התו החסר
התו החסר1
עצרתי ללילה בחוות הכבשים של ראש קיני, על המזלג החולי של הנואייסס2. מר קיני ואני היינו זרים עד לזמן שבו קראתי "הלו!" במתלה הרתמה3 שלו; אבל מאותו רגע ועד לעזיבתי בבוקר המחרת היינו, על פי כללי ההתנהגות הטקסנים, חברים באופן בלתי מוטל בספק.
אחרי ארוחת הערב איש החווה ואני סחבנו את הכיסאות שלנו מחוץ לבית בן שני החדרים אל מרפסתו נטולת הרצפה, מקורה בחורשה עבותה ודשא פורח4. בעוד הרגליים האחוריות של כסאותינו שוקעות עמוק בתוך הקרקע הדחוסה והעשירה5, כל אחד מאיתנו נשען על עמוד בוקיצה של המבנה ועישן טבק שור6, בזמן שהתנצחנו בידידות בנוגע לענייני שאר העולם.
באשר להעברת תפיסה הולמת של הקסם המרתק של אותו ערב ערבה – ייאוש ממתין לה.
יהיה זה מתעד נועז, אשר ייקח על עצמו תיאור לילה טקסני בתחילת האביב.
רשימת מלאי חייבת להספיק.
החווה נחה על פסגת מדרון רך. הערבה האופפת, מגוונת על ידי נחלי אכזב וטלאי חלקות אפלות של סבך ואגס, שכבה סביבנו כמו קערה מושחרת שבתחתיתה התמקמנו כמשקעי פסולת. השמיים, כמו כיסוי טורקיז, הצמידו אותנו לשם. האוויר המופלא, קל־דעת עם אוזון ומתמתק באופן בלתי נשכח על ידי אגודות פרחים קטנים7, העניק ריח וטעם לנשימה8. בשמיים היה זרקור גדול, עגול ורך שידענו שלא היה ירח אלא הפנס האפל של הקיץ, שבא לצוד צפונה את המעיין המתכווץ. במכלאה הקרובה שכב עדר כבשים דומם, עד שבהלה חסרת שחר שלחה חוליה ממנו להצטופף יחד בפרץ תיפוף. באשר לצלילים אחרים – משפחה צווחנית של זאבי ערבות נבחה מעבר למכלאת הגזיזה, ועופות לילה9 צייצו בעשב הארוך, אבל אפילו הצרימות האלה העלו בקושי גלים בשטף הצלול של תווי הציפורים החקייניות10 שהומטרו מתריסר שיחים ועצים סמוכים. לא היה זה מופרך לו אדם היה מבקש לטפס על בהונותיו וינסה לגעת בכוכבים עם קצות האצבעות – הם נתלו בהירים וקרובים כל־כך.
את אשתו של מר קיני, אשה צעירה ומוכשרת, השארנו בבית. היא נותרה להעסיק את עצמה בסבב המטלות הביתי, שנראה להבחנתי כי מילאה בעליזות ובגאווה שבעת רצון. בחדר אחד אכלנו ארוחת ערב. ברגע זה, מהחדר האחר, כשקיני ואני ישבנו בחוץ, התפרצה עוצמה של מוזיקה פתאומית ומבריקה. לו הייתי יכול להעריך נכונה את אמנות הנגינה בפסנתר, הרי שהפרשן של אותה יצירה מוזיקלית צוהלת11 שלט בכבוד בסודות הקלידים.
פסנתר, ופסנתר שמנגנים עליו בצורה כה טובה, נראה לי דבר יוצא דופן שיימצא בבית החווה הקטן והלא־מבטיח הזה. וודאי הסתכלתי בהפתעתי בראש קיני, כי הוא צחק בדרכו הדרומית והרכה והנהן לעברי מבעד לאובך הסיגריות שלנו, המואר באור הירח.
