זוגיות בחמש מערכות
זוגיות בחמש מערכות1
אהבתו של סוכן בורסה טרוד2 – מערכה ראשונה: הצג
הארווי מאקסוול הוא תמונת מצב של האדם המודרני.
הארווי מאקסוול הוא סוכן בורסה.
ליתר דיוק, הארווי מאקסוול הוא סוכן בורסה עסוק.
מאוד עסוק.
יש לו מזכיר אישי, פיטשר3 וקצרנית פרטית, מיס לסלי4 – צמד אביזרים חיוניים לשירותו. למן הרגע שבו הוא נכנס אל המשרד ומתיישב אל שולחנו, חדל הארווי מלהיות אדם והופך ל "מכונה חדישה, חזקה ומשומנת היטב – [ה]פועלת במלוא עוצמתה, בכל מהירותה, בדייקנות מוחלטת, מבלי להסס, תוך החלטות והוראות נכונות ודייקנות, [שבויה ב]עולם הכספים [ש]אין בו דריסת רגל לעולם האנושי, או לעולם הטבע."5
המספר מבין ואף תומך בהארווי על עבודתו הקדחתנית. הוא מצטט את אמירתו של וולט סקוט – "שווה שעה צפופה אחת של חיים מפוארים לעידן שלם ללא שם"6– קודם שהוא מתאר את בריחת הדקות והשניות משעות יומו הדחוס: המברקה פולטת את סרטיה בתקתוק רעשני, הטלפון לא חדל מלצלצל, אנשים נדחפים אל המשרד – צועקים, קוראים, מזרזים, שליחים נכנסים ויוצאים, נושאים מכתבים, מברקים ולחץ.
מאקסוול אינו מאבד את קור רוחו. הוא מנצח על ההמולה בשלווה ובמיומנות "בנוסח של רקדן בלאט" ו"בזריזות מובהקת של הארלקין."7
אולם הצלחתו המסחררת של סוכן הבורסה המוכשר גובה את מחירה הנפשי מהארווי בן האדם ומביאה אותו להיאטם ולהתנתק ממצב העניינים סביבו; כשהקצרנית, מיס לסלי, משתהה רגע ליד מכתבתו, הוא נושא אליה מבט נטול סבלנות ושואל, כמעט בחוסר אכפתיות, האם נדרש לה איזה דבר, רומז לה למהר חזרה אל עבודתה ולהניח לו לנפשו. כשמגיעה מועמדת חדשה למשרת הקלדנית, הוא משלחה בזריזות לדרכה, על אף שביום האתמול הורה מפורשות לפיטשר לאייש את התפקיד במהירות.
העולם, על אנשיו ואנושיותם, נדחק מפני לחץ העבודה ותובענותה, וכמעט שנמחה כליל תחת נטל המלאכה הבלתי פוסק. למזלו של הארווי, המציאות האנושית המיטיבה אינה מוותרת בקלות והיא מפלסת לה דרך אל נבכי נפשו: "[…] מבעד לחלון הפתוח חדר ניחוח תועה – או אולי אובד- ניחוח עדין, ערב, של פרחי לילך, אשר שיתק לרגע את תנועותיו [של סוכן הבורסה]. שכן ניחוח זה היה שייך למיס לסלי; לה אישית; ולה בלבד. הניחוח החיה את דמותה בצורה מוחשית. עולם הפיננסים התכווץ לו לפתע לממדי נקודה."8.
בהחלטה של רגע מחליט הארווי לבקש את ידה של הקצרנית; הוא נחפץ אל שולחנה, מצהיר על אהבתו, שואל האם תינשא לו ומפציר בה להזדרז שכן "מניות ה'יונין פסיפיק' נמצאות בירידה"9.
תגובתה הנדהמת – נרגשת של מיס לסלי מגלה לקוראים את מה שנרמז בתחכום כבר בתחילת הסיפור: "העסקים שטפו את מוחך מכל וכל […] כלום אינך זוכר כבר, הארווי? אמש, בשעה השמינית, נישאנו בכנסייה הקטנה שמעבר לפינה."10
אכן; המולת החיים דוחפת חזק בכיוון אחד, עד כדי הסתה רגעית ואף מסוכנת מן הדרך. כמה טוב אם כן שהדברים המשמעותיים בחיים דוחפים חזק יותר בכיוון השני.
