"הרומן עם הקונטרבס" – שבירתו של סיפור האגדה
הרומן עם הקונטרבס – שבירתו של סיפור האגדה
"אגדה: סוג ספרותי שלידתו במעשיות ובסיפורי עם בעל פה. נושאי האגדה הם גיבורי כוח וגיבורי רוח, אירועיים היסטוריים, דתיים ומיתולוגיים. האגדה משלבת מציאות ודמיון, התרחשות טבעית ועל טבעית, הפרזה והגזמה. אחת ממגמות האגדה היא לחנך. הטוב והצדק מנצחים. היא מרגיעה, נוסכת ביטחון וממלאה משאלות לב."1
בתקופה המודרנית של ימינו נתפסות האגדות כמיועדות מעיקרן לילדים: עולם הבדיון שהן מציעות, מציאות פיוטית־דמיונית של כישוף וקסם, משברים קשים הנפתרים באחת וחיים מאושרים בצוותא לעולמי־עד ולנצח־נצחים – כל זאת הוא מטען ילדותי ובלתי מתקבל על הדעת עבור המבוגרים בעלי העין הביקורתית. אלה כבר ראו והתנסו וחוו את טעמה של המציאות המפוכחת. הם יודעים אחרת.
ברם, משום שכל מבוגר היה בעברו ילד, אפשר להניח וליתר דיוק – להאמין כי משהו מאותה חוויית קריאה ראשונית נשתמר בו, איזה הבזק של תמימות, הסכמה עם התרחשות מופלאה, בלתי אפשרית ואפשרית גם יחד.
הרומן עם הקונטרבס מאת אנטון צ'כוב2 הוא סיפור אגדה למבוגרים.
אמנם, על פניו חסר הסיפור את אותו מימד קסום ומופלא, לחם חוקה של כל אגדה, אך אין זאת אלא משום שהרומן עם הקונטרבס מודע היטב למגבלותיו המציאותיים ושומר עליהם בקפידה: הוא מסווה את הדמיון האשלייתי בהתנהלות יום־יומית אך בה־בעת שוזר אותו פנימה, באמצעות אזכורים לאגדות ידועות ומפורסמות אחרות. גם יסוד ההתרחשויות מושתת על האמיתה ההכרחית – אציל בעל לב זהב נחלץ בעוז להצלת נסיכה במצוקה, אך המבנה העלילתי מגוחך ומופרך: הגיבור הראוי, הנושא בתפקיד הנסיך המיוחס, הוא סמיצ'קוב, נגן קונטרבס (בַּטנוּן). בדרכו לנשף האירוסים בארמונו3 של הנסיך ביבולוב, מחליט סמיצ'קוב לשחות בנהר סמוך. במרחק מה מהחוף הוא מבחין ביפיפייה ישנה, כשחכת דייגים לצידה. מבלי להעירה, מניח סמיצ'קוב זר פרחים על חכתה, מזכרת ממנו, מחזר אלמוני. בשובו אל החוף מגלה סמיצ'קוב לחרדתו כי בגדיו נגנבו וכל שנותר לו הם רק המִגְבָּע המהודר והקונטרבס בנרתיקו. בייאושו הגדול נזכר סמיצ'קוב בגשרון קטן הנמצא בסמוך, תחתיו יוכל וודאי להסתתר עד רדת הלילה והוא שם אליו את פעמיו.
בינתיים, מקיצה היפיפייה משנתה ומגלה כי קרס חכתה שקע בקרקעית האגם. ללא היסוס היא קופצת לחלצו, מגלה בשובה כי בגדיה נגנבו בידי שודדים זריזים. בצערה ובבכייה נזכרת היפיפייה בגשרון הסמוך ומחליטה להסתתר בו עד רדת הערב.
כך נפגשים השניים מתחת לגשרון, בתקרית מעלפת ומבהילה. לאחר ההתאוששות מן ההלם הראשוני, מציגה עצמה היפיפייה כנסיכה ביבולובנה, בתו של הנסיך ביבולוב, שמסיבת אירוסיה היא שנחגגת הערב בארמון הקיץ המלכותי. סמיצ'קוב, ברוב אבירות, מציע לנסיכה להסתתר בנרתיק הקונטרבס שלו כך שיוכל לשאתה על גבו ולהשיבה אל חתנה ואביה.
