השינוי כדרך חיים
השינוי כדרך חיים
"להתקיים משמעותו לגבי בר־דעת להשתנות. להשתנות פירושו להתבגר, להתבגר פירושו להוסיף וליצור את עצמך עד אין־סוף"
(אנרי ברגסון)
שינוי. מרבית האנשים היו רוצים לשנות דבר־מה בעצמם או בעולמם, בדרך כזו או אחרת: להיות יותר או פחות, הרבה או מעט, כזה או אחר. מהפכים קיצוניים או משניים, חיצוניים או פנימיים, מצומצמים או רחבים – לא משנה מה טיב השינוי או היקפו, חשובה ההבטחה שהוא טומן בחובו.
או. הנרי בוחן את רעיון השינוי ברבים מסיפוריו. גיבוריו, אשר פתחו בדרך מסוימת, נוטים לסיים אותה במקום אחר לגמרי. התפנית המפתיעה מניעה את העלילה ואף מעוררת את הקורא לחשוב על אודותיה בגבולות הזולגים גם לחייו שלו.
בארבעת הסיפורים שיסוקרו במאמר זה בוחן או. הנרי את רעיון השינוי בצורה ממוקדת: מעבר לפשטות המושג – החלפת גישה אחת באחרת – מאפשרים סיפורים אלה, בעיקר בזכות העמדתם זה לצד זה, את ההבנה כיצד ומדוע הופך שינוי מסוים לבר־קיימא בעוד ששינוי אחר מתבטל וחולף, כמעט באותה המהירות שבה התרחש מלכתחילה.
גיבורי המטוטלת וסביב המעגל, ג'ון פרקינס וסאם וובר, חולקים מועקה הנובעת משינוי חד ובלתי צפוי. שגרת עולמם היציב מתערערת לרגע ומעוררת אותם לביקורת נוקבת על אודות התנהלותם הבלתי ראויה ככלל והתנהגותם כלפי רעיותיהם בפרט.
ג'ון פרקינס אינו רווה נחת מחזרתה המשמימה של אפרוריות יומו. שיבתו הביתה בסיומו של עוד יום עבודה היא הזדחלות נטולת הפתעות: אין למה לצפות, אין ממה להתרגש. הכרתו הוודאית, לפרטי פרטים, את סדר יומו ויומם של דיירי השכונה, נוסכת בתודעתו עגמומיות עבשה ונטולת חיוניות. למעשה, המציאות שב"חוץ", לרבות המלחמה שעל קורבנותיה הטבוחים הוא קורא מדי ערב בעיתון, אינה מעניינת אותו כלל ועיקר. כל המתרחש מעבר לגבולות עולמו הוא רק עוד חלק מטפלות השגרה, חזרה בלתי נמנעת על אותם אירועים, שוב ושוב, עד לזרא. מפלטו היחיד הוא מפגש לילי עם חבריו סביב שולחן הביליארד. על תחביב קבוע זה אין הוא מוכן לוותר, על אף שהוא גובה מחיר מחיי נישואיו ומאושרה של אשתו מזה שנתיים, קייטי.
והנה קורה המקרה וכל אותם קיבעונות מאוסים מסולקים במפתיע מעולמו המוכר. קייטי נקראת בדחיפות לטפל באמה החולה ומותירה את שגרת חייו המסודרת של ג'ון פרקינס בערבוביה של תוהו ובוהו. עולמו נהפך על פיו – תרתי משמע: חדרי הדירה שנדמה כי שרדו סופת טייפון עוצמתית, הארוחה הקפואה שנדרש להכין בעצמו (כיצד?), החלל החסר נינוחות מוכרת – כל אלה ממלאים את ליבו חרדה. "מעולם, במשך שתי שנות נישואיהם, לא נפרדו קייט וג'ון למשך לילה […]. כאן הייתה שבירה משגרה שמעולם לא השתנתה, והיא הותירה אותו המום. […] העיר שאגה בחוץ לג'ון פרקינס לבוא ולרקוד ברכבת של מומס, אל הבושה והלעג. ואצל מקולסקי הבחורים היו מכוונים את הכדורים בנחת אל כיסי השולחן כנגד כיוון השעה במשחקם הלילי. אך שום דרך רקפות או נקישות מקל ביליארד היו יכולים לחזר אחר נפשו החוטאת של פרקינס השכול. הדבר שהיה שלו, מוחזק בקלילות ונלעג למחצה, נלקח ממנו והוא רצה אותו. […] דמעות: – כן, דמעות – מילאו את עיניו של ג'ון פרקינס. כשתחזור הדברים יהיו אחרת. הוא יפצה אותה בעבור כל הזנחתו. מה היו החיים בלעדיה?"1
ערעור השגרה מאדיר באחת את טעמה של מציאות מובנית מאליה. מה שבעבר נראה משמים הופך ליקר ערך ולחילופין, מה שנחשב לבילוי חיוני ונחוץ מאבד מטעמו מרגע שהמוכר נשמט ונעלם.
