חוק וסדר
חוק וסדר1
מצאתי את עצמי בטקסס לאחרונה, מבקר נופים2 ומקומות ישנים. עצרתי למשך שבוע בחוות כבשים שבה טיילתי לפני שנים רבות. וכדרך שעושים כל המבקרים, צללתי במרץ לתוך העבודה הנוכחית, שהייתה טבילת כבשים3. עכשיו, תהליך זה כה שונה מטבילה נוצרית אנושית4 עד שהוא ראוי למילה משל עצמו. קדרת ברזל עצומה עם מחצית מלהבות אברנוס5 תחתיה, מלאה חלקית במים שעד מהרה רותחים בזעם. לתוך כל זה מושלכים בורית מרוכזת6, לימונית וגופרית, אשר רשאיות להתבשל ולהעלות אדים עד שנזיד המכשפות7 חזק דיו לחרוך את זרועה של פלדינו8 עצמה.
לאחר מכן מעורבבת החליטה המרוכזת הזאת במיכל ארוך ועמוק עם גלונים מעוקבים של מים חמים, והכבשים נתפסות ברגליהן האחוריות ומושלכות אל תוך התרכובת. לאחר שהוטבלו ביסודיות באמצעות מוט מפוצל בידי האדונים שהוקצו למטרה זו, הן מורשות לטפס בידיהן ורגליהן במעלה שיפוע אל תוך מכלאה ולהתייבש או למות, בהתאם להכרעת מצבן הגופני. אם אי־פעם תפסתם כבש בן שנתיים, חזק ובריא, ברגליו האחוריות והרגשתם 750 וולט של בעיטות שביכולתו לשגר דרך זרועותיכם שבע־עשרה פעם לפני שתוכלו להשליך אותו אל המיכל, אתם תקוו, כמובן, שהוא עשוי למות במקום להתייבש9.
אך זאת רק כדי להסביר מדוע באד אוקלי10 ואני מתחנו את עצמנו בשמחה על הגדה של השלולית11 הקרובה לאחר הטבילה, שמחים על התשישות המבורכת והקשר הטהור עם האדמה לאחר עמלנו מענה השרירים. העדר היה קטן, וסיימנו בשלוש אחר הצהריים, לכן באד הביא מהתרמיל12 שעל קרן האוכף13 שלו קפה וקנקן ונתח לחם גדול וכמה קותלי חזיר בצד. אדון מיילס14, בעל החווה וחברי הוותיק, עזב ברכיבה את החווה עם כוח העובדים15 המקסיקנים שלו.
בעוד קותלי החזיר רחשו על המחבת באופן משביע רצון, נשמע מאחורינו קול פרסות סוסים. אקדח ששה הכדורים של באד16 נח בנדן שלו במרחק עשרה רגל מידו. הוא לא הקדיש לרוכב המתקרב ולו את תשומת הלב הקלה ביותר. גישתו של חוואי טקסני הייתה כה שונה מהמנהג העתיק שהשתוממתי. ללא מחשבה פניתי לבחון את האויב האפשרי שסיכן אותנו בעורף. ראיתי רוכב לבוש שחור, שיכול היה להיות עורך דין או כומר או קברן, דוהר בשלווה לאורך מסלולו של נחל אכזב.
באד הבחין בתנועתי הזהירה וחייך בעוקצנות ובצער:
"נעדרת זמן רב מדי," אומר הוא. "אתה לא צריך יותר להסתובב כשמישהו שועט מאחוריך במדינה הזאת, אלא אם כן משהו מכה בך מאחור; ואפילו אז סביר להניח שזה רק אוגדן של חוברות או עצומה לחתימה נגד הנאמנויות. מעולם לא הסתכלתי בגבר הזה שרכב בסמוך; אבל אני אתערב על רבע גלון של טבילת כבשים שהוא סוג של בן צבוע כפול של רובה פקקים שאוסף קולות אסורים."17
"הזמנים השתנו, באד," אמרתי ברוב־רושם18. "חוק וסדר הם הכלל בדרום ובדרום־מערב."
קיבלתי ברק קר מעיניו הכחולות־חיוורות של באד.
"לא שאני…" התחלתי במהירות.
"כמובן שאינך," אמר באד בחמימות. "אתה יודע טוב יותר. חיית כאן קודם. חוק וסדר, אתה אומר? היה לנו א'תם כאן עשרים שנה קודם לכן. היו לנו רק שניים או שלושה חוקים, כגון נגד רצח לפני עדים, ולהיתפס בגניבת סוסים, ולהצביע לכרטיס הרפובליקני. אבל איך זה עכשיו? כל מה שאנחנו מקבלים זה סדרים והוראות19, והחוקים יוצאים מהמדינה. המחוקקים האלה יושבים שם באוסטין ולא עושים שום דבר מלבד לחוקק חוקים נגד נפט20 וספרי לימוד שנכנסים למדינה. אני חושב שהם מפחדים21 שכמה אנשים ילכו הביתה ערב אחד אחרי העבודה וידלקו22 וישיגו השכלה וילכו לעבודה ויחוקקו חוקים כדי לבטל את החוקים לעיל. חוק היה חוק, וסדר היה סדר."
