חדוות נעורי האהבה
חדוות נעורי האהבה
"פיטר פן" הפך למושג: הילד הנצחי שמסרב להתבגר.
יצירתו של ג'ימס מתיו ברי (או בעיקר הפרשנות הנלוותה אליה) יצרה חיץ ברור בין שני עולמות – עולם הילדות ועולם הבגרות, כאשר עולם אחד מאיים על או מאוים מהעולם האחר, בברירת מחדל תמידית.
הבגרות, המחויבות, האחריות, תכונות הנדרשות להתקיים באדם מיושב, מסכנות את עולם הדמיון, המשחק וההנאה.
היעדר יציבות, מתינות ושיקול דעת, תכונות המאפיינות את עולם הילדות, מאיימות על המסגרת הקיומית של עולם הבגרות.
קביעות נתפסת כסתירה לשחרור בדיוק כשם שקלילות מצטיירת כמנוגדת לעמידות. לא ניתן להיות "גם וגם", לשלב או למנן. הפרדה נחרצת נחוצה כדי להגן מפני אובדן התמימות מצד אחד ומפני ילדותית חסרת עתיד מצד אחר.
הסרט הוק1 מנסה ליישב את סוגית השניות הזו כשהוא מספר את סיפורו של פיטר פן, הילד שבכל זאת התבגר. נסיבות העלילה מחייבות את פיטר המבוגר לשוב אל ארץ־לעולם־לא בשם מטרה אחראית ומיושבת ואז, כדרכן של דרכים, מובילות אותו, בשם מטרה חשובה לא פחות, חזרה אל עצמו.
מובן כי פיטר המבוגר אינו יכול לחזור להיות פיטר הילד אולם הוא יכול להחזיר את החיות שפיעמה בו פעם ואשר צריכה להוסיף ולפעום בו כעת, בעולמו המיושב והרציני. הוק מבקש להחיות את האגדה מתוך הבנה שגם השגרה, העבודה והמחויבות נזקקות למנה קבועה (גם אם במינון מבוקר) של קסם כדי להחזיק מעמד ולהישאר בחיים.
הסרט פיטר פן2 מתמקד בדמותה של ונדי, הילדה האחראית והבוגרת מבין שלושת האחים המגיעים לארץ־לעולם־לא. הודות לכניסתה לעולמו הדמיוני של פיטר פן, מצליחה ונדי להתמודד עם הקשיים האמיתיים בעולמה המציאותי: אביה כופה עליה להתבגר, להלן – להתיישר לפי תקנות חברתיות נוקשות של סדר, ארגון ואחריות, בעוד שהיא מבקשת להציל עוד רגע של ילדות מבורכת ולשמר את "הילדות" לפני שתאבד לה לנצח בעולם שאינו מכיר אלא מחויבות וציות.
האיום העלול להכניע את פיטר פן הוא אותו איום המאיים להעלים את ילדותה של ונדי3: איבוד חופש שפירושו אובדן זהות, אובדן ה"אני". ההתמודדות עם הפחד במישור הבלתי מציאותי של ארץ־לעולם־לא מאפשרת לונדי להתמודד עם המורכבות המציאותית מאוד בעולמה האמיתי, ולהכיל את הסתירות המתנגשות בצורה שלמה ומאוזנת יותר כדי להפוך, בסופו של דבר, לצעירה שלמה ומאוזנת יותר בעצמה4.
מנגד, גם עולם הילדות נתפס לעתים כמצמצם ומגביל, כזה שבו ילדים אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם פשוט משום שאינם "בגיל הנכון". המתח בין הרצון להיות לבין חוסר ההרשאה להתממש מתאפיין בסרטים כגון ביג, פתאום שלושים ואפילו שאזאם5, המעניקים לגיבוריהם הזדמנות להפוך להיות מבוגרים "אמיתיים" אך חושפים כיוון שכך את הפער בין הרצון לבין העדר היכולת, הנובע מחוסר בשלות לממש אותו בפועל. סרטים אלה מבקשים להראות כי בגרות אינה רק עניין של מצבור שנים – היא תלוית תהליכים, התמודדויות והתנסויות שקיצורי דרך אינם יכולים לספק6. במילים אחרות, התבגרות היא אולי שלב מעיק אך לא ניתן בשום פנים ואופן לדלג עליה.
התסכול הטבעי בין הרצון לבין המגבלות הוא הגיוני ומובן אך להתייחסות החברה יש משקל עצום בהעמסת או הפחתת העומס הרגשי על המתמודד, בין אם הוא צעיר או מבוגר:
המבוגרים שופטים את הצעירים על התנהגותם הנחפזת וחסרת האחריות, שאינה צופה קדימה ואינה לוקחת בחשבון השלכות היקפיות, ואילו הצעירים שופטים לחומרה את המבוגרים כמי שכבר "עשו את שלהם" והינם כעת ארכאיים, מיושנים, לא מעודכנים ובעיקר "לא מבינים" את מה שמובן מאליו (בעיניהם כמובן).
