התחפושת כתלבושת: על האמת מאחורי ההסוואה בשלושה מסיפוריו של או. הנרי

 התחפושת כתלבושת:
על האמת מאחורי ההסוואה בשלושה מסיפוריו של או. הנרי

על פי פרסומי האקדמיה ללשון עברית¹ המילה "תחפושת" חודשה במשקל המילה המקראית תִּלְבֹּשֶׁת ומקובל לקשור את הפועל התנ"כי הִתְחַפֵּשׂ לפועל חיפש, משום שהאדם המשנה את מראהו מביא לידי כך שיחפשו אותו.

במסורת הרפתקאותיהם מסמרות השיער, מקפידים גיבורי־העל לעטות על עצמם תלבושת ייצוגית קודם יציאתם למשימות הרות חשיבות כגון הצלת כדור הארץ וחתולים מצמרות עצים. נהוג לחשוב כי תלבושותיהם היא תחפושת המסתירה את זהותם מפני העולם, ואולם תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי כוחותיהם המיוחדים אינם תלויי ביגוד או מסכה. למעשה, רק בלבישת התלבושת ההולמת יכול גיבור־העל לבטא את זהותו האמיתית. במילים אחרות, "תחפושתם" משחררת אותם להיות מי שהינם באמת. בלעדיה הם נדרשים להסתתר ולמנוע מעצמם מלהציג את עצמם כפי שהינם בפני האחר.
כמו שחקן על במה,  גיבורי־העל יכולים להפגין את כוחם רק בצירוף הלבוש המתאים.
בהיעדרו הם נראים שגרתיים ויום־יומיים כמו כל אדם אחר.

הרוזן ואורח החתונה² הוא סיפור על תלבושת מחופשת שכזו: שני דיירי בניין משותף מתאהבים זה בזה, כשחזותה המתאבלת של האישה משמשת כקופידון, המשדך בין בני הזוג. מאוחר יותר מתגלה הופעה זו כמיצג שווא, ואולם התרמית אינה פוגמת בקשר האהבה והגיבורה אף יוצאת נשכרת על מאמציה.

על פניו נדמה כי העלמה מגי קונויי, הדיירת החדשה, אינה מייחסת חשיבות רבה למר אנדי דונובן, הדייר הוותיק. ברם, כמי שמעשיה נרמזים בשמה³, כוונותיה האמיתיות נחשפות הודות לאופן שהיא שולחת בו "מבט אחד נוקב ובוחן"⁴. זהו הרגע המכונן, המוליד את מזימת התרמית והעמדת הפנים אשר תעצב ולמעשה תכתיב את המשך השתלשלות המאורעות: העלמה קונויי מבינה כי הדרך לשבות את ליבו של מר אנדי דונובן תלויה בתלבושת שעליה לעטות על עצמה. עליה להחליף את שמלתה החומה ואת התנהלותה השקטה והבלתי מובחנת בהופעה מהודרת ומעוררת עניין. הצבע השחור הולם אותה היטב, זאת ידעה. אך כיצד תוכל להתלבש באופן מהודר כל כך במציאות השגרה היום־יומית? מנסיבות אלה נולדה מזימת התחפשותה לאישה מתאבלת, המבכה את מותו של אהובה הרוזן. עובדה זו מאפשרת לה לאמץ התנהגות מוחצנת יותר בהופעה מרשימה בהחלט, מבלי לחרוג מגבולות הטעם הטוב.

מגי קונויי טווה את תוכניתה כעכביש הטווה את רשתו סביב קורבנו⁵, אך לא בכוונות זדון. המספר מקפיד על הבחנה זו כשהוא מציגה בחלקו הראשון של הסיפור כעלמה קונווי ואילו בחלקו השני – בשמה הפרטי, הדגשה המבטאת את התפנית שחלה בה: מנקודה זו ואילך תאמר אך ורק את האמת על אודותיה. הקפדה מודגשת זו מעידה כי העמדת הפנים של העלמה קונווי באה לשם תכלית מוגדרת והופסקה מיד עם השגתה. ואכן, משתשומת ליבו של מר דונובן הייתה נתונה לה, מגי חושפת את האמת ומתוודה על מעשיה: " "אנדי," התייפחה מגי, "אני שיקרתי לך, ואתה לעולם לא תתחתן איתי, ולא תאהב אותי עוד. אבל אני מרגישה שאני מוכרחה לספר. אנדי, מעולם לא הייתה ולו אצבע קטנה של רוזן. מעולם לא היה לי בחור בימי חיי. אבל לכל הבחורות היו; והן דיברו עליהם; ונדמה היה שבגלל זה הברנשים מחבבים אותן יותר. ואני, אנדי, אני נראית נהדר בשחור – אתה יודע שזה כך. לכן יצאתי לחנות של צלם וקניתי את התמונה ההיא… והמצאתי את כל הסיפור ההוא על הרוזן ועל זה שהוא נהרג, כדי שאוכל ללבוש שחורים."⁶

