השראה ספרותית: השפעתו של ויליאם שיקספיר על יצירתו של אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי"
השראה ספרותית
השפעתו של ויליאם שיקספיר על יצירתו של אוסקר ויילד תמונתו של דוריאן גריי
ויליאם שיקספיר הוא תופעה מעניינת.
מצד אחד מחזותיו אינם טוענים למקוריות או לחדשנות־יתר1, מה שבהחלט יכול להיחשב כחיסרון בעולם שכבר ראה הכול מהכול ולא פעם אחת, אך מצד אחר הוא מצליח ליצור תמונה אמנותית מלוטשת, המנסחת אמירה מורכבת ורב־משמעית; לא פרשנות אחת אלא אין־סוף אפשרויות, הבנות ותפיסות על אודות העלילה, הגיבורים והתכנים.
השפעתו של שיקספיר על עולם הספרות אינה מוטלת בספק אך בתמונתו של דוריאן גריי, יצירתו המפורסמת של אוסקר ויילד, נראה שהיא ניכרת במיוחד2 – החל בסגנון, דרך ההשתלשלות העניינים המכוונת וכלה בעיצוב הדמויות המדויק3.
דוריאן גריי הוא צעיר בשנות העשרים לחייו בעל יופי מהפנט. כל מידע אחר, נוסף, על אודותיו יישמע כמעט מיותר, לא נחוץ בצורה קיצונית, שכן יופיו של דוריאן טומן בחובו את כל מה שיש לומר עליו.
חזותו המרהיבה – התפרצות מעיין הנעורים בכל יפעתם הטהורה והנלהבת – מקרינה גם על אישיותו כשהיא נוסכת רושם של אמון, כנות וטבע יפיפה כשלעצמו. נדמה שדוריאן פשוט יפה מדי מכדי להיות אנושי, ואולם דוריאן האדם, בפרט כפי שהוא מתפתח במרוצת הסיפור, הוא הדבר הרחוק ביותר מחזותו המרהיבה והמושלמת; לא מלאך כי אם שטן המשחית את דרכיו ונשמתו דווקא משום אותו יופי, המשמש לו תחילה כאצטלה ותמריץ ולבסוף כשריון והסוואה.
באזיל האלוארד הוא צייר תמים, המשוקע כל־כולו בשאיפותיו־תפיסותיו האמנותית על אודות טוהר היצירה ומקורות השראה עליונים. בהתפתחותן ההגיונית והטבעית של הנסיבות, באזיל פוגש בדוריאן והופך אותו למרכז חייו4, בקשר המגלם את הצד המואר, היפה והטהור שיש לעולם להציע. אלא שאז מפגיש באזיל את דוריאן עם הלורד הנרי, ידידו האציל, אשר חושף את דוריאן לעולם חדש ובלתי מוכר, עולם אפל של פיתויים ומדרונות חלקלקים המובילים אל הירידה, שלא לומר ההתרסקות, הבלתי נמנעת מטה.
לורד הנרי הוא טיפוס עוקצני וחד־לשון. השנינות המפותלת שלו מזכירה את סגנונו המחוכם של יאגו, גיבור אותלו לשיקספיר – "חבר קרוב" הממיט חורבן על "ידידו" באמצעות מילותיו המסוגננות והמלוטשות.
הלורד הנרי אולי אינו חורש מזימות כיאגו ואין לו רצון מכוון להכניע את דוריאן או להביא למפלתו (שהרי הוא אינו שונא אותו כדרך שיאגו מתעב את אותלו5) אך כמו יאגו הוא מפעיל את מלוא כובד שכנועו על בן טיפוחיו התמים, וכשהוא לוקח אותו תחת חסותו, הוא מסיט אותו מדרך הישר אל התנהלות הרסנית ונואלת.
באזיל מנציח את יופיו של דוריאן בדרך היחידה שהוא מכיר (אולי הדרך היחידה שבה ניתן להנציח יופי אל־מותי שכזה): דיוקן שיישאר לנצח.
