העתיד המעצב את ההווה
העתיד המעצב את ההווה
המחשבה האנושית בנויה על קו הנע בכיוון אחד – מן ההתחלה, דרך האמצע, אל הסוף.
תנועתיות זו מאמינה בקשר בין תפיסה לתוצאה, מציאות שהיא פועל יוצא של שרשרת אירועים הנגזרים זה מזה ומולידים זה את זה. כל מעשה בהווה חורץ את גורלו ועיצובו של העתיד, בהשוואה למה שיכול היה להתרחש במציאות אחרת של נסיבות אחרות1.
אך מה היה קורה לו היינו משנים את נקודת ההסתכלות ומחליפים את ההבנה לפיה כל פעולה היא תוצר של הפעולה שקדמה לה בהבנה שהפעולה הראשונה התקיימה מלכתחילה כדי לאפשר את קיומה של הפעולה העוקבת אחריה?
על פניו מדובר באותו התרחיש הנע באותו הכיוון, קדימה והלאה, אך במובן הרעיוני העמוק יותר מצטיירת כאן הנחת יסוד שונה, לפיה החיים נעים קדימה רק כדי לשרת את המטרה שנקבעה כבר, לאחור.
כך ניתן למשל להבין את אמירתו המפורסמת של צ'כוב, "אקדח במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית", כפשוטה – כדי שדבר יתרחש עליו תחילה להתהוות ומשם להתגלגל, אך אפשר גם להבינה אחרת: חשיבותו של האקדח אינה הופעתו במערכה הראשונה כי אם ירייתו במערכה השלישית. במובן זה האקדח אינו יורה משום שהוא מופיע – האקדח מופיע משום שהוא חייב לירות.
הסרט טאנט2 מצייר אפשרות תנועה מן העתיד אל ההווה ומן ההווה אל העבר. השם, שפירושו עקרון, הוא כינויו של ארגון עתידי המבקש לסכל מזימה של "העתיד" להשמיד את מציאות ההווה כדי לנסות ולהרוויח חזרה את משאבי הטבע שגוועו עד כדי היעלמות3.
היות והסרט מתעד את השקפת העולם העכשווי ובמרכזו חבורת אנשים נועזים, ערכיים וחסרי פחד4, העתיד מצטייר בו כאויב אטום ואכזר, על אף שהוא מעמיד את ההווה־עבר באור שלילי ומציגו כאנוכי וצר אופק, שמעשיו חסרי האחריות הובילו את המציאות למצבה העגום, אותו הוא מבקש לתקן5.
הנבל, אנדריי סאטור, תוצר מרושע של ניצול והתעשרות מנפולת גרעינית, פועל בשיתוף פעולה עם העתיד כדי להכחיד את העולם משום שהוא עצמו אינו יכול להוסיף לחיות בו (בגין מחלה סופנית חשוכת מרפא). האטימות וקשיות הלב המאפיינים אותו מהדהדים לקשיותה חסרת הרחמים של האם התובעת במשפט שלמה, המסכימה לרצוח את הבן שאינו בנה ובלבד שלא תזכה חברתה לגדלו6. הכוחניות הדורסנית מסרבת להשלים עם מה שנשלל ממנה ומשום שאין בכוחה להחזיר לעצמה את מה שאבד, היא גוזלת אותו מכל האחרים.
העתיד זומם להחריב את ההווה כדי לשרוד אך ההווה נלחם לסכל את סכנת החורבן ושורד בכוחות עצמו.
עתידו של ההווה, הנמצא בידיו הטובות של הגיבור, נשמר.
עתידו של העתיד, לאחר אובדנו של שגרירו המפוקפק, יידרש להתעצב בהתאם.
הסרט מתעלם מהנחות יסוד שהוא מציב לעצמו7 ופועל על פי הקו המנחה שתנועת המציאות נעה תמיד קדימה, גם כשהיא חוזרת לאחור. כך הגיבורים מתנהלים כשפניהם אל העתיד (אף בשעה שהם שבים לעבר) במטרה לסכל את משימת ההשמדה ולהישאר בחיים. על כן שינוי הפעולות אינו משפיע באמת על המציאות אלא יוצר תגובת שרשרת משל עצמו, כזו המשרתת את הגרעין העלילתי ולא את הגרעין הרעיוני של הסיפור.