כדי להציג הופעה מושלמת נדרשה מגי קונווי להתחפש לעצמה, אך מתוך העדר ביטחון תירצה את תלבושתה כשייכת לנסיבות שקריות.
מגי קונויי ראתה במעשיה הכרח: אלמלא נהגה כן, הייתה מוסיפה להתנהל ברווקותה האפרורית וחמור מכך, בלעדי אנדי דונובן. מעשיה מעידים על תסכולה של נערה משוללת אמונה ביכולותיה ואשר טועה לחשוב כי הדרך היחידה להשיג את מבוקשה היא להצטייר כמישהי אחרת, מבלי להבין כי דווקא "התחפשות" זו מקרבת אותה יותר למיצוי המיטבי של הופעתה ואופייה האמיתי. יוזמתה ונחישותה סילקו את הנערה השקטה מן הדרך ועוררו את היפיפייה משנתה הביישנית.

אמנם ניתן גם לתפוס את דמותה של מגי כבלתי מוסרית, בגין האופן שבו לכדה את לבו של אנדי באמתלת שווא, כשהציגה בפניו דמות של אישה אחרת, שלמעשה אינה קיימת כלל. מעשיה – על פי הסתכלות זו – אינם אלא ניצול ערמומי של אנדי ותמימותו, הטעייה גסה ודורסנית שלא תעצור בדבר עד שתשיג את מטרתה. ואולם הטיעונים בדבר גנותה המוסרית של העלמה קונויי מעלימים עין מן העובדה שמגי לא שיקרה לגבי מי שהייתה – להלן אופייה והופעתה – אלא רק לעניין הנסיבות, אשר אפשרו לה להציג את עצמה במלוא תפארתה. במציאות שגרתית נדרש גיבור־העל להופיע לבוש בתחפושת. רק תלבושת זו מאפשרת לו להציג את הוד כוחותיו.

המספר סוקר את משחקה של מגי תוך התייחסות דקדקנית לכל שלבי תוכניתה המופרטת. בפנייתו הישירה אל הקוראים הוא מביע את שביעות רצונו מהתנהלותה המוצלחת ואף מעודד אחרות ללכת בעקבותיה: "תפוסנה את הרעיון, בנות – שחור לגמרי, יודעות אתן, ועדיף אותו קרפ דה – הו, קרפ דה שין – זה הדבר. שחור לגמרי, ואותו מבט עצוב, מרוחק, והשיער מבהיק תחת הצעיף השחור… ולנסות את הרושם כאילו, אם גם הוכו חייך הצעירים בשדפון דווקא ברגע שכיונו לעבור בקפיצה של חדווה את סף החיים, יוכל טיול בגן להצמיח לך ברכה, וודאי שבמקרה תהיי בחוץ ברגע הנכון, ו – הו, הם יעלו בחכה בכל פעם."⁷

לא המספר ולא אנדי דונובן עצמו מאמינים למזימתה של מגי; אנדי הבין זאת ברגע שהציגה בפניו את דיוקן אהובה המת, שהיה למעשה חברו הוותיק, מייק סאליבן, ובכל זאת בחר להמשיך במשחק, מתוך אמונה ותקווה כי האמת תצא אל האור ברגע המתאים.

רעיון דומה מובע גם בסיפור הנסיכה והפומה⁸ רק בחילופי המינים: הפעם המשקר הרגעי הוא ריפלי גיבֶנס ומושא אהבתו היא ג'וזפה או'דונל, בתו של "מלך הבקר": "מאמה ירשה חמימות שבטבע ויופי אפלולי, טרופי למחצה. מבן או'דונל המלכותי קנתה לה שפעת אומץ בל ידע חת, שכל ישר, וכשרון למשול… כשהייתה ג'וזפה רוכבת על הסוסון שלה בדהרה יכלה לתקוע חמישה מתוך ששה כדורים בפחית עגבניות המתנדנדת בקצהו של חבל…"⁹.