"אבל…" התחלתי.
"התכוונתי," המשיך באד, "בזמן שהקפה הזה רותח, לתאר לך מקרה של חוק וסדר אמיתי שידעתי עליו פעם בזמנים שבהם פרשיות הוכרעו23 מול לוע של אקדח תופי עם בית מחסנית של שישה כדורים במקום בבית המשפט העליון24. שמעת על בן קירקמן25 הזקן, מלך הבקר? החווה שלו השתרעה מנואייסס לריו גראנדה26 בימים ההם, כפי שאתה יודע, היו רוזני בקר ומלכי בקר. ההבדל היה זה: כשבוקר הלך לסן אנטוניו27 והביא בירה עבור כתבי העיתון ורק נתן להם את מספר הבקר שהיה באמת בבעלותו, הם דיווחו עליו כרוזן28. כשהוא הביא ל'ם יין שמפניה והוסיף את כמות הבקר שגנב, הם קראו לו מלך.
לוק סאמרס29 היה אחד ממנהלי החווה שלו. ולחוות המלך מגיעה יום אחד חבורה של אותם אנשים מזרחיים מניו יורק או קנזס סיטי או משהו בקרבת מקום. לוק הוקצה עם יחידה לרכב א'תם ולראות שנחשי הפעמונים קיבלו אזהרה הוגנת מספיק כשהם הגיעו והבריחו את הצבי מדרכם30. בקרב החבורה הייתה נערה שחורת עיניים שנעלה נעליים במידה שתיים. זה כל מה ששמתי לב בנוגע אליה. אבל לוק בוודאי ראה יותר, שכן הוא נשא אותה לאישה יום אחד לפני שהקבאלארד31 התחילו לחזור ועבר לקנדה הירוקה32 והקים חווה משלו. אני מדלג על החומר הרגשני בכוונה, בגלל שמעולם לא ראיתי או רציתי לראות משהו מכל זה. ולוק לוקח אותי איתו בגלל שהיינו חברים ותיקים וטיפלתי בבקר באופן שהתאים לו33.
אני מדלג הרבה על מה שקרה אחר כך, בגלל שאף פעם לא ראיתי או רציתי לראות שום דבר מזה – אבל שלוש שנים לאחר מכן היה ילד שמעד ובכה בגלריות וברחבות בחווה של לוק. מעולם לא היה לי כל שימוש בילדים; אבל נראה שלהם היה. ואני מדלג על הרבה ממה שקרה אחר כך עד שיום אחד מתוך החווה מסיעים במוניות ובכרכרות34 הרבה מחבריה של הגברת סאמרס מהמזרח – אחות או משהו כזה ושניים או שלושה גברים. אחד נראה כמו דוד של מישהו; ואחד נראה כמו שום דבר; ולאחר היו מכנסיים עם כיווצים והוא דיבר בנימה של קול35. מעולם לא אהבתי אדם שדיבר בנימה של קול.
אני מדלג הרבה על מה שקרה אחר כך; אבל אחר צוהרים אחד כשאני רוכב36 אל בית החווה לקבל כמה הוראות בנוגע לעדר בקר שהיה צריך להישלח, אני שומע משהו כמו ירייה של אקדח צעצוע. אני מחכה בסֹרֶג העגינה37, לא רוצה להפריע בעניינים פרטים. תוך זמן קצר לוק יוצא החוצה ונותן כמה הוראות לכמה מהידיים המקסיקנים שלו, והם הולכים וקושרים כמה כלי רכב שונים; ועד מהרה החוצה יוצאת אחת מהאחיות או משהו כזה וכמה משניים או שלושת הגברים. אבל שניים מהשניים או משלושת הגברים נושאים ביני'ם את האיש המכווץ שדיבר בנימה של קול, ומשכיבים אותו על אחת מהעגלות. וייתכן שכולם היו נראים כאילו שהם מתרחקים לדרכם38.
"באד," לוק אומר לי, "אני רוצה שאתה תסדר קצת ותעלה לסן אנטוניו איתי."
"תן לי להרכיב את הדורבנים המקסיקנים שלי," אומר אני, "ואני המלווה שלך".
נראה שאחת מהאחיות או משהו כזה נשארת בחווה עם הגברת סאמרס והילד. אנחנו רוכבים לחורשת האלונים39 ותופסים את האינטרנשיונל40 ומגיעים לסן אנטוניו בבוקר. לאחר ארוחת הבוקר לוק מנווט אותי הישר למשרד של עורך דין. הם נכנסים לחדר ומדברים ואז יוצאים החוצה.
"הו, לא תהיה שום בעיה, מר סאמרס," אומר עורך הדין. "אני איידע את השופט סימונס41 עם העובדות היום; והעניין יסתיים במהירות ככל האפשר. החוק והסדר שולטים במדינה הזו במהירות ובביטחון כמו כל דבר בארץ"42.