סאם וובר מבין זאת היטב: זו בדיוק התחושה העולה בו שעה שהוא אובד בסבך הג'ונגל המקיף את ביתו. סאם, שהיה בדרכו לפגישת עסקים, אינו מוטרד מהעסקה שתוחמץ או מסכנות אפשריות, שהרי "היה זה אך שום דבר עבור איש בקר או איש כבשים לאבד את דרכו ליום או ללילה. הדבר אירע לעתים קרובות. […] אולם המקרה של סאם היה שונה. הוא מעולם לא נעדר מחוותו בלילה. מרת'י [רעייתו] פחדה מהכפר – פחדה ממקסיקנים, מנחשים, מפנתרים, אפילו מכבשים. לכן הוא מעולם לא עזב אותה לבדה. […] סאם היה אחוז חרטה. היה גוש גדול בגרונו כשחשב על המילים הקשות שאמר לאשתו. בוודאי היה זה קשה מספיק עבורה לחיות באזור הנוראי ההוא מבלי שתאלץ לשאת את עול העלבותיו. הוא קילל את עצמו בעגמומיות, וחש גל פתאומי של בושה שהתגבר על חום הקיץ כשנזכר בפעמים הרבות בהן לעג והתייחס אליה בביטול משום שהייתה לה חיבה לקריאת ספרים.
"זה השעשוע היחיד שיש לבחורה המסכנה הזו […], לחיות עם קיוט פגוע ראש כמוני – בואש־נבל שפל שצריך שיצלפו בו למוות עם חבק אוכף – לבשל ולרחוץ ולחיות על בשר כבש ושעועית ואיתי שמתעלל בה יותר בגלל שהיא פזלה פעם או פעמיים בספר קטן!""2
המסקנות שמעלות הלקאותיהם העצמיות של ג'ון פרקינס וסאם וובר מביאות אותם להתחרט מעומק ליבם על התנהגותם האטומה. הם מבינים בכאב את צער בדידותן של נשותיהם, הנמצאות לבדן במשך שעות ארוכות מדי יום ביומו, ומחליטים בהצהרה חגיגית, בעוצמת אלפי נדרים ושבועות, כי לא עוד יתייחסו אליהן כמובן מאליו; לא עוד יגיבו בחוסר עניין ובזלזול לרגשותיהן ולצורכיהן ויבטלו את הדברים שמסבים להן אושר; מרגע זה ואילך יפצחו בחיים חדשים – חיים של כבוד, אהבה ועדנה ויהיו גברים סבלניים יותר, בעלים קשובים יותר ובני אדם טובים יותר.
ברם, כל אותן החלטות להוטות והכרזות נחושות אינן מחזיקות מעמד שעה שחוזרת שגרת חייהם למסלולה התקין: ברגע שובה של קייטי פרקינס הביתה – באותו הרגע ממש – נוטל ג'ון את כובעו כדי לצאת אל מועדון הביליארד ואילו סאם וובר, לאחר שמצא את דרכו חזרה אל בקתתו ואת אשתו מרת'י יושבת עדיין על כסאה, אינו מתאפק מלעקוץ אותה (כתמיד) על קריאתה הבלתי פוסקת.
האם ג'ון פרקינס וסאם וובר "חוזרים לסורם" משום שחרטתם הייתה חרטה מזויפת? האם לא התכוונו באמת לשנות את התנהגותם, מרגע שהבחינו עד כמה שגויים ופסולים היו מעשיהם וכמה סבל הסבו לנשים אשר חלקו עמם את חייהן?
אמנם כן: לא תמיד יכול אדם לשנות את דרכיו או את סדר יומו, אולם השינויים שנדרשו ג'ון פרקינס וסאם וובר לבצע היו פשוטים בתכלית, ללא תלות באף גורם חיצוני. המודעות הייתה בידם, כמו גם היכולת להוציאה אל הפועל. ובכל זאת, לא אירע דבר: השינוי נֶהֱגֶה אך מתמסמס כלעומת שבא, לא מותיר אחריו זכר משום שלא היה כל זכר להותיר.
