חוכמת הגניבה
חוכמת הגניבה
בעשרת הדיברות, האיסור "לא תגנוב" ממוקם בדיוק באמצע – מתחת לאיסורים "לא תרצח" ו"לא תנאף" ומעל ל"לא תענה ברעך עד שקר" ו"לא תחמוד".
מעשה הגניבה מתחיל מלמטה, מהרצון לנכס משהו ששייך למישהו אחר מתוך תאוותנות (ואולי גם מתוך יהירות1). משם הוא מטפס לשקרים ולעתים עלול להסלים אפילו לרצח.
אדם שביתו נפרץ ורכושו נגזל מרגיש שפרטיותו חוללה על ידי זרים. פעמים רבות הכאב האמיתי אינו רק על הגניבה כשלעצמה אלא גם או בעיקר על החדירה הגסה למה שנחשב עד כה מוגן ובטוח, פרטי ואישי.
ייתכן שהגנב ער לתחושות אלה, אך מעשיו מוכיחים כי הן אינן מעניינות אותו (ואפשר כי זה חמור אף יותר): מבחינתו, מגיע לו להעביר לחזקתו את מה שהוא חושב שביכולתו להשיג, רק משום שהוא רוצה בכך, וזה הכול. מקרה ז'אן ולז'אן בעלובי החיים מייצג ללא ספק נדבך קיים וכואב של מציאות, אך ברוב רובם של המקרים גנבים פועלים מתוך צורת חשיבה אנוכית, דורסנית ואטומה. היהירות שבה הם מבקשים (ופועלים כדי) להרוויח תוך גרימת מצוקה גדולה לאחר ראויה לכל גינוי.
ובכל זאת, בייצוג האמנותי של עולם הקולנוע, זוכה הגנב למקום של כבוד. אמנם לא כל אחד יכול להיות "גנב ראוי" ובהחלט קיימת הבחנה ברורה בין פושע2, גורם מסוכן שלדמותו נלווים קווים מאיימים ושאחריתו אינה (ואינה יכולה להיות) חיובית, לבין השודד המחוכם והמבריק, אולם אין ספק כי בסרטי "האדרת הגנב" מופנית תשומת הלב אל הלוקח ולא אל הנלקח: האופן שבו הוא מצליח להערים על מגנוני האבטחה, להיכנס ולצאת, להתחמק מחשיפה ומעונש, מעיד על היותו אדם חכם, שקול, מחושב, זהיר ומיושב ולפיכך אדם הראוי בהחלט לכבוד ואולי אפילו להערצה.
כל תכונות האופי האלה מתקיימות (או מן הראוי שתתקיימנה) גם אצל מדענים, חוקרים, רופאים או העוסקים במשלוח יד המצריך התמדה ועבודה מאומצת, אלא שכאן הן נתפסות על פי רוב כהשקעה אפורה ומשעממת למדי, בעוד שאצל הגנב הן מצטיירות כתכונה מסעירה וזוהרת וזוכות, כיוון שכך, להערכה מרובה.
אולי זאת משום שמדענים, חוקרים ורופאים נוטים להישאר בתחומי המעבדה, התגלית או המרפאה בעוד שגנב נדרש לבחון, הלכה למעשה, את כישוריו בעולם האמיתי, כשהוא מיישם בשטח את השקעתו בתנאים משתנים ועמוסי מתח (אתגר המצריך ממנו לא רק מיומנות אלא גם תושייה, תכונה חיובית נוספת וראויה בהחלט);
ואולי זה משום שכדרך לבסס את מגמתם, מקפידים הסרטים להציג את הגנב כדמות חיובית בעלת קסם אישי, טובת לב וכמובן נאה להפליא, מכלול המקשה מאוד (עד כדי בלתי מאפשר) לראות בו אלא מישהו שקל מאוד לחבב, ואולי אפילו לרצות לחקות.
תכנון רצח או ניאוף אינו יכול להיחשב להישג מרשים, גם אם הוא מבוצע היטב, משום שהמטרה שהוא חותר להשיג הינה בלתי ראויה בהגדרתה. לעומת זאת, מעשה הגניבה, על אף שהוא עיקר התוכנית, הינו רק חלק ממערך עניינים רחב הרבה יותר. כמו רובין הוד, נדמה שהקולנוע מקפיד להציב "מטרה מוצדקת" שבשמה או למענה מבוצעת הגניבה, כדי לבסס את האהדה כלפי הגנב (שבמובן מסוים לא רק שאינו חוטא אלא גם מחזיר את הסדר על כנו), במסגרת תנאים מוגדרים היטב:
* הגניבה נדרשת להיות חד־פעמית עם עדיפות ברורה לאחרונה בהחלט (פרישה היא המטרה הנחשקת מכולן). המטרה אינה להנציח את עולם הפשע אלא לצאת ממנו באירוע גדול, שהוא גולת הכותרת של מפעל חיים מפואר (ואם אפשר לאלץ את הגנב לעשות זאת תחת מסכת איומים או סחיטות – מה טוב).