"אני אחכה לפסק הדין אם זה לא ייקח יותר מחצי שעה," אומר לוק.
"די, די," אומר האיש העורך דין. "החוק חייב להיעשות בקצב שלו. תחזור מחרתיים בתשע וחצי".
בזמן הזה אני ולוק מופיעים, ועורך הדין מושיט לו מסמך מקופל. ולוק כותב לו המחאה. על המדרכה לוק מושיט לי את הנייר ומניח עליו אצבע בגודל מנעול דלת ואומר: "פסק דין של גט מו-ח-לט ומש-מו-רת על הילד".
"נדלג הרבה על מה שקרה ושעליו איני יודע דבר," אומר אני, "זה נראה לי כמו פרידה43. האם האיש העורך הדין לא היה יכול לגרום לזה לעבוד בשבילך44?"
"באד," אומר הוא, בסגנון נעלב, "הילד הזה הוא הדבר היחיד שיש לי לחיות למענו. היא יכולה ללכת; אבל הילד הוא שלי! – חשוב על זה – יש לי מש-מו-רת על הילד".
"בסדר גמור," אומר אני. "אם זה החוק, בוא ננהג לפי זה. אבל אני חושב," אומר אני, "שהשופט סימונס היה יכול להפגין חנינה מופתית, או מה שזה לא יהיה המינוח החוקי, במקרה שלנו".
אתם רואים, לא הודחתי הרבה לתוך הרצון שיהיו ילדים בחווה, להוציא את הסוג שמאכילים את עצמם ומוכרים הרבה על הפרסות כשהם מתבגרים45. אבל לוק היה תקוע עם אותו סוג של טיפשות הורית שמעולם לא הייתי יכול להבין. כל הדרך ברכיבה חזרה לחווה, הוא הוסיף למשוך את פסק הדין הזה מתוך כיסו ולהניח את אצבעו על גבו ולהקריא לי את הסיכום והתוכן שלו.
"מש-מו-רת על הילד, באד," אומר הוא. "אל תשכח את זה – מש-מו-רת על הילד". אבל כאשר הגענו לחווה מצאנו את פסק הדין שלנו מבית המשפט מבוטל בגין העדר ראיות והוחזקנו במעצר בהמתנה למשפט46. הגברת סאמרס והילד נעלמו47. הם אומרים לנו ששעה לפני שאני48 ולוק התחלנו לחזור לסן אנטוניו היא חיברה צוות ונמלטה לתחנה הקרובה ביותר עם המטענים שלה והצעיר.
לוק מוציא את פסק הדין שלו פעם נוספת ומקריא את שכרו49.
"זה לא אפשרי, באד," אומר הוא, "שזה יקרה. זה בניגוד לחוק ולסדר. זה כתוב כאן, ברור כשמש – "מש-מו-רת על הילד"".
"זה מה שאתה יכול לכנות נטייה אנושית," אומר אני, "כלפי ניפוץ של שניהם – מבלי להזכיר את הילד"50.
"השופט סימונס," ממשיך לוק, "הוא נציג תאגידי של החוק. היא לא יכולה לקחת את הילד. הוא שייך לי על פי חוק שהועבר ואושר על ידי מדינת טקסס".
"והוא הוסר מתחום השיפוט של צו בית המשפט הארצי51," אומר אני, "על ידי התקנות המסתוריות של העדפה נשית. הבה נשבח את האל ונכיר תודה עבור אי־אלו חסדים קטנים…" אני מתחיל; אבל אני רואה שלוק לא מקשיב לי. עייף ככל שהיה, הוא מזמין סוס רענן ומתחיל לרכוב חזרה לתחנה. הוא חוזר שבועיים לאחר מכן, לא אומר הרבה.
"אנחנו לא יכולים לעלות על נתיב העקבות," אומר הוא; "אבל הברקנו את כל ההודעות שהקווים היו יכולים לשאת והשגנו את פקחי העיר האלה שקוראים להם בלשים שיעמדו בתצפית. בינתיים באד," אומר הוא, "נאסוף את הפרות האלה בברוש קרייק52 ונחכה לחוק שיפעל את פעולתו".
ולאחר מכן מעולם לא רמזנו שום רמיזות, כפי שניתן לומר.
נדלג הרבה על מה שקרה בשתיים־עשר השנים אחר כך. לוק התמנה לשריף במחוז מוג'דה53. הוא מינה אותי לסגן השריף54. עכשיו, אל תכניס לראשך שום התגלויות שגויות של סגן שריף שעושה חישובים בספר או מרסק אותיות במכבש מיץ תפוחים55. בימים ההם העבודה שלו הייתה לשמור על החלונות האחוריים כך שאף אחד לא ירה בשריף מאחור בזמן שהוא מוסיף את מספר המילין בשולחן שלו מלפנים. ובימים ההם היו לי כישורים לעבודה. והיה חוק וסדר במחוז מוג'דה, וספרי לימוד ואת כל הוויסקי שרצית, והממשלה בנתה את ספינות הקרב שלה במקום לגבות חמישה סנט מילדי בית ספר כדי לעשות את זה בעזרתם. וכפי שאני אומר, היה חוק וסדר במקום חקיקת חוקים והגבלות שהשחיתו את מצב הפסיקה היום. היה לנו משרד בבלדד56, מושב המדינה, מתוכו הגחנו במקרים הכרחיים להרגיע אי־איזו מהומה ומתיחות שעשויות היו להתרחש בתחום השיפוט שלנו.