"אתה לא שומע לעתים קרובות רעש נעים כמו זה בחוות כבשים," הוא העיר; "אבל אני אף פעם לא רואה שום סיבה לא לשחק באומנויות וביופי12 רק בגלל שאנחנו חיים במקרה בחורשה. אלה חיים בודדים לאשה; ואם קצת מוזיקה יכולה להפוך אותם לטובים יותר, למה לא להשמיע אותה? זה האופן שבו אני מסתכל על זה."
"תפיסה חכמה ונדיבה", הסכמתי. "וגברת קיני מנגנת היטב. אני לא מלומד במדע המוזיקה, אבל אני צריך לקרוא לה מבצעת טובה באופן יוצא דופן. יש לה טכניקה ויותר מכוח רגיל."
הירח היה בהיר מאוד, אתם תבינו, וראיתי על פניו של קיני מין הבעה משועשעת ורבת משמעות, כאילו היו מאחוריה דברים שאפשר לבאר.
"עלית בשביל ממזלג הבוקציה הכפול," הוא אמר באופן מבטיח. "כשחצית אותו בטח ראית בקתת סבך ישנה נטושה לשמאלך, מתחת לחורשת עצי אלון קטנה13."
"ראיתי," אמרתי. "היה עדר של חזירי בר שחיטט סביבה. על פי המכלאות השבורות יכולתי לראות שאף אחד לא גר שם."
"שם התחילה ההצעה המוזיקלית הזאת", אמר קיני. "לא אכפת לי לספר לך על זה בזמן שאנחנו מעשנים. שם התגורר קאל אדמס14 הזקן. היו לו כשמונה מאות כבשי מרינו15 מדורגים ובת שהייתה משי מוצק ויפה כמו חבל יתד חדש על פוני של שלושים דולר. ולא אכפת לי להגיד לך שהייתי אשם מדרגה שנייה בכך שהסתובבתי בחווה הישנה של קאל בכל הזמן שלא הצטרכתי להיות בהמלטה ובגזיזה. העלמה מרילה16 היה שמה; והבנתי את זה על פי הכלל של שניים17 שהיא נועדה להיות בעלת הארמון והגברת הממונה של חוות הגבול18, השייכת לאדון ר' קיני19, שבה אתה עכשיו אורח רצוי ומכובד.
אומר שקאל הזקן לא הצטיין כרועה צאן. הוא היה איש20 קטן, זקן, שמוט כתפיים, בגודל של נרתיק רובה, עם פאות לחיים לבנות כחושות ונדון לשימוש המתמשך בשפה21.
קאל הזקן היה לא־מוכר כל־כך במקצוע שבחר, שהוא אפילו לא היה שנוא מצד הבוקרים. וכאשר רועה צאן אינו מתבלט מספיק כדי לרכוש את עוינותם של אנשי הבקר, הוא נוטה למות מבלי שיבכו עליו וללא תהילה או שבח ניכרים.
אבל הילדה הזאת, מרילה, הייתה יתרון לעין. והיא הייתה מהסוג האלגנטי ביותר של מנהלת משק בית. אני הייתי השכן הקרוב ביותר, ונהגתי לרכוב לבוקיצה הכפולה בכל הזדמנות בין תשע לשש־עשרה פעמים בשבוע עם חמאה טרייה או רבע נתח צבי או דוגמה של מטבל כבשים חדש22 רק כתירוץ קל־ערך לראות את מרילה. מרילה ואני הספקנו להתוודע רבות23 זה לזו והייתי די בטוח שעמדתי לכרוך את החבל שלי סביב צווארה ולהוביל אותה אל הלומיטו24. רק שהיא חדורה כל־כך ברגשות בתיים25 כלפי קאל הזקן שמעולם לא הצלחתי לגרום לה לדבר על עניינים רציניים.
