השמלה הסגולה או ההופעה המושלמת: קוים לדמותה
השמלה הסגולה או ההופעה המושלמת: קוים לדמותה
מראה חיצוני הוא דבר חשוב.
מראה חיצוני מטופח הוא דבר חשוב אף יותר.
אנחנו נראים כפי שאנחנו מרגישים וכדי להרגיש טוב, רצוי גם להיראות בהתאם.
בנתיב האמצע השפוי של משפט הקביעה הזה, בין אנשים שמנתחים ומותחים ומשפצים את עצמם לדעת, עד שכל קשר בינם לבין הדבר העשוי להחריד שהפכו להיות הוא הסתברותי לחלוטין, להזנחה גורפת עד מבזה, קיימת אמת אחת, בלתי ניתנת לערעור: כל אדם רוצה שיבחינו בו, ואם אפשר – בעיקר בנקודת הזכות, החן והיופי המייחדות אותו.
אלא שהרצון הזה – כמו בכל דבר: עבודה, פרנסה, חברה, אהבה – נוטה להקצין ולזייף שעה שאינו מצוי במקומו הנכון. כאשר המטרה המשמעותית אינה מוגדרת והיעד הסופי אינו ידוע, הדרך אליהם רצופה טעויות: מגוחכות, מוגזמות, איומות, משעשעות.
עם חלק מהן קשה עד בלתי אפשרי להשלים.
בהשמלה הסגולה מתאר או. הנרי את השתלשלותה של טעות מופלאה – תקרית שלא ניתן היה לתכנן אך תוצאותיה היו טובות יותר מכל פעולה מחושבת מראש.
מיידה, גיבורת הסיפור, אינה צעירה זוהרת. בעולם המקדש הופעה מסחררת ושובת לב, היא רק "הנערה עם העיניים החומות הגדולות ושיער הקינמון"1. לכאורה וברושם ראשוני, אין במיידה דבר חריג או יוצא דופן: היא דוגמה נוספת לאישה צעירה ולא נשואה2, זבנית בחנות גדולה בעיר הגדולה, הטורחת רבות על הופעתה כדי למשוך את תשומת ליבו של אחד, מר רמזי, למטרת קשרי נישואין.
אך במקום שבו אחרים יכולים למצוא חד־גוניות הנטמעת בהמון, מגולל המספר – באמצעות מילים ספורות בלבד – את דמותה של צעירת בעלת טוב לב ויופי השובה את העין.
מקום לידתה אינו נמסר, גם לא גילה, השכלתה, או שאיפותיה בחיים. פירוט יתר מושם דווקא על השמלה הסגולה שהיא תופרת לקראת סעודת חג ההודיה המסורתית במקום עבודתה ועל מר רמזי, אותו מר רמזי שאת ליבו מבקשת היא לכבוש3, בהתגברותה על כל מתחרותיה־עמיתותיה.
כשהמספר מדבר על אודות מר רמזי, הוא אינו שומר על ריחוק מקצועי או מביע את רמיזותיו באופן מעודן. ההיפך הוא הנכון: הוא טורח רבות להציגו באור חיובי, על אף אי־אלו מוזרויות באופיו, שייתכן כי לא היו מתקבלות באותה סלחנות אצל אדם אחר:
"הו, לעזאזל! הייתי צריך להזכיר את מר רמזי ראשית כל. הוא חשוב יותר מסגול או ירוק, או אפילו מרוטב אוכמניות אדום.
מר רמזי היה הלבלר הראשי; וככל שזה נוגע לי, אני בעדו. הוא מעולם לא צבט את זרועות הנערות כשחלף על פניהן בפינות החשוכות של החנות; וכאשר סיפר להן סיפורים שעה שהיו העסקים משעממים והנערות צחקקו ואמרו: "הו, שוש!" הן לא התכוונו כלל לג. ברנרד.