נדלג הרבה על מה שקרה בזמן שאני ולוק היינו57 שריף, אני רוצה לתת לך רעיון על איך החוק כובד באותם ימים.
לוק היה מה שהיית מכנה אחד מהאנשים המצפוניים ביותר בעולם. הוא מעולם לא ידע הרבה חוק של ספרים, אבל היה לו גמול58 פנימי של צדק ורחמים כלול במערכת שלו. אם אזרח מכובד ירה במקסיקני או שדד רכבת וניקה את הכספת בקרון המהיר, ולוק במקרה הצליח לתפוס אותו, הוא היה נותן לצד האשם נזיפה וקללה כאלה, שסביר להניח שהוא לעולם לא היה עושה את זה שוב. אבל אם פעם גנבו סוס (אלא אם כן זה היה פוני ספרדי), או חתכו גדר תיל, או פגמו בשלום ובכבוד של מחוז מוג'דה בדרך אחרת, לוק ואני היינו עלי'ם עם צו הבאה ואבקה ללא עישון וכל ההמצאות המודרניות של הגינות וכללי התנהגות59.
ללא ספק החזקנו את המחוז שלנו על בסיס של חוקיות. הכרתי טיפוסים מסיווג מזרחי עם כובעים מנוקדים קטנים ונעלים סגורות60 שירדו מהרכבת בבלדד ואכלו כריכים בתחנת הרכבת מבלי שירו בהם או אפילו שיקשרו ויגררו על ידי אזרחי העיר. ללוק היו רעיונות משלו בנוגע לחוקיות וצדק. הוא סוג של אימן אותי לרשת אותו כשהוא יסיים את התפקיד. הוא תמיד הסתכל קדימה לזמן שבו הוא יפסיק להיות שריף. מה שהוא רצה לעשות זה לבנות בית צהוב עם רשתות61 מתחת למרפסת ולגדל תרנגולות שיחטטו בחצר. נראה שהדבר העיקרי היחיד שהיה לו בראש היה החצר.
"באד," הוא אומר לי, "על ידי חוש ורגש אני קבלן. אני רוצה להיות קבלן. זה מה שאהיה כשאסיים את התפקיד".
"איזה סוג של קבלן?" אומר אני. "זה נשמע כמו סוג של עסק בשבילי. אתה 'א הולך למשוך מלט או לייסד סניפים או לעבוד במסילת רכבת62 נכון?"
"אתה לא מבין," אומר לוק. "אני עייף ממרחבים ואופקים ושטחים ומרחקים ודברים כאלה. מה שאני רוצה זה קיצור הגיוני. אני רוצה חצר עם גדר מסביב לה שאתה יכול לצאת ולשבת בתוכה אחרי ארוחת ערב ולהקשיב לוויפוורוויל63" אומר לוק.
זה סוג הגבר שהוא היה. הוא היה בייתי, למרות שהיה לו מזל רע עם השקעות כאלה. אבל הוא מעולם לא דיבר על הזמנים ההם בחווה. זה נראה כאילו הוא שכח את זה. תהיתי איך, עם הרעיונות שלו על חצרות ותרנגולות ותפיסות על רשתות, נראה שהוא הוציא מראשו את הילד שלו שנלקח ממנו, שלא כחוק, למרות צו בית המשפט שלו. אבל הוא לא היה אדם שהיית שואל אותו על דברים כאלה בגלל שהוא לא התייחס לזה בשיח שלנו. אני חושב שהוא הכניס את כל הרגשות והרעיונות שלו לתוך הרצון להיות שריף. קראתי בספרים על גברים שהתאכזבו64 מהפרשיות הפיוטיות וקצרות השיער והצווארון הגבוה עם נשים שמוותרות על קרון משא מהסוג הזה ומתעטפות באיזה עיסוק כמו ציור תמונות או רעיית כבשים או מדעים או הוראה בבית ספר – משהו שיגרום ל'ן לשכוח. ובכן, אני מניח שזה היה העניין עם לוק. אבל, בגלל שהוא לא היה יכול לצייר ציורים, הוא לקח את זה למציאת ועצירת גנבי סוסים והפיכת מחוז מוג'דה למקום בטוח לישון בו אם היית65 חמוש היטב ולא פחדת מהחרמות או טרנטולות.