אף פעם בחייך לא ראית מישהו שהיה מלא כל־כך בידע והיה חסר היגיון כמו קאל הזקן. הוא היה מיודע לגבי כל ענפי המידע הכלולים בלימוד, והוא עמד בכל עקרונות התורות וההשכלה. לא היית יכול לקדם לו רעיונות באף אחד מחלקי הדיבור או קווי המחשבה. היית חושב שהוא פרופסור למזג אוויר ופוליטיקה וכימיה ותולדות הטבע ומקור הנגזרות. כל נושא שהעלית – קאל הזקן היה יכול לתת לך תקציר שופע שלו מהשורש היווני ועד לזמן שבו פוטר ויצא לשוק.
יום אחד, מיד אחרי גזיזת הסתיו, אני רוכב26 לבוקיצה הכפולה עם עיתון נשים על אופנות למרילה ומאמר מדעי לקאל הזקן.
בזמן שקשרתי את הפוני שלי לשיח אפונה27 מרילה יצאה, "מדוגדגת למוות" עם חדשות שלא יכלו לחכות.
"אוי, ראש," היא אומרת, סמוקה כולה מהערכה וסיפוק, "מה אתה חושב! אבא יקנה לי פסנתר. זה לא נהדר? לא חלמתי שאי־פעם יהיה לי אחד."
"זה וודאי משמח," אני אומר28. "תמיד הערצתי את השאון הנעים של הפסנתר. זו תהיה חברה רבה בשבילך. זה טוב מאוד מצד דוד קאל לעשות את זה."
"אני כולי מתלבטת," מרילה אומרת, "בין פסנתר לעוגב. פסנתר סלון זה נחמד."
"כל אחד מהם," אני אומר, "הוא מחלקה ראשונה לשכך את היעדר הרעש סביב חוות כבשים. מצדי," אני אומר29, "אני לא צריך לאהוב שום דבר יותר מאשר לרכוב הביתה בערב ולהקשיב לכמה ואלסים וג'יגים30, עם מישהי בערך בגודל שלך יושבת על שרפרף הפסנתר ומעגלת את התווים."
"אוי, תהיה בשקט בעניין הזה," מרילה אומרת, "ותיכנס לבית. אבא לא רכב החוצה היום. הוא לא מרגיש טוב."
קאל הזקן היה בפנים, שוכב על מיטת שדה31. הייתה לו הצטננות קשה למדי ושיעול.
נשארתי לארוחת ערב.
"הולך להביא למרילה פסנתר, אני שומע," אני אומר לו32.
"מה, כן, משהו מהסוג הזה, ראש," הוא אומר. "היא משתוקקת למוזיקה כבר תקופה ארוכה; ואני רוצה לסדר אותה עם משהו בקו הזה תיכף ומיד. מהכבשים נגזזו שישה קילוגרמים במשך הסתיו הזה; ואני הולך להביא למרילה כלי נגינה גם אם זה ייקח את המחיר של כל הגז לעשות את זה."
"בשם הכוכבים33," אני אומר. "הילדה הקטנה ראויה לכך."
"אני נוסע לסן אנטון34 במטען הצמר האחרון," הדוד קאל אומר, "ואבחר לה כלי נגינה בעצמי."
"לא יהיה עדיף," אני מציע35, "לקחת את מרילה איתך ולתת לה לבחור אחד שמוצא חן בעיניה?"
ייתכן שידעתי שזה מה שיניע את הדוד קאל. כמובן, אדם כמוהו, שידע הכול על הכול, יסתכל על זה כהשתקפות על כישרונותיו.
"לא אדוני, זה לא יהיה," הוא אומר ומושך בפאות לחייו הלבנות. "אין שופט טוב יותר לכלים מוזיקליים בכל העולם ממני. היה לי דוד," הוא אומר, "שהיה שותף במפעל פסנתרים, וראיתי אלפים מהם מורכבים. אני יודע הכול על כלי נגינה מוזיקליים, מעוגב צינור ועד כינור גבעול תירס36. אין אדם חי, אדוני, שיכול לספר לי חדשות כל שהן על כל כלי נגינה שצריך להלום בו, לנשוף דרכו, לגרד, להשחיז, לנקר או להלום בו בקלידים."
