן כפי שאתה רואה. האם כוסתי בדשא⁸² על ידי מנמנם ורוד עיניים, או מה?"

"הרפה את אחיזתך מחולצתי," אומר הדוד אמסלי, "ואומר לך. כן, נראה שג'קסון בירד הלך והונה אותך קצת. ביום לאחר שהלך לרכב עם וויללה הוא חזר ואמר לי ולה להיזהר ממך בכל פעם שתתחיל לדבר על חמיטות. הוא אמר שהיית פעם במחנה שבו הכינו חמיטות, ואחד מהבחורים חתך אותך בראש עם מחבת טיגון. ג'קסון אמר שבכל עת שהתרגזת או התרגשת הפצע מכאיב לך והופך אותך לסוג של משוגע ואתה נהיה מטורף בנוגע לחמיטות. הוא אמר לנו רק להוריד אותך מהנושא ולהרגיע אותך ואז לא תהיה מסוכן. לכן, אני ו-וויללה עשינו איתך את המיטב שידענו לעשות. ובכן, ובכן," אומר הדוד אמסלי, "הג'קסון בירד הזה הוא טיפוס שמתנמנם לעתים רחוקות."

במהלך התקדמות סיפורו של ג'וד הוא שילב באיטיות אך במיומנות מנות מתוך תוכן שקיו ופחיותיו. לקראת סיומו הוא הניח לפני את המוצר הסופי – צמד חמיטות חמות־לוהטות⁸³ בעלות גוון עשיר על צלחת בדיל. ממצבור סודי הוא הביא גם גוש חמאה משובחת ובקבוק סירופ זהוב.

"לפני כמה זמן התרחשו הדברים האלה?" שאלתי אותו.

"שלוש שנים," אמר ג'וד. "הם גרים כעת בחוות פרד הבוץ. אבל לא ראיתי אף 'חד מהם מאז. הם אומרים שג'קסון בירד שיפץ יפה את החווה שלו עם כיסאות נדנדה ו-ווילונות לחלונות כל הזמן שהוא תלה אותי על עץ החמיטות⁸⁴. הו, התגברתי על זה אחרי כמה זמן. אבל הבחורים המשיכו לחגוג עם הבדיחות."⁸⁵

"האם הכנת את העוגות האלה לפי המתכון המפורסם?" שאלתי.

"לא אמרתי לך שלא היה שום מתכון?" אומר ג'וד. "הבחורים צרחו חמיטות עד שקיבלו רעב־חמיטות וגזרתי את המתכון הזה מעיתון. איזה טעם יש למשאית הזו?"⁸⁶

"הן טעימות להפליא," השבתי. "למה שלא תטעם גם קצת, ג'וד?"

הייתי בטוח ששמעתי אנחה.

"אני?" אמר ג'וד. "אני אף פעם לא אוכל 'תן."