מלבד היותו אדם אדיב ונעים הליכות, היה רמזי משונה ומקורי בדרכים אחרות. הוא היה חולה בריאות, והאמין שאנשים לעולם לא צריכים לאכול שום דבר שהיה טוב להם. הוא התנגד באלימות לכל אדם שחש בנוח, או יצא בשלום מסופות שלגים, או נעל ערדליים, או נטל תרופות, או פינק את עצמו בכל דרך שהיא. לכל אחת מעשר הבנות שבחנות היו חלומות קטנים של צלעות־חזיר־ובצל־מטוגן כל ערב להפוך להיות גב' רמזי. שכן, בשנה הבאה היה עתיד בקמן הזקן להופכו לשותף. וכל אחת מהן ידעה שאם תצוד אותו, תוכל להעיף את דעות הבריאות הנרגזות שלו עוד קודם שיחלוף קלקול הקיבה מעוגת החתונה."4
מיידה אינה מצליחה לצוד את תשומת ליבו של מר רמזי – לא באופן שאליו כיוונה, בכל אופן. כדי להופיע בארוחת החג כשהיא לבושה בשמלה מרהיבה, מיידה נדרשת להשלים תחילה את חובה לשלגל, החייט, העומד על ארבעה דולרים. אלא שסכום זה הוא בדיוק הסכום הדרוש לחברתה גרייס, כדי למנוע מבעלת הבית להשליכה מדירתה ולבלות את הלילה ברחוב. מיידה, מתוקף היותה החברה הטובה שהינה, מוסרת לגרייס את הסכום הנחוץ ומחליטה גם לוותר על האירוע החגיגי. כעת אין כל טעם ללכת, שהרי היא משוללת כל יכולת להקסים ולהרשים.
"בארבע אחר הצהריים, עם פנים חסרות הבעה ותחושה חסרת חיות היא עשתה את דרכה באיטיות לחנותו של שלגל וסיפרה לו שאין ביכולתה לשלם את חוב $4 עבור השמלה.
"אלוהים!" קרא שלגל, בכעס. "למה את נראית כל־כך אומללה? קחי אותו. הוא מוכן. תשלמי לי מתישהו. לא ראיתי אותך עוברת על פני החנות שלי כל יום במשך שנתיים? אם אני תופר בגדים זה אומר שאני לא יודע לקרוא אנשים? את תשלמי לי מתי שתוכלי. קחי אותו מכאן. הוא יעשה לך טוב; ואם תראי בו טוב הכול יהיה בסדר. שלמי לי כשתוכלי."
מדייה נשפה מיליון חלקיקי תודה בליבה, ומיהרה לדרכה עם שמלתה. כשעזבה את החנות נחת קורטוב של גשם על פניה. היא חייכה ולא הרגישה אותו.
גבירות שקונות בכרכרות, אינכן מבינות. בנות שחיוב מלתחתן נעשה על חשבונו של הזקן, לא תוכלנה להתחיל לתפוס – לא תוכלנה להבין מדוע מדייה לא הרגישה את הטפטוף הקר של גשם חג ההודיה.
בשעה חמש היא יצאה לרחוב לבושה בשמלתה הסגולה. הגשם התגבר, והכה עליה בזרם יציב ומלא רוחות. אנשים מיהרו לביתם ולמכוניותיהם עם מטריות אחוזות היטב ומעילי גשם רכוסים בקפידה. רבים מהם הפנו את ראשם להתפלא מהנערה היפה, השלווה ושמחת העיניים בשמלה הסגולה שהלכה בסופה כאילו הייתה מטיילת לה בגן תחת שמי קיץ.
אני רואה שאינכן מבינות זאת, גבירות הארנק המלא והמלתחה המגוונת. אינכן יודעות מה פירוש הדבר לחיות עם ערגה נצחית לדברים יפים – לרעוב שמונה חודשים בכדי לאחד יחדיו שמלה סגולה וחג. מה זה משנה אם יורד גשם, ברד, שלג או ציקלון?
למדייה לא הייתה מטרייה ולא ערדליים. היא לבשה את שמלתה הסגולה והלכה באוויר הפתוח. הניחו ליסודות לחולל את הגרוע מכל. לב מורעב חייב לקבל פירור אחד במהלך השנה.
הגשם ירד מטה וטפטף מאצבעותיה.
