הספרות המוסרית – מענה לפרופסור קורי
הספרות המוסרית – מענה לפרופסור קורי
במאמרו שהתפרסם בניו יורק טיימס1, טוען פרופסור גרגורי קורי כי לימודן של יצירות ספרותיות מאתגרות הינו פעולה חשובה. אולי לא כולם, הוא מסייג, קוראים את מה שנחשב לספרות מופת, אך כולנו חשים אשמים בשל כך, ורואים בחיסרון זה את אחת המגרעות המחסירות משלמותנו השואפת למצוינות. עם זאת, טוען פרופסור קורי, אל לנו לטעון כי חשיפה לספרות מגינה עלינו לחלוטין בפני פיתויים מוסריים, או שיש ביכולתה להחזיר למוטב את הרעים "האמיתיים" שבבני האדם; ספרות עובדת על בלוטות הרגש ואינה מזככת או מטהרת את הקורא מבחינה ערכית (או מכל בחינה אחרת לצורך העניין). פרופסור קורי מצביע על הפער שבין התפיסה על אודות מגמתה המוסרית החיובית של הספרות לבין חוסר ההוכחות המעשיות לכך בשטח. האמונה בכוח זה, לטענתו, היא בדיוק מה שהיא: אמונה – ותו לאו, והוא אף מוסיף ומאתגר עמדה זו עם השאלה החתרנית: באם ספרות יכולה להשפיע לטובה, מדוע אין היא יכולה – באותה המידה – להשפיע גם לרעה?
השאלה אשר צריכה להישאל נוכח דברים אלה אינה האם הספרות, מעצם הגדרתה, מכוננת תפיסה מוסרית מיטיבה, אלא האם העובדה שקיימת ספרות שאינה עושה כן משפיעה בהכרח על הספרות כולה, ובפרט על זו המכוננת ערכים ראויים. בנוסף, מן הראוי להתייחס גם לשאלתו המאתגרת ולתהות: באם אכן קיימת ספרות אשר יכולה לכונן תפיסה מוסרית מיטיבה אצל אדם אחד, האם לא תוכל ספרות אחרת לכונן באותו האופן תפיסה מוסרית קולקלת אצל אדם אחר?
מפתה יהיה להשיב לטענותיו של פרופסור קורי על ידי התייחסות מקיפה לאסכולת הספרות המוסרית, ההולכת ומתבססת הודות לפועלם הנמרץ של חוקרים כדוגמת מרתה נוסבאום, ווין בות', אדם זכארי ניוטון, דיוויד פרקר, ריצ'ארד פוזנר, טובין סיברס ואחרים.
זו אולי הדרך המתבקשת – הדרך הקלה להוכחה.
עם זאת, מענה מאתגר יותר יהיה הניסיון להוכיח את ממשותה של ספרות מוסרית דווקא מתוך יצירות הנראות על פניו כעוסקות בתחום המושחת והבלתי מוסרי מכולם – רצח; רצח שפל, אכזרי ונטול כל הצדקה.
התחלתו האיטית של הספר ירח מלא2 סובבת את עצמה במעגלים, מתארת שוב ושוב מקרה רצח אכזרי ועצוב, מבלי לחזור על מה שכבר נאמר, אך גם מבלי לחדש עליו. זהו הרהור מתמשך, בלתי פוסק על אודות דמותה של פאטימה, הילדה הנרצחת, והופעתה השסועה, שכל שנותר ממנה הם רק שרידי זיכרונות וגוף מצולק. התחושה הכמעט טקסית־פולחנית הזו, של עיסוק שקט שאינו מתקדם, מהדהדת גם בסרט היו זמנים באנטוליה3, העוסק אף הוא ברצח סתום וחסר מענה.
אם הרוצח בירח מלא הינו סימן שאלה מטריד, הרי שהרוצח בהיו זמנים באנטוליה נחשף כבר למן ההתחלה, מלווה בעצמו את שיירת השוטרים, אנשי הצוות, הרופא, התובע וחשוד נוסף, המנסים כולם להתחקות אחר מקום קבורת הנרצח, הנעלם הגדול בסיפור. עם זאת, על אף שאנו יודעים מיהו, כיצד הוא נראה ומה שמו, למעשה איננו יודעים על הרוצח הגלוי דבר וחצי דבר בעל משמעות של ממש.