המרובעים של כוס ויסקי ותגליתו של דוארטי מספרים סיפור דומה אך שונה בתכלית:
בוב באביט, גיבור המרובעים של כוס ויסקי, סובל מבעית שתייה – עניין שהחל בו עם אשתו לפני שנים, כדי להיטמע טוב יותר בחיי בוהמיה. אלא שבשלב מסוים ומבלי משים חצה ההרגל את גבול הטעם הטוב והפך למשהו פרוע וחמור בהרבה מניסיון יומרני להשתלבות אופנתית:
"ערב אחד בדרכו הביתה קפץ באביט לבר האהוב עליו בברודווי. […] כשנכנס […] שמע מישהו אומר: "אתמול באביט היה נפוח משתייה כמו ינשוף מבושל."
באביט הלך לבר, וראה במראה שפניו היו לבנים כגיר. בפעם הראשונה הביט לאמת בעיניים. אחרים שיקרו לו; הוא הסתיר את האמת מעצמו. הוא היה שתיין, ולא ידע זאת. מה שדמיין בחיבה להיות חדווה נעימה היה למעשה שכרות בכיינית. שנינותו המגונדרת הייתה קשקוש; מצב רוחו העליז לא היה אלא גחמה רעשנית של שתיין שיכור. אך, לעולם לא עוד!
"כוס סודה," אמר למוזג.
שתיקה רגעית נפלה על קבוצת ידידיו, שציפו כי יצטרף אליהם.
"יוצא מחוץ לעסק, בוב?" שאל אחד מהם בנימוס וברשמיות כמוה לא שמעו המשקאות מעולם.
"כן," אמר באביט.
מישהו מהחבורה נטל שוב את פתיל הסיפור שהתחיל לספר וזנח לרגע; המוזג דחף קדימה מטבע וחמישה סנט עודף מהקופה, לא מקושטים בחיוכו הרגיל; ובאביט יצא החוצה."3
אשתו של בוב, ג'סי, מתקשה לקבל את מציאותו החדשה והמפוכחת של בעלה. לא שנהנתה רבות משתייתו המופרזת או מהאופן הסוער והשיכור שבו התנהלו חייהם עד כה, אך התנזרותו הפתאומית והנחושה של בוב פירושה – בעיניה – התנזרות פתאומית ונחושה ממנה. ג'סי מרגישה בודדה, עזובה וננטשת. בוב נפרד ממנה ברוחו ונפשו גם אם לא בגופו; הדרך שבה בחר כעת ללכת הותירה אותה הרחק מאחור.
בוב משגיח בכך. ההתאפקות שלא לשתות כהרגלו תובענית וקשה, אך הוא אינו נשבר. באומץ נטול גאווה הוא עומד במבחן אך רגישותה הפגועה של ג'סי גורמת לו לוותר. החלטתו בעיניה עומדת: התנזרות משתייה היא הכרח שיש לדבוק בו, אך ג'סי חשובה לו יותר.
אחרית הסיפור מזכה את בוב וג'סי במשהו חשוב יותר מכוס משקה: היא משיבה להם את זוגיותם האוהבת האמיתית, זו שאבדה בסבך הבלבול והניסיון להשתלב במה שנראה כמציאות קוסמת של חיי עיר תוססים.
מרגע שזיהה בוב את הצורך בשינוי ודבק בו – השתנו חייו, על כל היבטיהם, לטובה.
ג'ים דוארטי, גיבור תגליתו של דוארטי, אינו סובל מבעיית שתייה לשוכרה כמו בוב באביט ומשיק דמיון ניכר לג'ון פרקינס דווקא, בהעדפתו מפגשים קבועים עם חבריו במשחק קלפים על פני בילוי זמן במחיצת רעייתו, דליה.
יום אחד מבקשת ממנו דליה לסטות לרגע משגרתו החברתית ולבלות את הערב במחיצתה. ג'ים מתבלבל קלות אך שומר על קור רוח: הוא ייעתר לרצונה אך יגביל את הבילוי הזוגי למקום נסתר ולזמן מצומצם בהחלט. והנה, אירוע בלתי צפוי מתרחש באותו ערב ומשנה את תוכניותיו: ללא הכנה או כוונה, ג'ים דוארטי מגלה את אשתו מחדש.