בדרך על־טבעית הדיוקן "סופג" לתוכו את השתנותו הנפשית של דוריאן: חזותו האנושית נותרת צחה ובלתי מוכתמת אך השלכות מעשיו הנוראיים מעוותים את הציור באופן חסר תקנה.
דוריאן תולה את האשמה ל"מהפך" שחל בו בבאזיל ובציור דיוקנו, שהיה – לדידו – ירית הפתיחה של תחילת התדרדרותו המוסרית, אך האמת חייבת להיאמר: השפעתו של הלורד הנרי, המבוגר מדוריאן גריי בעשור, התחילה כבר במפגש הראשון בין השניים והיא שהולידה את המפנה השלילי שחל בחייו של גריי הצעיר6, מפנה אשר הסיט את הווייתו התמימה והטהורה לכדי קיום מושחת ואפל7.
בהערצתו הנשגבת של באזיל לא היה אלא הבעת הערכה בלתי מסויגת כלפי יצירת האמנות האנושית והמופלאה ביותר שנתקל בה מימיו. הידידות בין באזיל לדוריאן נמשכה זמן רב ולא הניבה כל תוצר מפוקפק; הידידות בין הלורד הנרי לדוריאן הייתה הרסנית כבר מראשיתה.
דוריאן, כמו אותלו, היה מופת של אישיות נאצלת, מסוגננת, נערצת.
הלורד הנרי, כמו יאגו, חולק עצות תמימות לכאורה אך מפוקפקות להחריד והופך את דוריאן הישר, האמיץ ועז הרוח לאדם רשע ונתעב, מעוור מיצר הרסני ועוכר שלווה.
ההקבלה בין הלורד הנרי ויאגו גוררת הקבלה בלתי נמנעת בין דוריאן לאותלו, הרוצחים שניהם את אהובותיהן, הודות לאותה "השפעה" חברית מסוכנת (אותלו רוצח את דזדמונה אשתו בעוד שדוריאן גורם בעקיפין למותה של סיביל וורן, ארוסתו). גם אחריתם הינה סוג של התאבדות: אותלו נוטל את חייו ודוריאן דוקר את ייצוגו האמנותי – הציור – וכך הורג את עצמו ומבטל את הקללה המכושפת. ואולם, שלא כמו אותלו, שזכה לעדנה או הבנה מסוימת, בעיקר משום היותו אדם טוב מטבעו ובהתחשב במסע ההכפשות העיקש שניהל נגדו יאגו, דוריאן, אשר התחיל את הסיפור כטיפוס חיובי, מסיים אותו כמפלצת המתפלשת בכיעורה. גופתו נושאת עליה את כל פגמי החטאים שביצע בחייו, התממשות הרוע והעוול בביטויים המזוקק והמוחשי ביותר.
ההשוואה בין דוריאן לאותלו מעמידה גם את סיביל היפה בהקבלה לדמותה של דזדמונה הלבנה והתמימה, הרואה רק את הטוב בבן זוגה ומתה על שום נאמנותה לו. קריאה מעמיקה יותר מגלה כי סיביל וורן היא למעשה התגלמות כל הדמויות הנשיות במחזותיו של שיקספיר – החל מאופליה, המאבדת בגין אהובה את כל עולמה8, וכלה ביוליה, אותה היא מגלמת על הבמה בפעם הראשונה שבה רואה אותה דוריאן וכן בלילה האחרון לחייה9.
סיביל היא האהובה הצעירה שמתה בדמי ימיה, מתוך אהבה עזה ובלתי ממומשת. היא, ולא הציור, משמרת את סמל הנעורים הנצחיים שבהם שאף להחזיק דוריאן ואותם איבד יחד עם אובדן תמימותו. היא התגלמות היופי, הטוהר והאהבה המוחלטת – אהבה כנה ואמיתית, אהבת נעורים חסרת גבולות. אך שלא כמו יוליה, דוריאן אינו משיב לסיביל אהבה ולא מת לצידה; את מותו שלו הוא מוצא בעליית גג מאובקת, עזוב וגלמוד, שנים רבות אחר כך.