* הגניבה הופכת אמצעי לבחינת יכולות אנושיות, שכליות, ארגוניות, מנהיגותיות ומעל לכל – מוסריות.
* הגנב יתמודד מול דמויות אחרות מעולמו או מעולמות מקבילים, אשר יחדדו וידגישו את מוסריותו לעומת העדר מוסריותם, גם אם הדמות המנוגדת נמצאת בצדו השני של המתרס, להלן נציג חוק מסוג כזה או אחר. הצבה זו מחזקת את ההנחה כי גניבה אינה פוגעת באופיו הראוי של השודד ואין לראות בה כוח שלילי המשפיע לרעה על אישיותו (הראויה מלכתחילה).
* החפץ הנגנב לעולם יהיה יהלום, זהב או פריט רב־ערך3 כגון יצירת אמנות היכולה "להצדיק" את ההשקעה המקבילה לה ברמת התחכום, היופי, הליטוש והשווי המהותי.
* החפץ הנגנב לעולם יהיה רכושו של בנק או מוסד כלכלי חזק, לא של אדם פרטי. אם בכל זאת מדובר באדם פרטי, עליו להיות עשיר בצורה בלתי נתפסת מחד וטיפוס מפוקפק מבחינה מוסרית מאידך4.
דוגמה מובהקת לגניבה המושתתת על ערכי החברות, ואפילו, במידה לא מבוטלת, המוסר, הוא אושן 511: דני אושן, גנב מיומן, מתכנן לשדוד בערב אחד שלושה בתי קזינו גדולים בלאס וגאס בעזרתם של עשרה מחבריו הפושעים.
נימתו המשועשעת של הסרט הינה חלק בלתי נפרד מהגישה הקלילה אל מעשה הגניבה עצמו. מסיבה זו חבורתו של דני מצטיירת לא כקבוצת עבריינים אלא כמועדון חברים יוקרתי ונחשק. הצטרפות למשימת השוד היא בחזקת התגייסות בשם הערך העליון של רעות ונאמנות. העובדה שמדובר בפשע אינה נדחקת לקרן זווית – היא הייתה ונשארת לב העניין, אך העוקץ וההשלכות הפליליות נעקרים ממנה, ככל שהולכת ומתבררת מורכבות תוכניתו של דני והשלכות הגניבה בהיבטים רגשיים ומשפחתיים, מעבר ללקיחת השלל כמובן6.
העובדה שהסרט נפתח ומסתיים עם שחרורו של דני מבית הכלא – להלן, סיום ריצוי עונש מאסר על גניבותיו והשלמת חובו לחברה7 – עוזרת לחזק את המגמה החיובית ואת האהדה לו (ולחבריו) הודות לתחכום, התכנון והקרבה שהפגין בזמן שניצח באופן אישי על מבצע גניבה מבריק בכל קנה מידה אפשרי.
דוגמה נוספת לגנב המפגין מיומנות, גבריות, מצוינות וכמות בלתי נדלית של קסם אישי היא תומאס קראון, גיבור השוד המושלם8. קראון הוא יזם מצליח שהקים אימפריה עסקית, הרפתקן ספורטיבי, נדבן רחב לב וכמובן – גבר מרשים בעל מראה מצודד. על פניו אין לו כל סיבה לגנוב למעט אחת: האתגר. העובדה שהוא מחזיר את הגניבה (ציור מפורסם) כמעט מיד, כחלק מתעלול מחשבתי שלא נועד אלא לשעשע, מייתרת כל צורך להעמידו לדין או לבוא איתו חשבון. גם השוטר הממונה על החקירה טוען כי העניין אינו מקרה של פשע אמיתי, וודאי בהשוואה למציאות המדממת של העולם שבחוץ, ואין לו כל רצון להוסיף ולדוש בו ולו רגע אחד נוסף.
המשחק אמנם עולה שלב כאשר חוקרת מטעם חברת הביטוח נכנסת לתמונה ומעלה את הסיכון רמה אחת למעלה – אך בסופו של דבר תומאס קראון מצליח להתחמק מעונש וגם לזכות בבחורה9 והכול בא על מקומו בשלום.