מישהו פנה בפינה וחסם את דרכה. היא הרימה את מבטה אל עיניו של מר רמזי, נוצצות מהערצה ועניין.
"בחיי, מיס מדייה," אמר, "את נראית פשוט נפלא בשמלתך החדשה. התאכזבתי רבות כשלא ראיתיך בארוחה. ומכל הבנות שאי־פעם הכרתי, את הפגנת את התובנה והפקחות הגדולות ביותר. אין דבר בריא וממריץ יותר מאשר להתנגד למזג האוויר כפי שאת עושה. האם אוכל ללכת איתך?"
ומדייה הסמיקה והתעטשה."5
העולם שלאחר אגדת סינדרלה אימץ לעצמו את הצורך בהכנות קפדניות לקראת נשף מלכותי; את הפיה־קוסמת שאיפרה, סירקה, הלבישה והנעילה החליפו צי שלם של בעלי מקצוע, המבקשים להפוך לא רק את הקסום לבלתי נשכח, אלא גם את היום־יומי למיוחד ויחיד במינו.
ההופעה החיצונית הפכה לתכלית בפני עצמה – לא רק דרך לקבל כרטיס כניסה לנשף ולמשוך את תשומת ליבו של נסיך תורן. כאשר המציאות קודרת, אפורה או שגרתית, הרצון "להיראות טוב" נוסך אשליה של אפשרות טובה יותר. הוא מעלים את מה שכואב ומכביד ולרגעים הכול נראה טוב יותר, אפילו כשסופות גשומות סוערות בחוץ.
אך מציאות חייה של מדייה אינה כה קשה וכואבת. כזבנית צעירה בעיר הגדולה, גם היא מבקשת לעצמה פיסה מהחלום על חיי רווחה ונוחות. לא שאיפות גדולות שלא ניתן להגשים, אלא חוויה צנועה וממשית, שתתבל את שגרת חייה ותיתן לה משהו לשאוף אליו6:
"מדייה חסכה $18 לאחר שמונה חודשים של חסכון; מגמה זו סיפקה את הסחורה בעבור קניית הבד ותשלום $4 לשלגל בעבור תפירתה. ביום לפני חג ההודיה נותר לה מספיק בדיוק כדי לשלם את $4 הנותרים. ואז לחופשה בשמלה חדשה – האם תוכל הארץ להציע משהו קסום יותר מכך?"7
או. הנרי בוחר לפתוח את סיפורו בהתמקדות בצבע הסגול, מפנה את קוראיו להקדיש תשומת לב מיוחדת, באמצעות שישה שמות עצם שונים8, לצבע שהפך משאת נפש (אך גם מטרה לחיצי לעגו)9. הצהרה זו אינה טועה או מטעה: כבר מראשית העולם העתיק נחשב הצבע הסגול כמאפיין את מעמד האצולה. העובדה שמיידה מבקשת לתפור לה שמלה בגוון זה, משום שזהו הצבע שמר רמזי אוהב במיוחד, מעמידה אותו באופן בלתי נמנע כבן מעמד נישא ורם.
אלא שמר רמזי אינו אציל של ממש. העובדה שהוא עתיד להפוך לשותפו של מר בקמן בחנות הכולבו מבטיחה את עתידו הכלכלי ואת מעמדו החברתי במסגרת בה הוא חי ופועל. תחומים אלו, הנותרים מציאותיים והגיוניים, שונים מאוד מן הצבע האדום – בו בוחרת גרייס, חברתה של מיידה – ומרעיון "השטיח האדום" שהוא מייצג, אשליית ההון והתהילה המאפיינת זבניות רבות אחרות בסיפוריו של או. הנרי, ביניהן לוסי ולוּ, גיבורות המנורה המקושטת10 ומייזי וחברותיה במאהב עלוב11.
לא שחלומות הם דבר מגונה, וכפי שמוכיחים סיפוריו האחרים של או. הנרי, ביניהם המרכיב השלישי והקניין מעיר קקטוס12, גם עשירים יכולים להתאהב בבני מעמד כלכלי אחר. ברם, כשזו הציפייה המוצהרת, היחידה והחשובה מכול – היא נדונה מלכתחילה לכישלון צורם ומהדהד.