הצעירים חשים שדעתם אינה נשמעתם ודעותיהם מבוטלות מתוך חוסר רצינות ואילו מבוגרים עשויים להרגיש עצמם נדחקים לפינה, נדרשים־נתבעים לפנות את הדרך לדור "המחליפים" החדש7.
ברם, גם ללא שיפוטיות נראה ששני הצדדים מכוונים את הזרקור על היבט חסר ביטחון אצל כל אחד מהם: הצעירים כמהים להוכיח את עצמם בפני המבוגרים ואלה מצידם מתקנאים בחדוות החיות של הצעירים, מרגישים (לחרדתם) קרובים יותר לסיום החיים מאשר לתחילתם.
סיפורו של או. הנרי, שלהי הקיץ של ערבה ג'ונסון, עומד על המתח שבין שתי תפיסות אלה, כשהוא יוצר מפגש (שלא לומר התנגשות) בין עולם הנעורים לעולם המבוגרים: גיבורו, הקטור ג'ונסון, הוא גבר שאינו מזוהה בשמו אלא בכינויו – Dry Valley, עמק יבש, חרב, צחיח. ג'ונסון הרוויח את כינויו ביושר, בהיותו מבוגר רציני, חמור סבר, כבד תנועה, מאובן ונוקשה. המספר מדמה אותו לעלה צהוב, כמוש וקמל בזקנה שהינה אישיותית דווקא ולא גילאית, שכן ג'ונסון הוא רק בן 35 או 38. העבודה הקשה מגיל צעיר כרועה כבשים הוגיעה אותו ולאחר שהרוויח סכום יפה פרש לחיים של בטלה מכובדת כעשיר בגמלאות, מטפח תחביבים סתמיים (גידול תותים בחצר ביתו) בבדידות מזהרת.
ג'ונסון הוא רווק, אך על אף שעובדה זו אינה נעלמת מעיניהן של עלמות פנויות8, הוא אינו שם את ליבו או את עינו באף אחת מהן. נשים, לדידו, הן אך דמויות בחצאית שנדרש לנהוג עמן בנימוס מסוים בדרך מ או אל שגרת החיים שסיגל לעצמו, רצוי ללא התעכבות או הפרעה מיותרת.
ג'ונסון הוא טיפוס שקט ועגמומי אך לא עוין. המספר מעיד כי עוד מילדותו הייתה בו אצילות ורצינות מכובדת: כבר כשהיה בן שש השקיף במורת רוח על השתובבותם הפזיזה וקלת הדעת (שלא לומר הטיפשית) של הטלאים והכבשים בחוותו של אביו. שנות בגרותו לא לוו בהתפרצויות סוערות או נעו בקיצוניות בין התרוממות נפש לתהומות של ייאוש. למעשה, עובדה זו, לצד עיסוקו הקפדני בגינה והסתגרותו החברתית, יוצרת זיקה בינו לבין הענק מסיפורו של אוסקר ויילד, הענק וגנו – בפרט לאור ההתרחשות העלילתית: בסיפורו של ויילד חבורת ילדים פולשת בחדווה אל גנו המטופח ואילו בסיפורו של או. הנרי עושה זאת חבורת אחים מהבית השכן בהנהגתה של האחות הבכורה, פנצ'יטה או'בראיין.
בעיני ג'ונסון, הגנן המבוגר, בעל הבית והשטח, נתפסת חדירת הילדים כפלישת להקת זאבים הזוממים לקלקל את אשר טופח בתשומת לב כה רבה, אך פנצ'יטה מצטיירת בעיניו באופן אחר לגמרי. קסם הנעורים שהצליח לחמוק מעל ראשו במשך שנים מכה בו כעת במלוא הכוח הודות לזו, המגלמת את עוצמת הנעורים במלוא חיותם: יש בה קלילות, גמישות, סערה אך גם ביטחון ועוצמה בלתי מרוסנת הניבטים בלהבה השחורה היוקדת בעיניה. זהו לא רק גילה הצעיר (19): בפנצ'יטה יש משהו פראי, מתריס, חי.
אם ג'ונסון הוא הערבה הצחיחה, פנצ'יטה היא מעיין הנעורים המפכה.
ג'ונסון, שמעולם לא היה רומיאו, נופל לרגליה כקורבן שדוד וכנוע. מי שכונה על ידי המספר כאימא האברד9, ככל הנראה בגין סגנונו השמרני, הפך לליצן החצר10, עבד נרצע לבת דמותה של שלגיה בעלת השיער השחור כעורב וסרט הארגמן המהדהד לשפתיים האדומות והשיניים הלבנות של גיבורת האגדה הנצחית11.
המספר מוסיף אזכור נוסף לקלחת הדימויים ומקביל את דמותו של ג'ונסון לז'אק מהיער, להלן ז'אק המלנכולי, גיבור המחזה כטוב בעיניכם מאת ויליאם שיקספיר12.