תגליתו של דוארטי11 – מערכה שנייה: מצב חדש
" 'ג'ים הגדול' דוארטי […] שייך היה לגזע זה של בני אדם […] חזקים, ערומים, מסתפקים בעצמם, כיתתיים, מכבדים את חוקי גזעם, רוחשים בוז סלחני לשבטים שכנים, סוגדים לאמות המידה של החברה […] ל 'ג'ים הגדול' דוארטי הייתה אישה, אך הוא לא נשא את תמונתה בסיכה על דש בגדו […]. תמיד ידע במעורפל, כי קיימת מרת דוארטי. היה מקבל עליו ללא הכחשה את ההאשמה, כי האישה הקטנה, השקטה, המסודרת, הנוחה שמעברו השני של השולחן בביתו רעייתו היא. למעשה זכר היטב כי נשואים הם קרוב לארבע שנים."12
ג'ים דוארטי נמצא שלב אחד מעל הארווי מאקסוול: את העובדה שהוא נשוי הוא לפחות מצליח לזכור. עם זאת, אין בכך כדי לרמוז שג'ים הגדול דוארטי מניח לאשתו הקטנה, השקטה, המסודרת והנוחה לשבש את שגרת יומו הקפדנית. אחרי הכול, הגבר העירוני והמכובד נדרש להיפגש עם חבריו, לבלות עמם במשחקי קלפים ערב־ערב ובעיקר להפגין נוכחות ונימה ייצוגית בכל יום מימות השבוע. זו משימה מתישה ומאתגרת, אך ג'ים דוארטי נושא בגאווה בעול הנטל.
בכל יום, בשעה שבע בדיוק, הוא אוכל את ארוחת הערב הטעימה שמגישה לו רעייתו השקטה, הקטנה, הנוחה והמסודרת, אך בזאת מסתיימים מפגשיהם ההדדיים של עולמה־עולמו.
והנה, יום אחד, קמה אותה אישה קטנה ומנומסת ומבקשת מבעלה שייצא איתה, בפומבי וברשמי, לארוחת ערב, במסעדה.
שלוש שנים חלפו מאז יצאו השניים בצוותא מדלת הבית, ועדיין בקשתה של הרעייה הקטנה והנוחה הינה בחזקת הפתעה גמורה עבור ג'ים הגדול. על אף תדהמתו, הוא נענה – לא מעט בחוסר רצון ובתנאי, כמובן, שכל העניין לא יארך יותר מפרק הזמן ההכרחי והנחוץ ביותר.
בהגיע יום המחרת והשעה הנקובה, "ירדה במדרגות האבן [… אישה] לבושה שמלת ערב עשויה מבד ששזרוהו בוודאי עכבישים ומצבע שהעניקו לו שמי בין הערבים. מעיל קל, רב כנפות בלתי נחוצות להפליא וסרטים חסרי ערך למופת, היה גולש על כתפיה […] 'ג'ים הגדול' דוארטי היה מודאג. הרי לצידו בריה שאיננו מכיר […] במידת מה הזכירה לו את דליה קולן שנשא לאישה לפני ארבע שנים. בצנעה ובכבדות מה התנהל לימינה."13
בשונה משמו, ג'ים הגדול לא תכנן תכנונים גדולים לערב הבילוי המשותף. הוא אף העדיף להסתיר עובדה זו, לרבות את רעייתו, מעין רואים ובפרט מעין חבריו. לא מן הראוי להתלונן או לחשוף את עובדת היותו בעל ואיש, שהרי "חיי נישואין חולשה היא ואין הקריביים רואים אותה בעין יפה."14 אולם תכנונו הראשוני קורס נוכח חזותה המופלאה של רעייתו החוקית, למן הרגע שראה אותה מרחפת לעברו במורד מדרגות ביתם. מראהָּ המצודד בלבל את דעתו של ג'ים הגדול באופן כה חמור, עד שלא זו בלבד שוויתר על המחשבה הנואלת של ישיבה חפוזה במסעדה נידחת, אלא גם התעכב על הצגתה בראש חוצות, במסעדה מפוארת המתמחה בבישול איטי במיוחד.