מיידה טורחת על הופעתה החיצונית משום שהיא מאמינה בכוחה של זו לעשות את הרושם הנחוץ. אולם לאמתו של דבר, מיידה מצליחה לכבוש את תשומת ליבו של מר רמזי דווקא כשהופעתה החיצונית הינה מתחת לכל ביקורת: היא רטובה עד לשד עצמותיה, תסרוקתה מעוכה ושמלתה נוטפת מים. דווקא הופעה בלתי מצודדת זו מייצגת את תמצית הרעיון שמר רמזי דוגל ומאמין בו – עמדה משוחררת, הקוראת תיגר על תפיסות מקובלות ומקובעות.
אמנם נכון: מיידה לא כיוונה לדעתו של מר רמזי כאשר צעדה את הדרך הארוכה מחנותו של שלגל למקום עבודתה. הליכתה זו, בגשם וברוח, כשהיא לבושה בשמלתה החדשה, היא חגיגת ניצחונה הפרטי, זה שאינו קשור אינו תלוי באיש זלותה. היא לא חשבה על הופעתה המסנוורת או על הרושם שייווצר, אלא על מימושה של "ערגה נצחית לדברים יפים", כמיהה הנולדת ממחסור ורצון עז לגבור אליו.
שמלתה אכן נתפרה כדי לשמש "כרטיס כניסה" לנשף ולהצגה "מלכותית" בפני "יורש העצר הנחשק", אך הקשיים שהתגלעו – אלה שסיכלו את תוכניותיה המוקפדת וגרמו לה כמעט לוותר על הרעיון כולו – טרפו את הקלפים. הם זיקקו את הלוואי והתפל, משתנים פעוטי ערך, והותירו על כנו את הדבר החשוב באמת. בסופו של דבר, שמלתה הסגולה של מיידה הייתה הרבה יותר מפיתיון מוצלח למטרות נישואין: היא הייתה הצהרה של עצמאות, חופש וחירות כלכלית.
כשהיא צועדת ברחוב, לובשת את שרכשה בעמל רב, חריצות והתמדה, היא אינה נושאת בגאון את האופן שבו היא נראית אלא את האופן שבו היא חיה, את כל הדברים שבגינם הגיעה עד הלום13.
במשך שמונה חודשים, 240 ימים ולילות, היא רקמה את חלומותיה לצד רקמת פיתוחיו האמנותיים של מר שלגל והם נוכחים כעת בשמלתה לא פחות ואפילו יותר מכל אותם קישוטים מסוגננים ועבודת התפירה המתוחכמת – דקויות הרות גורל14 שנסקרו בהרחבה מפורטת, ואשר ברגע האמת אין להם לא אזכור ולא זכר.
מראה מטופח מרשים מורכב וודאי מכל הדברים האלה, אך בנקודה המכריעה – אין להם מקום.
כעת, ללא בגדי פאר, בתסרוקת חרבה, באיפור שאם היה – נמחה כבר מזמן מפני הגשם, באחת ההופעות הנוראות שאפשר להעלות על הדעת, מיידה זוכה בכל הקופה.
בצדק.
הופעה חיצונית היא דבר חשוב, אך אנשים המקדישים לה את מירב ומיטב תשומת ליבם, נוטים גם להיעצר בה ובה בלבד. כל משאביהם – רצון, זמן וכסף – מופנים אל הדבר שהינו, מבחינתם, החשוב ביותר ובסוף לא נותר בהם רצון או עניין להקדיש את אותו היחס למשהו אחר – עשייה בעלת ערך, תוכן של ממש.
עם כל החשיבות שיש להופעה מרשימה ולמראה מטופח, חשוב לא פחות להכיר בכך שקיימים דברים חשובים הרבה יותר. לא משום תפיסת "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" אלא בגין ההבנה היסודית כל־כך, שאנשים הינם הרבה, הרבה־הרבה יותר, מסך הופעתם החיצונית.
המאמר מוקדש לעילוי נשמתו של קלמן דוד בן שרה
