העולם והדלת

העולם והדלת¹

תחבולה מועדפת לגרום לסיפורך להיקרא על ידי הציבור היא להכריז על היותו אמיתי ואז להוסיף שהאמת מוזרה יותר מכל דמיון. איני יודע אם המעשייה שאני חפץ שתקראו היא אמיתית אך הכלכל הספרדי של ספינת הפירות אל קאררו² נשבע לי במקדש של סנטה גואדלופה³ שהוא קיבל את העובדות מסגן השגריר האמריקאי בלה פאס⁴ – אדם שבשום דרך לא היה יכול להיות מודע למחציתן. בנוגע למימרה המצוטטת מעלה, אני שואב הנאה מהפרכתה⁵ באמצעות הטענה שלפני כמה ימים קראתי בסיפור בדיוני לחלוטין את השורה הבאה: " 'יהיה זה כך,' אמר השוטר. 'שום דבר מוזר כל־כך טרם התגלה כנכון.' "

כאשר ה. פרגסון הדגס⁶, יזם מיליונר, משקיע ואיש־ניו־יורק, הפנה את מחשבותיו לעניינים עליזים, והדיבור על כך הלך "כל הדרך"⁷, סדרנים הודפי־מתפרעים לקחו סיבוב הגנתי⁸ על מקלות אינדיאנים⁹, מלצרים¹⁰ הניחו חרסינה¹¹ על שולחנותיהם המועדפים, נהגי מוניות התגודדו קרוב לאבן שפה בחזית בתי קפה הפתוחים כל הלילה וקופאים¹² זהירים בביקוריהם הקבועים¹³ חייבו כמה בקבוקים על חשבונם כדרך הקדמה ופתח־דבר¹⁴.

כוח הכסף של מיליונר אחד הינו בעל חשיבות קטנה בעיר שבה האיש שפורס את נתח הבקר שלך, מאחורי דלפק של ארוחת צהרים חופשית, נוסע לעבודה ברכבו הפרטי. אבל הדגס הוציא את כספו בפזרנות, בקולניות ובראוותנות כאילו היה רק פקיד פשוט המבזבז את משכורתו החודשית. ואחרי הכול, המוזג לא מגלה כל עניין בחסכונותייך הכספיים. הוא יעדיף לכלול אותך בקופתו הרושמת מאשר בברדסטרייט¹⁵.
בערב שבו החלו טענות העובדות המהותיות, נפרד הדגס ממסחר מניות¹⁶ משעמם בחברת חמישה או שישה בחורים טובים – מכרים וחברים שהתאספו בדרכו. ביניהם היו שני גברים צעירים יותר – ראלף מרים¹⁷, סוכן בורסה, ו-וייד¹⁸, חברו. שני נהגי מוניות של ים־עמוק נשכרו¹⁹. בכיכר קולמבוס²⁰ הם האטו²¹ למשך זמן רב מספיק כדי לחרף את האנדרטה של הנווט הגדול, גוערים בו באופן לא לאומי על כך שיצא למסע בחיפוש אחר אדמה במקום נוזלים. שעת חצות הדביקה את החבורה, נטושה בחלקו האחורי של בית קפה זול, הרחק במעלה צפון העיר.

הדגס היה גאוותן, שתלטן ונרגן. הוא היה חזק וקשוח, אפור־מתכתי²² אך נמרץ, "טוב" למשך שארית הלילה. התנהל ויכוח – בנוגע לשום דבר בעל חשיבות – והמילים בנות חמש האצבעות הוחלפו – המילים שייצגו את הכפפה המושלכת לזירת הקרבות. מרים מילא את תפקיד איש החֵמָה הווכחני²³.

הדגס התרומם במהירות, אחז בכיסאו, סובב אותו פעם אחת והטיח אותו בפראות על ראשו של מרים. מרים התחמק, משך רובה קטן וירה בהדגס בחזהו. התרנגול המוביל מעד, נפל בערמה מעוקלת ושכב דומם. וייד, נוסע בקביעות, יצר את הרגל הזריזות²⁴. הוא מילט את מרים החוצה דרך דלת צדדית, הוליך אותו לפינה, הריץ אותו לאורך גוש בניינים ותפס כרכרה. הם רכבו חמש דקות ואז יצאו בפינה אפלה ושחררו את המונית. מעבר לרחוב אורותיה של מסבאה קטנה הסגירו את הכנסת האורחים הקדחתנית שלה.