דוריאן גריי הוא אדם קר, מנוכר ואנוכי, המתנהג עם כל הסובבים אותו מתוך שיקולים תועלתניים של רווח והישג:
הוא רוצח את באזיל, סוחט את חברו אלן קמפבל, כדי שיעלים את גופתו, ומחליף את משרתיו בו־ברגע שעולה חשד בנוגע לסקרנותם;
הוא נפרד מסיביל ברגע בו היא מפסיקה "לשעשע" אותו, מבטל את ארוסיהם וזונח אותה לאנחות. שעה שעולים בו הרהורי חרטה על האופן שבו תרם למותה, הוא פונה אל הלורד הנרי ומבקש חיזוקים לצדקת מעשיו. הלורד הנרי מרגיע את מצפונו על ידי הפחתת חשיבותה של סיביל – מאדם בשר ודם ליצור תעתועים עלוב ובר־חלוף, ממשית פחות מהדמויות השיקספיריות שגילמה. לדידו, אין זה מן הראוי להתאבל אפילו על אובדנה.
בסופו של דבר, דוריאן עצמו לומד להאשים את סיביל (כפי שיאשים מאוחר יותר את באזיל) בכך שהזיקה לו, הרגה את אהבתו וקלקלה את הרומנטיקה בחייו10.
לקראת אחרית ימיו מתמלא דוריאן תשוקה לבצע מעשים טובים, אשר ימחו את סממני השחיתות שחרץ הרוע בתווי דיוקנו. בכך הוא נושא בדמיון להמלט, המבקש לנקום את נקמת אביו מתוך כוונות תיקון אך שב ומחמיץ את ההזדמנות בגין ההתמודדות הפנימית המשסעת את נפשו.
כמו המלט, גם דוריאן מחטיא שוב ושוב את שעת הכושר לממש את רצונו כשהוא נכנע, שוב ושוב, לרגשותיו הסוערים. אך במותו, שלא כמותו של המלט, נסתם הגולל על רצון התיקון: גופו המת של דוריאן לא יוכל לענות על משאלת ליבו של רצונו החי; הרוע הרוחני מסתיים עם חדלונם של החיים הגשמיים.
תמונתו של דוריאן גריי ממשיך את ההתכתבות עם שיקספיר גם באמצעות דמויות המשנה בסיפורו, אחת מהן היא דמותו של מנהל התיאטרון היהודי, המעלה בתיאטרונו העלוב והמטונף מחזות שיקספיריים בלבד11.
ההקבלה עם דמותו של שיילוק היהודי מהסוחר מוונציה היא יותר ממתבקשת: התיאורים הסולדים, המבזים, הנחרדים מן ההופעה הסרסורית, המצועצעת, מחוסרת הטעם, מן ההתנהגות החמדנית, הגסה ורודפת הבצע מהדהדים את הזיקה לשיילוק המאוס ורודף הבצע ומעצימים את תיעובו של דוריאן היפה והמעודן עם כל תיאור ותיאור12.
האם הדמות הבזויה והתיאטרון העלוב מהווים ניגוד ליופייה השמימי וכשרונה הבימתי המסחרר של סיביל ויין?13
האם לא הייתה ניכרת גדולתה של השחקנית גם על רקע תפאורה מתוקנת יותר של תיאטרון משובח? ובעצם – האם לא ראויים מחזותיו של ויליאם שיקספיר להיות מוצגים במקום מכובד יותר, או לכל היותר – דוחה פחות?
ואולי הצבת מחזותיו בתיאטרון שהינו התגלמות העליבות נועדה לבטא דווקא את הערכתו הבלתי מסויגת של ויילד כלפי יצירותיו של שיקספיר, שאפילו ביבי התיאטראות הזנוחים ביותר אינם יכולים לעוצמת יופיים הנצחית?
