השיר והסמל

Array
(
    [0] => WP_Term Object
        (
            [term_id] => 18
            [name] => סיפורים ותרגומים
            [slug] => stories-and-translations
            [term_group] => 0
            [term_taxonomy_id] => 18
            [taxonomy] => category
            [description] => 
            [parent] => 0
            [count] => 132
            [filter] => raw
            [cat_ID] => 18
            [category_count] => 132
            [category_description] => 
            [cat_name] => סיפורים ותרגומים
            [category_nicename] => stories-and-translations
            [category_parent] => 0
        )

)

השיר והסמל¹

חצי תריסר אנשים שאכלו ארוחת ערב סביב שולחן באחת המסעדות במעלה ברודווי שפתוחות כל הלילה הרעישו יתר על המידה. שלוש פעמים ניגש אליהם המנהל עם מבט אזהרה מנומס, אבל ויכוחם התחמם מדי מכדי שניתן יהיה לשככו עם מבט מהמנהל. השעה הייתה חצות והמסעדה הייתה מלאה עם פטרונים מתיאטראות המחוז. כמה מקרב הקהל המפוזר וודאי זיהו בין שישיית שוחרי הריב והמדון את פרצופי השחקנים השייכים לחברת הקומדיה קרול². ארבעה מתוך השישה הקימו את החברה. גבר נוסף היה מחבר הקומדיאטה³ הפלרטטנית הקלילה⁴ שרביעיית השחקנים הציגו, עם הצלחה נאה, בכמה בתי וודוויל בעיר. החבר השישי סביב השולחן היה אדם חסר שייכות לממלכת האמנות אך אחד שבהצעותיו במכירות פומביות הושמדו סרטנים רבים.

השישה ניהלו את ויכוחם הצעקני בקולניות. אף אחד מהחבורה לא שתק אלא כאשר התשובות הסתערו ממנו על ידי אלה הנרגשים. זה היה הבדרן של הפלרטטנית הקלילה. הוא היה גבר צעיר עם פנים עגמומיות אפילו יותר ממקצועו. המלחמה המילולית של ארבע לשונות מופרזות הופנתה הישר אל העלמה קלריס קרול⁵, הכוכב המנצנץ של ההתקבצות הקטנה. מלבד הבדרן המדוכא ביותר, כל חברי החבורה התלכדו כדי להשליך עליה בהתלהבות את האשמה של כמה חוסרי מזל חשובים מאוד. חמש־עשרה פעמים הם אמרו לה: "זו אשמתך, קלריס – את לבדך קלקלת את הסצנה. רק לאחרונה התנהגת בצורה כזו. בקצב הזה המערכון ירד מהבמה".

העלמה קרול יכלה לכל הארבעה. ייחוס גאלי העניק לה עליזות שיכולה הייתה בקלות להעפיל לזעם. עיניה הגדולות הבזיקו הכחשה לוהטת כנגד מאשימיה. זרועותיה הרזות והרהוטות העמידו בסכנה תמידית את הסכו"ם. קול הסופרנו הצלול שלה עלה למה שהיה יכול להיות צרחה אלמלא ניחן באיכות מוזיקלית טהורה כל־כך. היא השליכה בחזרה אל ארבעת התוקפים את גינוייהם בצלילים מתוקים אך בעלי כוח מטלטל, גדול מדי למסעדת ברודווי.

לבסוף הם התישו את סבלנותה הן כאשה והן כאומנית. היא זינקה כפנתר, הצליחה לנפץ חצי תריסר צלחות וכוסות עם הנפה מלכותית אחת של זרועה וקראה תגר על מבקריה. הם התרוממו והתווכחו בקולניות רבה יותר. הבדרן נאנח ונראה מעט יותר עצוב ונטול עניין. המנהל הגיע, מועד, והציע שלום. נאמר לו ללכת למילה נרדפת שכיחה למלחמה במיידיות כה רבה שהפרשייה הייתה יכולה להתרחש בהאג⁶. לפיכך המנהל התכעס. הוא החווה בידו סימן ומלצר החליק החוצה דרך הדלת. תוך עשרים דקות חבורת השישה הייתה בתחנת המשטרה, ניצבת מול סמל פקיד הגותי וכסוף שיער.

"התנהגות פורעת סדר במסעדה," אמר השוטר שהכניס את החבורה פנימה. מחבר הפלרטטנית הקלילה פסע קדימה. הוא הרכיב משקפי־אף ובגדי ערב, אפילו אם נעליו הושחמו קודם שפגשו בקבוק של חומר מבריק לעור⁷.