"כנס לחדר האחורי של המסבאה הזו," אמר וייד, "וחכה. אני אברר מה קורה ואודיע לך. אתה יכול לקחת שני משקאות בזמן שאני הולך – לא יותר."
בעשרה לאחת וייד חזר. "התעודד, קשישא²⁵," אמר. "האמבולנס הגיע לשם בדיוק כשהגעתי. הרופא אמר שהוא מת. אתה יכול לשתות עוד משקה אחד. תן לי להריץ את הדבר הזה בשבילך. אתה חייב לברוח. אני לא מאמין שכיסא הוא כלי נשק קטלני באופן חוקי²⁶. אתה חייב להימלט במהירות²⁷, זה כל מה שאפשר לעשות בנידון."

מרים התלונן על הטרוניה הקרה²⁸ וביקש משקה נוסף. "הבחנת אילו ורידים גדולים היו לו על גב הידיים?" אמר. "אף פעם לא יכולתי לסבול… אף פעם לא יכולתי…"
"קח אחד נוסף," אמר וייד, "ואז בוא. אני אלווה אותך."

וייד מילא את הבטחתו באופן מוצלח כל־כך שבשעה 11 בבוקר המחרת מרים, עם מזוודה חדשה מלאה בבגדים חדשים ומברשות שיער, פסע במהירות על סיפון מעבורת פירות קטנה של 500 טון במזח של הנהר המזרחי. כלי השיט הביא את מטען הלימית²⁹ הראשון של העונה מנמל לימון³⁰ והיה מחויב לשוב הביתה. מרים החזיק בכיסו את מאזן חשבון הבנק שלו ע"ס $2,800 בשטרות גדולים, והוראות קצרות לערום מים ככל יכולתו בינו ובין ניו יורק. לא היה זמן לשום דבר מעבר לכך.

מנמל לימון ירד מרים לאורך החוף באמצעות מפרשית דו־תורנית ומפרשית חד־תורנית³¹ לקולון³², משם לאורך מיצר יבשה לפנמה, שם תפס ספינת מטען³³ שיָעדה קוליו³⁴ ונמלי ביניים כאלה, העשויים לפתות את רב־החובל ממסלולו.

בלה פאס החליט מרים לנחות – לה פאס היפיפייה, עיר קטנה נטולת נמל, חנוקה בסרט ירוק חי שכבל את רגלי הר שפסגתו חוררה את העננים. כאן עצרה אוניית הקיטור הקטנה לסחור במים בעוד סירתו הקלה של רב־החובל לקחה אותו לחוף כדי שיוכל לחוש את פעילות שוק אגוזי הקוקוס. גם מרים הלך, עם מזוודתו, ונשאר. קאלב³⁵, סגן השגריר, אזרח יווני־ארמני של ארצות הברית, נולד בהסן־דרמשטדט³⁶ והתחנך בסינסינטי רבתי³⁷, החשיב את כל האמריקאים לאחיו ובנקאיו. הוא הצמיד עצמו למרפקו של מרים, הציגו לכל אחד בלה פאס שנעל נעליים, לווה עשרה דולרים וחזר אל הערסל שלו.

בקצה חורשת בננות היה בית מלון קטן, עשוי עץ, פונה אל הים, שסיפק מזון לטעמם של כמה זרים שנפלטו מן העולם אל העיר הפרואנית העצובה³⁸. בהקדמתו של קאלב "לחצו ידיים עם – ," הוא החליף בצייתנות ברכות ידניות עם רופא גרמני, צרפתי ושני סוחרים איטלקיים, ושלושה או ארבעה אמריקאיים שדיברו עליהם כעל אנשי זהב, אנשי גומי, אנשי תולענה – כל דבר מלבד אנשים של רקמה חיה.

לאחר ארוחת הערב התיישב מרים בפינת מרפסת רחבה עם ביב³⁹, בן ורמונט⁴⁰ המעוניין בכרייה הידרואלית, ושתה ועישן ויסקי "מעושן"⁴¹. הים המואר באור הירח, מתפרש לפניו עד אין־סוף, נראה כמפרידו מעבר לכל דאגותיו מחייו הישנים. האסון המחריד בו גילם תפקיד כה הרסני, החל כעת, בפעם הראשונה מאז שעלה על סיפון מעבורת הפירות, פליט עלוב, לאבד את מאפייניו החדים. המרחק השאיל רגיעה לנקודת השקפתו. ביב פתח את הסכר על זרם שיח שנסכר זה מכבר, מלא שמחה על כך שלכד קהל שלא סבל תחת מאות חזרות של השקפותיו ודעותיו.