בדרכם חזרה פוגש סמיצ'קוב בשני זרים עמוסי חבילות, הנדמים בעיניו להיות גנבי הבגדים הערמומיים. הוא מניח את נרתיק הקונטרבס עם הנסיכה המסתתרת ודולק אחר הצמד החשוד. עד מהרה נפתר עסק הביש באמצעות פתרון מלכותי: שניים מחבריו של סמיצ'קוב עוברים בדרך המובילה לארמון, מזהים את נרתיק הקונטרבס של ידידם ונושאים אותו אל הנשף. סמיצ'קוב, אשר שב בינתיים, מגלה כי נרתיק הקונטרבס שלו נעלם ואיננו. הוא מחליט כי טעה בחישוביו וחוזר אל הגשרון. משלא מצא שם את הנרתיק או את הנסיכה, ממשיך סמיצ'קוב במסע חיפושיו גם ביום המחרת, ביום שלאחר מכן וביום שלאחריו – עד עצם היום הזה.
ממבנהו העלילתי עולה בנקל כי הקבלתו הראשונה של הרומן עם הקונטרבס היא לאגדת היפיפייה הנרדמת4: נסיך המחלץ נסיכה יפיפייה משנתה בת אלף השנים. סמיצ'קוב הוא הנסיך ואילו הנסיכה ביבולובנה היא ללא ספק העלמה במצוקה5.
אולם, מאחר והרומן עם הקונטרבס מקפיד שלא להיתפס כסיפור אגדה בפני עצמו, הוא יוצר חריגה משמעותית בדמותו של הגיבור המושיע, סמיצקוב. טיפוס רומנטי, וודאי, אך לחלוטין לא נסיך החלומות: למראה היפיפייה6 הנמה, נשטף נגן הקונטרבס ב"גל רגשות שונים"7, ממש כמו התאהב בה בו במקום8.
במובן זה, הנסיכה ביבולובנה היא הגואלת את הנסיך ממצבו העגמומי והעלוב, נוסכת יופי בחייו האפרוריים והחדגוניים9, עוד קודם שינסה הוא להצילה ממצוקתה. ברם, סמיצ'קוב לא רק שאינו מעיר את הנסיכה משנתה, הוא אף זה אשר מסבך אותה בתסבוכת האומללה מלכתחילה10. יוצא אפוא, כי לא רק שהנסיכה אינה נדרשת לגיבור שיושיע אותה, אלא שאף עדיף היה אילו היה מחליט שלא להתוודע אליה כלל.
חרף כוונותיו האמיצות וטוב לבו, דבר אינו צולח בידו של סמיצ'קוב. גם תפקידו כלוחם צדק, המבקש להחזיר לו ולנסיכה את בגדיהם, נוחל מפלה: הוא יוצא במסע דון קישוטי נלעג, נלחם בצללי אדם ובחזיונות שווא, מאבד את הנסיכה ואת נרתיק כלי עבודתו היקר. דווקא שני חבריו, עוברי אורח תמימים, הם שממלאים את התפקיד המקורי שיועד לו – אך לא אוכלס כהלכה.
האופן שבו מתגלה סמיצ'קוב כדמות "אגדתית" הוא דווקא באמצעות קלונו הגדול – "עם כלי הנגינה על גבו דומה היה אותה שעה לאיזה חצי אליל עתיק, אגדתי"11. לא נסיך היוצא למלחמה, עטוי שריון חזק ומרשים, כי אם מוסיקאי, אמן בעל נפש פיוטית12, המאבד לא רק בגדים אלא גם נסיכה במצוקה. סתירות וניגודים בין תפיסת הגיבור למציאות הסיפורית יוצרים הגזמה מגוחכת, המחדדת את ההיבט הליצני בדמותו של סמיצ'קוב ושל התמונה כולה.
זאת ועוד: ההתרחשות המופרכת משהו, המפגישה בין סמיצ'קוב לנסיכה ביבולובנה, דומה דמיון לא מבוטל למפגש המתקיים באגדת החתול במגפיים13: מששומע החתול במגפיים, משרתו של בן הטוחן העני, כי המלך והנסיכה יוצאים לטיול באגם, הוא ממהר אל אדונו ומפציר בפניו שיפנה לשחות באגם. שעה שבן הטוחן רוחץ במים, מסתיר החתול את בגדיו וכאשר מרכבתם המפוארת של המלך והנסיכה מגיעה אל המקום, הוא מציג את אדונו כרוזן שבגדיו נגנבו. המלך מאמין לדברי החתול, דואג לבגדי מלכות עבור בן הטוחן ומצרפו למרכבתו, לשמחתה של בתו, הנסיכה, שמראהו המצודד של "הרוזן" הצעיר נשא חן בעיניה14.