יום אחד חולפת דרך בלדד חבורה של אותם משקיעי כסף מהמזרח, והם עוצרים שם, בגלל שבלדד היא תחנת הארוחה במסלול הרכבות66. הם67 בדיוק חזרו ממקסיקו מחיפושים אחרי מכרות וכאלה. הם היו חמישה – ארבעה צדדים רציניים68 עם שרשרות שעון מזהב, שיכלו להרביע69 200 פאונד של בקר – וילד אחד בסביבות שבעה־עשר או שמונה־עשר. לצעיר ביותר הייתה את אחת מחליפות הבוקרים ההן כמו שהטירונים מביאים אי'ם לווסט70; ויכולת לראות שהוא השתוקק לפגוע בכמה אינדיאנים או לצוד גריזלי או שניים עם האקדח הקטן בעל ידית הפנינה שהיה חגור לו סביב למותניים.
הלכתי לתחנת הרכבת לפקוח עין על התלבושת ולראות שהם לא איתרו שום אדמה71 או הבהילו את עגלי הבקר הקשורים בחזית החנות של מורצנסון72 או מתנהגים באופן לא ראוי. לוק רדף אחרי חבורה של גנבי בקר בפוריו73 ותמיד שמרתי על החוק והסדר כשהוא לא היה בסביבה.
אחרי ארוחת הערב הבחור הזה יוצא מחדר האוכל בזמן שהרכבת המתינה, ומפזז בשחצנות מעלה ומטה על הרציף, מוכן לירות בכל האנטילופות, האריות או האזרחיים הפרטיים שעשויים לנסות להטריד או להתקרב אליו יותר מדי. הוא היה ילד יפה תואר; זה רק שהוא היה כמו הטירונים האלה – הוא לא הכיר עיר של חוק וסדר כשהוא ראה אחת.
מפה לשם הגיע פדרו ג'ונסון74, הבעלים של דוכן ארמון הבדולח של בשר עם רוטב חריף בבלדד75. פדרו היה גבר שאהב לשעשע את עצמו; אז הוא סוג של מוביל בקר76 עם הבחור הצעיר, צוחק עליו, מדגדג אותו למוות. אני היית רחוק מכדי לשמוע, אבל נראה שהילד זרק כמה הערות לפדרו, ופדרו הולך וסוטר לו במרחק תשעה רגל, וצוחק חזק יותר מאי־פעם. ואז הבחור קם מהר יותר מכפי שהוא נפל ומושך פתאום את ידית הפנינה הקטנה שלו ו – בינג! בינג! בינג! פדרו מקבל את זה שלוש פעמים במנות מיוחדות ומוטמנות77 של הגווייה שלו. אני ראיתי את האבק עף מהבגדים שלו בכל פעם שהכדורים פגעו. לפעמים השלושים ושניים הקטנים האלה גורמים לדאגה בטווח קרוב.
פעמון המנוע צלצל והרכבת התחילה לנוע לאט. אני הולך לילד ומכניס אותו למעצר ולוקח את האקדח שלו. אבל הדבר הראשון שידעתי שהקבאלארד של בעלי ההון עושים עצירה לרכבת. אחד מ'ם היסס לפני למשך שנייה, וסוג של מחייך ותוחב את הידיים שלו כנגד הסנטר שלי, ואני סוג של נשכב על הרציף ולוקח תנומה. מעולם לא פחדתי מאקדחים, אבל אני לא רוצה ששום אדם, מלבד ספר, יתנהג בחופשיות עם הפנים שלי שוב. כשהתעוררתי, כל התלבושת – רכבת, ילד והכול – נעלמה. שאלתי על פדרו, והם אמרו לי שהרופא אמר שהוא יתאושש בתנאי שהפצעים שלו לא יהיו קטלניים.
כשלוק חזר שלושה ימים לאחר מכן, וסיפרתי לו על כך, הוא התרגז מאוד.
"למה לא שלחת לי מברק לסן אנטוניו," הוא שואל, "ועצרת את החבורה שם?"
"הו, ובכן," אומר אני, "תמיד הערצתי מברקולוגיה, אבל אסטרונומיה הייתה מה שלקחתי אז". בעל ההון הזה בטח ידע איך לנופף בידיים תוך כדי דיבור. לוק התרגז יותר ויותר. הוא חוקר ומוצא בתחנת הרכבת כרטיס שאחד האנשים שמט, שנותן את הכתובת של איזה גבר78 שמכונה רודר79 בעיר ניו יורק.
"באד," אומר לוק, "אני הולך אחרי החבורה הזאת. אני הולך לשם ומשיג את הגבר או הנער, כפי שאתה אומר שהוא היה, ומביא אותו חזרה. אני השריף של מחוז מוג'דה, ואני אשמור על החוק והסדר במחוז הזה כל עוד אני מסוגל לשלוף אקדח. ואני רוצה שאתה תלך איתי. שום יאנקי מזרחי לא יכול לירות באזרח מכובד ומוכר של בלדד, במיוחד עם אקדח בקוטר שלושים ושתיים80, ולהימלט מהחוק. פדרו ג'ונסון," אומר לוק, "הוא אחד מהאזרחים ואנשי העסקים הבולטים שלנו. אני אמנה את סם בל81 להיות השריף בפועל עם סמכויות מאסר בזמן שלא אהיה, ואתה ואני ניקח את השש ארבעים וחמש82 צפונה מחר בערב ונעקוב אחרי השביל הזה."