" "שנה אחת נוספת," אמר ביב, "ואחזור לארצו של האל. הו, אני יודע שיפה כאן, והבטלה המתוקה מוגשת לך בחתיכות⁴², אבל הארץ הזו לא נוצרה עבור אדם לבן לגור בה. אתה חייב לצלול דרך שלג מדי פעם בפעם, ולראות משחק בייסבול וללבוש צווארון נוקשה ולספוג קללה משוטר. עדיין, לה פאס היא סוג טוב של חלום ישן באספמיה על חור בסוף העולם⁴³. והגברת קונאנט⁴⁴ נמצאת כאן. כשלמישהו מאיתנו יש חשק לקפוץ אל הים, אנו ממהרים לביתה ומציעים לה נישואין. נחמד יותר להידחות על ידי גברת קונאנט מאשר לטבוע. והם אומרים שטביעה היא תחשה מענגת."
"הרבה כמותה כאן?" שאל מרים.
"לא עוד," ענה ביב, עם אנחה מרגיעה. "היא האישה הלבנה היחידה בלה פאס. השאר נעות בין חום־אפור מנומר⁴⁵ לצבע קלידי פסנתר סי במול⁴⁶. היא נמצאת כאן שנה. הגיעה מ – ובכן, אתה יודע איך אישה יכולה לדבר – ביקש מ'ם להגיד 'שרוך' והם יגידו 'רגל עורב' או 'עריסת חתול'. לפעמים היית חושב שהיא הייתה מאושקוש⁴⁷, ושוב מג'קסוויל, פלורידה⁴⁸ וביום המחרת מקייפ קוד⁴⁹.”
"מסתורין?" הסתכן מרים.
"מ… ובכן, היא נראית ככה; אבל הדיבור שלה שקוף מספיק. אבל זו אישה. אני מניח שאם הספינקס היו מתחילים לדבר היא הייתה רק אומרת: "אוי לי! יותר מבקרים יגיעו לארוחת ערב, אבל שום דבר לאכול מלבד החול שכאן". אבל אתה לא חושב על זה כשאתה פוגש אותה, מרים. גם אתה תציע לה נישואין."

כדי להפוך סיפור קשה לרך, מרים אכן פגש אותה והציע לה נישואין. הוא מצא שהייתה אישה בשחור עם שיער בצבע האָרד של כנפי תרנגול הודו, ומסתורית, בעלת עיניים זוכרות אשר… ובכן, שנראו כאילו הייתה עשויה להיות אחות מוסמכת שהשקיפה בזמן שחווה נוצרה⁵⁰. מילותיה והתנהלותה, אף על פי כן, היו עמומות, כפי שביב אמר. היא דיברה, באופן מעורפל, על חברים בקליפורניה וכמה מהקהילות הנמוכות יותר בלואיזיאנה. מזג האוויר הטרופי וחיי הבטלה הלמו אותה; היא חשבה לקנות חורשת תפוזים מאוחר יותר; לה פאס, בסופו של דבר, הקסימה אותה.

חיזורו של מרים אחרי הספינקס נמשך שלושה חודשים, למרות שלא ידע שחיזר אחריה. הוא השתמש בה כנוגדן לחרטה, עד שגילה, מאוחר מדי, שהתרגל לרעיון⁵¹. במהלך הזמן הזה לא קיבל שום חדשות מהבית. וייד לא ידע היכן היה; והוא לא היה בטוח בכתובתו המדויקת של וייד, וחשש לכתוב. הוא חשב שמוטב לו להניח לעניינים לנוח כפי שהיו למשך זמן.

אחר־צהרים אחד שכרו הוא וגברת קונאנט שני סוסי פוני ורכבו לאורך שביל ההר, רחוק ככל שהנהר הקר הקטן געש מטה במורד המפלים. שם עצרו לשתות, ומרים אמר את דברו – הוא הציע, כפי שביב צפה. הגברת קונאנט נתנה בו מבט אחד של רכות מבריקה, ואז עטו פניה הבעה מוזרה ורעה כל־כך למראה שמרים התנער משיכרונו וחזר לעשתונותיו.

"אבקש את סליחתך, פלורנס⁵²," אמר, משחרר את ידה; "אבל עלי לחזור בי מחלק מהדברים שאמרתי. לא אוכל לבקש ממך להינשא לי, כמובן. הרגתי אדם בניו יורק – אדם שהיה חברי – יריתי בו – באופן פחדני למדי, אני מבין. כמובן, השתייה לא הצדיקה זאת. ובכן, לא אוכל להתנגד לומר את דברי; ואני תמיד התכוונתי לכך. אני נמצא כאן כנמלט מהחוק, ו – אני מניח שזה מסיים את היכרותנו."