"רעייתו של ג'ים הגדול הזמינה את מאכליה. הוא הביט בה ביראת כבוד. הגיבורה הזכירה פטריות; ואילו ג'ים לא שיער, כי יודעת היא פטריות מה הן. מרשימת היינות ציינה סוג מתאים ורצוי. עכשיו הביט בה בשמץ הערצה. נוהרת הייתה בהתרגשותה התמימה של אישה המפעילה את תכונותיה החברתיות. היא דיברה אליו על אודות מאה עניינים בהתלהבות ובהנאה. ובהמשך הסעודה, עלה בלחייה החיוורות מחיי בית, סומק עדין. 'ג'ים הגדול' הביט סביבו בחדר וראה, כי אף אחת מן הנשים היושבות בו אינה מצטיינת בקסם כשלה. ואחר חשב על שלוש השנים שבהן נשאה את מאסרה בלי תלונה, וסומק כלימה הציפו, שכן משחק הוגן – היה סעיף חשוב באמנותו."15
לא רק את ג'ים הגדול הקסימה דליה בהופעתה האמיתית־המחודשת. ברשתה נפל גם פטריק קוריגן, טיפוס הידוע בחלקלקותו בענייני נשים וכיבושן (או כיבושן ונטישתן, אם לדייק), וחבורה שלמה של מכריו הנודעים של ג'ים; דליה הקסימה אותם בגינוניה, ריתקה אותם בתשובותיה והרעידה אותם מצחוק בשנינותה המתוחכמת. אך על ג'ים פעל קסמה באופן מיוחד: במקום התלהבות משולהבת, הוא לקה בקיפאון ושיתוק מילולי.
העדר היכולת לדבר או ליטול חלק בכינוס השמח ניתק אותו מכלל ההתרחשות העליזה והביאוהו להתבונן בעיניים חדשות בזו אשר לא ידע כי הינה מסוגלת להיות כל מה שמתגלה היא להיות כעת, באורח פלא, לנגד עיניו.
בחריפות מענה, בשנינות לשון ובנשיות מכשפת מוכיחה דליה לג'ים כי מבטו במשך שלוש השנים האחרונות היה מופנה אל הכיוון הלא נכון.
לא עוד.
"בפתח ביתם עמדה דליה. עונג היציאה נשקף רכות מפניה. לא יכלה לקוות לחברתו של ג'ים בערבים, אך תהילתו של ערב זה תקל את שעות הבדידות במשך זמן רב.
"תודה על שלקחתני, ג'ים," אמרה בהכרת טובה, "כעת תלך בחזרה אל זלצר, כמובן."
"שילך זלצר ל – " אמר ג'ים הגדול בהדגשה. "ול – פט קוריגן! מה הוא חושב, שאין לי עיניים?"
הדלת ננעלה מאחורי שניהם."16
המרובעים של משקה ויסקי17 – מערכה שלישית: התקדמות
עיוות התפיסה השגויה מן הראוי שיתחלק בצורה מאוזנת בין גברים לנשים, מסיבות פמיניסטיות ושוויוניות כאחד. דוגמה יפה לכך מצויה בסיפורם של בוב וג'סי באביט, המחלקים ביניהם שווה בשווה את נטל האשמה על מצב יחסיהם.
בוב וג'סי הכירו ביולי קיציי אחד ונישאו למחרת ספטמבר. בתקופת היכרותם הזוהרת נהגו לדקלם את חרוזיהם האהובים משירי המשורר הפרסי עומר כיאם18 כשהם אוחזים ידיים ומביטים זה בזה באמונה החוגגת את האהבה ואת שמחת החיים במלוא יפעתה.