"אני איתך," אומר אני. "אף פעם לא ראיתי את ניו יורק הזאת, אבל אני רוצה לראות. אבל, לוק," אומר אני, "אתה לא צריך שיהיה התר או צו הבאה או משהו מהמדינה, כשאתה מגיע כל־כך רחוק בשביל אנשים עשירים ועבריינים?"
"האם הייתה לי דרישה," אומר לוק, "כשנכנסתי לתוך בראזוס תחתית83 והחזרתי את ביל גריימס84 ושניים נוספים בגין שדידת האינטרנשיונל? האם לי ולך היה צו חיפוש או פלוגה מלווה85 כשמצאנו ועצרנו את ששת גנבי הבקר המקסיקנים בהידלגו86? זה העסק שלי לשמור על הסדר במחוז מוג'דה".
"וזה העסק שלי כסגן השריף," אומר אני, "לוודא שהעסק הזה מתנהל בהתאם לחוק. בין שנינו אנחנו צריכים לשמור על דברים די נקיים"87.
וכך, ביום המחרת, לוק אורז שמיכה וכמה צווארונים ואת ספר המילין שלו בתרמיל, והוא ואני הולכים אחרי הרוח88 לניו יורק. זו הייתה נסיעה ארוכה וקשה. המושבים בקרונות היו קצרים מדי לשישה רגל כמונו89 לישון עליהם בנוחיות; והכרטיסן היה צריך להשגיח עלינו שלא נרד בכל עיר שהיו בה בתים בני חמש קומות. אבל הגענו לשם לבסוף, ונראה שראינו מיד שהוא צדק לגבי זה.
"לוק," אומר אני, "כסגן השריף ומנקודת המבט של החוק, לא נראה לי שהמקום הזה הוא בתחום השיפוט של מחוז מוג'דה, טקסס באופן חוקי וראוי."
"מנקודת המבט של הסדר," אומר הוא, "זה אפשרי לענות על החטאים שלו בפני נציגי הרשויות שהתמנו כראוי מבלדד לירושלים"90.
"אמן," אומר אני. "אבל בוא נהפוך את התכסיס שלנו לפתאומי ונרכב91. אני לא אוהב את המראה של המקום הזה".
"תחשוב על פדרו ג'ונסון," אומר לוק, "חבר שלי ושלך נורה על ידי אחד מאותם דוגלים בביטול מוזהבים92 ממש בדלת שלו!".
"זה היה בדלת של מחסן המטענים," אומר אני. "אבל החוק לא יירתע מהתפתלות כזאת".
התאכסנו באחד מאותם בתי מלון גדולים בברודווי. בבוקר המחרת אני הולך קרוב לשני מילין של מדרגות לתחתית וצד אחרי לוק. לא היה שום טעם. זה נראה כמו יום הקדוש ג'קינטו93 בסאן אנטוניו. אלף בחורים נאבקים סביב בסוג של כיכר מכוסה גג עם מדרכות שיש ועצים שצמחו ישר מתו'ם, ואני לא רואה שום סיכוי למצוא את לוק יותר מאשר היינו94 צדים אחד את השני באגס הגדול ישר מתחת לפורט איוול הישן95. אבל עד מהרה לוק ואני רצים יחד באחת מאותן פניות של סמטאות השיש ההן.
"אין שום טעם, באד," אומר הוא. "אני לא יכול למצוא שום מקום לאכול בו. חיפשתי אחרי סימני מסעדה וריחות חזיר בכל המחנה. אבל אני רגיל להיות רעב כשאני חייב. עכשיו," אומר הוא, "אני הולך ותופס מונית ונוסע לכתובת שבכרטיס של הרודר הזה. אתה יכול להישאר כאן ולדחוף קצת איזה אוכל. אבל אני בספק אם תמצא אותו. אני מצטער שלא הבאנו איתנו איזו ארוחת תירס וקותל חזיר ושעועית. אני אחזור כשאני אראה את הרודר הזה, אם הנתיב לא יימחק".
אז אני מתחיל לחפש אחרי ארוחת בוקר. בעבור הכבוד של מחוז מוג'דה הישן לא רציתי להיראות ירוק לאותם דוגלים בביטול, אז בכל פעם שהסתובבתי בפינה של אותם אולמות שיש, עליתי על הדלפק או השולחן הראשון שראיתי והסתכלתי סביב בשביל אוכל. אם לא ראיתי מה שרציתי ביקשתי משהו אחר. תוך כחצי שעה היו לי תריסר סיגרים, חמישה עיתוני סיפורים ושבעה או שמונה לוחות זמנים של רכבות בכיסי, ואף פעם שום ריח של קפה או קותל חזיר שיצביעו על נתיב.
פעם גברת שישבה ליד שולחן ושיחקה סוג של משחק קלפים96 אמרה לי ללכת לתוך ארון שהיא כינתה מספר שלוש. נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת, והדבר הארור הדליק את עצמו. התיישבתי על שרפרף לפני מדף וחיכיתי. חשבתי "זה חדר אוכל פרטי". אבל אף מלצר אף פעם לא בא. כשהתחלתי להזיע טוב וקשה, יצאתי החוצה שוב.