הגברת קונאנט תלשה בהתמדה עלים קטנים מענף נמוך של עץ לימית.

"אני מניחה שכן," אמרה, בקול נמוך ולא אחיד באופן מוזר; "אבל זה תלוי בך. אהיה כנה כפי שהיית אתה. הרעלתי את בעלי. אני אלמנה מעשה ידי. גבר לא יכול לאהוב רוצחת. לכן אני מניחה שזה מסיים את היכרותנו."

היא הביטה בו באיטיות. פניו החווירו מעט, והוא נעץ בה במבט ישיר, נטול הבעה, כמו איש חירש־אילם שתהה על מה הייתה כל המהומה. היא פנתה אליו בצעד מהיר, עם זרועות נוקשות ועיניים מבליחות.

"אל תסתכל בי כך!" קראה, כמו הייתה נתונה בכאב חריף. "קלל אותי, או הפנה את גבך אליך, אך אל תסתכל בי כך. האם אני אישה שיש להכותה? לו יכולתי להראות לך – כאן על זרועותיי ועל גבי יש צלקות וזה כבר יותר משנה – צלקות שהוא עשה בהשתללויותיו הפראיות. נזירה קדושה הייתה מתרוממת ומכה את השטן אפיים ארצה. כן, הרגתי אותו. המילים האיומות והדוחות שהוא הטיח בי ביום האחרון מצטלצלות באוזני כל לילה כשאני ישנה. ואז הגיעו מכותיו, והסוף לסבלנותי. השגתי את הרעל באותו אחר־צהרים. היה זה הרגלו לשתות פונץ' חם⁵³ מרום ויין כל לילה בספרייה לפני שהלך למיטה. רק מידי הענוגות היה מוכן לקבלו – בגלל שידע שאדי האלכוהול תמיד גרמו לי בחילה. באותו לילה, כשהעוזרת הביאה אותו אלי, שלחתי אותה למטה בשליחות. לפני שהבאתי לו את המשקה הלכתי לארון הפרטי הקטן שלי ומזגתי לתוכו יותר מכפית מלאה של תמיסת אקוניט⁵⁴ – מספיק כדי להרוג שלושה אנשים, כך למדתי. משכתי $6,000 שהיו לי בבנק ועם הסכום הזה וכמה חפצים בתיק עזבתי את הבית מבלי שאיש ראה אותי. כשחלפתי על פני הספרייה שמעתי אותו מתנודד ונופל בכבדות על הספה. לקחתי רכבת לילה לניו אורלינס, ומשם הפלגתי לברמודה. לבסוף הטלתי עוגן בלה פאס. וכעת מה יש לך לומר? האם תוכל לפתוח את פיך?"

מרים חזר לחיים.

"פלורנס," אמר ברצינות, "אני רוצה אותך. לא אכפת לי מה עשית. אם העולם…"
"ראלף," היא קטעה את דבריו, כמעט בצריחה, "תהיה העולם שלי!"

עיניה נמסו; היא נרגעה להפליא והתנודדה כלפי מרים באופן כה פתאומי שהיה עליו לזנק כדי לתפוס אותה. אוי לי! עד כמה הדיבור בתמונות שכאלה גובל בסיפורת מלאכותית. אבל זה בלתי נמנע. אם תת־ההכרה מריחה מעשן אורות הבמה הדבר טמון בכולנו⁵⁵. הבט במעמקי נשמת הטבח שלך מספיק זמן והיא תדבר בבולוור ליטון⁵⁶.

מרים והגברת קונאנט היו מאושרים מאוד. הוא הודיע על אירוסיהם במלון אוריליה דל מר⁵⁷. שמונה זרים וארבעה ילדי אסטור⁵⁸ טפחו על גבו וצעקו לעברו איחולים לא כנים. פדריטו, המוזג בעל ההתנהגות הקסטלינית, דורבן לעבודה נוספת עד שקלות התנועה שלו הפכה לגזוז־דובדבן של פקיד בוסטני חיוור־לילך מקנאה⁵⁹

