השינוי של מרטין בורני

השינוי של מרטין בורני¹

בשם הצמח המרגיע של סר וולטר² הבה נבחן את המקרה של מרטין בורני.

הם סללו את הדרך המהירה לאור הגדה המערבית של נהר הארלם³. סירת האוכל של דניס קוריגאן⁴, קבלן משנה, נקשרה לעץ בגדה. עשרים ושניים אנשים השייכים לאי הירוק הקטן עמלו שם בעבודת פיצוח הקְנוֹקֶנֶת. אחד מהם, שהתחשל במטבח של סירת האוכל, היה מגזע הגותים⁵. מעל כולם עמד קוריגאן המופרז, מציק להם כמו רב־חובל של צוות מפרשית משוטים. הוא שילם להם כל־כך מעט, עד שמרבית החבר'ה, שעבדו ככל שהיו מסוגלים, הרוויחו קצת יותר מאוכל וטבק; רבים מהם היו בחובות כלפיו. קוריגאן העלה את כולם לסירת האוכל ונתן להם מזון טוב, שכן הוא קיבל אותו בחזרה בעבודה.

מרטין בורני היה המרוחק ביותר מכולם⁶. הוא היה איש קטן, כולו שרירים וידיים ורגליים, עם זקן אדום־אפור קצר ומחוספס. הוא היה קל מדי לעבודה, מה שיכול היה להציף את הקיבולת של מַגְרוֹפִית קיטור⁷.

העבודה הייתה קשה. מלבד זאת, גדות הנהר זמזמו מיתושים. כפי שילד בחדר חשוך ממקד את תשומת ליבו באורו החיוור של חלום מנחם, כך הסתכלו פועלים אלה בשמש שהביאה שעה אחת ביום, שטעמה היה מר פחות. לאחר ארוחת שקיעת החמה הם היו מצטופפים יחדיו על גדת הנהר ושולחים חזרה את היתושים, מייללים ומתערבלים מהנשיפות המרושעות של עשרים ושלוש מקטרות מצחינות. כך, מאוגדים חברתית כנגד האויב, הם סחטו מהשעה כמה טיפות מעושנות היטב מכוס האושר.

בכל שבוע תפחו חובותיו של בורני. קוריגאן שמר מלאי קטן של סחורות בסירה, אותן מכר לאנשים במחירים שלא הביאו לו כל הפסד. בורני היה לקוח טוב בדלפק הטבק. שק אחד כשהלך לעבודה בבוקר ואחד כשחזר בלילה, עד כדי כך תפח חשבונו מדי יום. בורני היה מעין מעשן. אף־על־פי־כן לא היה זה נכון שהוא אכל את ארוחותיו עם מקטרת בפיו, כפי שנאמר עליו. האיש הקטן לא היה לא מרוצה. היה לו הרבה מה לאכול, הרבה טבק ורודן לקלל; מדוע שאירי כמותו לא יהיה מסופק היטב?

בוקר אחד, בשעה שהתכונן לעבודה עם האחרים, הוא עצר בדלפק האורן עבור שק הטבע הרגיל שלו.

"אין יותר בשבי'ך," אמר קוריגאן. "החשבון שלך סגור. 'תה השקעה מפסידה. לא, אפילו לא טבקי, בני. אין יותר טבקי בחשבון. אם 'תה רוצה לעבוד ולאכול, תעשה את זה, אבל העישון ש'ך עלה כולו. ז' העצה שלי, ש'תה תצוד עבודה חדשה."

"אין לי שום טבקי לעשן במקטרת שלי היום, מר קוריגאן," אמר בורני, לא ממש מבין שדבר כזה יכול לקרות לו.

"תרוויח את זה," אמר קוריגאן, "ואז תקנה את זה."

בורני נשאר. הוא לא ידע על עבודה אחרת. בתחילה הוא לא הבין שהטבק הפך להיות אביו ואמו, כומר הווידוי שלו ואהובת ליבו, ואשתו ובנו.

במשך שלושה ימים הוא הצליח למלא את מקטרתו משקיהם של אנשים אחרים ואז הם חסמו אותו, אחד וכולם. הם אמרו לו, בגסות אך בידידותיות, כי כל הדברים בעולם הטבק חייבים לממשמש ולבוא במהירות לחבר האדם המבקש אותם, אבל שמעבר לצורך הזמני והמיידי, התביעה על חנותו של חבר מפעילה לחץ, עם סכנה גדולה, על החברות.