"האם השגת מה שרצית?" שואלת היא.
"לא גברת," אומר אני. "אפילו לא קצת".
"אז אין שום חיוב," אומרת היא.
"תודה לך, גברת," אומר אני, ואני עולה שוב על נתיב החיפוש.
מפה לשם אני חושב שהשלתי את כללי הנימוס; ואני תופס את אחד מאותם בחורים עם בגדים כחולים וכפתורים צהובים בחזית, והוא מוביל אותי למה שהוא קורא חדר קפאי ארוחת הבוקר97. והדבר הראשון שאני מניח עליו את העיניים כשאני נכנס פנימה הוא הבחור ההוא שירה בפדרו ג'ונסון. הוא ישב לגמרי לבד בשולחן קטן, מכה בביצה עם כפית כאילו שהוא פחד לשבור אותה. אני לוקח את הכיסא מעבר לשולחן ממנו, והוא נראה נעלב ועושה צעד כאילו שהוא מתכוון לקום.
"תשב בשקט, בן," אומר אני. "אתה תפוס, עצור ובחסותן של רשויות טקסס. תמשיך ותנסר את הביצה הזה עוד קצת אם אתה רוצה את מה שנמצא בפנים. עכשיו, בשביל מה ירית במר ג'ונסון מבלדד?"
"והאם אוכל לשאול מי אתה?" אומר הוא.
"אתה רשאי," אומר אני. "תשאל".
"אני מניח שאתה בעניין98," אומר הילד, מבלי למצמץ בעיניו. "אבל מה אתה אוכל? הנה, מלצר!" הוא קורא, מרים את אצבעו. "קח את ההזמנה של האדון הזה".
"אומצת בקר," אומר אני, "וכמה ביצים מטוגנות ופחית של אפרסקים ורבע גלון קפה יספיקו".
דיברנו למשך זמן בנוגע לשונות החיים99 ואז הוא אומר: "מה אתה הולך לעשות בנוגע לירייה הזאת? הייתה לי את הזכות לירות באדם הזה," אומר הוא. "הוא קרא לי בשמות שלא יכולתי להתעלם מהם, ואז הוא הכה אותי. גם הוא נשא אקדח. מה עוד יכולתי לעשות?"
"אנחנו חייבים לקחת אותך חזרה לטקסס," אומר אני.
"אני ארצה לחזור," אומר הבחור, עם סוג של גיחוך – "אם זה לא היה בגלל אירוע מהסוג הזה. זה החיים שאני אוהב. תמיד רציתי לרכוב ולירות ולחיות באוויר הפתוח מאז שאני יכול לזכור".
"מי הייתה החבורה של בעלי הגוף שעשית איתה את הטיול?" אני שואל.
"האבא החורג שלי," אומר הוא, "וכמה שותפים עסקיים שלו בכמה מכרות טקסנים ותוכניות קרקע".
"ראיתי אותך יורה בפדרו ג'ונסון," אומר אני, "ולקחתי את רובה הפקקים הזה ממך שאיתו עשית את זה. וכשעשיתי את זה הבחנתי בשלוש או ארבע צלקות קטנות בשורה מעל הגבה הימנית שלך. השתתפת בקרבות בעבר, נכון?"
"יש לי את הצלקות האלה מאז שאני זוכר," אומר הוא. "אני לא יודע איך הן הגיעו לשם".
"האם היית אי־פעם בטקסס בעבר?"100 אני שואל.
"לא שאני יכול לזכור," אומר הוא. "אבל אני חושב שהייתי כשהיינו במדינת הערבות101 אבל אני מניח שלא הייתי".
"יש לך אימא?" אני שואל.
"היא נפטרה לפני חמש שנים," אומר הוא.
נדלג על הרבה ממה שקרה אחר כך – כשלוק חזר מסרתי לו את הילד. הוא ראה את רודר ואמר לו מה הוא רצה; ונראה שרודר נעשה פעיל עם אחד מאותם טלפונים מיד כשהוא עזב. שכן בסביבות שעה לאחר מכן הגיע למלון שלנו אחד מאותם שומרי יערות עירוניים בבגדים רגילים שהם קוראים להם בלשים, ומצעיד את כל התלבושת שלנו למה שהם קוראים בית משפט השלום. הם האשימו את לוק בניסיון חטיפה ושאלו אותו מה יש לו לומר.
"החרטומן102 הזה," אומר לוק לשופט, "ירה וניקב בזדון ובמחשבה תחילה אחד מהאזרחים החשובים והבולטים בעיר בלדד, טקסס, כבוד השופט. ובעושו כן הפך את עצמו אחראי לתשובה וחרטה של חוק וסדר. ואני בזאת טוען ודורש פיצוי ממדינת העיר ניו יורק שכן האמור הוא לכאורה פושע; ואני יודע שהוא עשה את זה".