הם היו שניהם מאושרים מאוד. לפי המתמטיקה המוזרה של אלי הדמיון ההדדי, במקום להתקדר, הצללים שהעיבו על עברם התדלדלו מחצית מסמיכותם כאשר התאחדו. הם סגרו את העולם והבריחו את הדלתות. כל אחד היו עולמו של האחר. העלמה קונאנט חיה שוב. המבט הזוכר עזב את עיניה. מרים היה עמה בכל רגע כאשר הדבר התאפשר. על המישור הקטן מתחת לחורשת הדקלים ועצי הדלעת הם התכוונו לבנות מבנה מגורים חלומי עם מרפסת⁶⁰. הם היו אמורים להינשא בעוד חודשיים. במשך שעות רבות של היום היו ידיהם שלובות מעל תוכניות הבית. הונם המשותף היה עתיד להקים עסק של פירות או עצים שהיה מניבים תמיכה נוחה.
"לילה טוב, עולמי," הייתה אומרת העלמה קונאנט כל ערב כאשר מרים עזב אותה וחזר למלונו. הם היו מאוד מאושרים. לאהבתם היה, באופן נסיבתי, אותו יסוד של עצבות שנראה כי סיגל את הרוממות הגבוהה ביותר. ונראה שמזלם הביש או חטאם הנוראי המשותף היה קשר ששום דבר לא יוכל לנתק.

יום אחד ריחפה מעבורת בלב ים. בני לה פאס חשופי רגלים וחשופי גב רצו אל החוף, שכן הגעת הספינה הייתה רכבת ההרים שלהם⁶¹, הקרקס, יום העצמות ותה של שעת ארבע. כאשר המעבורת הייתה קרובה מספיק, החכמים מביניהם קבעו שהייתה זו הפאחרו⁶², מיועדת להפליג במעלה החוף מקוליו לפנמה.

הפאחרו עצרה⁶³ כמייל מהחוף. עד מהרה הופיעה סירה, נעה במהירות אל החוף. מירם טייל על החוף כדי להשקיף על הנעשה. במים הרדודים הגיחו המלחים הקריביים החוצה וגררו את הסירה בעומס רב לשפת ים יציבה. החוצה טיפסו הכלכל, רב־החובל ושני נוסעים, מפלסים את דרכם דרך החול העמוק אל המלון. מרים הגניב אליהם מבט עם עניין מתון השמור לזרים.

היה משהו מוכר בהליכתו של אחד הנוסעים.

הוא הסתכל שוב, ונראה שדמו הפך לגלידת תותים בוורידיו.

חזק, גאוותן, נינוח כתמיד, ה. פרגסון הדגס, האיש שהרג, התקרב לעברו ממרחק עשרה רגל.

כאשר הדגס ראה את מרים, פניו הסמיקו באדום כהה. לאחר מכן צעק בדרכו הקשוחה והלבבית הישנה: "שלום מרים. שמח לראות אותך. לא ציפיתי למצוא אותך כאן. קונבי⁶⁴, זהו חברי הוותיק מרים מניו יורק – מרים, מר קונבי."
מרים העניק להדגס ואז לקומבי יד קרה כקרח.
"ברררר!" אמר הדגס. "אבל יש לך מכת סניפר⁶⁵. בן אדם, אתה לא בקו הבריאות. אתה צהוב כמו איש סיני. יש כאן קדחת הביצות? הפנה אותנו למסבאה אם יש דבר כזה, ובוא ניקח נוגדנים⁶⁶."

מירם, עדיין חצי בתרדמת, הוביל אותם למלון אוריליה דל מר.

"קונבי ואני," הסביר הדגס, מתנשם דרך החול המחליק, "מחפשים לאורך החוף אחרי כמה השקעות. בדיוק הגענו מקונספסיון ו-ולפראיסו ולימה⁶⁷. רב־החובל של המעבורת המסובסדת הזו אמר לנו שהיו כמה קטיפים טובים באזור כאן של מכרות כסף. אז ירדנו. עכשיו, איפה בית הקפה הזה, מרים? הו, בתוך ביתן מי־הסודה הנייד הזה?"

בהשאירו את קונבי על הבר, משך הדגס את מרים הצידה.
"עכשיו, מה זה אומר?" אמר באדיבות מחוספסת. "האם אתה מחמיץ פנים על המריבה הטיפשית שהייתה לנו?"
"חשבתי," גמגם מירם – "שמעתי… הם אמרו לי שאתה… שאני… "
"ובכן, אתה לא ואני אינני," אמר הדגס. "חובש האמבולנס הצעיר והטיפש אמר לוייד שהייתי מועמד לארון קבורה רק בגלל שהתעייפתי והפסקתי לנשום. שכבתי בבתי חולים פרטיים למשך חודש; אבל הנה אני, בועט חזק כמו תמיד. וייד ואני ניסינו למצוא אותך, אבל לא יכולנו. עכשיו, מרים, נלחץ ידיים ונשכח את כל הסיפור. אני אשם בדיוק כמוך; והירייה באמת עשתה לי טוב – יצאתי מבית החולים בריא וכשיר כמו סוס מונית. בוא; המשקה מחכה."
"קשישא," אמר מירם בקול שבור, "אני לא יודע איך אוכל להודות לך… אני… ובכן, אתה יודע…"
"הו, שכח מזה," הרעים הדגס. "קונבוי ימות מצמא אם לא נצטרף אליו."