בדומה למבט המהיר אך ההחלטי ששלחה מגי קונויי באנדי דונובן, גם ריפלי גיבנס, משראה את ג'וזפה או'דונל באחד הימים, גמר אומר בליבו לבוא איתה בברית הנישואין. ההזדמנות הציגה עצמה באופן מיוחד למדי, כאשר אריה אכזרי עמד לזנק על ג'וזפה העומדת בגבה אליו. ריפלי מסתער על האריה בעוז ובאומץ נטול היגיון אך מגלה כי ג'וזפה כבר הפליאה לחסל את הטורף באבחה של שני כדורים מאקדחה. ברגע זה, כדי להציל את כבודו האבוד, מחליט ריפלי לשקר:

"אני ניסיתי להציל אותו […] שנתיים ימים היה הוא חיית השעשועים במחנה שלנו. זקן מסכן שכמותו, הוא לא היה מסוגל לפגוע אפילו בשפנפן. כל הבחורים יישבר לבם כאשר ישמעו על זה. אך את לא יכולת לדעת, כמובן, שביל רק ניסה לשחק איתך."
עיניה השחורות של ג'וזפה ננעצו בו כשפודים לוהטים. ריפלי גיבנס עמד במבחן בהצלחה. כתפוס שרעפים עמד ופרע את התלתלים החומים הצהבהבים שעל ראשו. צער היה בעיניו, לא בלי נופך תוכחה כבושה. פניו החלקים לבשו ארשת של צער שאין עליו עוררים. ג'וזפה לא ידעה את נפשה […] מעט – מעט פשט להט של סומק בפניה הכהים של הבחורה […] עיניה נתרככו, והעפעפיים המושפלים הדיחו את כל היתולן העליז.
"אני מצטערת מאוד," אמרה בשפל רוח…"¹⁰.

העמדת הפנים של גיבנס ברורה והגיונית, הן מצד ההגנה על כבודו האבוד והן כאמצעי לפלס לו דרך אל ליבה של הבחורה הנערצת. איזו דרך טובה יותר יש לו לזכות בליבה מאשר להצטייר כגיבור מושיע וכאדם רחב לב וסלחן בעת ובעונה אחת?
ואכן, כוונותיו של גיבנס והתחפשותו זוכות לתגמול הולם: "ג'וזפה קירבה אליו את בהמתה. יד קטנה כמו גיששה דרכה. גיבנס מצא אותה בידו שלו […] הידיים השתהו זו עם זו, ובעליה של אחת מהן הסבירה.
"אף פעם לא פחדתי קודם, אבל הגע בנפשך! כמה נורא יוכל הדבר להיות אם תפגוש בארי טורף באמת! ביל המסכן! אני שמחה כל כך שבאת אתי!"¹¹.

אך אחריתו של הסיפור אינה מסתיימת כאן. בחזרתה הביתה, ניגשה ג'וזפה אל אביה, מלך הבקר, ומספרת לו על קורותיה וחוויותיה מאותו היום. אך לא על מעשי גבורתו של ריפלי גיבנס או מחילתו האדיבה בוחרת היא להתעכב, אלא על הצלחתה שלה, בחיסולו של האריה האכזר, שחיסל כבר רועה צאן אחד וחמישים עגלים. ג'וזפה ידעה היטב מי היה – ולא היה – האריה אשר ירתה בו למוות. לפיכך, ידעה בוודאי כי גיבנס שיקר לה. ואולם דווקא העמדת פנים מחופשת זו היא ששבתה את ליבה, ועל כן הגיבה עליה בהעמדת פנים משלה.

תלבושת העלמה במצוקה, המתאימה עצמה ללבושו של הגיבור המושיע, היא שקירבה בין ריפלי וג'וזפה, שהפכו עקב כך לאוהבים. השקר הוא שחשף את האמת משום שלא היה באמת שקר, אלא למראית עין בלבד.

ואולם לא תמיד התחפשות הינה בחזקת תלבושת. לעתים לא ניתן לחפש את האדם המסתתר מאחוריה, שכן הוא כבר הרחיק לכת הרבה מעבר לגבולותיה – אף מעבר לגבולות עצמו.

מרתף הבירה והשושנה¹² הוא סיפורו של הייסמית, שחקן צעיר, השואף לשכנע שחקנית מובילה, פוזי קרינגטון, בכישורי המשחק המשובחים שלו. לשם כך הוא מתחזה לבן המקום בו נולדה וגדלה, מעמיד פנים כמי שהגיע לעיר הגדולה במפתיע ושמח לפגוש "במקרה" את שכנתו לשעבר. יום לאחר ההצגה הגדולה, כשמבקש הייסמית לחשוף את תרמיתו המוצלחת, הוא מגלה לחרדתו כי פוזי קרינגטון ביטלה את כל מחויבויותיה המקצועיות וכבר בליל אמש חשה חזרה אל עיירת נעוריה, נרגשת מהזיכרונות אשר העלה בפניה "שכנה" לשעבר.

תמונת ההיצג פותחת עם פוזי קרינגטון ומגוללת את דרכה מראשיתה ועד להצלחתה המסחררת כשחקנית. מבלי להידרש לחייה הפרטיים, מרמז המספר כי פוזי, שהייתה "כבולה בשם המשפחה בוגס"¹³, ביקשה להימלט משממון קיומה ולאמץ לעצמה אורח חיים שונה ומסעיר. בכך עומדת פתיחה זו על נקודת המתח המניעה את הסיפור: הרצון לפרוץ ולשגשג בניגוד לנאמנות עמוקה לעבר. נאמנות זו מתגלמת ברצונה העיקש של פוזי, ללהק רק שחקן בן כפר לגילום התפקיד הראשי של סול הייטוסר¹⁴, בקומדיה החדשה שבכיכובה¹⁵.