משהגיעו לניו יורק, הניחו בוב וג'סי לעצמם להישבות בקסמיה המשכרים של בוהמיה ולארגן את חייהם סביב משקאות אלכוהוליים ודרישות אופנתיות. עשיית המעשה הנכון חברתית הפכה לעיקר: ג'סי החלה לתרגל את השתייה, העישון והריהוט הבוהמיינים, בעוד בוב למד כיצד למקם את רגליו על המסילה הנמוכה סביב הדלפק מדי יום ביומו, למשך שעת שתייה רצינית, בדרכו מהעבודה הביתה.
והנה, אותה תפנית אשר שינתה את חייהם של ג'ים ודליה דוארטי נוגעת גם בחייו של בוב, הנכנס אל המסבאה האהובה עליו בדיוק בזמן לשמוע את חבריו מתארים את מראה שכרותו המלבב מליל אמש. בוב ניגש אל המראה שמאחורי הבקבוקים ולראשונה מגלה את האמת: לא שעשוע קליל ולא בוהמיה הזוהרת. כך נראה ומתנהג אדם המכור לטיפה המרה.
באותו רגע מחליט בוב להפסיק להיות אדם מכור שכזה.
בוב חוזר הביתה, שקט ומפוכח שלא כהרגלו. התנהגותו הבלתי שגרתית מבהילה את ג'סי. על אף שלא אהדה את השתוללותו השתיינית, למדה להשלים איתה במרוצת הזמן ובעיקר – לקבלה כחלק מאווירת בוהמיה; היא אולי אינה מסבה הנאה גדולה, אך כך הם פני הדברים וכך עליהם להמשיך ולהתנהל. כעת, דווקא המתינות מערערת את שלוותה. איש לא הודיע לה על השינוי הפתאומי בחייו של בוב, שינוי המעיב באופן כה חריף על חייה שלה. על כן היא מרגישה כעוסה ומבולבלת, כמי שהושלכה אל מחוץ לעניין ובעיקר אל מחוץ לעולמו של בעלה:
"היא נטלה ספר והתיישבה בכיסא הנדנדה הקטן שלה […] מצידו השני של השולחן. אף לא אחד מהם דיבר במשך חצי שעה. ואז הניח בוב את העיתון מידו והתרומם עם מבט מוזר וסתום על פניו, והלך אל מאחורי כיסאה ורכן אל כתפיה, נוטל את ידיה בידיו, וקירב את פניו לשלה. ברגע אחד נעלמו מג'סי קירות רשתות הדייג של החדר, והיא ראתה את הגבעות והפלגים הקטנים של מחוז סאליבן. בוב חש את ידיה רועדות בין ידיו כשהתחיל לדקלם את החרוזים מתוך כיאם הישן:
"בואו, מילאו את הספל, ובאש האביב
יושלך לבוש החורף של החרטה
לציפור הזמן יש אך דרך קטנה
לעוף – והבט! הציפור כבר במעופה!"
ואז הלך אל השולחן ומזג משקה סמיך של וויסקי לתוך כוס. אך ברגע זה מצאה רוח הרים איכשהו את דרכה פנימה ופיזרה את ערפל בוהמיה המזויפת19. ג'סי זינקה ובתנועת יד חלקה ופראית השליכה את הבקבוק והכוסות, מתרסקים אל הרצפה. המשכה של אותה תנועה כרכה את זרועה סביב צווארו של בוב, שם פגשה הזרוע את חברתה ונצמדה אליה בהידוק."20
החוט ששזר את ליבותיהם וידיהם של ג'סי ובוב – שיריו של עומר כיאם – שב להתלפף סביב יחסיהם, הפעם עם הבנה טובה יותר על אודות משמעותם. ג'סי ובוב מבינים כי פירשו שלא כהלכה את המילים הגדולות של אהבה, חירות ואושר. בבוהמיה הם העניקו להם גוון משמעות שונה, כזה שמתאים עצמו לדרישות החברה המעוצבות בדרכן הגחמנית. רק משהשכילו להניח לתפיסותיהם השגויות, הבינו בוב וג'סי כי האהבה הגדולה שאיחדה אותם בעבר פועמת בליבותיהם עדיין, והיא זו שתוביל אותם בבטחה, מרגע זה ואילך, אל העתיד הנכון, נקי מתכתיבי שווא של עיצוב יומרני, שתייה שלא לצורך ושלל נגזרותיה השגויות של בוהמיה. הדבר מושג, בין היתר, הודות לתבונה ההיסטורית כי שיריו של כיאם היו, בעיקרו של דבר, מסה המטיפה נגד שתיינות21 ולא קריאה לשתייה חופשית אין־אונס. עובדה זו נתמכת גם באזכור שורה משירו המפורסם של ג'רמיה רנקין22, שהיה ממתנגדי העבדות וראש תנועת המתינות החברתית שהטיפה לשימוש מופחת במשקאות משכרים23.