ג'קסון, כמו ז'אק, מבודד מהעולם (גם משום שבידד עצמו בפועל), מחוץ לחברת האנשים והנשים, אך בשונה מז'אק, הוגה דעות מהורהר ובטלן, המחווה את דעתו על המתרחש, ג'קסון הינו דווקא טיפוס פעלתן (כפי שניכר הן בטיפולו בגינה והן בחיזוריו אחרי פנצ'יטה) המרבה לשתוק, הן משום שבחלקו הגדול של הזמן הוא נמצא בגפו והן משום שהוא אינו יודע בדיוק מה לומר, שעה שהוא נמצא בחברתה של פנצ'יטה13.
ג'קסון מכיר את אופיו ויודע את גילו. כשהוא מתאהב בפנצ'יטה הוא נלחם בדרך שרק פעלתן כמוהו יודע, מנסה לנצח את הזמן או לפחות לשחד אותו מעט, כדי להחזיר לעצמו מעט מהנעורים שמעולם לא היו בו. למענה הוא משנה את כל עולמו, יוצא מגדרו, מעורו, מאופיו ואז… אז הוא רואה את פנצ'יטה מחקה את דמותו המבוגרת והנלעגת בפני אחיה הצעירים ומשהו נשבר בו.
זה לא רק העלבון והבושה, האכזבה ומפח הנפש: ג'קסון, שפתח את ליבו בפעם הראשונה בחייו בפני מישהי, בפני אפשרות כל שהיא, בפני האהבה, מיישר מבט, כפי שלא העז לעשות בעבר, אל התהום הפעורה בינו לבין הנעורים, תהום שניסה בהתמדה ומסירות לבנות מעליה גשר לפני שנוכח כי נכשל. ג'קסון מבין את מקומו בעולם וזו הבנה קשה ומוחמצת. אם קודם אימץ את מקומו בשלווה ואפילו ברצון, כעת הוא נסוג אליו בתסכול עצום ובחוסר ברירה. לא זו הדרך שביקש ללכת בה אך, כפי שמעידות עיניו ומעידה המציאות, משאלת הלב הכנה שלו לא הייתה אלא גחמה מטופשת ומשוללת כל תקווה14.
אלא שג'קסון טועה.
פנצ'יטה, כך נראה, משתפת פעולה עם חיזוריו של ג'קסון משום שהיא נהנית מתשומת הלב המורעפת עליה, מהכבוד שחולקים לה, מכך שהיא זוכה להיות לפתע "גברת", כפי שילדות אוהבות להיות. המספר מגדיל לעשות כשהוא משייך את אמה למסדר העתיק של מלכודת עכברים ואת פנצ'יטה עצמה לקורבן ולנתח גבינה15. מסרים אלה מתכתבים כמובן עם כספו של ג'קסון אך הם משמשים גם כרמזים מטעים, המרחיקים את הקוראים והקוראות מן האמת המתגלה בסיום הסיפור, זו שמוכיחה שעל אף גילה הצעיר ועל אף ההצגה הקצרה שהעלתה בפני אחיה, מקנן בליבה של פנצ'יטה רגש אחר, כזה שאינו קשור לבגדים המפוארים או לתשומת הלב הפזרנית שהרעיף עליה העשיר המבוגר והתימהוני הזה.
כמו בסיפורו של אוסקר ויילד, משוב הנעורים בגנו של הענק המסוגר מביא עמו את משב הפריחה והאביב של האהבה, זה שמסלק לא רק קדרות החורף אלא גם את שידפון הקיץ וחרבת השנים.
השם "פן" נוצר בהשראתו של האל היווני פאן, אל הרועים, העדרים, הסערה הבלתי מרוסנת והמוזיקה הכפרית השלווה. פאן, שחציו אדם וחציו תיש, מגלם בדמותו שני פנים: פראות משוללת רסן לצד רוגע נעים, בוגדנות וסכנה לצד פוריות ופריחה אביבית.
שני היבטים סותרים ומנוגדים האלה מצליחים להתקיים בחפיפה אחת בדמותו של ערבה ג'ונסון – הודות לאהבה שמעוררת בו פנצ'יטה. מפליא למדי שאדם עבש כג'קסון יתמסר כל־כולו לגידול תותים, פרי שהוא ניגודו הגמור, בצבעו האדום הבוהק, במרקמו העסיסי והמתוק, בבשומת הרעננה שהוא מדיף, אך ג'קסון טעם פעם אחת את טעמו המתוק ונשבה בקסמיו, באותו האופן שהספיקה לו הצצה אחת חטופה בעיניה היוקדות של הצעירה מלאת החיות כדי להישבות בקסמיה ובאהבתה בצורה חסרת תקנה.
האהבה מצליחה לשלב את הרצינות עם החיות, את הדעה המיושבת עם הרוח התוססת, את הפיטר עם הפן.
בחיבור שהיא יוצרת הבדלים מנוגדים הופכים למשלימים, מבנה המורכב משני חלקים ויוצר עולם חדש, משותף, מאפשר;
עולם של צעירים ומבוגרים, מבוגרים וצעירים;
עולם של אהבה.