גם ירח מלא משחרר בדלי מידע על אודות הרוצח, שאינם מגלים מיהו באמת; המספר מכניס אותנו אל תודעתו, מתעכב על תיאור ידיו הגסות, הענקיות, החזקות, המדיפות ריח רע תמידי, בעלות הציפורנים השבורות, השחורות. הוא מספר על חייו, פגמיו, חולשותיו, על הבוז המהול בשנאה שהוא רוחש להוריו הזקנים, המיותרים. הוא מגולל את מעשיו בפרטי פרטים ומשלים את הפרטים האחרים במקומם בנחת.
עם זאת, הוא לעולם אינו מסביר מדוע.
כמו היו זמנים באנטוליה.
ולא רק משום שבשני המקרים הרצח המתבצע הוא דבר שפשוט לא ניתן להבין.
מדוע היא השאלה הבוערת במוחו של מפקח המשטרה מחוסר השם, גיבור ירח מלא; ארבעה חודשים הוא דולק בעקבותיו של אדם חסר זהות, מחפש את עיניו בעיני כל האנשים החולפים ברחוב, מרכיב את פסיפס אישיותו מעדותה של קורבן נוסף שנותרה בחיים.
ארבעה חודשים הוא עיקש, נחוש, לא מוותר, כמעט משוגע לדבר, משנן כל פרט, לומד כל זיהוי אפשרי. והנה, כשניצוד הצייד לבסוף, נראה הכול פתאום כל־כך טפל, מאכזב ומעורר בחילה.
לרצח כה מחריד הייתה צריכה להיות משמעות גדולה הרבה יותר, כביכול.
אלא שבעצם, איזו משמעות יכולה להיות גדולה מספיק כדי להצדיק מעשה מזעזע כמו רצח של ילדה קטנה, תמימה, טהורה?
"[…] בהתחלה, כשהתבונן בו, למשך שניות אחדות נדמה לו שטעה. הוא לא דמה לקלסתרון, הפרצוף הפשוט והעגול הזה לא יכול להיות הפרצוף שהוא חיפש זמן רב כל כך […]. האיכות הירודה של ההונאה, העמדת הפנים הגלויה, הרגיזו ודיכאו אותו עכשיו כמעט כמו האכזריות הקרה של הפשע. האמת היא שיכול להיות שהוא לא מרגיש לא פחד ולא אשמה, הרהר, הוא אפילו לא ממש מתאמץ להעמיד פנים […]. בזמן שחיפש את הרוצח העצים בלי משים את חשיבות משימתו ועתה, משהשלים אותה, נאלץ לראות את הניגוד שבינה ובין גודל האכזריות והרוע, כאבם של הוריה של פאטימה, שלא יפוג […]. אי אפשר לפצות, אין דרך לתקן את המעוות, לעשות צדק אמיתי, למחוק ולו חלק מהסבל שנגרם."4
מטבע הדברים, שני ניגודים הניצבים זה מול זה מזמנים סוג כל שהוא של השוואה ביניהם, אולם במקרה הנדון אין שום נקודת חיבור מקשרת, שום דמיון עובדתי או רגשי, שיכול להצביע – ולו ברמז – על צל צילה של קרבה כל שהיא בין מפקח המשטרה לרוצח הנתעב.
במקרה הנדון, העמדה הניגודית נושאת בתפקיד חשוב הרבה יותר: היא מעצימה את כוחו של האור, ביחס לחריפותם המודגשת של תהומות החושך.
מפקח המשטרה חי חיים שקטים, חרישיים כגוויה. הוא התרגל כל־כך להתנהל כמת, עד שהחיים עצמם, שעה שהם מתגלים בפניו הודות לסוסנה גרי, מורתה של פאטימה ההופכת לאהובתו, מפתיעים אותו בעוצמתם המתוקה והמשכרת.
לא המורה ולא המפקח יכולים להיחשב כדמויות מופתיות או חריגות בנוף האנושי המצוי, כגיבורי היו זמנים באנטוליה, הנראים דומים עד שגרתיים להפליא לכל אדם אחר החולף באקראי ברחוב. ייחודיותם מתבטאת בקשר הנוצר ביניהם, בעוצמתו השקטה ומחוללת השינוי: סוסנה גריי מעוררת לחיים את מפקח המשטרה הכבוי, המשקיף על העולם באדישות מנותקת, אותה החשיב בטעות לחוסן נפשי, אשר יגן עליו בפני הזוועות היום־יומיות של חייו ועבודתו.