"אדון סמל," אמר מתוך גרונו כמו השחקן ארווינג⁸, "ברצוני למחות כנגד מעצר זה. חבורת השחקנים המופיעים במחזה קטן שכתבתי, בחברת ידיד ואנוכי, סעדה ארוחת ערב קטנה. הפכנו מעוניינים מאוד בדיון בנוגע מי מהקבוצה אחראי לסצנה במערכון שלאחרונה הפך כה שטוח שהקטע עתיד להיות כישלון. אפשר שהיינו רעשניים למדי ולא סובלניים להפרעה על ידי אנשי המסעדה, אבל העניין היה בעל חשיבות רבה לכולנו. אתה רואה שאנחנו פיכחים ולא מסוג האנשים המעוניינים לעורר הפרעות. אני מקווה שהמקרה לא יגיע לעיתונות ושנהיה רשאים ללכת."

"מי מעלה את הטיעון?" שאל הסמל.

"אני," אמר קול סינר־לבן⁹ מאחור. "המסעדה שלחה גם אותי. החבורה עוררה התכחשות ושברה צלחות."

"הצלחות שולמו," אמר המחזאי. "הן לא נשברו בכוונה. בכעסה, בגלל שהוכחנו אותה על שקלקלה את המחזה, העלמה…"

"זה לא נכון, סמל," קרא קולה הברור של העלמה קלריס קרול. במעיל ארוך של משי חום־זהוב וכובע אדום נוצה, היא רצה בצעדי קפיצה לפני השולחן.

"זו לא אשמתי," קראה בהתמרמרות. "איך הם מעיזים לומר דבר כזה! גילמתי את התפקיד הראשי מאז שהמחזה עלה על הבמה, ואם אתה רוצה לדעת מי הפך אותו להצלחה, שאל את הציבור – זה הכול."

"מה שהעלמה קרול אומרת נכון בחלקו," אמר המחבר. "במשך חמישה חודשים הקומדיאטה הייתה קלף ניצחון בבתים הטובים ביותר אך במהלך השבועיים האחרונים היא איבדה מחינה. יש סצנה אחת בה שבה העלמה קרול הייתה להיט גדול. כעת היא בקושי מקבלת נדבה בעבורה. היא מקלקלת אותה על ידי כך שהיא משחקת אותה באופן שונה לחלוטין מדרכה הקודמת."

"זו לא אשמתי," חזרה השחקנית.

"יש רק שניים מכם בסצנה," טען המחבר בלהט, "את ודלמארס¹⁰ כאן…"

"אז זו אשמתו," הצהירה העלמה קרול, עם מבט בזק של בוז מעיניה הכהות. הבדרן זיהה אותו והביט עם עגמומיות מוגברת בלוחות של שולחן הסמל. הלילה היה לילה משעמם בתחנה המשטרה המסוימת הזו. סקרנות הסמל שהוקהתה מזמן התעוררה מעט.

"שמעתי אותך," אמר למחבר ואז פנה לגברת בעלת הפנים הרזים והמראה הנזירי שבחבורה, שגילמה את "דודה לפת"¹¹ בקומדיה הקטנה.

"מי את חושבת מקלקל את הסצנה שאת מקימה מהומה לגביה?" שאל.

"איני מבקרת," אמרה הגברת, "וכל אחד יודע זאת. לכן, כשאני אומרת שקלריס נופלת כל פעם בסצנה הזו אני שופטת את אומנותה ולא אותה עצמה. היא הייתה נפלאה בזה פעם. היא עושה לזה משהו אכזרי עכשיו. זה יעמעם את המופיע אם היא תמשיך ככה."

הסמל הסתכל בבדרן.

"אתה והגברת חולקים את הסצנה הזו יחד, אני מבין. אני מניח שאין טעם לשאול אותך מי מכם מקלקל אותה?"

הבדרן נמנע מהקרניים הישירות שבקעו משני הכוכבים המקובעים של עיני העלמה קרול.

"אני לא יודע," אמר, מביט מטה על נעלי העור השחומות שלו.

"האם אתה אחד מהשחקנים?" שאל הסמל את הנער הגמדי בעל פנים של גבר בגיל העמידה.

"מה, תגיד!" השיב העד הדרמטי¹² האחרון, "אתה לא מבחין בשום חנית פח בידי, נכון? לא שמעת אותי צועק: "תראו, הקיסר מגיע!" מאז שהייתי כאן, נכון? אני מניח שאני מספיק זמן על הבמה כדי שלא יתחילו להיכנס ללחץ כשיבלבלו אותי בטעות עם סלסול עשן דק שעולה מעל אורות הבימה."