תפיסת הזמן אמנם נבחנה על ידי יוצר טאנט, כריסופר נולאן, בשני סרטיו הקודמים – התחלה ובין כוכבים8, אשר הציגו את התארכותו היחסית של הזמן בעולם החלומות וכדורי לכת שונים9, וכן באמצעות מפגש מקביל של הווה / עתיד והווה, אך גם בהם הבסיס נשען תמיד על אותה נקודת מוצא מוכרת שבה יום רודף יום, חודש רודף חודש ושנה רודפת שנה.
דוגמה מוצלחת לשילוב מבוסס ומעוגן יותר בין הזמנים נמצאת בסרט תדר גבוה10 בו מגלה הגיבור, בלש במחלקת הרצח בניו יורק, תדר רדיו חוצה־זמן ברדיו שהרכיב אביו המנוח, גילוי המאפשר לו לתקשר בזמן הווה עם אביו בתקופה שלפני מותו (כשהוא עצמו היה ילד קטן).
הקשר שנוצר בין פרנק, האב המנוח־החי, לבין ג'ון, הבן־הבוגר, מאפשר לג'ון להזהיר את אביו מפני הסכנה האורבת לו באירוע שבו קיפח את חייו. פרנק נשמע לאזהרתו של ג'ון ומצליח לחלץ את עצמו ממלכודת המוות, עובדה המשנה כמובן את שרשרת האירועים ההיסטורית לטוב (מצילה את חייו) אך גם לרע, כשהיא מאפשרת את קיומן של סכנות אחרות, שנמנעו בעבר בעקבות אותה תקרית. בסופו של דבר, ג'ון ופרנק מצליחים לשתף פעולה מבעד לשני צירי זמן מקבילים כדי להגיע אל מציאות טובה ומיטיבה שבה שניהם נשארים בחיים, ללא משקעי אסונות העבר שהחריבו את ביתם ומנעו את השתקמותם בעתיד.
חזרה לעבר במטרה לשנות את ההווה והעתיד, מתוך הנחה השומרת על הפרדה בין שלוש נגזרות הזמן ותלות חד־כיוונית ביניהן, מככבת כמובן בסדרת בחזרה לעתיד, הסרט הישראלי דומינו ואלו חיים נפלאים11, המאפשר הצצה אל מציאות הווה חלופית (נגזרת משינויי מאורעות העבר המוכרים), כדי להעלות את קרנו של ההווה האמיתי של מציאות הסיפור12, אך הדוגמה הטובה להדגמת רעיון העתיד המכתיב את השתלשלות אירועי העבר היא הסרט כל הזמן שבעולם13: טיים לייק, כמו כל גברי משפחתו, ניחן ביכולת מיוחדת לחזור לכל אירוע וזמן בעברו ולשנותו בהתאם לרצונו ולשאיפותיו בעתיד. בשונה מאשתו של הנוסע בזמן, שבו מסעותיו של הגיבור אינם מתוכננים או יזומים, טים לייק בוחר במודע לאילו אירועים לחזור ואיזו תוצאה ברצונו להשיג, אך הוא מגלה עד מהרה כי כל שינוי שכזה גורר שינויים נוספים עד כדי יצירת מציאות שונה לגמרי. עובדה זו גורמת לטים לשנות את העבר "חזרה" למציאות הקודמת על מנת לאפשר להווה, כפי שהוא מכיר ורוצה בו, להתקיים.