אלא שכהות חושים זו לא הגנה על המפקח באמת. לא זו בלבד, אלא שהיא עצמה אף מנעה ממנו את אפשרות לחוות את החיים במלואם, גם על צידם השפוי והתקין.
היחסים הבין־אישיים בין סוסנה למפקח מצטיירים באור יפה, מבריא ומרפא, במיוחד בהשוואה למעמקיו האפלים של הרוצח הצעיר, הטעון בתחושות שנאה ותיעוב תהומיים כלפי כל אדם בעולמו: הוריו, שכנתו, חבריו לצבא, הנשים הקונות בדוכן הדגים שלו. בליבו אין ולו שמץ קל שבקלים של אהבה, אהדה או חמלה אנושית. הוא קר כמו הדגים הקרים שהוא הורג ומוכר. אלה שדבקים לעורו ולבשרו באופן המאוס עליו כל־כך, בריח שלא יימחה לעולם.
את יופי העולם לא רואים לא מפקח המשטרה – עד לפגישתו עם סוסנה גריי – ולא הרוצח; הם מתנהלים בתוך כיעור מתמשך, סמיך ומסמא. גם גיבורי היו זמנים באנטוליה חיים בתפאורה מדכדכת שכזו, על רקע נופים עצומים ועליבותם של חדרים מתקלפים ובריות עגמומיות.
הקורבן בירח מלא הוא ילדה זכה ותמה – פאטימה. פאטימה חיה בסביבה זהה לזו של הרוצח הנוטל את חייה, סובלת מאותו הלכלוך, מאותה חד־גוניות בלתי מתפשרת. שניהם באים מאותו עולם, אך לפאטימה הייתה דרך החוצה. בעיניה התמימות והטהורות, היא חשפה מימד נוסף, שהרוצח לא ראה מימיו: תקווה. פאטימה היא ילדה המבחינה ביופי הבוקע מבין הסדקים: "רכונה מעל הקלסֶר הרחב שלה, רכונה ומרוכזת, אדישה לקולה הרם מדי של הטלוויזיה שאביה ואחיה הקטנים צפו בהם, הכינה את שיעורי הבית כמו בכל יום אחר הצהרים, על השולחן בפינת האוכל שהסירה ממנו בזהירות את סידור הפרחים שעמד במרכזו, כדי לפנות מקום למחברותיה כפולות השורה, לספריה שעטפה אותם במו ידיה בפלסטיק נצמד, לקלמר עם הרוכסן שהחזיקה בו במקומו, וכולם מיוחדים ומושכים בעיניה באותה המידה, נעימים למגע, למראה, להרחה. מאוד אהבה את ריח העפרונות והמחברות, את החושניות הצנועה שבריח הגומי, העץ, הדיו החמצמצה של הטושים, נהנתה לכתוב בעפרון מחודד היטב בלי לחרוג משוליה הכחולים של השורה במחברת או לצבוע ציור שהושלם זה עתה, מרוכזת כולה, בכובד ראש עדין ילדותי, לא מוטרדת מנוכחותם של אביה ושל אחיה הקטנים שצפו בטלוויזיה שקולה רם מדי."5
פאטימה היא מופת לשקדנות וחריצות, לדרך הנכונה והראויה, ואולי היחידה, החוצה מהעולם הקשה העוטף אותה. כפי שביקשה אמה עבורה, האם ש"רצתה שבתה תלמד, [ו]כרתה עם [המורה] ברית אילמת שהיה בה שמץ של קנונית נשים, כדי שהילדה תזכה בחיים פחות כאובים וכנועים משלה […]. הילדה חייבת להתכונן, בלי להפסיד אף שיעור, בלי להיכשל בשום מבחן, היא זקוקה לכל הידע ולכל החוכמה […] וגם לכל כוח הרצון, להתמדה ולעורמה של הנשים, כדי להתחזק, כדי שבבגרותה תחיה חיים שאינם תלויים בחסדו של גבר, בטוב לבו או באכזריותו […]"6.
אלא שחייה של פאטימה אכן היו תלויים באכזריותו של גבר.