גולה מבוהמיה24 – מערכה רביעית: סיבוכים וסיכון גבוה
גורלה של מדורה מרטין נחרץ מראש. לא היה זה חיזיון או כושר נבואי אשר גזר את דינה לזכות או לשבט, כי אם מעשה פשוט ותמים: מדורה עברה להתגורר בניו יורק. לשם כך עזבה את כפרה השָלֵו, הפרוש למרגלות הרים ירוקים, שכרה חדר זול והחלה ללמוד ציור – שני שיעורים בשבוע – אצל פרופסור אנג'ליני אחד, שלא היה אלא ספר עלוב עם השכלה גרועה של רקדן.
לא המספר, לא תושבי הכפר הרמוני ואפילו לא אזרחיה העירוניים של ניו יורק – אף לא אחד מהם תומך במעברה של העלמה היפיפייה אל העיר הגדולה. אך בעוד בני האדם מפנים את חצי ביקורתם אל הגורם האנושי – להלן, מדורה מרטין וטעותה ("בהרמוני אמרו, כאשר יצאה לבדה אל העיר הרעה ללמוד אמנות, כי נערה מטורפת, נמהרת, וקשת עורף היא"25) – הרי שהמספר היודע־כל תולה את הסיבה במציאות מורכבת בהרבה. האשם האמיתי הוא חזותה המתעתעת של בוהמיה:
"המחזה העגום ביותר בניו יורק – מלבד נימוסיו של הקהל בשעת דחק התנועה – הוא המצעד הקודר של חיל הבינוניות חסר התקווה. האמנות פה איננה אלילה טובת לב, כי אם מכשפה26 ההופכת את מאהביה לחתולים וחתולות מייללים, הצובאים על פתחי מעונה ומעלימים עיניהם מן הלבנים וכפות הנעלים שמיידים בהם המבקרים. אחדים מאתנו מתגנבים בחזרה לכפרי מולדתנו אל פירורי "אמרתי לך מראש"; אך רוב רובנו מעדיף להישאר בחצר מקדש גברתנו, ולחטוף את השיירים הנופלים משולחנה האלוהי. אבל אחדים מאיתנו נלאים לבסוף מן השירות העקר. ואז פתוחות שתי דרכים לפנינו. יכולים אנו להשיג עבודה בנהיגת עגלת מכולת, או להיבלע במערבולת של בוהמיה. הדרך האחרונה טובה בעינינו; אבל, למעשה, מצליחה הראשונה יותר; שכן כאשר נותן לנו החנווני את שכרנו, יכולים אנו לשכור תלבושת ערב ו – כדרך המימרה הקולעת – להריץ את בוהמיה27. מיס מדורה בחרה במערבולת, ובכך סיפקה לנו את סיפורנו הקטן."28
בוהמיה, שהובילה את בוב לשכרות ואת ג'סי לטיפשות, מובילה את מדורה מרטין לאובדן עצמי. ניסיונותיה בתחום האומנות ומעברה לעיר לא צלחו כלל ועיקר, אך לא הגשם הבלתי פוסק, המחסור הכספי או הדחייה הגורפת של ציוריה הם שהבהירו לה זאת, כי אם דווקא ארוחת ערב במסעדה נחשבת למדי, "קפה טרנס"29, בלב ליבה של בוהמיה.