עזיבתה הפתאומית של קייטי מביאה את ג'ון פרקינס להבין עד כמה נחוצה הייתה בחייו ועד כמה תרמה נוכחותה הקבועה לאושרו. הוא מכה על חטא משום שעזב אותה ערב־ערב לבדה, כדרך שעושים סאם וובר וג'ים דוארטי. שלושתם מבינים לפתע כי חד־גוניותה המייאשת של יומם הייתה מסכת קיום בלתי נסבלת ממש עבור נשותיהם המסורות, אולם רק ג'ים דוארטי עושה את המעשה, אותו ג'ון פרקינס וסאם וובר אינם מסוגלים לבצע:
"בפתח ביתם עמדה דליה. עונג היציאה נשקף רכות מפניה. לא יכלה לקוות לחברתו של ג'ים בערבים, אך תהילתו של ערב זה תקל את שעות הבדידות במשך זמן רב.
"תודה על שלקחתני, ג'ים," אמרה בהכרת טובה, "כעת תלך בחזרה אל זלצר, כמובן."
"שילך זלצר ל – " אמר ג'ים הגדול בהדגשה. "ול – פט קוריגן! מה הוא חושב, שאין לי עיניים?"
הדלת ננעלה מאחורי שניהם."4
ג'ים דוארטי מחליט לשנות את חייו ודבק בהחלטתו.
מדוע?
מה הסיבה שבגינה הצליח ג'ים דוארטי לזנוח את חבריו לטובת רעייתו המלבבת לעומת ג'ון פרקינס ששוב עזב את הבית לטובת עוד משחק עם החבר'ה?
מה תרם להצלחת הגמילה מאלכוהול של בוב באביט אך לא הצליח למנוע את התמכרותו של סאם וובר לביקורת הרגלי הקריאה של אשתו?
"הארוחה הסתיימה כמעט בשתיקה. בוב ניסה לעורר שיחה, אך מאמציו חסרו את תמריץ הערבים הקודמים. הוא חש אומלל, ופעם או פעמיים נדדה עינו לכיוון הבקבוק, אך בכל פעם מילותיו המכאיבות של חברו השתיין הדהדו באוזנו, ופיו נותר חתום בהחלטיות."5
השינוי שהחליט עליו בוב לא היה קשור לאיש מלבדו: בוב התבייש באדם שהפך להיות בשכרותו; הוא התבייש במצב שאליו הגיע; הוא התבייש בעצמו. בושה זו, שהולידה כאב נפשי עצום, הייתה חזקה יותר מכל תאווה או התמכרות. על כן בוב השתנה – בהחלטה של רגע אמנם, אך באופן מהפכני, שורשי ובלתי הפיך. הוא בחר להיות נאמן לעצמו ומשום שהייתה זו החלטתו – הוא בחר לדבוק בה.
גם ג'ון פרקינס וסאם וובר החליטו החלטה גורפת לגבי עתידם, אך החלטה זו הייתה שטחית ורגעית, כזו הנובעת מנסיבות משתנות ונוגעת בערעור הבלתי נסלח של שלוותם הברוכה. אהבתם האמיתית של ג'ון וסאם הייתה ונותרה אהבתם העצמית. במסלול חייהם נתפסו נשותיהם, קייטי ומרת'י, כמי שגרמו למציאות ולדברים שבה להיראות ולהיות מסודרים ותקינים – או לא. כשנעלם גורם זה – הסתלקה גם רווחתם והתנהלותם הנינוחה.
כשחזרו – חזרו גם חייהם למסלולם.
הבושה התפוגגה, החרטה התמוססה, החשש נעלם.
הצורך בשינוי נשכח לא משום העדר חשיבותו – שינוי זה היה חשוב ללא ספק – אלא משום עצלנותם והעדר מחויבותם העצמית של ג'ון פרקינס וסאם וובר, להוציא אותו מן הכוח אל הפועל. חייהם היו יכולים להיות טובים יותר, טובים כחייהם של ג'ים דוארטי ובוב באביט, אך ג'ון פרקינס וסאם וובר לא ניחנו באותה הנחישות כדי להשלים את מה שחסר להם באמת, ועל כן השינוי שלהם לא היה שינוי שיש בו ממש.
לא מספיק לרצות בשינוי: כדי לממש אותו צריך לדבוק בו וכדי לדבוק בו – צריך להאמין בו.
המהפך שחל בג'ים דוארטי ובבוב באביט צמח מתוך הבנה פשוטה אחת: אכן קשה להשתנות אך השלמה עם הדרך השגויה שבה הלכו עד כה – כעת משראו אותה כפי שהיא באמת – קשה ממנו לאין שיעור.