"לדעתך, אם יש לך אחת," אמר הסמל, "האם הקרה שמתאספת בסצנה האמורה היא עבודתה של הגברת או של האדם שנוטל בה חלק?"

הצעיר בעל פני גיל העמידה נראה סובל מכאבים חזקים.

"אני מצטער לומר," השיב, "שנראה שהעלמה קרול איבדה את אחיזתה בסצנה הזו. היא בסדר גמור בשאר המחזה, אבל… אבל אני אומר לך, סמל, היא יכולה לעשות את זה… היא עשתה את זה באופן שווה לכל אחד מ'ם… והיא יכולה לעשות את זה שוב."

העלמה קרול רצה קדימה, יוקדת ורועדת.

"תודה לך, ג'ימי, על המילה הטובה הראשונה שקיבלתי מזה ימים רבים," קראה, ואז הפנתה את פניה הלהוטות אל השולחן.

"אני אראה לך, סמל, באם האשמה היא בי. אני אראה להם אם אני יכולה או לא יכולה לעשות את הסצנה הזו. בוא, מר דלמארס; הבה נתחיל. אתה תרשה לנו, לא כן, סמל?"

"כמה זמן זה ייקח?" שאל הסמל בפקפוק.

"שמונה דקות," אמר המחזאי. "המחזה כולו צורך אך שלושים."

"אתם רשאים להמשיך," אמר הסמל. "נראה שמרביתכם יוצאים כנגד הגברת הקטנה. אולי הייתה לה זכות לנפץ צלחת או שתיים במסעדה ההיא. נראה איך היא מבצעת את הסיבוב לפני שנתקדם עם זה הלאה."

אם הבית של תחנת המשטרה עמדה קרוב, מקשיבה לטיעון הייחודי. היא התקרבה יותר ועמדה בסמוך לכיסא הסמל. שניים או שלושה משוטרי העתודות טיילו פנימה, גדולים ומפהקים.

"לפני שנתחיל את הסצנה," אמר המחזאי, "ובהנחה שלא ראית הפקה של הפלרטטנית הקלילה, אתן הסבר קצר אך הכרחי. זו קומדיה־בַּדְחִית־מוזיקלית – גַּחְכִּית־קומדיאטה¹³. כפי שהכותרת מרמזת, תפקידה של העלמה קרול הוא של עלמה עליזה, צוהלת, שובבה וחסרת לב. היא שומרת על המאפיין הזה דרך כל החלק הקומי של ההפקה. ועיצבתי את המאפיינים המרשימים באופן מופרז כך שהיא תוכל לשמר ולהציג את אותו רעיון מִתחַנחֵן. עכשיו, הסצנה שבה אנו מסתייגים ממשחקה של העלמה קרול נקראת "ריקוד הגורילה". היא לבושה בתחפושת כדי להציג נימפת עץ ויש סצנת שיר וריקוד נהדרת עם הגורילה – שמגולמת על ידי מר דלמארס, הבדרן. במה של יער טרופי מוקמת. היא נהגה לקבל ארבע או חמישה קריאות חוזרות. הדבר העיקרי היה המשחק והריקוד – זה היה הדבר המצחיק ביותר בניו יורק למשך חמישה חודשים. השיר של דלמארס, "אחזר אחריך לבית שר היערות שלי"¹⁴, בעוד הוא והעלמה קרול היו מקפצים בריקודי מחבואים בין הצמחים הטרופיים, היה המנצח."

"מה הבעיה עם הסצנה עכשיו?" שאל הסמל.

"העלמה קרול מקלקלת אותה ממש באמצע," אמר המחזאי בחמת זעם.