מובן כי בעולמו המציאותי של צ'כוב לא תיתכן מציאות שבה בת מלכות תשזור את גורלה בגורלו של נגן קונטרבס פשוט. ברם, היבט מסוים של תועלת עשוי היה לצמוח מן המפגש: הצלת הנסיכה ביבולובנה הייתה יכולה להניב גמול ממשי עבור סמיצ'קוב, אילו רק היה משכיל לנצלה15. אולם הבטחה לחוד והתגלמות האנטי גיבור לחוד; להט הרדיפה אחר שני זרים חשודים מרחיק את סמיצ'קוב מן הנסיכה ומאפשר לגיבורים אחרים להצילה במקומו. גם משכשל למצוא את נרתיק הקונטרבס ואת הנסיכה במקום בו השאירם, סמיצ'קוב אינו פועל בצורה הגיונית ומקובלת: הוא אינו פונה אל הנסיך ביבולוב, להודיעו על מקרה ההיעלמות. הוא אינו חוזר לביתו או סר לבית קרוב כדי למצוא לעצמו בגדים ולחדש את חיפושיו בצורה "ראויה". הוא אפילו אינו פונה לחבריו ומכריו לצורך עזרה. נחישות עיקשת, חדורת רוח גבורה ממלאת את ליבו: "אני אמצא אותה! … אפילו יהיה עלי לחפש משך שנה תמימה, אבל אני אמצא אותה!"16 – אמר ועשה17.
גם אישיותה העצמאית והמשוחררת של הנסיכה ביבולובנה סותרת את כללי הסוגה: האופן שבו היא דגה, לבדה, חופשית מכל מלווה ומכל גינוני מלכות והאופן שבו היא מטפלת בקרס התפוס או נמלטת לגשרון כדי למצוא מחסה – התנהגות זו פוטרת אותה לחלוטין מן הצורך להזדקק לנסיך גיבור שיחלצה מצרותיה. בהיפוך לעגני, דווקא כאשר הגבר המושיע – סמיצ'קוב – נחלץ לעזרתה, מוצאת עצמה הנסיכה בתסבוכת: פעם כשחכתה נתקעה ופעם כשהיא נשכחת בתוך נרתיק הקונטרבס, כאסירה18.
על רקע השבירה בדמותו הנדושה – דוגמתית של אביר החלומות של מבנה האגדה המקובל, מתגלה ועולה גיבור אחר, מפתיע, התופס לו מקום של חשיבות במרקמו החמקמק של הסיפור: שעה שמתמודד סמיצ'קוב עם החזרת הנסיכה ביבולובנה אל ארמון הקיץ של אביה, משוחח חתנה המיועד, לאקייאיץ'19, עם חברו הגרף שקאליקוב על מכר מימים עברו "… כנר, שחולל פלאים ממש. לא ייאמן כי יסופר! על קונטרבס… קונטרבס רגיל, היה מסלסל טרילים כאלה, לכל הרוחות, איום ונורא! אף ניגן ולסים של שטראוס!"
"הנח… לא ייתכן…" הביע הגרף את פקפוקיו.
"מבטיחך אני. אפילו את הרפסודיה של ליסט ניגן. אותה עת גרתי עמו בחדר אחד, ומתוך חוסר מעש לימדני לנגן על קונטרבס את הרפסודה של ליסט." "20
ראוי לדיין בדבריו של לאקייאיץ' המתייחס לרפסודיה של ליסט – צורת יחיד21, שכן פרנץ ליסט22, מלחין ופסנתרן הונגרי ממוצא גרמני, הלחין סדרה בת 19 יצירות מוזיקאליות המכונות כולן הרפסודיה ההונגרית. היצירות הולחנו לפסנתר בלבד, למעט אחת – הרפסודיה התשיעית, שהולחנה לפסנתר, כינור וצ'לו. הצ'לו, כידוע, נמנה עם משפחת כלי המיתר, שהגדול ביניהם הוא הקונטרבס. חיזוק נוסף בא משמה של הרפסודיה – קרנבל בני הבלייעל23, שהיא כשם הכינוי החוזר והנשנה ביחס לצמד הגנבים האלמונים ביצירה24.
בזכות נרתיק הקונטרבס נאספת הנסיכה ממקומה הנטוש ביער ומובאת אל חדר התזמורת בארמונו של אביה.