ג'ים דוארטי ובוב באביט לא החליטו להשתנות כדי להפוך לגברים טובים או מצליחים יותר; ג'ים דוארטי ובוב באביט החליטו לדבוק בשינוי כי המציאות שהוא זימן להם הייתה טובה מכל אפשרות אחרת.
ג'ון וסאם וובר אינם מבינים זאת; הם אינם שואפים ליותר; הבינוניות שהיא מנת חלקם מספיקה להם; צרות האופקים שלהם אינה מאפשרת להם להשקיף אל מעבר לאופק.
על כן הם נשארים בדיוק היכן שהיו ויישארו שם, ככל הנראה, גם לנצח.
לא תמיד יכול האדם לשנות את המציאות שבה הוא חי כדי ליצור לעצמו את המציאות אותה הוא רוצה.
לא תמיד מודע האדם או אפילו מעוניין לערער את חייו כדי לבנותם מחדש.
אנשים דנים עצמם לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות באם אינם מבינים את מהות הטעות שהם חוזרים עליה.
לא הצורך או הדרך – התובנה הפנימית היא שמכתיבה את השינוי וגם היכולת להתמיד בו.
הקבצן מאת אנטון צ'כוב מסכם נקודה זו היטב: לושקוב, גיבורו, הוא פושט יד הממציא תירוצים וסיפורים שונים על אודות עצמו במטרה להרוויח עוד קופיקה בה יקנה לו כוס משקה. פעם הוא מורה כפרי, פעם אחרת הוא סטודנט שגורש מלימודיו האקדמיים. לאמתו של דבר לושקוב הינו שיכור מועד שאינו יכול להחזיק במשרה מפאת שתיינותו. עורך הדין סקוורצוב, הנתקל בו באקראי, מסרב להשלים עם שקריו הבדויים, מאשים אותו בעצלנות ובסופו של דבר אף מציע לו לעבוד אצלו כחוטב עצים – העיקר שיוכל למצוא את פרנסתו בעצמו ולא להזדקק לעזרת הבריות. סקוורצוב ממנה את הטבחית, אולגה, לסייע ללושקוב בעבודתו החדשה ומעט־מעט, לאט־לאט רואה שעל אף חולשתו ורפיונו הראשוניים, הצליח להתמיד במלאכה (פעם כגורף שלג, פעם כסדרן, פעם כארזן) ולהשתכר – חצי רובל, ארבעים קופיקות ואף לזכות במכנסיים ישנים.
"חלפו שנתיים. פעם עמד סקוורצוב על־יד קופת התיאטרון […], לפתע הרגיש באישון קטן־קומה העומד על ידו, בצווארון פרווה, וכובע־פרווה משומש על ראשו. […]
"לושקוב, זה הוא? […]. נו, איך? מה שלומו? מצבו הוטב?"
"לא רע, אני עובד עכשיו כפקיד אצל נוטריון, מקבל 35 רובל בחודש."
"נו, תודה לאל, מצוין! אני שמח בשמחתו. מאוד מאוד אני שמח, לושקוב! הלוא אני הסנדק שלו, במידה מסוימת, הלוא אני הוא שכיוונתיו לדרך הישר. […] נו, תודה, יקירי, ששמע בקולי."
"תודה לו […]. כן, ניצלתי אז בביתו, נחלצתי מן התהום. […] אסיר תודה אני לו, ולטבחית שלו. […] חייב אני לו כמובן הרבה, עד סוף חיי, אך הטבחית שלו אולגה, היא שהצילתני. […] הייתי בא לחטוב עצים, והיא מיד מתחילה: 'שיכור אתה, זולל וסובא! איש מקולל אתה! למה אתה חי?' אחר־כך הייתה יושבת מולי, מתעצבת, משפילה ראשה, מישירה מבטה אל פניי ומקוננת: 'אומלל אתה, אין לך אושר בעולם הזה, וגם בעולם הבא יצלו אותך בגיהינום! מסכן אתה, מר־נפש!' והמשיכה […] באותו סגנון; כמה דמעות שפכה בגללי! והעיקר, חוטבת הייתה את העצים במקומי! הרי אני, אדוני, אף גזר־עץ יחיד לא חטבתי אצלו. הכול רק היא! מדוע הייתה עוזרת לי, מדוע הפכתי לאיש אחר בהשפעתה, ומדוע נגמלתי מן השתייה – לא אוכל להסביר לעצמי. יודע אני רק, ששינוי חל בנשמתי תודות לקינותיה, ולמעשיה האציליים. היא־היא שתיקנה אותי, ולעולם לא אשכח זאת."6