ואז עלתה אפלת הבור ומילאה את ליבו של בורני. מוצץ את הגווייה של מקטרתו⁸ המנוחה, הוא הטלטל בין חובותיו עם מלוא החבית אבניו ועפרו, חש בפעם הראשונה שקללת אדם הראשון הייתה עליו. גברים אחרים המשוללים הנאה עשויים לפנות להנאות אחרות, אבל לבורני היו רק שתי נחמות בחיים: אחת הייתה מקטרתו, האחרת תקווה משולהבת שלא תהיה שום דרך מהירה לסלול בצידו השני של הירדן⁹.

בשעות הארוחות הוא היה מניח לגברים האחרים ללכת ראשונים עם סירת האוכל ואז הוא היה יורד על ידיו וברכיו, זוחל בעוז על הקרקע במקום שבו ישבו, מנסה למצוא כמה פירורי טבק טועים. פעם הוא התגנב במורד גדת הנהר ומילא את מקטרתו עם עלי ערבה מתים. בריח העשן הראשון הוא ירק בכיוון הסירה ושם את הקללה הטובה ביותר שידע על קוריגאן – אחת שהתחילה עם הקורינגים הראשונים שנולדו בארץ והסתיימה עם הקורינגים שישמעו את תקיעת חצוצרתו של גבריאל. הוא התחיל לשנוא את קוריגאן עם כל נשמתו ועצביו הרועדים. אפילו רצח הזדמן לו באופן מעורפל. חמישה ימים הוא הלך ללא טעם הטבק – הוא שעישן כל יום וחשב את הלילה, שבו לא התעורר למלא מקטרת – או שתיים – תחת מצעי המיטה, ללילה שבוזבז בטיפשות שגויה.

יום אחד עצר גבר בסירה כדי לומר שהייתה עבודה בפארק ברונקס¹⁰, שם נדרש מספר גדול של פועלים כדי לבצע כמה שינויים.

אחרי הארוחה צעד בורני שלושים יארד לאורך גדת הנהר, הרחק מהריח המשגע של מקטרותיהם של אחרים. הוא התיישב על אבן. הוא חשב שייסע לברונקס. לפחות הוא יוכל להרוויח שם טבק. מה אם הספרים באמת אמרו שהוא היה חייב לקוריגאן? עבודתו של אדם הייתה שווה שיישמרו עליה, אבל הוא שנא ללכת מבלי לקבל אפילו את המשכורת השנואה שכיבתה את מקטרתו. האם הייתה דרך כל־שהיא לעשות זאת?

דורך ברכות בין רגבי אדמה הגיע טוני, ההוא ממרוץ הגותים, שעבד במטבח. הוא גיחך למרפקו של ברוני, ואותו איש עצוב, מלא איבה גזענית אשר התייחס בבוז לעירוניות, נהם לעברו: מה 'תה רוצה, 'תה – דאגו?"¹¹

טוני הכיל גם תרעומת – ומזימה. גם הוא היה שונא של קוריגאן, והיה הראשון לזהות זאת אצל אחרים.

"איך אתה אוהב מר קוריגאן?" שאל. "אתה חושב הוא אדם נחמד?"¹²

"לעזאזל 'יתו," אמר. "הלוואי שהכבד שלו יהפוך למים, והעצמות שלו ייסדקו בקור של הלב שלו. הלוואי ששומר¹³ יגדל על קברי אבותיו, ושהנכדים של ילדיו ייוולדו בלי עיניים. הלוואי שוויסקי יהפוך ללֶבֶן בפיו, ובכל פעם שהוא מתעטש הלוואי שהוא יצמיח שלפוחיות על כפות רגליו. והעשן של מקטרתו – הלוואי שהיא תהפוך את עיניו למים, והטיפות יפלו על העשב שהפרות שלו אוכלות וירעילו את החמאה שהוא מורח על הלחם שלו."

למרות שטוני נותר אדיש ליופיים של דימויים אלה, הוא אסף מהם את האמונה שנטייתם התנגדה לקוריגאן במידה מספקת. לכן, בביטחון של עמית לקנוניה, הוא התיישב ליד בורני על האבן וגולל את מזימתו.