ביב ישב בצד המוצל של המרפסת, מחכה לארוחת הבוקר של השעה 11. באותו רגע יצא מרים החוצה והצטרף אליו. עיניו הבריקו באופן מוזר.
"ביב, נערי," אמר, מנופף בידיו באיטיות, "האם אתה רואה את ההרים האלה ואת הים הזה ואת השמים ואת זריחת השמש? – הם שלי, ביבסי – כולם שלי."
"כנס פנימה," אמר ביב, "וקח שמונה גרגרים של כינין⁶⁸ בזה הרגע. לא טוב באקלים הזה שאדם יתחיל לחשוב שהוא רוקפלר⁶⁹ או אפילו ג'ימס אוניל⁷⁰."

בפנים, התיר הכלכל גליל ענק של עיתונים, רבים מהם בני שבוע, שנאספו בנמלים התחתונים יותר על ידי הפאחרו כדי להימסר במקומות עצירה אקראיים. כך יכלו המטיילים גומלי החסד להפיץ חדשות ובידור בקרב אסירי הים וההרים. טיו פאנצ'ו⁷¹, בעל המלון, הרכיב את משקפיו⁷² הגדולים בעלי שולי הכסף על אפו וחילק את העיתונים למספר גלילים קטן יותר. ילד⁷³ יחף מיהר פנימה, תאב את משרת שליח הדואר.

"ברוך הבא⁷⁴," אמר טיו פנצ'ו. "זה לסניורה קונאנט; זה לד"ר ס. ס. שלגל⁷⁵ – אלוהים⁷⁶! איזה שם לומר! – זה לסניור דיוויס – אחד לדון אלברטו. השניים האלה לבית הארחה, מספר 6, ברחוב החסדים הטובים⁷⁷. ותגיד לכולם, ילד, שהפאחרו מפליגה לפנמה בשלוש אחר־הצוהריים היום. אם יש להם משלחים לשלוח בדואר, תן להם לבוא במהירות, כך שהם יהיו הראשונים לעבור דרך הדואר⁷⁸."

הגברת קונאנט קיבלה את גליל העיתונים שלה בשעה ארבע. הילד איחר באספקתם, משום שהוסט מחובתו על ידי איגונה שחצתה את דרכו ואשר אחריה דלק מיד. אך זה לא יצר כל מצוקה משום שלא היו לה מכתבים לשלוח.

היא התבטלה בערסל במבואת הבית שאכלסה, למחצה ערה, למחצה חולמת באושר על גן העדן שמרים והיא יצרו מהריסות עברם. היא הייתה שבעת רצון כעת על אופק הים המנצנץ שיהיה לאופק של חייה. הם סגרו את העולם והגיפו את הדלת. מרים היה עתיד לבוא לביתה בשבע, לאחר ארוחת הערב שלו במלון. היא תלבש שמלה לבנה ומטפחת ראש מתחרה בצבע משמש והם יטיילו במשך שעה מתחת לעלי הקוקוס על יד שונית המים הרדודים⁷⁹. היא חייכה בשביעות רצון ובחרה באקראי עיתון מהגליל שהביא הילד. בתחילה מילותיה של כותרת מסוימת בעיתון יום ראשון לא אמרו לה דבר; הן העבירו רק מובן חזותי של היכרות. הדפוס הגדול ביותר קרא בזו הלשון: "לויד ב. קונאנט השיג גירושין" ואז הכותרת המשנית: "ייצרן צבע ידוע מסנט לואיס זוכה בתביעה, עותר שנה לאחר היעדרות הרעייה" "היעלמותה המסתורית נזכרת" "דבר לא נשמע על אודותיה מאז".

מפתלת עצמה במהירות החוצה מהערסל, עינה של קונאנט חצתה עד מהרה את חצי עמוד "ההיזכרות". הוא הסתיים בזו הלשון: "ייזכר שהגברת קונאנט נעלמה ערב אחד במרס של השנה שעברה. השמועות טענו שנישואיה ללויד ב. קונאנט הסתכמו באומללות גדולה. סיפורים גרסו שאכזריותו כלפי אשתו קיבלה יותר מפעם אחת צורה של התעללות גופנית⁸⁰. לאחר עזיבתה נמצא בקבוק שלם של תמיסת אקוניט, רעל קטלני, בארון תרופות קטן בחדר השינה שלה. ייתכן שהייתה זו רמיזה לכך שהתכוונה ליטול את חייה. ההנחה היא שהיא זנחה כוונה כזו, אם החזיקה בה, ועזבה את ביתה במקום זאת."