השוד המושלם מתאר מרדף שכלי ורגשי מצד שתי דמויות חזקות, המוצאות את עצמן משועממות במציאות הקטנה על מידותיהן. הגניבה היא סוג של אפיק ביטוי, אמצעי ולא תכלית, ולכן גם חומרת ההתייחסות אליה כמעט ואינה קיימת. ההערכה על התכנון והביצוע המבריק, לצד העובדה שאין כל נזק או נפגעים10, רק מחזקת את ההנאה מההונאה הנעשית בטוב טעם, בכבוד ובאנינות מחוכמת להפליא11.
פירס ברוסנן, המגלם את תומאס קראון, מככב בסרט גניבה נוסף – רישיון לגנוב12. גם כאן הוא מגלם את דמותו של גנב רב־אמן, מקס, הגונב את היהלום השני מבין שלושת יהלומי נפוליאון13 במהלך שוד מבריק, המשחרר אותו לחיי גמלאות באתר נופש נצחי בחברת אהובתו־שותפתו. אלא שמקס הוא גנב בנשמתו וחיי השגרה אינם הולמים את אופיו הסוער. מה גם שגניבת היהלום נעשתה תחת ידיו (פשוטו כמשמעו) של סוכן אף בי איי, אשר מתייחס אליה כאל פגיעה אישית בכבודו ומסרב להניח לעניין.
גם ברישיון לגנוב מוצג הגנב כאדם טוב לב שכל רצונו לחיות חיים שקטים (או לפחות לבצע "עוד שוד אחד" עד שיוכל לנוח באמת) בשעה שנציג החוק מצטייר כטיפוס מטופש (בתחילה) וכסחטן חמדן ונקמן (בהמשך) – שני כובעים שבכל אחד מהם הוא מצטיין בלהיות לא־מוצלח במופגן. לתמונה מצטרף ראש ארגון פשע מקומי, הדורש ממקס לגנוב עבורו את היהלום השלישי בסדרה, במה שהופך את מערך העניינים לכזה שבו הגנב נדחק לביצוע מעשה פשע נגד רצונו בגין רצונם הזהה (אך לא המשותף) של רשויות החוק וארגוני הפשע כאחד.
ניצחונו של מקס בשתי הזירות אינו אפוא רק מתבקש – הוא גם מחויב המציאות.
רעיון דומה מובע גם באנתוני זימר14. הסרט אינו עוסק בתיאור שוד אלא מספר על אודות מפעל חיים של גניבה בין־לאומית במסגרת מרדף קצבי ומותח מצד משטרת צרפת ואנשי המאפייה הרוסית גם יחד. למעשה אנתוני זימר אינו מופיע כלל כדמות בסרט, לאחר שעבר כמה וכמה ניתוחים פלסטיים כדי לשנות את צורתו ואת קולו15, אך ההתקדמות העלילתית חושפת טפח אחר טפח מחריפותו המבריקה כפושע גאוני ומנאמנותו הבלתי מסויגת לאשה שהוא אוהב, קיארה מנצוני (שבעצמה משחקת משחק כפול כדי ללכוד אותו16). בהתאם לכללי הסוגה, אנתוני "מוסר" לידי כוחות החוק את היומן שברשותו, בו מתועד כל ההון שצבר בגניבותיו המרובות, כך שמרגע זה ואילך אין עוד כל עילה חוקית להוסיף ולרדוף אחריו17 (בדומה לאופן שבו ייתר תומאס קראון את הצורך בלכידתו ובהעמדתו למשפט לאחר שהחפץ הגנוב הושב לבעליו החוקיים). יתרה מזאת: הענישה עצמה נתפסת כמעשה שגוי לאור המפגן המרשים של אישיותו המוערכת של אנתוני זימר, אשר (שוב בדומה לתומאס קראון) מחפש יותר אחר האתגר שבעשייה ולא את הגניבה כשהיא לעצמה18. נדמה שאין ברירה אלא להעריץ את התושייה ואת מידת הסיכון והאומץ שנטל על עצמו בשעה שוויתר על כל מה שהשיג למען האשה שהוא אוהב ולאפשר לו לחיות חיים חופשיים בחברתה, כפי שאכן קורה בסופו של דבר19.