"אתה תביא לי מה שאתה אוהב, אבא," מרילה אומרת, שלא הייתה מסוגלת להחזיק את רגליה על הרצפה מרוב שמחה. "כמובן שאתה יודע מה לבחור. הייתי מרוצה באותה מידה אם זה היה פסנתר או עוגב או מה."
"ראיתי פעם בסנט לואיס מה שהם קוראים לו קופסת מוזיקה37," הדוד קאל אומר, "שפסקתי שהיה הדבר הטוב ביותר בדרך של המוזיקה שהומצא אי־פעם, אבל אין מקום בבית הזה לאחת. בכל מקרה, אני מתאר לעצמי שהן היו עולות אלף דולר. אני חושב שמשהו בקו הפסנתר יתאים הכי טוב למרילה. היא לקחה שיעורים מהבחינה הזאת במשך שנתיים בזנב הציפורים38. לא הייתי סומך בקניית כלי נגינה על אף אחד אחר מלבדי. אני מעריך שאם לא הייתי עוסק בגידול כבשים הייתי אחד המלחינים או יצרני הפסנתרים והעוגבים הטובים בעולם."
זה היה הסגנון של דוד קאל, אבל מעולם לא איבדתי שום סבלנות איתו, בגלל שהוא חשב הרבה כל־כך על מרילה. והיא חשבה עליו באותה מידה. הוא שלח אותה לאקדמיה בזנב ציפורים למשך שנתיים, כשנדרש כמעט כל קילוגרם של צמר כדי לשלם את ההוצאות.
בערך ביום שלישי דוד קאל יצא לסן אנטון על עגלת הצמר הטעונה האחרונה. דודה של מרילה, בן, שגר בזנב ציפורים, בא ונשאר בחווה בזמן שהדוד קאל נעדר.
היו אלה תשעים מייל לסן אנטון, וארבעים לתחנת הרכבת הקרובה, כך שהדוד קאל נעדר בערך ארבעה ימים. הייתי בבוקיצה הכפולה כשהוא חזר ערב אחד, מתגלגל פנימה, לקראת שקיעת החמה. ושם למעלה בעגלה, ללא ספק, היה פסנתר או עוגב – לא יכולנו לדעת איזה – עטוף כולו בשקי צמר, עם יריעת עגלה קשורה מעליו למקרה של גשם. והחוצה מרילה מדלגת, צועקת, "הו, הו!" כשעיניה בורקות ושערה מתעופף.
"אבא, אבא," היא שרה, "הבאת את זה? הבאת את זה?" – וזה ממש שם לנגד עיניה, כמו שנשים יעשו.
"הפסנתר הטוב ביותר בסן אנטון," הדוד קאל אומר ומנופף בידו, גא. "סיסם39 אמיתי, והצליל העדין והחזק ביותר שאי־פעם האזנתם לו. שמעתי את בעל החנות מנגן בו, לקחתי אותו על המקום ושילמתי במזומן."
אני ובן ודוד קאל ומקסיקני הרמנו אותו מהעגלה וסחבנו אותו אל הבית והצבנו אותו בפינה. זה היה אחד הכלים הזקופים ההם, ולא כבד או גדול במיוחד.
ואז, לפתע פתאום, דוד קאל נופל ואומר שהוא חולה מאוד. יש לו חום גבוה, והוא מתלונן על הריאות שלו. הוא נכנס למיטה, בזמן שאני ובן יוצאים להתיר את המושכות ולהכניס את הסוסים אל המרעה, ומרילה טסה להביא לדוד קאל משהו חם לשתות. אבל קודם היא מניחה את שתי זרועותיה על הפסנתר ההוא ומחבקת אותו בסוג רך של חיוך, כמו שרואים ילדים עושים עם צעצועי חג המולד שלהם.