הגברת קונאנט שמטה באיטיות את העיתון והתיישבה בכיסא, לופתת את ידיה בחוזקה.
"תנו לי לחשוב – הו אלוהים! – תנו לי לחשוב," לחשה. "לקחתי את הבקבוק איתי… השלכתי אותו החוצה מחלון הרכבת… אני… היה בקבוק נוסף בארון… היו שניים, זה לצד זה – האקוניט והולריאן⁸¹ שלקחתי כשלא יכולתי לישון… אם הם מצאו את בקבוק האקוניט מלא, אז – אבל הוא חי, כמובן – נתתי לו רק מינון בלתי מזיק של ולריאן… אינני רוצחת למעשה… ראלף, אני – הו אלוהים, אל תניח לזה להיות חלום!"

היא הלכה אל חלק הבית ששכרה מהאיש הפרואני הזקן ואשתו, הגיפה את הדלת וצעדה הלוך ושוב בחדרה במהירות ובקדחתנות למשך חצי שעה. תצלומו של מרים עמד ממסוגר על שולחן. היא הרימה אותו, הסתכלה בו עם חיוך של עדינות מעודנת ואז הטילה עליו ארבע דמעות. ומרים היה במרחק של עשרים מקלות בלבד⁸²!
לאחר מכן עמדה במקום למשך עשר דקות, מביטה בחלל. היא הביטה בחלל דרך דלת שנפתחה באיטיות. בצד הדלת שלה היה חומר בניה עבור טירת הרומנטיקה – אהבה, גן עדן תמים⁸³ של עצי דקל מנופפים, שיר ערש של גלים על חוף מבטחים של מנוחה, רגיעה, נחת, ארץ שכחה⁸⁴ של שלווה חלומית וביטחון – חיים של שירה ולב רגוע ומוגן.

רומנטיקנים, האם תאמרו לי מה ראתה הגברת קונאנט בצידה האחר של הדלת? לא תוכלו? זאת אומרת, לא תרצו?
טוב ויפה. אם כך, הקשיבו.

היא ראתה עצמה נכנסת אל חנות כלבו וקונה חמישה סלילים של חוטי משי ושלושה יארד של אריג צבעוני⁸⁵ כדי לתפור סינר עבור הטבחית. "שאחייב זאת, גברת?" שאלה הפקידה. כשיצאה החוצה גברת שפגשה בירכה אותה בלבביות. "הו, כיצד השגת את הדוגמה של השרוולים ההם, גברת קונאנט היקרה?" אמרה. בפינה שוטר עזר לה לחצות את הכביש ונגע בקסדתו. "מישהו התקשר?" שאלה את העוזרת כאשר הגיעה הביתה. "הגברת וולדרון⁸⁶," השיבה העוזרת, "ושתי העלמות ג'נקינסון⁸⁷." "טוב ויפה," אמרה. "את יכולה להביא לי ספל תה, מגי."

הגברת קונאנט הלכה אל הדלת וקראה לאנג'לה, האישה הפוראנית הזקנה. "אם מטאו כאן שלחי אותו אלי."
מטאו, בן־תערובת⁸⁸, גורר רגלים וזקן אבל יעיל, הגיע.
"האם יש איזו מעבורת או כלי שיט מכל סוג שעוזבים את החוף הזה הלילה או מחר שאוכל לעלות עליהם?" שאלה.
מטאו שקל את שאלתה.
"בפנטה ריינה⁸⁹, שלושים מייל במורד החוף, סניורה," השיב, "יש מעבורת קטנה שעוגנת עם צינצ'ונה⁹⁰ ועצי צבע⁹¹. היא מפליגה לסן פרנסיסקו מחר בזריחה. כך אומר אח שלי, שהגיע היום עם המפרשית החד־תורנית שלו, חולף ליד פנטה ריינה."
"אתה מוכרח לקחת אותי באותה מפרשית הלילה. האם תעשה זאת?"
"אולי," מטאו משך בכתפו באופן משכנע. הגברת קונאנט נטלה מלוא החופן כסף מהמגירה ונתנה לו.
"תכין את המפרשית מאחורי נקודת אדמה קטנה בפאתי העיר," הורתה. "תשיג מלחים ותהיה מוכן להפליג בשעה שש. תוך חצי שעה תביא עגלה מלאה למחצה בקש לתוך המבואה כאן, ותכניס את המטען שלי אל המפרשית. יש עוד כסף עבורך. כעת, מהר."

