LinkedIn

Search


סיפורים ותרגומים / וידוייו של בדחן שנון
Date: 09 מרץ 2013
By: admin
Tag: , , , , , , , , , , , ,
Comment: 0

וידוייו של בדחן שנון

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

וידוייו של בדחן שנון1

שלב הדגירה נטול הכאבים נמשך עשרים וחמש שנה, ואז זה פרץ מתוכי ואנשים אמרו ש"זה" היה אני2.

אך הם קראו ל"זה" בדיחות הדעת במקום חצבת.

העובדים בחנות הביאו מעמדי דיו מכסף ליום הולדתו החמישים של השותף הבכיר. התאספנו במשרדו הפרטי כדי להציגם. אני נבחרתי לשמש כדובר ונשאתי נאום קטן שהכנתי במשך שבוע.

הנאום היה הצלחה מסחררת, מלא משחקי מילים ופתגמים ופיתולים משעשעים שטלטלו את אמות הסיפים של הבניין3 – שהיה מבנה יציב מאוד בקו הייצור של כלים סיטונאים. מרלו4 הזקן אפילו גיחך והעובדים אימצו את תגובתו כהנחיה5 ופצחו בשאגות. השם שיצא לי כבדחן מתוארך לשעה תשע וחצי של אותו בוקר. במשך שבועות לאחר מכן ליבו עמיתי הפקידים את להבות הערכתי העצמית. בזה אחר זה ניגשו אלי באומרם איזה נאום חכם היה זה, קשישא, ומסבירים לי בזהירות את הנקודה בכל אחת מבדיחותיי.

בהדרגה גיליתי כי ציפו ממני להמשיך בכך. אחרים יכולים אולי לדבר באופן שפוי על עניינים עסקיים ונושאי דיומא, אך ממני נדרש משהו עליז ואוורירי. ציפו ממני לצחצוח בדיחות בענייני כלים ולרוממות מצבם של כלי השַׁחַם בהיתול ליצני6. הייתי מנהל חשבונות מדרגה 2 ואם כשלתי להציג דף מאזן בלעדי איזו הערה משעשעת על אודות יציבות או למצוא כל סיבה לבדיחות הדעת בחשבונית למחרשות, הפקידים האחרים היו מאוכזבים. בהדרגה התפשטה תהילתי, והפכתי להיות "דמות" מקומית.

עיירתנו הייתה קטנה מספיק כדי לאפשר זאת. עיתון יומי ציטט אותי. באירועים חברתיים לא ניתן היה לוותר על נוכחותי.

אני מאמין שאכן החזקתי בשנינות רבה וכישרון למענה מהיר ללא תכנון מקדים. באמצעות תרגול שיפרתי וטיפחתי מתנה זו. וטבעה היה אדיב וידידותי, לא נוטה לעוקצנות או לפגיעה באחרים. אנשים החלו לחייך כאשר ראו אותי מגיע, ועד לרגע שבו פגשו בי, בדרך כלל כבר הייתה לי מילה מוכנה להרחיב את החיוך לצחוק.

נישאתי מוקדם. היה לנו בן מקסים בן שלוש וילדה בת חמש. באופן טבעי, התגוררנו בבית דו קומתי מכוסה גפן, והיינו מאושרים. משכורתי כמנהל חשבונות בחנות שמרה במרחק את אותם בני לוויה חולניים של עושר עודף. בזמנים שונים חיברתי כמה בדיחות וחידודים שחשבתי שהיו עליזים במיוחד, ושלחתי אותם לכתבי עת מסוימים שפרסמו חומרים שכאלה. כולם התקבלו באופן מיידי. כמה מהעורכים כתבו לבקש תכנים נוספים.

יום אחד קיבלתי מכתב מעורך הוצאה של שבועון מפורסם. הוא הציע שאגיש לו חיבור מבדח כדי למלא חלל של טור; רומז שיהפוך זאת להסדר קבוע בכל גיליון באם תתגלה העבודה כמשביעת רצון.

עשיתי זאת ובתום השבועיים הוא הציע לערוך עמי חוזה למשך שנה בסכום שהיה גבוה משמעותית מהסכום ששולם לי בחברת הכלים הסיטונאים. התמלאתי שמחה. אשתי כבר הכתירה אותי בדעתה כהצלחה ספרותית ירוקת עד. לארוחת ערב של אותו יום אכלנו קציצות סרטנים ובקבוק יין אוכמניות. כאן הייתה ההזדמנות לשחרר עצמי מעבודת פרך שחורה. דיברתי על העניין ברצינות רבה עם לואיזה. הסכמנו שעלי להתפטר מתפקידי בחנות ולהתמסר לבדיחות.

התפטרתי.

עמיתי הפקידים ערכו לכבודי סעודת פרידה. נשאתי שם נאום מבריק. הוא הודפס במלואו בגאזט7.

בבוקר המחרת התעוררתי והסתכלתי בשעון.

"מאחור, בחיי ג'ורג'!"8 קראתי ואחזתי בבגדי. לואיזה הזכירה לי שלא הייתי עוד עבד לכלים וציוד קבלנים.

כעת הייתי בדחן מקצועי.

לאחר ארוחת הבוקר היא הוליכה אותי בגאווה לחדר קטן ליד המטבח. ילדה יקרה! שם היו שולחני וכיסאי, גיליון כתיבה9, דיו ומגש ניירות. וכל קישוטיי הסופֵר – הכַּרְפַּס עמד מלא ורדים טריים ויערה10, לוח שנה של השנה שעברה על הקיר, המילון, ושקית קטנה של שוקולד לכרסם בין ההשראות. ילדה יקרה! התיישבתי לעבוד. הדפס הקיר היה מקושט בערבסקות11 או אודלסקיות12 או – אולי – בטרפזים. קיבעתי את עיניי על אחת הדמויות. הרהרתי לעצמי על אודות הבדיחות והבדיחה. קול הבהיל אותי – קולה של לואיזה.

"אם אינך עסוק מדי, יקירי" הוא אמר, "בוא לארוחת ערב."

הסתכלתי בשעוני. כן, חמש שעות התאספו תחת החרמש הקודר.

הלכתי לארוחת ערב.

"אתה לא צריך לעבוד קשה מדי כבר בהתחלה," אמרה לואיזה. "גתה – או אולי היה זה נפוליאון? – אמר שחמש שעות ביום מספיקות לעבודה שכלית. לא תוכל לקחת אותי ואת הילדים ליערות היום אחר הצהרים?"

"אני קצת עייף," הודיתי. לכן הלכנו ליערות. אך עד מהרה תפסתי את הקצב של כל העניין. בתוך חודש הייתי מפיק עותק סדיר כמשלוחי הכלים.

הייתי הצלחה. טורי בשבועון חולל מעט רעש והמבקרים התייחסו אלי באותה דרך רכילותית כביטוי רענן בשורת הבדחנים. הגדלתי את הכנסתי בצורה משמעותית על ידי כתיבה להוצאות אחרות.  תפסתי את תכסיסי המקצוע. יכולתי לקחת רעיון מצחיק וליצור ממנו בדיחה בת שתי שורות ולהרוויח דולר. עם שפם מלאכותי, זה היה מספיק לשיר בן ארבע שורות ומכפיל את ערך ייצורו. על ידי סיבוב החצאית והוספת קמט חריזה היית מזהה בקושי את חרוז החברה13 עם רגלים נעולות בקפידה לפי האופנה האחרונה14.

התחלתי לחסוך כסף וקנינו שטיחים חדשים ועוּגָב סלוני. אנשי עירי החלו להסתכל עלי כאזרח בעל חשיבות כלשהי במקום מחוללו של שעשוע פעוט. הייתי היכן שחישבנתי בחנות כלי הבניין. הלצות שנונות ואמירות מצחיקות לא יצאו משפתותיי באותה קלילות אדישה. לעתים עמלתי קשות בחיפוש אחר חומר. מצאתי עצמי מקשיב לשיחותיהם של חבריי כדי ללקט מתוכם רעיונות יישומיים. לפרקים לעסתי את עפרוני והבטתי בהדפס למשך שעות, מנסה לבנות בועה עליזה קטנה של שעשוע טבעי.

ואז הפכתי מרושע, מֹלֶךְ15, יונה16, ערפד, למכרי. חרד, עייף, תאב בצע, עמדתי בקרבם כמקלקל מסיבות אמיתי. הנח לאמירה קלילה, השוואה שנונה, מונח מפולפל ליפול משפותיהם ואני קפצתי בעקבותיו כמו כלב ציד המזנק על עצם. לא העזתי לבטוח בזיכרוני; אולם, מניח בצד אשמה ועליבות, הייתי מציין לי תזכורת בספר התזכיר הנוכח תמיד או על חפתי לשימושי העתידי.

חבריי התייחסו אלי בצער ופליאה. לא הייתי אותו אדם. במקום שבו בעבר סיפקתי להם בידור ועליצות, כעת ארבתי להם לטרף. שום הלצות מצידי לא ציוו עליהם חיוכים עכשיו. הם היו יקרים מדי. לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז בחינם את אמצעיי מחייתי. הייתי שועל נוגה המהלל את שירותם של חבריי, העורבים, כך שאולי יטילו ממקורם פירורי שנינות בהם חמדתי17.

כעת כולם החלו להתחמק ממני. שכחתי אפילו כיצד לחייך, לא מתייחס במיוחד לאמירות שנטלתי ללא רשות. לא היו אנשים, מקומות, זמנים או נושאים שהיו פטורים מבזיזותיי בחיפושיי אחר חומרים. אפילו בכנסייה יצא שיגיוני המיואש לצוד בין העמודים ומעברי השורות חמורי הסבר אחר שלל.

באם פצח איש דת בשיר הלל ארוך לאלוהים, התחלתי מיד:  "דוקסולוג'י – סוקדולוג'י – סוקדולגר – מטר – מכיר אותה"18. הדרשה חלפה דרך מסננת רוחי, פתגמיה מסתננים דרך אוזני האטומות, אילו יכולתי אך ללקט הצעה למשחק מילים או הערה שנונה. המנוניה החגיגיים של המקהלה היו אך ליווי למחשבותיי שעה שהגיתי בשינויים חדשים שיצטלצלו בבדיחות הקדמונית בנוגע לקנאתו של סוֹפְּרָן, טֶנוֹר ובָּס.

ביתי שלי הפך לשדה ציד. אשתי הייתה יצור נשי להפליא, כנה, אוהדת ומתפרצת ברגש. פעם שיחתה הייתה פסגת אושרי, ורעיונותיה מקור לא אכזב להנאה. כעת  העבדתי אותה. היא הייתה מכרה זהב של אותם אירועים בלתי עקביים, משעשעים וחביבים המייחדים את המוח הנשי. התחלתי לשווק את אותן פניני שנינות מבדחת נטולות חוכמה שהיו צריכות להעשיר אך את שטחו המקודש של ביתנו. בעורמה שטנית עודדתי אותה לדבר. מבלי לחשוד בדבר, היא חשפה את ליבה. על הדף המודפס הקר, הבולט, ההמוני הצעתיו לעין הציבור. יהודה איש קריות ספרותי, נישקתי אותה ובגדתי בה. בעבור פיסות כסף הלבשתי את אמונה המתוק בתחתוניות וקישוטי שטות והרקדתים לראווה ברחבת השוק.

לואיזה היקרה!  בלילות רכנתי מעליה, אכזרי כזאב מעל כבשה עדינה, מקשיב למלמול מילותיה המתוקות מתוך שינה, מקווה לצוד רעיון לעבודת הפרך היומית שלי.

הגרוע מכל צפוי עוד להגיע. שאלוהים יעזור לי!

לאחר מכן ננעצו שיני עמוק בצוואר אמירותיהן החמקניות של ילדי הקטנים.

גיא19 ו-ויולה20 היו שני מעיינות עזים של מחשבות ודיבורים ילדותיים, שובי לב בייחודם הבלתי שגרתי. מצאתי מכירה מוכנה לסוג בדיחות שכזה, וריהטתי מחלקה קבועה בכתב העת עם "גחמנות ילדות מצחיקות". התחלתי לעקוב אחריהם כפי שאינדיאני עוקב אחר אנטילופה. הייתי מסתתר מאחורי ספות ודלתות, או זוחל על ידי וברכיי בין שיחים בחצר כדי לצותת להם במשחקם. נשאתי את כל תכונותיה של מפלצת מרושעת למעט חרטה. פעם, כאשר הייתי עקר מרעיונות, וטורי היה חייב לצאת בדואר הקרוב, הסוואתי עצמי בערמה של עלי סתיו בחצר, במקום בו ידעתי כי התכוונו לשחק. איני יכול להביא עצמי להאמין כי גיא היה מודע למקום מחבואי, אך אפילו אם כן, אני מסרב להאשימו בכך שהעלה באש את העלים, גורם להרס חליפת בגדי החדשה וכמעט שורף הורה למוות.

עד מהרה החלו ילדי שלי להתרחק ממני כמפני טפיל טורדני. לעתים קרובות, כאשר התגנבתי עליהם כשודד קברים עגמומי, יכולתי לשמוע אותם אומרים זה לזה: "הנה בא אבא," והם היו אוספים את צעצועיהם ורצים במהירות למקום מסתור בטוח יותר. מסכן עלוב ובזוי הייתי!

ואף על פי כן עשיתי חיל מבחינה כלכלית. לפני תום השנה הראשונה חסכתי אלף דולר, וחיינו ברווחה. אך באיזה מחיר! לא ברור לי לחלוטין מה פירוש המילה מנודה, אך הייתי כל מה שהיא מצלצלת להיות. לא היו לי חברים, שעשועים, הנאות מהחיים. אושרה של משפחתי הוקרב. הייתי דבורה, יונק דבש מטונף מחייהם של הפרחים היפים ביותר, דחוי ומטיל מורא מפני עוקצו.

יום אחד דיבר אלי איש אחד, עם חיוך נעים וידידותי. דבר כזה לא אירע במשך חודשים. עברתי את מוסד הקברנות של פיטר הפלבאור21. פיטר עמד בדלת והצדיע לי. עצרתי, ליבי הולם בחוזקה מפני ברכתו. הוא הזמין אותי פנימה. היום היה צונן וגשום. נכנסנו לחדר האחורי, שם בערה אש בתנור קטן. לקוח נכנס ופיטר עזב אותי בגפי למשך זמן. כעת חשתי תחושה חדשה מתנגבת עלי –  תחושה של שלווה יפיפייה ונחת רוח. הסתכלתי סביב על המקום. היו בו שורות של ארונות קבורה חומים בוהקים, כיסויי שחורים, כני שולחנות, רכב קבורה מקושט נוצות, דגלוני אבלות וכל החפצים של מסחר כבד משקל. כאן הייתה שלווה, סדר, שקט ותחושה מהדהדת של הגות מכובדת ורצינית. כאן, בשולי החיים, הייתה גֻּמְחָה קטנה שהתמלאה ברוחה של מנוחת עולמים.

כאשר נכנסתי לכאן, שעשועיו הבידוריים של העולם נטשו אותי בדלת. לא חשתי כל נטייה להתאמץ להשיג רעיון מבדח מקישוטים מפוארים וקודרים אלו. נדמה שדעתי האריכה עצמה לכדי תגובה אסירת תודה, מונחת על ספה מכוסה במחשבות אציליות מעודנות. רבע שעה קודם לכן הייתי בדחן פורק עול. כעת הייתי הוגה דעות, מלא רוגע ונינוחות. מצאתי מפלט מפני הבדחנות, מפני הצייד הקודח אחר הלצות מבוישות, מפני המרדף המשפיל אחר בדיחה סוערת, מפני החיפוש חסר המנוחה אחר מענה לשון שנון.

לא הכרתי את הפלבאור היטב. כאשר שב, הנחתי לו לדבר, חושש שהוא עשוי להתגלות כטון צורם בתֹּאַם המתון והאיטי של מוסדו המקצועי. אולם, לא. הוא צלצל כנות. נאנחתי אנחה גדולה של אושר. מעולם לא נתקלתי בדיבור גברי משעמם להפליא כדיבורו של פיטר. בהשוואה לים המלח הוא היה מעיין נובע של מים חמים. נצנוץ של עליצות או שנינות מעולם לא השחיתו את מילותיו. יום־יומי כשגרה ושופע כאוכמניות, לא זרמה מבין שפתיו תנועה איכותית יותר מזו של רצועת סליל הפסנוע22 של השבוע שעבר. מזועזע מעט, ניסיתי עליו אחת מבדיחותיי המחודדות ביותר. היא נפלה על אוזניים ערלות וחזרה, נטולת כוח, עם חוד שבור. אהבתי את האיש הזה מרגע זה ואילך.

שניים או שלושה ערבים בכל שבוע הייתי מתגנב אל הפלבאור ומתהולל בחדרו האחורי. זה היה אושרי היחיד. התחלתי לקום מוקדם ולמהר לסיים את עבודתי, כך שאוכל לבלות זמן רב יותר בגן העדן שלי. בשום מקום אחר לא יכולתי להשליך את הרגלי סחיטת רעיונות מבדחים מסביבתי. דיבורו של פיטר לא פתח לי כל פתח, גם לו הייתי מכתר אותו במצור קשה ותמידי. תחת השפעה זו התחלתי להשתפר ברוחי. היה זה בילוי שעשועים מעמל היום שכל גבר נדרש לו. הפתעתי אחד או שניים מחברי הקודמים כאשר זרקתי לעברם חיוך ומילה עליזה עת חלפתי על פניהם ברחובות. פעמים מספר הדהמתי את משפחתי בכך שהשתהיתי זמן רב דיו להעיר הערה מבודחת בנוכחותם. זמן רב כל כך הייתי רדוף על ידי שד הבדיחה שזנחתי בשעות חופשתי בהתלהבות של תלמיד בית הספר. עבודתי החלה לסבול. לא עוד היה זה הכאב והסבל כבעבר. סיימתי את מטלותיי בקוצר רוח, משתוקק להימצא במפלטי המועיל, כשתיין הממהר להגיע אל מסבאתו.

אשתי סבלה כמה שעות חרדה בניסיון לנחש היכן ביליתי את שעות אחר הצהריים. חשבתי שיהיה זה מוטב לא לספר לה; נשים אינן מבינות דברים שכאלה. נערה מסכנה! הייתה לה תדהמה גדולה מכל העניין. יום אחד הבאתי הביתה ידית כסופה של ארון קבורה כמשקולת נייר ונוצה יפה, תפוחה ורכה מרכב הקבורה לאבק באמצעותה את ניירותיי. אהבתי לראותם על שולחן עבודתי, ולחשוב על החדר האחורי האהוב אצל הפלבאור. אך לואיזה מצאה אותם וצווחה באימה. היה עלי לנחמה עם איזה תירוץ עלוב מדוע החזקתי בהם, אולם ראיתי בעיניה שהנחתה הקודמת עדיין קיננה בה. היה עלי להסיר את החפצים, במהירות הבזק.

יום אחד הניח פיטר הפלבאור בפני פיתוי שסחף אותי כליל. בדרכו הנבונה והמשוללת השראה הציג בפני את ספריו והסביר כי רווחיו מעסקיו היו גדלים בהתמדה. הוא חשב לצרף שותף עם הון נזיל כלשהו. הוא העדיף אותי על פני כל אחד אחר שהכיר. כאשר עזבתי את ביתו אותו אחר צהרים פיטר גרם לי לבדוק את אלף הדולר שהיו לי בבנק, וכבר הייתי שותף בעסקי הקבורה שלו. הלכתי הביתה בתחושה של אושר מטורף, מהול במידה מסוימת של ספק. חרדתי מלספר על כך לאשתי. אך רחפתי באוויר. לוותר על כתיבת חומרים מבדחים, ליהנות שוב מתפוחי עץ החיים, במקום לסחוט אותם עד ציפתם בעבור טיפות ספורות של סיידר מותסס כדי לגרום לציבור לחוש עליז – איזה יתרון יהיה זה!

בשולחן ארוחת הערב הגישה לי לואיזה כמה מכתבים שהגיעו במהלך היעדרותי. אחדים מהם הכילו כתבי יד דחויים. מאז שהתחלתי ללכת להפלבאור חזרו חומריי בתדירות מבהילה. לאחרונה סיפקתי את בדיחותיי ומאמריי בשטף עצום ורב. קודם לכן עמלתי בהם כמו בנאי מניח לבנים, באיטיות ובייסורים. כעת פתחתי מכתב מעורך השבועון שבו פרסמתי באופן קבוע. ההמחאות עבור מאמריי השבועיים היו עדיין מקור מחייתנו העיקרי. תוכן המכתב היה כדלקמן:

אדון נכבד

כפי שהינך מודע, חוזנו למשך השנה יפוג במהלך החודש הנוכחי. על אף הצער שבצורך לעשות כן, עלינו לומר שאיננו מעוניינים לחדשו במהלך השנה הבאה. היינו מרוצים בהחלט מסגנון ההומור שלך, שנראה כי שימח חלק גדול למדי של קוראינו. אך במהלך החודשיים האחרונים הבחנו בירידה החלטית באיכותו. עבודתך הקודמת הציגה זרם נינוח וטבעי מאליו של הנאה ושנינות. זו האחרונה הינה מאומצת, מלומדת ובלתי משכנעת, מעניקה עדות כואבת ליגיעה קשה ולעבודה מייגעת ומשעממת.

שוב, אנו מצרים על כך שאיננו מחשיבים עוד את תרומותיך בעלות ערך.

בכבוד רב,
העורך.

הגשתי את המכתב לרעייתי. לאחר שקראה בו התארכו פניה עד מאוד, ודמעות נקוו בעיניה.

"הזקן המרושע הזה!" צעקה בהתמרמרות. "אני בטוחה שעבודותיך טובות בדיוק כפי שהיו תמיד. ולא לוקח לך מחצית הזמן לכתוב אותן כפי שהיה בעבר."

ואז, אני מניח, חשבה לואיזה על ההמחאות שתפסקנה להגיע.

"הו, ג'ון," קוננה, "מה נעשה עכשיו?"

כתשובה קמתי והתחלתי לבצע צעדי פולקה סביב שולחן ארוחת הערב. אני בטוח שלואיזה חשבה שהצרה הוציאה אותי מדעתי; וחשבתי שהילדים אכן סברו השתגעתי, שכן הם היו קרועים אחריי, מייללים בצהלה ומחקים את צעדיי. כעת הייתי שוב דומה לחבר המשחקים הוותיק שלהם מימים עברו.

"תיאטרון עבורנו הערב!" צעקתי; "שום דבר אחר. וארוחת ערב פרועה ומושחתת לכולנו במסעדת הארמון, לומפטי – דידלי – די – דיי – די – דום!"

ואז הסברתי את שמחתי כשהצהרתי שכעת הייתי שותף בעסק קבורה משגשג ושבדיחות כתובות יכולות להסתיר את ראשיהן בבגדי שק ואפר מבחינתי.

עם מכתב העורך בידה להצדיק את המעשה שעשיתי, לא הייתה יכולה אשתי לקדם כל התנגדות בהתבוסס על העדר היכולת הנשית להעריך דבר טוב כמו חדרו האחורי הקטן של פיטר הופ – הו, של עסקי הקבורה של הפלבאור ושות'.

לסיכום אומר שהיום לא תמצא אדם אחר בעיר שהינו כה נאהב, כה עליז, וכה מלא אמירות שמחות כמוני. בדיחותיי שוב מפורסמות ומצוטטות; שוב נהניתי מפטפוטיה הסודיים של אשתי ללא מחשבות רודפות בצע, בעוד גיא ו-ויולה משחקים לרגלי, מספקים אבני חן של הומור ילדותי ללא מורא מפני המענה המבעית שנהג לעקוב אחר צעדיהם, מחברת בידו.

עסקינו הצליחו יפה. ניהלתי את הספרים ואת החנות בעוד פיטר טיפל בעניינים חיצוניים. הוא אומר שקלות דעתי ורוחי הקלילה עשויים להפוך כל לוויה להשכבה אירית קבועה23.

  1. במקור – Confessions of A Humorist. ב – 26 לנובמבר, 1905 פירסם ה – The New York Times מאמר עם הסופר האמריקאי מארק טווין (1835 – Mark Twain, 1910) שכותרתו: וידויו של הומוריסט (A Humorist's Confession). במאמר, המאזכר גם את  העלה האחרון ("No, there is nothing of the "last leaf" effect abut Samuel L. Clemens") מאת או. הנרי, שוטח טווין את משנתו לעניין ההומור בכלל והבדחן בפרט:

    "I tell you, life is a serious thing, and, try as a man may, he can't make a joke of it. People forget that no man is all humor, just as they fail to remember that every man is a humorist. Why should we forget that the humorist has his solemn moments? Why should we expect nothing but humor of the humorist? … My advice to the humorist who has been a slave to his reputation is never to be discouraged… No man need be a humorist all his life… The quality of humor… is the commonest thing in the world. I mean the perceptive quality of humor. In this sense every man in the world is a humorist. The creative quality of humor – the ability to throw a humorous cast over a set of circumstances that before had seemed colorless is, of course, a different thing. But every man in the world is a perceptive humorist. Everybody lives in a glass house. Why should anybody shy bricks at a poor humorist or advise him to stick to his trade when he tries to say a sensible thing?" Mark Twain, "A Humorists Confession", The New York Times, November 26, 1905. http://www.twainquotes.com/19051126.html

    (ההדגשות שלי). או. הנרי מתכתב עם רעיונות אלה בסיפורו, החל מרמת הכותרת וכלה בתכנים האמורים, לעניין הגיבור הקורס תחת נטל המחויבות לספק חומרים משעשעים מסביב לשעון. או. הנרי משלב יסודות אישיים רבים מחייו ביצירה זו, אך מארגנם בצורה המשרתת את מגמתו הרעיונית, לא כסיפור תולדות פשוט: או. הנרי, להלן ויליאם סינדי פורטר, שימש ככספר ומנהל חשבונות בבנק הלאומי הראשון של אוסטין, החל משנת 1891 – עבודה שלא אהב ואף לא עשה בה חיל. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1894, הואשם במעילה ופוטר (על אף שלא הועמד לדין). הוא החל לעבוד במשרה מלאה בכתב העת השנון והמבדח שייסד במהלך עבודתו בבנק – האבן המתגלגלת (The Rolling Stone), בו פרסם גם את סיפוריו הקצרים. על אף הצלחתו, השבועון נסגר באפריל של 1895, אך כתיבתו וציוריו של או. הנרי צדו את תשומת ליבו של עורך היוסטון פוסט (Houston Post) שהציע לו עבודה. או. הנרי קיבל את הצעתו ועבר עם משפחתו ליוסטון, אולם משגי עבודתו הקודמת חזרו לרדוף אותו בדמות כתב אישום בגין מעילה. יום קודם לתחילת משפטו נמלט או. הנרי לניו אורלינס ומשם להונדרוס. אשתו אתל ובתם מרגרט (אז בת 6) חזרו להתגורר בבית הוריה של אתל באוסטין. במהלך שהותו מחוץ לגבולות המדינה, חלה הידרדרות משמעותית במצבה של אתל, חולת שחפת מזה שנים רבות. משנודע לאו. הנרי כי אשתו גוססת, הוא שב לאוסטין בפברואר 1897 כדי לשהות לצידה. אתל נפטרה ביולי של אותה שנה ובפברואר 1898 הואשם פורטר ונשפט לחמש שנים בבית הכלא. ↩

  2. במקור –

    There was a painless stage of incubation that lasted twenty-five years, and then it broke out on me, and people said I was It. ↩

  3. במקור – That brought down the house. הביטוי נושא בכפל משמעות, המתממשת היטב בכוונתו של המשפט; המובן הפשטני – גורם להתמוטטות – ממשיך את משמעותו השנייה, מלהיב את הקהל עד כדי המולה אדירה של עידוד והסכמה. ↩
  4. במקור – Marlowe. ↩
  5. במקור – Took their cue. ↩
  6. המספר מוסיף להשתמש בביטויים דו משמעיים כדי ליצוק תוכן נוסף – מבדח – לדבריו: I was expected to crack jokes about the crockery and lighten up the granite ware with persiflage. (ההדגשות שלי) To Crack פירושו לסדוק, לנפץ. To Crack a joke – פירושו לספר בדיחה. שני המובנים משתלבים היטב בשימוש ביחס למילה כלים (Crockery – כלי חרס), הנושאת בדמיון צלילי מתחרז ל – Crack המקדימה. ↩
  7. במקור – Gazette. ↩
  8. במקור – By George: ביטוי הפתעה או שבועה. הגרסה העכשווית לקריאת הקרב של חיילים אנגליים, הידועה ביותר ממחזהו הנרי החמישי (Henry V) של שיקספיר, בו צועק המלך "בשם הנרי, אנגליה וג'ורג' הקדוש" (For Harry, England and St George). ↩
  9. במקור – Writing pad. ↩
  10. במקור – The celery stand full of fresh roses and honeysuckle. ↩
  11. במקור  –  Arabesques: צורת עיטור המורכבת קווים וצורות מפותלות החוזרות על עצמן. ↩
  12. במקור – Odalisks: צורת כתיב שונה של Odalisque, מונח טורקי שפירושו – אישה מושכת ונחשקת. מקור המילה בשפחות הנשיות ששירתו בהרמון, בפרט באימפריה העות'מאנית. ↩
  13. במקור – Vers de societe: חרוז שנון ולעגני על פי רוב, עם ביטוי מהוקצע וקליל שנועד לשעשע קהל מתוחכם. החרוז שגשג בחברות מתורבתות, בעיקר בחוגי בית המשפט וסלונים ספרותיים. ↩
  14. במקור – A fashion-plate illustration: במובנה המילולי, "צלחת האופנה" מציגת את עיקרי סגנון הלבוש האופנתיים בדיוקנאות כלליים, בכדי להכתיב את סגנון הבגד עבור בעלי מקצוע (חייטים, תופרות, בעלי חנויות) על מנת שיוכלו לייצרו או למכרו. כביטוי, פירוש המונח הינו – "הצעקה האחרונה" מבחינה אופנתית. ↩
  15. במקור – :Moloch אל במיתולוגיה הכנענית. פולחנו כלל הקרבת אדם באש, בפרט ילדים, כפי שנלמד מהאיסור המקראי בספר ויקרא ("וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר, אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, מוֹת יוּמָת; עַם הָאָרֶץ, יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-פָּנַי, בָּאִישׁ הַהוּא, וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ, מִקֶּרֶב עַמּוֹ:  כִּי מִזַּרְעוֹ, נָתַן לַמֹּלֶךְ–לְמַעַן טַמֵּא אֶת-מִקְדָּשִׁי, וּלְחַלֵּל אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי" ויקרא כ', ב' – ג') ודברים ("לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף" דברים י"ח, י'). ↩
  16. במקור – Jonah. הכוונה ליונה הנביא שסיכן את גורל נוסעי הספינה שבה הפליג: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו–הַגִּידָה-נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ" (יונה א', ז' – ח'). ↩
  17. הכוונה למשל השועל והעורב המפורסם מאת איזופוס: פעם ראה שועל עורב מתעופף עם חתיכת גבינה במקורו ומתיישב על ענף עץ. "זו צריכה להיות החתיכה שלי, שכן אני השועל," אמר השועל והלך למרגלות העץ. "יום טוב, אדון עורב," קרא. "כמה יפה הינך נראה היום: כמה מבריקות נוצותיך: כמה בוהקות עיניך. מובטחני כי קולך וודאי עולה על קולן של ציפורים אחרות, כפי שעולים עליהן תווי פניך הנאים; הבה ואשמע אך שיר אחד ממך כך שאוכל להכתירך כמלך הציפורים." העורב הרים את ראשו והחל לקרקר כמיטב יכולתו, אך ברגע שבו פתח את פיו נפלה ממנו פיסת הגבינה אל הקרקע, ונחטפה באחת על ידי אדון שועל. "זה יספיק," אמר האחרון. "זה כל מה שרציתי. בתמורה לגבינתך אתן לך פיסת עצה לעתיד: אל תבטח בחנפים." ראו: http://mythfolklore.net/aesopica/milowinter/130.htm ↩
  18. במקור – Doxology –sockdology–sockdolager–meter–meet her. או. הנרי יוצר חריזה בין סיומת המילים, ללא קשר לתוכנן. בתרגום חופשי היה פירושן כזה: שיר הלל לאלוהים – גרבלוגיה – רב חשיבות – מטר – לפגוש – אותה. ↩
  19. במקור – Guy. לאו. הנרי ואשתו אתל נולד בן ראשון, שנפטר זמן קצר לאחר לידתו. Guy, יותר משהוא שם, הריהו כינוי לבן שנפטר, שכן פירוש המילה – בחור, איש – הוא ביטוי של גדילה והתבגרות, שלא זכה להן הפעוט המנוח בחייו הקצרים. Guy הוא גם שמו של אומן הסיפור הקצר מופסאן (Guy de Maupassant), המאוזכר גם בארץ ההתחמקויות, שהפך כאן למעין בנו של או. הנרי במקום אביו הרוחני. ↩
  20. במקור – Viola. ויולה (בעברית: כּוֹנֶרֶת) היא כלי  נגינה ממשפחת כלי הקשת של הכינור והצ'לו. כשם, זוהי נגזרת של השם הלטיני ויולט (Violet) ומשמעותו "סגול". ויולה הייתה גם דמות במחזהו של ויליאם שיקספיר הלילה ה – 12 (Twelfth Night, 1599 – 1600), אחת משני זוגות תאומים שהופרדו זה מזה ומוצאים זה את זה בסיומו של מחזה פתלתל ועתיר הרפתקאות. האיחוד בין שני האחים, בן ובת, אפשרי רק בסיפורו של או. הנרי, שכן במציאות בנו הבכור של או. הנרי נפטר סמוך ללידתו (ראו הערה 17) ומעולם לא פגש באחותו הקטנה, מרגרט (Margaret Worth Porter). ↩
  21. במקור – Peter Heffelbower. ↩
  22. במקור – A ticker: מברק מסחרי שהעביר מידע על גבי נייר מודפס. הומצא לראשונה בשנת 1867 ונכנס לשימוש שלוש שנים לאחר מכן. ↩
  23. במקור – A regular Irish wake: אשכבה מכובדת שבה מעורבים יחדיו קולות צחוק ובכי. ↩
About the Author
© כל הזכויות שמורות לד"ר גתית שמעון