כשחזרתי מהמרעה, מרילה הייתה בחדר שבו היה הפסנתר. יכולתי לראות לפי החוטים ושקי הצמר שעל הרצפה שהיא התירה אותו, אבל עכשיו היא קשרה שוב מעליו את יריעת העגלה, והיה מין מבט רציני ולבנבן על פניה.
"'את לא עוטפת שוב את המוזיקה, נכון, מרילה?' אני שואל. "מה העניין עם כמה מנגינות כדי לראות איך היא נכנסת מתחת לאוכף?"
"לא הלילה, ראש," היא אומרת. "אני לא רוצה לנגן הלילה. אבא חולה מדי. רק תחשוב, ראש, הוא שילם על זה שלוש מאות דולר – כמעט שליש ממה שגז הסתיו הביא!"
"טוב, בכל מקרה זה לא בשכונה של שליש ממה שאת שווה," אמרתי לה. "ואני לא חושב שהדוד קאל חולה מדי כדי לשמוע קצת סערה של קלידי פסנתר רק כדי להטביל את המכונה."
"לא הלילה, ראש," אומרת מרילה, באופן שהיה לה כשרצתה ליישב את העניינים.
אבל נראה שהדוד קאל היה חולה מאוד, אחרי הכול. הוא החמיר עד כדי כך שבן אכף את הסוס ורכב לזנב ציפורים בשביל דוק סימפסון. נשארתי בסביבה כדי לראות אם יצטרכו אותי למשהו.
כשהכאב של הדוד קאל הרפה ממנו קצת הוא קרא למרילה ואומר לה40: "הסתכלת על הכלי שלך, מותק? והאם את אוהבת אותו?"
"הוא מקסים, אבא," היא אומרת ונשענת ליד הכרית שלו; "מעולם לא ראיתי אחד יפה כל־כך. כמה ונדיב וטוב מצידך לקנות לי אותו!"
"עדיין לא שמעתי אותך מנגנת עליו," דוד קאל אומר; "והקשבתי. הצד שלי לא כואב כל־כך עכשיו – את לא מוכנה לנגן יצירה, מרילה?"
אבל לא; היא דוחה את הדוד קאל ומרגיעה אותו כמו שראית נשים עושות עם ילד. נראה שהיא החליטה לא לגעת בפסנתר הזה כרגע.
כשדוק סימפסון מגיע הוא מספר לנו שלדוד קאל יש דלקת ריאות מהסוג הגרוע ביותר; וכשהזקן עבר את גיל שישים וממילא כמעט עלה על המגבה, הסיכויים היו נגד המשך הליכתו על דשא41.
ביום הרביעי למחלתו הוא קורא שוב למרילה ורוצה לדבר פסנתר. דוק סימפסון היה שם, וכך גם בן וגברת בן, מנסים לעשות כל שביכולתם.
"הייתי מצליח מאוד בכל מה שקשור למוזיקה," דוד קאל אומר. "קיבלתי את הכלי הטוב ביותר בעבור הכסף בסן אנטון. נכון שהפסנתר הזה טוב מכל הבחינות, מרילה?"
"הוא פשוט מושלם, אבא," היא אומרת. "יש לו את הטון המשובח ביותר ששמעתי מעודי. אבל אתה לא חושב שתוכל לישון קצת עכשיו, אבא?"
"לא, אני לא," אומר דוד קאל. "אני רוצה לשמוע את הפסנתר הזה. אני לא מאמין שאפילו ניסית אותו עדיין. נסעתי כל הדרך עד סן אנטון ובחרתי אותו בשבילך בעצמי. נדרשו שליש מגז הסתיו כדי לקנות אותו; אבל לא אכפת לי מזה אם זה יעשה את הילדה הטובה שלי מאושרת יותר. לא תנגני קצת בשביל אבא, מרילה?"