פעם אחת הלך מטאו מבלי לגרור את רגליו.

"אנג'לה," קראה הגברת קונאנט, כמעט בפראות, "בואי הנה ועזרי לי לארוז. אני עוזבת. החוצה עם המזוודה הזו. בגדיי תחילה. ייצבי עצמך. השמלות השחורות האלה תחילה. מהרי."

למן ההתחלה היא לא נסוגה מהחלטתה. חזיונה היה ברור וסופי. דלתה נפתחה והניחה לעולם להיכנס. אהבתה למרים לא פחתה; אבל כעת נראתה כדבר לא מציאותי ונטול תקווה. חזיונות עתידם שנראו כה מבורכים ושלמים נעלמו. היא ניסתה להבטיח לעצמה שוויתורה היה למעשה למענו יותר מאשר למענה. כעת משהייתה חופשייה מעֹלה – טכנית, לפחות – האם לא יהיה משקלו כבד מדי עבורו? לו הייתה נאחזת בו, האם ההבדל לא היה משחית בחשאי ומאַכֵּל את אושרם לנצח? כך נימקה; אבל היו אלפי קולות קטנים שקראו לה, קולות שהייתה יכולה לחוש יותר מאשר לשמוע, כמו זמזום של מכונה עוצמתית, מרוחקת – קולותיו הקטנים של העולם, אשר, כאשר עלו במקהלה, היו יכולים לשלוח את קריאתם העקשנית דרך הדלת העבה ביותר.

מרגע שהייתה ארוזה, צל־צילו של חלום הלוטוס⁹² חזר אליה. היא החזיקה את תמונתו של מרים קרוב לליבה ביד אחת בעוד משליכה זוג נעלים לתוך המזוודה בידה האחרת. בשעה שש מטאו חזר ודיווח שהמפרשית מוכנה. הוא ואחיו הרימו את הארגז לתוך העגלה, כיסו אותו בקש והסיעו אותו לנקודת העלייה לאונייה. משם העבירו אותו לסיפון המפרשית. אז חזר מטאו להוראות נוספות. הגברת קונאנט הייתה מוכנה. היא יישבה את כל ענייניה העסקיים עם אנג'לה והמתינה בחוסר סבלנות. היא לבשה מטלית לניקוי אבק ארוכה וחופשית ממשי שחור, שבה הלכה לעתים קרובות כאשר הערב הפך קריר. על ראשה היה כובע עגול קטן ומעליו מטפחת התחרה בצבע משמש.

אפלת בין־ערביים עקבה במהירות אחר הדמדומים הקצרים. מטאו הוביל אותה דרך רחובות מוחשכים מגודלי עשב אל הנקודה מאחוריה עגנה המפרשית. כשעברו את הפינה, הם הביטו במלון אורליה דל מר שלושה רחובות משם, בוער בערפול עם מערך מנורות הנפט שלו. הגברת קונאנט עצרה עם עיניים דולפות. "אני חייבת, אני חייבת לראות אותו פעם נוספת לפני שאלך," מלמלה בסבל. אבל אפילו אז לא היססה בהחלטתה. במהירות המציאה תוכנית שעל פיה תהיה עשויה לדבר איתו, ועדיין לבצע את עזיבתה מבלי שידע. היא תחלוף על פני המלון, תבקש ממישהו לקרוא לו החוצה ותדבר איתו מספר דקות באיזו אמתלה חסרת חשיבות, מותירה אותו מצפה לראותה בבית בשעה שבע.

היא התירה את סיכת כובעה ומסרה אותה למטאו. "שמור את זה וחכה כאן עד שאבוא," פקדה.

אז תלתה את המטפחת מעל ראשה בריפיון, כפי שעשתה בדרך כלל כאשר טיילה לאחר השקיעה והלכה הישר אל אורליה דל מר. היא שמחה לראות את דמותו המגושמת, העטויה לבן של טיו פאנצ'ו עומדת לבדה במרפסת.
"טיו פאנצ'ו," אמרה בחיוך מקסים, "האם אוכל להטריח אותך לבקש ממר מרים לצאת החוצה למספר דקות כך שאוכל לדבר איתו?"

טיו פאנצ'ו קד כפי שקד פיל.
"ערב טוב⁹³, סניורה קונאנט," אמר כפי שמדבר אביר. ואז המשיך, פחות בנוחות: "אבל האם הסניורה אינה יודעת שסניור מרים הפליג על הפאחרו לפנמה היום בשעה שלוש אחר־הצוהרים?"