כאן מתגלה בוהמיה כפי שהיא באמת – מצב תודעתי של פטפטת עצמית מלאת חשיבות. ערב רב של מבטי בסיליק30, בועות מים, השראות גאוניות ופשיטת יד של מקבצי נדבות. הכול נראה כדבר האמיתי, אך מתגלה עד מהרה כזיוף עלוב ותו לאו: גיבוב של מילים גבוהות המתווכחות בלהט על נושאים טפלים ונימוקים מסוגננים על כל נושא, נטולי כל ידיעה של ממש.
בבוהמיה, בה כל אזרח פשוט מוכתר פרופסור וכל מלצר הופך מלומד, גם היין המוגש בשעת הארוחה נראה רותח, אך מתגלה צונן כקרח שעה ששותים ממנו.
"מדורה ישבה בהתפשטות הגשמיות. מוסיקה – מוסיקה פראית, משכרת, בביצוע טרובדורים הישר מחדר מרתף אחורי באליזיום31 – הרקידה את הגיגיה. הנה לפניה עולם אשר מעודו לא חדר אליו דמיונה הנלהב ביותר32. בעוד שלותם החיצונית של הרים ירוקים פרושים עליה, ישבה ונשמתה בוערת בקרבה באש אנדלוסיה33."34"
מתוך תחושת מצוקה איומה וחוסר אונים, מחליטה מדורה שלא להיאבק: "נלכדתי ברשתות התרמית של עולם רשע זה," היא כותבת לאהובה הוסקינס, אותו השאירה מאחור. "שקעתי בכל תהומות האוון הנוצץ. לשווא תנסה להפר את החלטתי. אי אפשר לעלות עוד מתוך התהומות אליהם ירדתי […] אבדתי לעולמי עד במבוך היפה, אך האכזר, של בוהמיה הנוראה."35
מתמסרת לתפקידה הטרגי החדש, מחליטה מדורה לעצב את חייה במחווה לחייהן הסוערים של הנסיכה המלכותית מרי, בתו של ג'ורג' החמישי36, ושלוש מאהבות רבות מעלה: קמיל, גיבורת הגברת עם הקמליות37, לולה מונטז – "הרקדנית הספרדייה" – פילגשו של לודוויג הראשון, מלך בוואריה38, וזאזא, גיבורת המחזה הנושא את שמה39. למרבה המזל, הוסקינס אינו מבין את כניעתה הנאצלת של מדורה בפני כוחותיה השקריים של העיר ומגיע מיד (כעבור שלושה ימים) "לחלצה" מן התופת ולהחזירה בבטחה הביתה.
הגולה מבוהמיה הינו סיפור מתוחכם בהרבה מכפי שהוא נקרא לכאורה; המספר מעשיר את היצירה באזכורים ליוצרים וציירים כדוגמת אנתוני ואן דייק40 והציירים הצרפתיים ז'אן לאום ז'רום41 וז'ול בסטיין לה פז'42. פז', שהציג את חיי הכפריים באור טהור, נקי ורחוץ, הטביע את חותמו לראשונה בשנת 1874 עם ציורו שיר האביב – לימוד של חיי הכפר. הציור הציג את דמותה של ילדה כפרית היושבת על גבעה וצופה מטה על כפר, בדומה מאוד לדמותה הבדיונית של מדורה מרטין, שמוצאה – כפי שמדגיש המספר שוב ושוב – "מסביבות כפר הרמוני, לרגלי ההרים הירוקים"43. בכך עוזר המספר לחדד את הווייתה של מדורה כבת כפר וכך את אי־התאמתה לחיי בוהמיה הסוערים, הרוחשים את עצמם לדעת במהומה רבה על לא מאומה.