דוק סימפסון סימן למרילה לצד אחד והמליץ לה לעשות מה שהדוד קאל רצה, כדי שזה ישקיט אותו. ודודה בן ואשתו שאלו אותה גם.
"למה לא לנגן מנגינה או שתיים עם הדוושה הרכה?" אני שואל את מרילה. "דוד קאל התחנן בפניך לעתים קרובות כל־כך. זה ישמח אותו מאוד לשמוע אותך נוגעת בפסנתר שהוא קנה לך. את לא חושבת שזה כדאי?"
אבל מרילה עומדת שם עם דמעות גדולות זולגות מעיניה ולא אומרת דבר. ואז היא רצה ומחליקה את זרועה מתחת לצווארו של דוד קאל ומחבקת אותו חזק.
"למה, אתמול בלילה, אבא," שמענו אותה אומרת, "ניגנתי בו הרבה כל־כך. בכנות – ניגנתי בו. וזה כלי נהדר כל־כך, אתה לא יודע כמה אני אוהבת אותו. אתמול בערב ניגנתי את בוני דנדי ואת פולקת הסדן ואת הדנובה הכחולה42 והרבה יצירות. בטח שמעת אותי מנגנת קצת, נכון, אבא? לא אהבתי לנגן בקול רם כשהיית חולה כל־כך."
"טוב, טוב," אומר הדוד קאל, "אולי שמעתי. אולי שמעתי ושכחתי מזה. הראש שלי קצת עצבני לפעמים. שמעתי את האיש בחנות מנגן בו מצוין. אני שמח מאוד שאת אוהבת אותו, מרילה. כן, אני מאמין שאוכל ללכת לישון קצת אם תישארי ממש לצידי עד שאעשה זאת."
שם הייתה הנקודה שבה מרילה גרמה לי לתהות. ככל שחשבה על הזקן הזה, היא לא הסכימה להכות תו על הפסנתר שקנה לה. לא יכולתי לדמיין למה היא אמרה לו שהיא ניגנה בו, כי יריעת העגלה מעולם לא ירדה ממנו מאז שהיא החזירה אותה באותו יום שבו הגיע. ידעתי שהיא יכולה לנגן קצת בכל מקרה, כי שמעתי אותה פעם חוטפת מוזיקת ריקודים הגונה למדי מפסנתר ישן בחוות השלולית הארוכה43.
ובכן, תוך כשבוע דלקת הריאות קיבלה את המיטב מהדוד קאל. הם ערכו את ההלוויה בזנב הציפורים, וכולנו הלכנו. החזרתי את מרילה הביתה בכרכרה שלי44. דודה בן ואשתו התכוונו להישאר שם כמה ימים איתה.
באותו לילה מרילה הכניסה אותי לחדר שבו היה הפסנתר, בעוד האחרים היו במרפסת בחוץ.
"בוא הנה, ראש," היא אומרת, "אני רוצה שתראה את זה עכשיו."
היא מתירה את החבילה ומושכת את יריעת העגלה.
אם אי־פעם רכבתם על אוכף בלי סוס, או יריתם באקדח שלא היה טעון, או הוצאתם משקה מבקבוק ריק, אז אולי הייתם יכולים להבהיל אופרה או שתיים מהכלי שהדוד קאל קנה. במקום פסנתר, זו הייתה אחת המכונות שהמציאו כדי לנגן איתן בפסנתר. כשלעצמו זה היה מוזיקלי בערך כמו חורים של חליל ללא החליל.
וזה היה הפסנתר שהדוד קאל בחר; ולצידו עמדה הנערה הטובה, המשובחת, שכולה צמר45, שמעולם לא הניחה לו לדעת זאת.
"ומה ששמעת מנגן לפני זמן־מה," סיכם מר קיני, "הייתה אותה מכונת פסנתר משנה; רק עכשיו היא נדחפת כנגד פסנתר של שש מאות דולר שקניתי למרילה מיד כשהתחתנו46."