הייסמית, "שחקן אופי צעיר ומוכשר בן המאה העשרים"¹⁶, נחוש בדעתו לזכות בהערכת השחקנית המפורסמת, ומשתמש ברקע ההיסטורי, החברתי והגיאוגרפי של העלמה בוגס לשעבר כדי לשכנעה בכישרונו. לשם כך הרחיק עד לקרנברי קורנרס, "שהה בכפר נידח ודומם זה שלושה ימים. מצא את משפחת בוגס […] התחקה על תולדותיה עד דור שלישי ורביעי [ו]ליקט את העובדות ואת ההווי המקומי…"¹⁷.
הייסמית מוצג רק על דרך עבודתו – התפקיד אשר גילם במקצועיות מוקפדת. על אישיותו לא מגלה המספר דבר, למעט חזותו החיצונית של אדם "יפה תואר, [ה]לבוש לפי כללי האופנה האחרונה, בוטח, [ש]פרח נעוץ בדש בגדו."¹⁸
הופעתו הגנדרנית מעידה על החשיבות הרבה שהוא מייחס לרושם וכבוד, אך אין בה כדי להבדילו משאר הצעירים העירוניים, המתלבשים באותו האופן. יתר על כן, הוא דומה לשנים מ"חבורת [ה]עליזים הקטנה"¹⁹ הרוחשת סביב פוזי: "גבר שנידון לעיתון, עצוב, מטופח, מזוין, מחפש את הפסולת של סוכן הפרסומת בכל משפט שנשפך עליו, אוכל את נקניקיותיו בדומיית הגדלות […] [ו]צעיר, ששערו סרוק, ושמו עפר ואפר לכתבי עת אדומים, וזהב – על גבם של חשבונות סעודה."²⁰

בדומה להם ניחן גם הייסמית בביטחון עצמי מופרז, שבגינו הרהיב עוז ונענה לאתגר, ששחקנים טובים ורבים ממנו כשלו בו. השאננות והאמונה ביכולותיו – האופן שבו הוא מציין את הישגו המובטח באמצעות הצבת פרח בדש הבגד – הן גם חסרונו הגדול: הייסמית אינו רגיש לקלוט ולהבין מצבים אמיתיים, מעבר לתחום המשחק והבמה, ובעיקר מעבר לגבולות עצמו. הוא אמנם נדד עד קרנברי קורנרס ורקח תוכנית מושלמת כדי להצטיין במבחן הבד הלא רשמי, אולם מאמציו לשכנע את הגברת קרינגטון בכישרונו ובהתאמתו לתפקיד "סול הייטוסר" השכיחו את דעתו מפוזי²¹. זהו רגע השיא של תרמיתו – ומפלתו.

על כן, שלא כמו תחפושתה המוצלחת של מגי קונויי, העמדת הפנים של הייסמית – על אף שנעשתה כביכול מתוך נימוקים מקצועיים והוקצבה מלכתחילה לערב אחד בלבד – לא הניבה את התוצאות הנדרשות עבור השחקן המזהיר, המדויק והקפדן, שכה הפליא במשחקו עד ששכנע את השחקנית המהוללת לנטוש את אורות הזרקורים ולשוב מיד אל כור מחצבתה.
פוזי קרינגטון ביקשה אחר הדבר האמיתי. הייסמית, על אף כישרונו ומאמציו, היה רק תחפושת. הוא אכן נמנה על אותם "שחקנים מנופחים שאינם מבדילים בין לפת למפתן"²²: על אף שלמד את החומר ביסודיות והתכונן היטב לבחינה²³ נעדרו מאמציו רגישות והבנה אנושית. הוא חבש את המסכה, אך לא הבין את מהות התפקיד²⁴.

"למראה משחקם והתרגשותם של מי שאינם נבונים די צורכם עד שהם מאמינים בממשות התפקיד שהם משחקים ומזדהים עמו, תגובתנו היא בדרך כלל תגובה של דחייה וסלידה, בעוד שאנו עשויים לפטור בצחוק בלבד את אלה הערים לכך שהם רק משחקים תפקיד בלי לשכנענו. למי שער לכך אנו יכולים לומר: 'חדל מהעמדת הפנים, שהרי אתה עצמך יודע שאינך כזה'. ואולם איננו יכולים ליצור מגע עם מי שזיופם 'אמיתי', שכן הללו כבר שכחו, ועל הרוב גם הדחיקו למעמקים, את מה שהם באמת."²⁵