כיוון חשיבה זה טוען כי על מנת שהעתיד יתרקם כפי שהוא עתיד להתרקם, על העבר (והווה) להתנהל בדרך מסוימת אשר תוביל אליו. במובן זה, על אף שנגזרת האירועים עדיין פועלת בהתאם לסדר החשיבה המקובל של סיבה ותוצאה, כיוון ההסתכלות מתהפך מתוך ההבנה כי העתיד הוא שמכתיב את התנהלותו של העבר ולא להיפך. אם טים ישנה את עברו – עתידו ישתנה בהתאם, אך משום שטים אינו רוצה שעתידו ישתנה, הוא מעצב את עברו בכפוף לעתיד שברצונו לחוות. מגמה זה מקבלת משנה תוקף עם דמותו של ג'יימס, אביו של טים, המגלה בעתידו כי הוא סובל ממחלה סופנית. ידיעה זו גורמת לו לחזור לעבר ולשנותו באופן שיאפשר לו להרוויח זמן איכות עם משפחתו בזמן ההווה של חייהם, כדרך שלא נהג קודם לגילוי מחלתו. במילים אחרות, העתיד שג'יימס רוצה לחוות גורם לו לשנות את העבר כדי לגזור מתוכו את המהפך הנדרש.
מהלך זה אינו מציב את ידיעת העתיד בזמן הווה כדרך להתמודד עם חוסר ביטחון או תחושה של חוסר ודאות.
מהלך זה מעצב את ההווה על פי דרישות העתיד.
ועדיין, גם בכל הזמן שבעולם, כמו גם בטאנט, מתקיימת ההנחה כי ישנם דברים שהינם בלתי ניתנים לשינוי ומה שקורה קורה משום שכך נועד לקרות. אין אפשרות לשנות את המציאות ברבדים גבוהים יותר של משמעות ולפיכך אין גם שאיפה או רצון לנסות.
אחד מסרטיו המוקדמים של כריסטופר נולאן, ממנטו14, מגולל את סיפורו של לאונרד שלבי המנסה לבוא חשבון עם רוצחי אשתו. הבעיה עם לאונרד היא שהוא סובל מאובדן זיכרון לטווח הקצר ולכן הוא שוכח אירועים המתרחשים בהווה, לרבות אנשים וקשריהם אליו. שלא כמקובל, הסרט נע מן הסוף להתחלה כאשר ההגעה אל נקודת ההתחלה מהווה גם את נקודת הסיום. כאן נחשפת משמעות חיפושו הנצחי של הגיבור, שאינו מצליח לזכור שכבר הצליח להגשים את מטרתו מלכתחילה. הבנה זו מאירה באור חדש את התנהגותו ומסעו של לאונרד ומוכיחה כי ההווה שבו הוא כולא את עצמו, נדון לחזור שוב ושוב על מעשיו, שקוע לנצח בחיפוש עקר שלעולם לא יבוא על סיפוקו, הוא החלטה המתקיימת בזמן העתיד של הסיפור (בסיום שהוא למעשה ההתחלה).
כדי להגשים את העתיד שבו הוא מבקש לנקום את מות אשתו כדי למצוא טעם וסיבה לחייו, לאונרד חייב ליצור לעצמו הווה שבו הוא שוכח שוב ושוב את מה שאסור לו לזכור.
כאן, למעשה, טמון לב העניין: התרחשות עתידית מקבלת משמעות עמוקה יותר כשהיא באה על רקע, ולעתים בניגוד, למציאות ההווה והעבר. במובן זה, כדי לבסס את "ההצדקה" למציאות העתיד, מציאות העבר וההווה חייבות לעצב את עצמן בהתאם.
ניתן להסתכל על המציאות לאחור, לבחון ולזהות את השלבים שסללו את הדרך ועיצבו את השביל, אך ניתן גם להפוך את צורת ההסתכלות ולהבין כיצד כל דבר נפל למקום שאליו היה צריך ליפול כדי ליצור את העתיד שהיה צריך להתקיים.
כמו באמירתו המפורסמת של צ'כוב, זה שהניח את האקדח במערכה הראשונה הוא שכתב את המערכה השלישית; הוא שמכיר את השביל, את הנפשות הפועלות הסוחטות את ההדק ואת מה שנדרש מהן לעשות ולחוות כדי לעבור מהמקום שהן נמצאות בו אל המקום שאליו הן עתידות להגיע.
חיים שנעים תמיד קדימה כדי להגשים את עצמם לאחור.