עם מחווה רחבה של זרועותיה הנעות־תמיד, השחקנית נופפה אחורה את קבוצת הצופים הקטנה, משאירה מרווח לפני השולחן לסצנה של הצדקתה או מפלתה. לאחר מכן היא הסירה את מעילה החום־זהוב והשליכה אותו על זרועותיו של השוטר שעדיין עמד באופן רשמי ביניהם. העלמה קרול הלכה לארוחת ערב לבושה היטב במעיל אך בתחפושת נימפת העץ הטרופית שלה. חצאית של עלי שרכים נגעה בברכה; היא הייתה כמו יונק דבש – ירוקה וזהובה וסגולה. ואז היא רקדה ריקוד מרפרף נפלא, כה קל תנועה וקליל ופתלתל בצעדיה ששלושת החברים האחרים של חברת הקומדיה של קרול פרצו במחיאות כפיים לנוכח אומנותו. ובזמן המתאים דלמארס זינק לצידה, מחקה את עצמותיה הגסות והאיומות של הגורילה בצורה כה מצחיקה שהסמל כסוף השיער בעצמו פרץ בצחוק קצר כמו סגירת מנעול. הם רקדו יחד את ריקוד הגורילה וזכו במחיאות כפיים מכולם. אחר כך התחיל החלק הנפלא ביותר של הסצנה – חיזורה של הנימפה על ידי הגורילה. זה היה סוג של ריקוד בעצמו – משונה וקונדסי, עם הנימפה בנסיגה פתיינית ומגונדרת, מלווה על ידי הגורילה ששר "אחזר אחריך לבית שר היערות שלי". השיר היה שירת רגש ודמיון רבת מעלה. המילים לא היו בעלות משמעות, כפי שהלם את המחזה, אבל המוזיקה הייתה ראויה למשהו טוב יותר. דלמארס פרץ לתוכה בטנור עשיר שהיה בעל איכות שביישה את המילים קלות הדעת. במהלך בית אחד של השיר נימפת העץ ביצעה את ההתפתחויות המוגזמות והמופרזות שעוצבו לסצנה. באמצע הבית השני היא עמדה דומם, עם מבט מוזר על פניה, נראית כבוהה בחולמניות לתוך מעמקי יער התפאורה. זינוקה האחרון של הגורילה הביאה אותו לרגליה, ושם הוא כרע ברך, אוחז בידה עד שסיים את שירת הרגש והדמיון הנוקבת שהוצבה בקומדיה המגוחכת וחסרת ההיגיון כמו יהלום בטִיט¹⁵.

כאשר דלמארס הפסיק העלמה קרול התחילה וכיסתה פרץ פתאומי של דמעות בשתי ידיים.

"שם!" קרא המחזאי, מנופף בידיו באלימות, "אתה רואה את זה, סמל. במשך שבועיים היא קלקלה את הסצנה בדיוק באותו אופן בכל הופעה. התחננתי בפניה לקחת בחשבון שזו לא אופליה או יוליה שהיא מגלמת. האם אתה תוהה עכשיו על חוסר הסבלנות שלנו? דמעות בעבור שיר הגורילה! המחזה אבוד!"

מתוך הכישוף שלה, היה מה שהיה, נימפת היער התלהטה לפתע והפנתה אצבע נואשת אל דלמארס.

"זה אתה – אתה זה שעושה את זה," קראה בפראות. "מעולם לא שרת את השיר הזה באופן הזה עד לאחרונה. זה מעשה ידיך."

"אני מרים ידיים," אמר הסמל.

ואז אם הבית אפורת השיער של המשטרה פסעה קדימה מאחורי כיסא הסמל.

"האם אשה זקנה חייבת ללמד את כולכם?" אמרה. היא ניגשה אל העלמה קרול ונטלה את ידה.

"הגבר מציג בגלוי את רגשותיו כלפיך, יקירתי. לא יכולתי להבחין בכך מהתו הראשון ששמעת אותו שר? כל הקפיצות והניתורים הקופיים שלו לא היו יכולים להסתיר את זה ממני. האם את מוכרחה להיות חירשת כמו גם עיוורת? זו הסיבה שלא יכולת לגלם את התפקיד שלך, ילדתי. האם את אוהבת אותו או שעליו להיות גורילה למשך שארית ימיו?"

העלמה קרול הסתחררה סביב ותפסה את דלמארס עם מבט מאיר בעיניה. הוא התקרב אליה, עגמומי.

"האם שמעת, מר דלמארס?" שאלה עם נשימה חטופה.

"שמעתי," אמר הבדרן. "זו האמת. לא חשבתי שהיה כל טעם. ניסיתי ליידע אותך עם השיר."

"טיפש!" אמרה אם הבית; "למה לא דיברת?"

"לא, לא," קראה נימפת העץ, "הדרך שלו היא הטובה ביותר. לא ידעתי, אבל – אבל זה היה בדיוק מה שרציתי, בובי."

היא זינקה כמו צרצר ירוק והבדרן פתח את זרועותיו ו… חייך.

"צא מכאן," שאג הסמל הפקיד למלצר הממתין מהמסעדה. "אין כאן שום דבר שנוגע אליך."