"האם יש לך את מסמכי הדרישה הרגילים וההכרחיים מהמושל של המדינה שלך?" שואל השופט.
"המסמכים הרגילים שלי," אומר לוק, "נלקחו ממני במלון על ידי אותם אדונים אשר מייצגים את החוק והסדר בעיר שלך. הם היו103 שני קולט 10445 שאני נושא במשך תשע שנים; ואם אני לא אקבל 'תם חזרה, תהינה עוד בעיות. אתה יכול לשאול כל אחד במחוז מוג'דה על לוק סאמרס. אני לא צריך בדרך כלל שום סוג אחר של ניירות בשביל מה שאני עושה".
אני רואה שהשופט נראה מרוגז, אז אני צועד קדימה ואומר:
"כבוד השופט, הנאשם לעיל, מר לוק סאמרס, שריף של מחוז מוג'דה, טקסס, הוא גבר מצוין שאי־פעם השליך חבל או אישר את החוקים והנספחים של המדינה הגדולה ביותר באיחוד. אבל הוא…"105
השופט מכה על השולחן שלו עם פטיש עץ ושואל מי אני.
"באד אוקלי," אומר אני. "סגן השריף של מחוז מוג'דה, טקסס. מייצג," אומר אני, "את החוק. לוק סאמרס," אני ממשיך, "מייצג את הסדר. ואם כבודך ייתן לי כעשר דקות לדבר בפרטיות, אני אסביר לך את כל הדבר, ואראה לך את מסמכי הדרישה החוקיים והצודקים שאני נושא בכיסי".
השופט סוג של חצי מחייך ואומר שהוא ידבר איתי בחדר הפרטי שלו. שם הנחתי את כל הדבר לפניו בכזו שפה כמו שיש לי, וכשאנחנו יוצאים החוצה, הוא מכריז את פסק הדין שהאיש הצעיר יימסר לידיהן של רשויות טקסס, וקורא לתיק הבא.
נדלג הרבה על מה שקרה בדרך חזרה, אספר לך איך העניין שינה כיוון בבלדד. כשקיבלנו את האסיר במשרד של השריף, אני אומר ללוק: "אתה, זוכר את הילד שלך – אותו ילד בן שנתיים שהם גנבו ממך כשמערכת היחסים נגמרה?"
לוק נראה קודר וכועס. הוא מעולם לא הניח לאף אחד לדבר איתו על העסק הזה, והוא מעולם לא הזכיר אותו בעצמו.
"הלכתי בעקבות החוק106," אומר אני. "אתה זוכר כשהוא דידה כתינוק סביב המרפסת ונפל על זוג דורבנות מקסיקנים וחתך ארבעה חורים קטנים מעל העין הימנית שלו? תסתכל על האסיר," אומר אני, "תסתכל על האף שלו ועל הצורה של הראש שלו ו – מה, טיפש זקן שכמותך, אתה לא מכיר את הבן שלך? – הכרתי אותו," אומר אני, "כשהוא ניקב את מר ג'ונסון בתחנת הרכבת".
לוק ניגש אלי רועד כולו. מעולם לא ראיתי אותו מאבד את העשתונות קודם.
"באד," אומר הוא. "אף פעם לא הוצאתי את הילד הזה מראש שלי יום אחד או לילה אחד מאז שהוא נלקח. אבל אף פעם גיליתי את זה. אבל האם נוכל להחזיק אותו? – האם נוכל לגרום לו להישאר? – אני אהפוך אותו לאדם הטוב ביותר שאי־פעם הניח את רגלו בארכוף. חכה רגע," אומר הוא, כולו מרוגש ויוצא מדעתו – "יש לי משהו כאן בשולחן שלי – אני חושב שזה עדיין יחזיק מבחינה חוקית – הסתכלתי בזה אלף פעמים – מש-מו-רת על הילד," אומר לוק, "מש-מו-רת על הילד. נוכל להחזיק אותו בזה, נכון? 'ן לי לראות אם אני יכול למצוא את פסק הדין."
לוק מתחיל לקרוע את שולחנו לחתיכות.
"חכה רגע," אומר אני. "אתה הסדר ואני החוק. אתה לא צריך לחפש את הנייר הזה, לוק. זה לא פסק דין יותר. אלה ניירות דרישה107. זה בתיק במשרד שופט השלום בניו יורק. לקחתי את זה כשהלכנו, בגלל שהייתי סגן השריף והכרתי את החוק".
"קיבלתי אותו חזרה," אומר לוק. "הוא שלי שוב. מעולם לא חשבתי…"
"חכה רגע," אומר אני. "אנחנו חייבים שיהיה חוק וסדר. אתה ואני חייבים לשמר את שני'ם במחוז מוג'דה בהתאם לשבועה ולמצפון שלנו. הילד ירה בפדרו ג'ונסון, אחד מאזרחי בלדד הבולטים וה…"
"הו, לעזאזל!" אומר לוק. "זה לא מסתכם בשום דבר! הבחור הזה הוא חצי מקסיקני בכל מקרה"".