שודדת על עקבים20 עונה על כל אחד ואחד מכללי המחויבות לדרישות הגניבה ולדמותו של הגנב המוכשר והראוי, הפעם בלשון נקבה: קארן מקוי, שודדת יפיפייה ומוכשרת, סיימה לרצות את עונשה לחברה (כמו דני אושן), ומבקשת להתחיל חיים חדשים עם בנה הקטן. היא אינה רוצה לחזור לחיי הגניבה אך מחויבת לעשות זאת תחת סחיטה ואיומים (כמו מקס), לאחר שכנופיית פושעים חוטפת את בנה כדי לגרום לה לפרוץ עבורם לכספת בנק. דרישה זו מייצבת את פעולת הגניבה כמעשה חד־פעמי, אחרון ומפואר, הסוגר חשבון עם הנבלים האמיתיים שבסיפור (כמו ברישיון לגנוב21) ונעשה בשם המטרה הנעלה מכולן (אהבת אם וחיי משפחה).
גם הסרטים הפריצה22 והשוד23 מציגים שני גנבים המחליטים לפרוש מפעילות פלילית אך מוצאים עצמם מחויבים לחזור אליה לצורך עבודה אחרונה. השלל, כדרישות הסוגה, אמנותי ורב־ערך: שרביט זהב שהינו אוצר לאומי צרפתי המאוכסן במרתף בית המכס במונטריאול (הפריצה) ומשלוח גדול של זהב (השוד). בשני המקרים מרומים הגנבים על ידי שותפים שעמם הם נאלצים לעבוד – טיפוסים פזיזים, דו־פרצופיים ותאווי בצע, המוצגים בהנגדה להגינותם, לשכלם הישר, לנאמנותם ולשיקול דעתם הבוגר והאחראי של הפורצים, ובשני המקרים מצליחים הפורצים, באותה חוכמה ממולחת שבה ביצעו את השוד המורכב, להערים על שוחרי רעתם המפוקפקים24 ולשמור את השלל לעצמם.
בסרטים אדם על הקצה25 והאיש שבפנים26 הופכת הגניבה מאמצעי להפגנת כישורים שכלתניים להוכחת חפות והטלת אשמה, הישג המתעלה הרבה מעבר לפעולת השוד הנותרת, כמובן, מרהיבה ונטולת דופי:
באדם על הקצה שוטר לשעבר, שהואשם על לא עוול בכפו, מארגן מבצע פריצה לשם גניבת יהלום נדיר על מנת להוכיח למשטרה ולחברת הביטוח כי בעליו החוקים של היהלום הונה אותם והפליל את השוטר במעשה.
האיש שבפנים מבקש לחשוף אמת מטרידה בדבר שיתוף פעולה של מנהל בנק עם המפלגה הנאצית. לשם כך הוא מתכנן (ומוציא לפועל) שוד בנק המערב חטיפת בני ערובה והימלטות יוצאת דופן של הגנב מזירת האירוע, מבלי לחשוף את זהותו או את זהות חבריו.
שני הסרטים פורשים תוכנית מתוחכמת, רבת פנים ודקויות. הם פועלים במספר מישורים במקביל, חושפים אמיתיות מורכבות על נאמנות, שחיתות, העלמת עין, תאוות בצע וכוח27. הגניבה מתעלה על הערך הפשוט של לקיחת דבר במרמה28 והופכת לכלי בשירותו של המוסר והצדק. התכנון המבריק, על אף שהוא ראוי להערכה, הופך גם הוא משני ואפילו שלישי בסולם החשיבות. אמנם, הגנב הראשי וראש הכנופייה בהאיש שבפנים מצהיר מפורשות בתחילת הסרט כי כוונתו היא לשדוד בנק רק משום שהוא יכול, אך הסיבה שהוא בחר לשם כך בבנק המסוים שבו בחר והעובדה שבסופו של דבר הוא אינו שדד את הבנק אלא רק כספת אחת מסוימת וגם אותה באופן חלקי (כדי לכוון את המשטרה אל הרמז הבולט מאוד שנשאר מאחור), מעידה שהדברים אינם פשטניים כפי שהם עשויים להיראות מלכתחילה.
מול דמותו של הבלש הישר וההגון, שהופלל על לא עוול בכפו, מציב אדם על הקצה את דמותו של איל־הון דורסני, היפוכו המוחלט של תומאס קראון29, שאינו בוחל בדבר כדי להשיג את מטרתו. במובן מסוים, איל הון זה דומה לאיל ההון ובעל הבנק בהאיש שבפנים, אדם שכל חזותו הגינות וסדר, מתוך קריצה ברורה לידיעה שמראה עין יכול, פעמים רבות, להטעות30, גם בענייני גניבות ושודדים.