זאת ועוד: כאשר מבקש פרופסור אנג'יליני לשבח את פעלה האומנותי של מדורה, הוא משווה אותה לרוזה בונהר44, הציירת והפסלת המפורסמת בת המאה ה־19 שנודעה בחיבתה לציורי בעלי חיים. שניים מציוריה המפורסמים ביותר עסקו בחיות – חריש בנוורנה45 שהציג קבוצת שוורים ואיכרים החורשים שדה בצוותא על רקע נוף שלו ואדיר ממדים, ויריד סוסים46. הזיקה שבין בונהר למדורה נרמזת גם בסיפור עצמו, עת רוכנת מרטין אל חברתה לשולחן המסעדה, מיס אליס, ולוחשת באוזנה, זוהרת מעונג: "אילו הייתי בבית […] הייתי מראה לך את העגל הקטן החמוד ביותר בעולם."47
המספר מאזכר גם שני גיבורי ספרות חשובים – הנרי ג'ימס48 וג'ין ג. אוסטין49. ההתייחסות לאוסטין נעשית באמצעות אזכור לדמות מספרה50, תינוקת אובדת בשם טואנט51, שהופכת בגולה מבוהמיה לאחת הנשים בקפה טרנס. ההתייחסות אל אוסטין חשובה במיוחד לאור ספרה הקודם –52 Dora Darling, or The Daughter of the Regiment, הנושא בזיקה לשם גיבורת הסיפור ולזהותה: חיילת אחת מיני רבות בצבא מלחמות השווא של בוהמיה המתעתעת.
גם הביקורת על אנשי בוהמיה נמסרת בזיקה לתחום הספרותי, באמצעות אזכור ציני לכתב העת פוק; "לא היה זה בגדר סוד, כי הוא [ואנדייק] הלוה פעם 10 דולר לצעיר אשר ציור משלו הודפס ב"פוק". תכופות זוכה אדם ככה בדריסת רגל לחוג הקסום, בעוד שאחר זוכה בדריסת רגל וברגל קרושה כאחד."53 פוק (Puck) היה כתב עת האמריקאי המצליח הראשון שפרסם סיפורים עלילתיים מצוירים, רישומים שנונים ועוקצנות מדינית על ענייני דיומא. ציורו של הצעיר חייב היה אפוא לשאת במשמעות חברתית חשובה לשעתו, אולם לא רק שנושא זה אינו מובלט או אפילו זוכה להתייחסות, הרי שבפועל אין בו כל משמעות של ממש ו־ואנדייק אף מבקש להשתחרר מעול מכביד זה וחסל54.
השמטה זו היא דרכו המתוחכמת של המספר לרמוז כי בוהמיה, וכל הנעשה בה, אינה נושאת בחשיבות כבדת משקל, בסיכומו של עניין. הנהירה אחר הדבר הנכון מבחינה אופנתית מתמסמסת כמעט באותו הרגע שבו פרצה קדימה, מוחלפת באיוולת אחרת, חסרת משקל ומשמעות בדיוק כמוה.
הדיוט בבוהאמיה55 – מערכה חמישית: המאמץ האחרון והסיום העוצמתי
המקום שחולל את המהומה בחייה של דורה וכמעט עלה לה במחיר אהבתה, הוא גם המקום שבו נולדת זוגיות חדשה ומרגשת. זו אהבתם של קייטי דמפסי והדייר המתגורר בחדר המרוהט אותו משכירה אמה – מר ברונלי.
מר ברונלי היה מהודר בלבושו ודייקן בתשלומיו. גינוניו המנומסים והופעתו המוקפדת הישו לו חזות של אציל אירופאי זר. ברם, כל אלה היו לו לרועץ, שעה שהחל להדק את יחסיו עם קייטי דמפסי ולהטותם אל מעבר לנימוס המקובל בהתנהלות דייר וביתה של בעלת הבית.
קייטי מפקפקת בחזותו המושלמת מדי של מחזרה הטרזן: ומה אם טיפוחו המוקפד אינו אלא הסוואה לזייפן מקצועי? האם התשלום במועד אינו אשליה המסתירה את זהותו האמיתית של פושט יד?