לכן הם הסתיימו כדרך שהסתיימו.
בלש המשטרה המלווה את העציר בהיו זמנים באנטוליה נראה, לעומת מפקח המשטרה השקט והמחושב בירח מלא, כטיפוס פטפטן העוסק בזוטות החיים לצד עבודתו הקשה והשוחקת; הוא יכול לקשקש על מצבו של יוגורט מחלב בפאלו, לדבר עם אשתו בלחישות מלאות יראה ולדאוג לתרופות של בנו החולה, שעה שהוא מנהיג שיירת מכוניות בעקבות הודאה מפוקפקת מאת רוצח שאינו פוצה את פיו. עם זאת, בסיומו של המסע הארוך, הוא מתיישב במשרדו של הרופא, מתאר את קשיי עבודתו ומסכם כי, בסופו של דבר, רק הילדים סובלים. הילדים – שגרירי המעוף, התקווה, השקדנות והמשחק, אלה שטרם הוכנעו תחת כוחם המוחץ של החיים, אלה שביכולתם לעשות מהחיים משהו אחר, שונה וטוב הרבה יותר.
כשמפקח המשטרה בירח מלא חובר לסוסנה, נדמה כי היא מצעירה יותר מיום ליום. גם הוא עצמו חוזר ומתחבר לנקודה הצעירה שבו, זו שהושמה בצד, בהקפאה עמוקה, כל אותן שנים מייסרות, שלימדו אותו להיות מבוגר אדיש וקר מזג, שהסבירו לו שאין טעם לחיות או להאמין באהבה.
הרוצח הלקוי – בנפשו, בגופו – הוא רק בן עשרים ושלוש, אבל נדמה שמעולם לא היה צעיר – לא כמו פאטימה – צעיר אמיתי, חי, אנושי.
ירח מלא והיו זמנים באנטוליה הן שתי יצירות איטיות, שקטות, עצובות מאוד, שמציירות מציאות נוגה, אך גם כזו שלעתים מבליחים בה כמה הבזקי אור בלתי צפויים, הודות להבנה רגישה, עמוקה יותר מכפי שהמציאות הקודרת מאפשרת, בדרך כלל.
במאמרה ספרות שאף על פי כן טענה פרופ' נורית גוברין כי "תפקיד הספרות אינו להציג מצג יפה, אך מכזב, של המציאות, אלא לתת ביטוי לכישלון ולייאוש הפורה, ודרכם לבוא אל העונג שבצער. הספרות מטבעה נותנת ביטוי לעצב, למכאוב, לסבל ולקשיי החיים. סיפורים המסתיימים בכי טוב מקומם בעיקר באגדות, או בסיום על דרך הנס, שמעיד על כך שבמציאות אין נסים […]. דווקא יצירות המתארות בדידות, כאב, מצוקה, החמצה, גורמות לקורא עונג באותה דרך מיוחדת של מתן אפשרות להזדהות שבה פועלות יצירות הספרות על נפש האדם. זוהי הנאה המושגת מתוך ספרות הנותנת ביטוי לצער, לכישלון […]. בין יתר תפקידיה של הספרות, אם אכן יש לה בכלל "תפקיד", יש לה גם תפקיד מרפא, מנחם, מעודד הן בתחום הפרט והן בתחום הכלל. הספרות מביאה גאולה דרך הכאב […] "ייאוש פורה". לא ייאוש שמשתק, אלא ייאוש בונה, שאומר: אף על פי כן ולמרות הכול, צריך להמשיך. על כל אחד לגייס את מלוא כוחותיו כדי לממש את מלוא יכולתו כאדם […]. זוהי, על רגל אחת, הנחמה שבספרות."7
האם הנחמה בירח מלא ובהיו זמנים באנטוליה מתעוררת מהכאב שאנו חשים, מהעונג שבצער, או מהעובדה שיש אנשים המסרבים להשלים איתו – גם אם הם נכשלים במאמציהם?
בין כך בין אחרת, מה שברור הוא כי סירוב זה ממלא אותנו בהשראה וברצון להתמודד ולהתגבר.
כאבן האין־סופי של הדמויות, הן בספר והן בסרט, הוא כה עמוק, עד שנדמה שאין כל דרך להילחץ ממנו – מלבד הבחירה בטוב.
בתוך הקלחת השחורה, אלו קרני האור היחידות שנשמעות כחבל הצלה של ממש.