האדם שבפנים, בשונה מעמיתיו לסוגה, אכן מציג את הנזק הנגרם לאנשים כתוצאה ממעשה השוד, שעה שהם נלקחים כבני ערובה. עוברי אורח אלה, שלא ביקשו מיוזמתם להשתתף במשימה שהחליטו עליה צוות הפורצים, סובלים גופנית ונפשית מהאירוע הקשה שעובר עליהם. זו גישה חריגה למדי בנוף סרטי הגניבה, שעל פי רוב מאדירים כאמור את פועלם היצירתי של הגנבים ומטשטשים את מידת הנזק הנגרמת לקורבנותיהם, כפי שעושה למשל הסרט פוקוס31, המתאר עקיצות ומעשי נוכלות בהיקף עצום, הפוגע באלפי אם לא מאות אלפי אנשים, מבלי להתייחס ולו פעם אחת לסבלו של אף אחד מהם. במקום זאת, הוא מתמקד בתדמיתו הנוצצת של מוסד כלכלי המגלגל מיליונים מארנקים, שעונים, משקפים, תיקים, כרטיסי אשראי, טלפונים וכל חפץ בעל ערך שהינו פועל יוצא ישיר ממעשה של גניבה בסיסי ופוגעני, ומציגו כתחכום של זריזות ידיים והסחות דעת. עם זאת, הוא דואג "לאזן" את הנימה הקלילה והבלתי מחייבת לכאורה כשהוא "מעניש" את הגנב הראשי באופן אנוש, באופן "המתקזז" עם חומרת מעשיו הן כגנב והן כראש צוות מוביל ומאזן את פשעיו מול עונש ששום בית משפט לא יכול היה להשית עליו (לכאורה).
גניבה משמשת לעתים כמעשה נקמה, כפי שמציגים הג'וב האיטלקי32, השוד המלוטש33 והאשליה34, המבקשים לבוא חשבון עם מי שהביא למות יקיריהם מתוך מניעים של בצע כסף35 או נוכלות למטרות אהבה36, אך בכל מקרה היא שומרת תמיד על המאפיין המובהק שלה כעדות בלתי ניתנת להפרכה על תחכומו, חדות מחשבתו, מיומנותו וכישרונו של הגנב ועל האופן הראוי שבו הוא פועל וזכאי להערכה.
בחברה מהוגנת אין מקום לגניבות שכן גניבה היא עבירה פולשנית, מזיקה ובלתי מוסרית בעליל. סרטים המבקשים לתאר מציאות שבה גניבה הופכת נחשקת, כמו מעשי ריגול או מבצעים חשאיים, יוצרים מציאות שמכופפת את החוקים לטובתה, מאדירה ללא השלכות, מעריכה ללא נפגעים, כדי לשרת רעיון ולא את המעשה כשהוא לעצמו.
הגניבה משליכה על הגונב:
במציאות זו השלכה שלילית ומושחתת;
בסרטים זו השלכה עוצמתית וראויה.
במסגרת עולם הבדיון המצומצם והמוגדר מאוד של עולם הקולנוע, מותר ואפילו רצוי להעריך בעלי מלאכה המצטיינים בעבודתם ושומרים על ערכים מוצקים של טוהר המידות ואנושיות. הזוהר שהם מפיצים אמנם מוחזר מיוקרתו של החפץ אותו הם מבקשים להשיג, אך רוב רובו של הברק מתקבל דווקא מהם, ומהאופן שעל אף שאינו ראוי לחיקוי יש בו כדי לעורר השראה על אודות חשיבה מחוץ לקופסה, מחויבות, דבקות במטרה ותגמול ראוי באמת.
גנב מבצע את עבודתו בסתר, כמו גיבור־על המסתתר מאחורי מסכה המסווה את זהותו היום־היומית37.
החשאיות משחררת אותו להיות מי שהוא באמת; בלעדיה הוא אינו יכול לממש את עצמו בשלמות.
מסיבה זו התהילה ידועה לו ולו בלבד.
מי שמחפש הכרה ואהדה ציבורית לא ימצא אותה כאן.
יתרה מזאת, מי מחפש הכרה ואהדה ציבורית לעולם לא יוכל לעולם להיות "גנב" מוכשר באמת, משום שהוא מתמקד בכל ההיבטים הלא־חשובים שבייצוג חיצוני וטפל, במקום בדבר הנכון, שמעולם לא היה ולעולם לא יכול להיות מעשה של לקיחת רכושו של אדם אחר רק משום שהוא רוצה בכך או רק משום שהוא יכול.