בזכות הדיון על אודות יכולת נגינת רפסודית קרנבל בני הבלייעל על הקונטרבס, יוצא לאקייאיץ' אל אותו חדר תזמורת ומגלה שם את כלתו.
שתי הזדמנויות חיוביות אלה הן שמקדמות את שחרורה של הנסיכה מגורלה האומלל ושתיהן מתאפשרות על ידי גיבור אחד ויחיד: הקונטרבס בכבודו ובעצמו.
פירוש שמו של סמיצ'קוב, נגן הקונטרבס, הוא "קשת כינור"25. נהיר אפוא כי המוסיקאי, דמות בשר ודם, מהווה ייצוג לקונטרבס ולתפקידו בסיפור. לא כלי הנגינה נמצא בשירותו, אלא הוא נמצא בשירותו של כלי הנגינה. לא הקונטרבס מייצג את הנגן האנושי26 הפורט עליו כי אם הנגן עצמו הוא – הוא הדימוי לקונטרבס. הוא הכלי והקונטרבס הוא הגיבור, כפי שמעידה גם כותרת היצירה.
סיומו העגום של סמיצ'קוב, הנשכח בגין שאיפה נאצלת אך נטולת מחשבה, מעיד על הפגם שבהתנהלותו: מי שמוטרד מגניבת הקניפול27 ומן העובדה "שמא בהציעו את הנרתיק (עבור הנסיכה, לצרכי הסוואה והסתתרות) מחלל הוא את האמנות הקדושה"28, מי שמאמין כי הופעתה הפתאומית של הנסיכה היא הופעתה של בתולת ים או סירונית הבאה לפתותו29 – אדם כזה אינו יכול להיות גיבור שלם, נכון, אמיתי. לא בסיפורים מציאותיים ולא באגדות30.
הקונטרבס, האפשרות הבלתי אפשרית והמדהימה מכולן, הופך לגואל ולמושיע. לא גיבור כוח ולא גיבור רוח, לא מאורע היסטורי ולא היבט דתי או מיתולוגי. המציאות שבתוכה פועל הקונטרבס את פעולותיו הינה טבעית ושגרתית עד זרא. צירוף הנסיבות הוא אולי אומלל ומופרך לעתים, אך עדיין אין הוא חוטא בטשטוש הגבולות שבין הטבעי לעל־טבעי.
האגדה הפכה למציאות.
אם כן, היכן הטוב והצדק? היכן החינוך? כיצד נוסך הסיפור תחושה מרגיעה של ביטחון ומילוי משאלות לב כמוסות?
התשובה פשוטה: לא המציאות היא זו המאבדת מקסמה ומזוהרה אל מול ההתרחשות המופלאה. דווקא התבנית הסדורה של משנת האגדה היא זו שנסדקת, מוכיחה את חוסר טעמה ואת העדר ההיגיון שבה.
הטוב הוא במציאות עצמה, בבהירות המחשבה הפשוטה, הנכונה, המעשית, לא באמונה בלתי מבוססת בקיומם של יצורי קסם ושיקולים תלושים.
התפיסה הנשגבת, הגדולה מהחיים, מתגלה כבדיחה.
המבוגר שהיה פעם ילד, יודע לזהות מתי אגדה מתחילה וחשוב מכך – מתי היא גם מסתיימת.
סמיצ'קוב אינו מסוגל לעשות זאת. לדידו, החיים והאגדה שזורים זה בזה, מתקיימים במארג אחיד, בלתי נפרד. זו תפיסתם של אלה השבויים ברעיונות של מקסמי שווא והגדרות טפלות.
ועל כן – "רומן". על אף שאין בסיפור ולו שמץ קל מפרטיה של פרשיית אהבה; התנאים קיימים והנסיבות מובילות למפגש בין שני מועמדים הולמים, העונים לכאורה על כל כללי הסוגה, אך האפשרות נותרת בלתי ממומש.
ועם זאת, רומן אכן נוצר כאן. רומן במובנו החדש, הצ'כובייני המחוכם – יש גם יש. זהו הרומן עם הקונטרבס. רומן עם פתרונות קסם המזדמנים בזכותו של כלי נגינה תמים, באופן מעשי ומציאותי לחלוטין. רומן על פי התפיסה שדווקא ההליכה המפוכחת, המאוזנת היא זו אשר מובילה בסופו של דבר לניצחון וגאולה. רומן שאינו סיפור פלאים בלתי אפשרי, אלא מציאות שהיא אגדה.