הנחת היסוד, על פיה מתנהלת תמונתו של דוריאן גריי, גלומה במשפט:
“There is no such thing as a moral or an immoral book. Books are well written, or badly written. That is all."14.
אמירה זו היא בבחינת המבוא, הסיכום והתמצית של הרומן כולו: שום דבר אינו חשוב מספיק, ראוי מספיק או נחשב מספיק מלבד האופן שבו מבוטא. הכול משועבד לרעיון היופי והערצתו15.
הרעיון שצריך או "ראוי" ל"דרוש" מיופי להיות יותר מכפי שהינו16 הוא דרך מכובסת להתמודד עם ההערצה הבלתי מסויגת לה זוכה היופי בלוואי הכי. ההצדקה, במובן זה, היא דרך "להשקיט את המצפון". ניסיון לשכנע שיופי אינו רק אוסף מושלם של נתונים חיצוניים אלא גם מדד או ביטוי לערכים נעלים אחרים. יופי אינו יכול להיות "עוד" נדבך במכלול היתרונות האנושיים – הוא חייב לקבל את המשקל הסגולי המיוחד, שמנצח ומכפיף אליו את הכול.
תמונתו של דוריאן גריי העוסק (ואולי אף נגוע בעצמו) בחטא האללת היופי והאדרתו עד כדי סגידה של ממש (באזיל המאוהב בדוריאן, דוריאן המאוהב בעצמו), מדגים כיצד הדברים "היפים", "המלוטשים" והנעלים ביותר מבחינת צורתם החיצונית הם אלה שהופכים סופו של דבר לצורמים ולמחרידים ביותר.
במובן זה הוא משמש כסיפור וכאמת המוסר שלו בעת ובעונה אחת: גיבוריו אינם מאושרים ואף נענשים על חיי הוללותם, ספוגים בהנאות שאינן מסבות להם כל הנאה. גם מאחורי צחצוחי הלשון של הלורד הנרי לא עומד ולא כלום. נאומיו הטפלים משרתים את הצורה החיצונית, את הסגנון הנעדר כל משמעות, הופכים עקב כך למעמסה כבדה ומשעממת, שלא רק שאינה מקדמת את מהלך העלילה, אלא אף מעכבת אותה משמעותית. אלה דיבורי סרק, הבאים מחמת שעמום ולא לשם עשייה שיש בה ערך או תועלת מסוג כזה או אחר17.
אצל שיקספיר רב הנסתר על הגלוי.
בתמונתו של דוריאן גריי הגלוי מסווה את הנסתר, מעלים אותו, יוצר אשליה ורושם שקריים לחלוטין.
אוסקר ויילד אכן הצהיר כי אין ספר מוסרי או בלתי מוסרי וכי העניין ביופי הכתיבה וזה הכול – אך באותו נשימה הוא משתמש ביופי הכתיבה ושואב השראה מיצירותיו של ויליאם שיקספיר כדי לומר משהו על היופי הזה ועל האופן שבו התמקדות מופרזת בו יכולה להובילה לסנוור ערכי, אכזרי ומסוכן18.
"[פעם אחת] אמרה בתו של קיסר לר' יהושע בן חנניה: "אי, חָכְמָה מְפֹאָרָה בכלי מכוער!"
אמר לה: בתי, אביך המלך במה הוא נותן יין?
אמרה לו: בכלי חרס.
אמר לה: כל העולם בכלי חרס – ואתם בכלי חרס!
אמרה לו: אלא במה נִתֵּן?
אמר לה: כגון אתם, שחשובים אתם, תנו בכלי כסף וזהב.
הלכה ואמרה לאביה. נתנו היין בכלי כסף וזהב, והחמיץ.
אמר לה הקיסר לבתו: מי אמר לך כך?
אמרה לו: ר' יהושע בן חנניה.
קראו אצלו. אמר לו: למה אמרת לה כך?
אמר לו: כשם שאמרה לי, כך אמרתי לה.
והרי יש נאים וחכמים?
אלמלי היו מכוערים היו חכמים יותר.""19