"מר ברונלי המשיך בחיזוריו החמומים. קייטי הוסיפה להסס. יום אחד הזמינה לצאת אתו למסעדה, והיא הרגישה כי פתרון החידה מתקרב […]. תוך כדי סעודת [ה]מלכים שלה, הניחה קייטי את מזלגה וסכינה. לבה נפל בקרבה כעופרת, ודמעה צנחה על אומצת הבשר. ספקותיה הנושנים ביחס לכוכב הדיירים שבו ועלו, שבעתיים. אם חבורה הדורה ונדיבה זו כורעת לפניו, מתפעלת ממנו ומחייכת לעומתו ככה, מה יכול מר ברונלי להיות, אלא אחד מאותם אפרתים56 מסנוורים נושאי התארים, גדולים בשם אך דלים בדמי שכירות, אשר הניסיון העמיד אותה על טיבם?"57
קייטי היא הראשונה מבין דמויותיו הנשיות של או. הנרי שאינה נופלת בפח אחיזת העיניים הזוהרת של בוהמיה המנצנצת. ההפך הוא הנכון; חזותה המנצנצת של בוהמיה הזוהרת היא זו שגורמת לקייטי לשקול שנית את יחסיה ורגשותיה עם מר ברונלי, שאת אישיותו למדה לחבב ולהוקיר יותר ויותר עם כל יום חולף. האומנם יתגלה אדם מרשים זה כעוד אוויל שואף לגדולה של בוהמיה? האם המסעדה אליה הוביל את קייטי, מעוז משכנה של בוהמיה, תגזור גזר דין מוות על יחסיהם?
אך לא.
לא איש בוהמיה הוא מר ברונלי, כי אם טבח ובעל המסעדה הנושאת את שמו, ובעובדה זו יש את כל הנדרש להסיר כל חשד מליבה המיוסר של קייטי ולזכות את אנטוניו "במגע חרב האבירות"58.
מר ברונלי הוא הדבר האמיתי. חשוב מכך – הוא רואה את הדברים כפי שהם באמת.
בדיוק כפי שרואה אותם קייטי.
חמשת סיפוריו של או. הנרי מציגים חמש מערכות יחסים שונות אך דומות במציאות העירונית־בוהמיינית של ניו יורק.
ראשית הם חושפים את חייהם היום־יומיים של אנשים הפועלים מתוך מתח ודוחק יצרני, חרוצים בעבודתם ודבקים במטרתם – לעבוד, להצליח, להתבסס.
מכאן הם עוברים לתמונתם של אלה, המבקשים אחר הערכה החיצונית־חברתית, מבכרים אותה על פני הקִרבה האמיתית הממתינה בין כותלי ביתם הפשוט לכאורה.
הנהירה אל הכרך הגדול יוצרת מצב עניינים מפתיע, הנקרא לבחון את עצמו מחדש לאור תפניות בלתי צפויות הנקרות על דרכו הכמו סלולה מאליה. אזרחיה של העיר שכבר ראתה וידעה הכול נדרשים לפסוע לפתע בנתיב שונה – דרישה מסוכנת הטומנת בחובה אפשרות נפיצה העשויה להידרדר לכדי שבר של ממש.
אך האמת חזקה מתפיסת השווא של העיר המסנוורת ואט־אט מתחילים להתגלע סדקים בתפיסת העולם שנראתה, עד לרגע זה, כה חיונית להשגה. בוהמיה הנהדרת מתחילה לאבד מזוהרה. הביקורת מתחילה להציף ולהעלות עד כי נדמה שלא נותרה אלא אפשרות שפויה אחת – לברוח, ומהר, חזרה אל הטבע. ברם, נימתו המפייסת של הסיפור האחרון מבהירה כי בוהמיה, בסיכומו של עניין, אינה עובדה כי אם שיפוט הנובע מעיני המתבונן. אלה, היודעים נכונה את ערכה האמיתי של האהבה ואת ערכם האיכותי של החיים, מיטיבים לעמוד בפרץ האשליה של בוהמיה ולא להיסחף עם זרם החשיבות שהיא מפזרת סביבה בשעטתה המהירה.
זוגיות, אל לה להיות מושפעת ממאורותיהם הנוצצים מדי של חיים בכרך הגדול. יש שאורות אלה מסיטים לרגע מן הדרך, אך כשמדובר בחיבור כן הנבנה בין שני אוהבים, סטייה זו תהיה רגעית והפיכה בהכרח.
אכן כן: יש אהבה בעולמו של או. הנרי, ויש לה קשר מועט, אם בכלל, עם מסכת השווא של החיים בבוהמיה.
המאמר פורסם לראשונה במעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות.