התכחשות עצמית כדרך חיים – עיון ב"וולודיה הגדול וולודיה הקטן" לאנטון צ'כוב
התכחשות עצמית כדרך חיים – עיון בוולודיה הגדול וולודיה הקטן לאנטון צ'כוב
גרסת המעשייה המעובדת לילדים, הדייג ודג הזהב, מציגה, מטבע הדברים, תמונה פשטנית למדי על אודות דייג פשוט ואשתו החמדנית, שתאבונה האין־סופי גורם לה להפסיד את מה שציוותה על בעלה להשיג. עם זאת, המעשייה המקורית של האחים גרים, הדייג ואשתו, מרחיבה מעט על דמות האשה ומניעיה הופכים מורכבים ומרובדים יותר: בתחילה היא מבקשת רק מפלט של רווח מהלא־כלום שבו היא ובעלה חיים1, אך עם האפשרויות מגיע גם התיאבון ועם ההיענות הגבולות נפרצים.
הדייג מסתפק במה שיש לו משום שטוב לו בחייו; אולי אין לו הרבה אך מה שיש מספיק ומספק עבורו. לאשתו, לעומת זאת, חסר משהו. ההישגיות המעמדית והחומרית שהיא מבקשת לצבור אינה נובעת מחמדות (על אף שמילה זו נקשרת בה) אלא מתחושה של חוסר סיפוק תמידי2. היא לא עושה – היא נשענת על הגדרות של מעמד והון כדי להתקיים כישות. השאיפה הבלתי פוסקת להשיג עוד ועוד מתגלה כניסיון עצוב (ועקר כמובן) לאחוז במה שחומק כל הזמן מבין אצבעותיה – הגדרה עצמית. ברגע שהשיגה את מה שהיה בלתי ניתן להשגה אך רגע קודם, היא נותרת (שוב) חסרת־כל, ריקה ומרוקנת מתמיד.
סופיה לבובנה, גיבורת וולודיה הגדול וולודיה הקטן, היא בת דמותה של אשת הדייג חסרת השם.
צעירה בת עשרים ושלוש שנישאה לגבר שאינה אוהבת כדי לחמוק מחיים שאינה רוצה בהם. אמנם היא אינה דוחפת את בעלה למעשים שאין ברצונו לבצע אך זאת משום שלעת עתה שאין לה כל צורך בהם – העולם שהוא מציע לה כעת מסחרר אותה באפשרויותיו ומתעלה מעל לכל שאיפותיה.
הסיפור נפתח בניסיונה (השיכור) של סופיה לשכנע את עצמה שבחרה להינשא מתוך אהבה והערכה אך רגעים ספורים לאחר מכן היא מואסת בהעמדת הפנים והשקר נושר ומסתלק לו, משמתחוור לה עד מהרה כי כל זה – הכסף, המעמד, החיים הנוחים – פשוט אינו מספיק ולא יספיק לעולם.
"סופיה לבובנה חשה חולשה בכל איבריה ורוחה נפלה; היא אילצה את הנזירה לנסוע לטייל בטרויקה ולחבור אל מושב לצים, והדבר נראה לה עכשיו טיפשי, לא־יאה ואף דומה לחילול־הקודש; יחד עם השיכרון נתפוגג בה גם הרצון להונות את עצמה, וכבר ברי היה לה שאין היא אוהבת את בעלה ואף אינה יכולה לאהבו, והכל לא היה אלא שטות והבל. היא נישאה לו מתוך שיקולים של תועלת, הואיל והיה, כלשון חברותיה לספסל־הלימודים, עשיר נוראי, והואיל ופחדה פחד גדול להישאר בתולה זקנה כמו ריטה, והואיל ואביה הרופא כבר נמאס עליה וגם התחשק לה להקניט את וולודיה הקטן. אילו ידעה לפני נישואיה שהדברים אמורים בעניין כה קשה, מכוער ואיום, לא היתה מסכימה להתחתן בעד כל הון שבעולם. אבל המעוות לא יתקון עוד. יש לקבל את הדין."3
רבים מגיבוריו של אנטון צ'כוב מבינים היטב את מר גורלם ובעיקר את השעמום הקיומי שצובע את חייהם בגוון אפור של מיאוס עצמי. רובם ככולם אינם עושים דבר כדי להילחץ ממנו, למעט ניסיון לברוח רגעית מן הסבל ואז ליפול, בחזרה בלתי נמנעת, אל שיממנו המייסר4. סופיה לבובנה אינה שונה מהם במובן זה: היא מבינה את הטעות שעשתה, כשבחרה בנישואין כמוצא עשיר5 לחיים של עליבות ואומללות, ומשלימה עם היותה כבולה להחלטותיה, כפויה לפסוע בדרך ללא מוצא, חסרת פתרון. היא מבינה כי הרצון הראשוני שהניא אותה לפעולה היה שטחי ומטופש וכי הרצון האמיתי אינו נהיר לה כלל משום שהיא אינה יודעת מה באמת היא צריכה לבקש.
אלה הם החיים שטעותה זו גזרה עליה לחיות ובהעדר כל חלופה אחרת – אלה הם החיים אשר תחיה6.
ברם נישואיה השגויים אינם הסיבה העיקרית לתסכולה של סופיה לבובנה. הם רק תסמין אחד מיני רבים בשרשרת ארוכה של חשיבה מוטעית, מסולפת, הבורחת מכל אפשרות לקשב עצמי אמיתי.
""אין לי הרבה נחת בחיים," הוסיפה אחרי שתיקה קצרה. "למד אותי, אנא… תגיד לי איזה דבר שייכנס באמת אל הלב. תגיד ולו מלה אחת."
"מלה אחת? בבקשה: טאראראבומביה."
"וולודיה, על מה אתה בז לי ככה?" שאלה בהתעוררות. "אתה מדבר אלי באיזו לשון משונה, מתחנחנת שכזאת, תסלח לי, לא כמו שמדברים עם ידידים ועם נשים הגונות. אתה מלומד מצליח, אתה אוהב את המדעים, אבל למה לעולם אינך מדבר אתי עליהם? האם איני ראויה בעיניך?"
וולודיה הקטן עיוות את פניו במורת־רוח ואמר: "לשם מה נחוצים לך המדעים לפתע־פתאום? ואולי את רוצה חוקה דווקא? או, מוטב, קרפיון בחזרת?"
[…] "נו, טוב, אני בריה אפסית, עלובה, חסרת־עקרונות, מוגבלת… יש לי המון פגמים, המון, אני היסטרית, מושחתת, וראוי לבוז לי על כך. אבל אתה, וולודיה, הרי אתה מבוגר ממני בעשר שנים, ובעלי מבוגר ממני בשלושים שנה. גדלתי מול עיניכם, ואילו רציתם, יכולתם לעשות ממני כל מה שהיה עולה בדעתכם – אפילו מלאך. אבל אתם… (קולה רעד) אתם גורמים לי עוול נורא. יאגיץ' נשא אותי לאשה כשכבר היה זקן, ואתה…"7
לא רק הגברים בחייה של סופיה לא מעצבים אותה להיות מישהי בעולם שבו היא חיה – גם המספר לא מספר על אודותיה דבר וחצי דבר. הוא מתאר רק את בגדיה, לרבות חלוק הבוקר הנפלא שהיא לובשת כדי להרשים את וולודיה הקטן8, את הכרכרה שהיא נוהגת בה ואת הבית שבו היא מתגוררת – אבל כל אלה אפיונים המקרינים ומעידים על עושרו של בעלה המבוגר, לא עליה.
האפיון המשמעותי היחיד לגביה הוא בהצבתה ביחס לדודתה, שהייתה פוחזת ועולצת אך נשארה לבדה, שבורת לב ובוכיה9, ואוליה, שפרשה מהבלי העולם (ממניעים שאינם ידועים לשאר גיבורי הסיפור10) לחיי נזירות. שתי נשים שהסתלקו מן החברה ומתנהלות כחיות־מתות: קיימות אך לא באמת נוכחות11.
כזו היא גם סופיה לבובנה.
סופיה מדמה לחשוב שהיא אוהבת את וולודיה, צעיר שאותו היא מכירה מאז היותם ילדים, אהבה נואשת, אך היטב היא מודעת לאופיו הפגום, לקסם שהוא מטיל על נשים באשר הן ועל העניין הגחמני שהוא מגלה בה, אך ורק משום היותה נשואה ולפיכך (לרגע) בלתי מושגת12. כשהוא עוזב אותה, לאחר שהיא נכנעת לו כפי שידע וציפה ותעשה, היא ממשיכה בחייה ללא מחשבה אחת על אודותיו, שקועה כל־כולה בריקנות חייה, מעלה גרה סתמית בדבר אומללותה ואינה עושה דבר כדי להימלט ממנה.
גם חייו של וולודיה זה נבובים וחסרים, אך נראה שהדבר אינו מעניין אותו. הוא בן שלושים וחסר כל פרוטה, מתגורר אצל אביו, חי על חסדי הנשים הנופלות שדודות לרגליו ונהנה מחסותו הכספית והחברתית של ולאדימיר ניקיטיץ'. בעלה של סופיה, גבר בעל מעמד, כסף, משרתים ותהילת עבר13.
ולאדימיר ווולודיה מתנהגים כמו זוג תאומים – מגלים את צפונות נפשם זה לזה, מעדיפים תמיד להימצא האחד בחברת רעהו, אפילו רק כדי לשחק או לשתוק. פעם אפילו התחרו על אותה המשבצת – הגבר המרשים המפיל ברשתו נשים מסוחררות – אך אז הגיל פילג אותם מאותה הזירה, מותיר את וולודיה להשיג את הנשים לבדו ואת ולאדימיר לפרוש עליו את חסותו14.
הרפיסות המנומנמת של התנהלותם תפסה את מקום האישיות אך לשני הגברים לא אכפת. העבר ההישגי ומעשיהם בהווה מגדירים אותם לעצמם ודי להם בכך והאחד בשני, אך סופיה לבובנה היא אשה צעירה ובשונה משניהם – ברייה חושבת. היא חשה בקיומה של סתירה פנימית בין החיים שהיא חיה לבין האשה שהיא אינה יודעת לזהות. סופיה לבובנה לא מכירה את עצמה – בדיוק כפי שהקוראים אינם מכירים אותה. התחנות שהיא עוברת בהן אולי עונות על הנדרש מבחינה חברתית – נישואין, מעמד, הכרה – אך היא אין הן עונות על דרישותיה האישיות של סופיה. ממה מורכבות דרישות אישיות אלה? זאת סופיה אינה יכולה לדעת משום שמעולם לא טרחה באמת להתמודד עם השאלה החשובה הזו. במקום זאת, היא בחרה ליישר קו עם מה שמצופה ממנה, בעיקר כדי להימנע מהחלופה שלא הסכימה להסכין איתה, ועל אף שהיא מרגישה כי היא סטתה לחלוטין מן הדרך האמיתית היא אינה מכירה את הדרך האמיתית או כיצד ללכת בה. הבחירה בחיי התחליף הפכה לבחירה בתחליף לאישיות שסופיה לבובנה מעולם לא טרחה לעצב. מסיבה זו היא באה בדרישות לגברים שבחייה, כאילו עליהם הייתה מוטלת המלאכה לעשות את מה שהיא עצמה לא הייתה מסוגלת או חפצה לעשות – לגלות מי היא ומה היא, לגלות מה היא רוצה, יכולה, לעשות משהו משמעותי עם חייה בשביל ולמען עצמה15.
וולודיה הגדול וולודיה הקטן הוא לא סיפורה של סופיה לבובנה על אף שהיא מרכז ההתרחשויות. אפילו בכותרת היא אינה נוכחת, ולא רק משום שקיומה מתנהל בין שני צירי הגברים של חייה.
סופיה לבובנה אינה קיימת אפילו לעצמה. כמו אשתו של הדייג, שרק חיפשה הישגים וכתרים כדי להפוך את עצמה לנוכחת, למוצדקת, למישהי שלא ניתן להתעלם ממנה, אך בסופו של דבר, החמדנות והריקנות גוברות עליה – בדיוק כפי שהן גוברות על סופיה לבובנה.
רק זה שלא מכיר בעצמו מבקש שוב ושוב להשיג אשרורים חיצוניים, שאין בינו ובינם כל קשר.
רק זו שלא רואה את עצמה, זקוקה באופן נואש לאחרים שיראו אותה.
מה הפלא אפוא, שהכול מסתיים באכזבה כה גדולה.