היא הייתה פשוטה מאוד בתכנונה. בכל יום לאחר ארוחת הערב היה לקוריגאן הרגל לישון למשך שעה בדרגש מיטתו. בזמנים כאלה הייתה זו חובתו של הטבח ועוזרו, טוני, לעזוב את הסירה כך ששום רעש לא יפריע לשליט היחיד בעל הכוח המוחלט. הטבח העביר תמיד את השעה הזו בתרגילי הליכה. תוכניתו של טוני הייתה כזו: לאחר שקוריגאן יישן, הוא (טוני) ובורני יחתכו את חבלי העגינה שריתקו את הסירה לחוף. לטוני לא היה את האומץ לעשות את המעשה לבדו. אז הסירה המוגשמת תתנדנד אל הזרם המהיר ובוודאי תתהפך כנגד סלע שהיה שם למטה.

"בוא ונעשה את זה," אמר בורני. "אם הגב ש'ך מגרד מההלקאה שהוא נתן 'ך כמו שתחתית הקיבה ש'י עושה לטעם של קצת עשן, אנחנו לא נוכל לחתוך את החבלים מהר מספיק".

"א-בסדר," אמר טוני. "אבל עדיף לחכות עוד א-עוד עשר דקות. תן א-לקרוגיאן מספיק זמן כדי לתפוס א-שינה טובה".

הם המתינו, יושבים על האבן. יתר האנשים היו בעבודה מחוץ לטווח הראייה סביב לעיקול בדרך. הכול היה מסתדר כשורה – מלבד, אולי, עם קוריגאן, אלמלא טוני היה נרגש לקשט את המזימה עם הליווי השגרתי שלה. היה הוא בעל דם תיאטרלי, ואולי הוא חילק בחוש את הנספח לתחבולה מרושעת כפי שצוין במתכון הבימתי. הוא שלף מחיק חולצתו סיגר ארוך, שחור, יפהפה וארסי והושיט אותו לבורני.

"תרצה א-לעשן בזמן שאנחנו מחכים?" שאל.

בורני אחז בו וקטם את הקצה כמו שטרייר נושך בעכברוש. הוא הוביל אותו לשפתותיו כמו אהובה אבודה משכבר הימים. כשהעשן התחיל להימשך הוא נאנח אנחה ארוכה ועמוקה, וזיפי שפמו האדום־אפור הסתלסלו מטה מעל הסיגר כמו טופרי נשר. אט־אט התפוגג האדום מלובן עיניו. הוא קיבע את מבטו בחולמניות על הגבעות מעבר לנהר. הדקות הגיעו וחלפו.

"הגיע הזמן ללכת עכשיו," אמר טוני. "הקוריאגן הארור הזה, הוא יהיה בנהר מאוד מהר"¹⁴.

בורני יצא מהחֵרָגוֹן שלו בנחירה¹⁵. הוא הפנה את ראשו והביט בחומרה מופתעת וכואבת בשותפו לדבר עבירה. הוא הוציא את הסיגר באופן חלקי מפיו, אך מצץ אותו מיד חזרה, לועס אותו באהבה פעם או פעמיים, ודיבר, בנשיפות ארסיות מזווית פיו:

"מה זה, צרחן קטן שכמוך? האם ה'ת מניח מתקנים כנגד הגזעים הנאורים בארץ, מסית לפשעים לא חוקיים שכמוך? האם ה'ת מבקש לשכנע את מרטין בורני לתוך תעלולים מלוכלכים של דאגו מגונה? האם אתה מוכן לרצוח את מיטיבך, האיש הטוב אשר נותן ל'ך אוכל ועבודה? קח את זה, מתנקש בצבע דלעת ש'מוך!"¹⁶

נחשול ההתמרמרות של בורני נשא עמו תקיפה גופנית. בוהן נעלו שלחה את חותך־החבלים־לעתיד מועד ממושבו.

טוני התרומם ונמלט. את נקמת הדם שלו הוא שוב הוריד לתיקי הדברים שעשויים היו להיות. מאחורי הסירה הוא נמלט הרחק־הרחק; הוא פחד להישאר.

בורני, עם חזה מורחב, צפה בתפיסת ההגרלה שלו¹⁷ לשעבר נעלמת. לאחר מכן גם הוא עזב, שם את פעמיו לכיוון הברונקס. בעקבותיו היה שובל הרסני ופרוע של עשן מעורר בחילה שהביא שלום ללבו והניס את הציפורים מצד הדרך אל הסבך העמוק ביותר.