ספרות אינה תרופה שנדרש ליטול כדי לשפר את חיינו; ספרות טובה יכולה בהחלט לשפר את חיינו, אולם לא זו הסיבה שאנשים צורכים אותה, בדיוק כפי שאוכל נדרש לאדם כדי להתקיים בשעה שאנשים שואבים הנאה גם מאכילה שאינה קשורה בהכרח לצורך קיומי.
האם קיימת ספרות מוסרית? – וודאי.
האם קיימים סיפורים שיכולים לעורר את האדם להיטיב את דרכיו ולאמץ גישה ערכית יותר? – ללא ספק, גם אם יטען פרופסור קורי ההפך.
מנגד, האם כל ספרות הינה ספרות מוסרית? – כמובן שלא, תעיד על כך העובדה ששאלתו של פרופסור קורי, על יכולת השפעתה השלילית של ספרות על אנשים טובים, אינה שאלה חדשה: ההיסטוריה זוכרת תגובות נסערות לספרים "בלתי מוסריים", על פי רוב בעלי אופן מיני בלתי מקובל. בד בבד, מובן שקיימת ספרות המתרגמת מלכתחילה תפיסות שליליות למגמות תועלתניות, תועמלניות, מושחתות. עם זאת יש לזכור כי על אף העובדה שספרות אכן יכולה לעורר שינוי, היא לעולם רק חלק ממערך, בדיוק כמו כל דבר אחר.
אין ספק שספרות מאפשרת ניתוח של תהליכים פסיכולוגיים ורגשיים, אך מוסר אינו נלמד בהכרח מתוך הבנה כזו.
ספרות מוסרית היא ספרות שמציבה לאדם מראה. היא אינה חייבת לגעת בעניינים מורכבים או מנותקים מהוויה המציאותית, כפי שמנסה פרופסור קורי להסביר; הסביבה החריגה והשונה אולי מעודדת הזדהות נגישה יותר, משום שהבדלי המרחק יוצרים טשטוש של קרבה, אולם היא אינה העיקר. העיקר הוא המהות. לב ליבה של התמודדותו או אי־התמודדותו של הגיבור (או האנטי־גיבור). בסיפור טוב, התמודדות זו משותפת לקורא ולדמויות כאחד. ההבנה המוסרית שנולדת מתוכה היא בלתי נמנעת. אפשרות להיוותר אדיש או נטול משקע רגשי היא נגזרת של סיפור מוצלח פחות או כזה הנעדר גרעין ערכי. באם החוויה לא הושגה ניתן להניח שהיא נעדרת מהסיפור לחלוטין או שאינה מעובדת כראוי. כפי שכבר צוין, לא כל ספרות מתיימרת או מכוונת להיחשב כספרות מוסרית ואולם כאשר ספרות איכותית, אמיתית, מעלה סוגיה מוסרית בצורה משכנעת ומהדהדת, השפעתה המוסרית הינה הכרחית עד בלתי נמנעת. המחשבה ששינויים תפיסתיים וערכיים כאלה אינם מתרחשים היא מחשבה המנותקת מהמציאות, לפחות ממציאות של קריאת ספרים.
תובנות מוסריות לא נדרשות להיות מצופות בקרמל מתקתק, הכורך את המסקנה הנדרשת בעטיפת סוכרייה מנצנצת. פעמים רבות זו התחושה הבוערת בשיפולי הבטן, זעזוע הבחילה או הגינוי עד כאב. לעתים זו הבנה מחוללת המפנה שלא הושגה עד כה, בדרך אחרת. לסיפור יש דרך לטלטל את האדם מתוך עצמו דווקא כאשר הוא מציג לו את עצמו או את העולם שבתוכו הוא חי, בדרכו האמנותית המיוחדת.
פרופסור קורי מבקש הוכחה מדעית, חותכת, חד־משמעית לטענה שספרות הופכת את קוראיה לאנשים מוסרים יותר.
זו אינה בקשה מוגזמת.
זו פשוט בקשה שלא ניתן למדוד אותה בדרכים מדעיות.
יש שינויים שמתרחשים גם אם לא ניתן לבחון אותם בכלים מדויקים.
ואולי בכלל לא צריכים.
המאמר פורסם בכתב העת בכיוון הרוח.