הנשיקה
הנשיקה
עיון בשני סיפורים מאת או. הנרי ואנטון צ'כוב
מוסף חג הפסח תש"ף של ישראל היום הוקדש כולו לנושא הנשיקה.
העורכת, רונה טאוזינגר, הצביעה על כך ש"בנשיקה טמונה יכולת־העל לעצור את הזמן מלכת. […] היא מעירה מתים אל החיים, גואלת מתרדמת, הופכת בעלי־חיים לבני אנוש, צפרדעים לנסיכים […]."1
ד"ר איה לוריא התייחסה לנשיקה כ"משאת נפש מסוכנת ומפתה כאחת" אשר "לבד מאהבה רומנטית [ו]התרוממות רוח" […] מובילה "למחוזות אפלים של מורכבות קיומית, נפשית ומוסרית". בדומה לרונה טאוזינגר, אף היא טענה כי "באגדות הילדים הקלאסיות יוחסו לנשיקה כוחות פלאיים, עד כדי כך שביכולתה לתת תוקף קיומי לאישה המנושקת, ורצוי על ידי נסיך יפה תואר שיישאה לאחר מכן לאישה. מנשיקה שכזו התעוררה לחיים 'הנסיכה הנמה', זאת לאחר שקוללה בשינה מכושפת בת אלף שנים; באופן דומה קמה לתחייה של ממש שלגיה, לאחר שנגסה בתפוח המורעל שהוגש לה בידי אמה החורגת".2
אכן – נשיקה היא כל הדברים האלה ויותר.
נשימה שעוברת מגוף לגוף, מרוח לרוח.
לא בכדי יש בה את הכוח לשבור כשפים ולעורר נרדמים משנתם.
נשיקה היא הבטחה, היא התחלה, היא חיים.
או. הנרי ואנטון צ'כוב כתבו שניהם שני סיפורים שעניינם (וכותרתם) הינו, בפשטות ובישירות, נשיקה.
גיבור סיפורו של או. הנרי, הנשיקה הקסומה, הוא סמואל טנזי, פקיד בית מרקחת.
גיבור סיפורו של אנטון צ'כוב, הנשיקה, הוא ריאבוביץ', קצין בדרגת שטאבס־קפיטן.
טנזי וריאבוביץ' זהים בתיאורי אופיים והתנהלותם: טיפוסים מופנמים, לא גבריים במובהק, שקטים מבחוץ וסוערים מבפנים, החשים שלא בנוח בחברת קהל גדול או המולה קולנית או שניהם3.
בחברה תוססת, המקדשת את הנראות, ריאבוביץ' העכברי למראה הוא מפגע אפרורי. תחושת השיפוטיות, כאילו הוא עצמו אשם בהופעתו ואופיו, מתעוררת בו וכלפיו באופן טבעי, כמו מצביעה על מגרעת נפשית הנגזרת בהכרח מחזותו והתנהלותו הבלתי מרשימות בעליל.
סמואל טנזי היה "אך פקיד בבית המרקחת הזול […], אולם מבנהו הצנום היה רפידה שעטפה את תשוקתו של רומיאו, עגמומיותה של לאורה, הרומנטיקה של ד'ארטניאן והשאיפה הנואשת של מלנוט. חבל, אם כן, שנשלל ממנו ביטוי, שהוא נדון לעול ביישנות ואי־ביטחון מוחלטים, שהגורל הפך אותו כבד פה ואדום־ארגמן בפני המלאכים לבושיי המוסלין אותם העריץ ואשר לשווא ערג להציל, לחבק, לנחם ולהכניע"4.
רומיאו הוא הייצוג הבלתי מעורער לאוהב הסוער הדבק באהובתו עד מוות;
לאורה היא מושא השראתו ואהבתו הטהורה של המשורר האיטלקי פרנצ'סקו פטרארקה;
ד'ארטניאן הוא גיבור סיפוריו של אלכסנדר דיומא האב – חברם הקרוב של שלושת המוסקטרים, צעיר מוכשר וחריף שכל אך גם חסר ניסיון;
ומלנוט היא ויולט מלנוט, אמנית במה, שחקנית ובעלת תיאטרון, אשר חיה ופעלה בשלהי המאה ה־19 – תחילת המאה ה־20.
סמואל טנזי המסויג והנחבא אל הכלים הוא כל הדמויות האלה – ויותר, אך הוא סוכר אותן ואת עצמו בשתיקה גדולה ומחרישת אוזניים, מחרישת קיום.
טנזי מאוהב בקייטי פיק, בתה של בעלת הבית בו הוא מתגורר5, אך נראה שככל שהוא אוהב אותה, כך הוא מתרחק ממנה: כל מאורע ארעי, סתמי, כמעט אגבי בחשיבותו, הוא מבחינתו צעד מטורף שחוצה סף ריגוש שאין ביכולתו לעבור6. ההבדל בין רגשותיו הסוערים לבין המציאות בפועל הוא כהבדל שבין שמים וארץ, מזרח ומערב7.
בשונה ממנו, ריאבוביץ' אינו מאוהב באשה מסוימת. למעשה, עצם הרעיון נראה בלתי אפשרי בעיניו. הוא מעולם לא היה מעורב במערכת יחסים אמיתית, כזו שמתקיימים בה רגשות ומחויבות. המספר רומז שאמנם לא היה זר להתנסויות עם נשים, אך היכרות ראויה או רצינית הייתה מעבר למושגי עולמו והשגותיו.
ריאבוביץ' אמנם מתקנא באלה המתנהלים מתוך ביטחון ואמונה בעצמם אולם בה־בעת הוא יודע היטב כי אינו הטיפוס המסוגל להתנהגות שכזו. הוא חש כבול מצד הסתגרותו הבלתי נמנעת, שואף בסתר ליבו להיות פעלתן ונמרץ, אדם היודע מה לעשות ועושה את שהוא רוצה, אבל אפילו הוא כבר הבין שהדברים הטובים, הגדולים והנפלאים שמעולם לא קרו לו – לא צפויים לקרות לו לעולם8.
בחברה המקדשת את ההופעה המוחצנת, המפלסת את הדרך להכריז על קיומה, לאדם כמו ריאבוביץ' אין מקום. הוא למד להשלים עם מה שהינו, אך מה שהינו – בראש ובראשונה בעיני עצמו – הוא אדם מגושם למראה, מסורבל בהתנהלותו, כזה שאינו מצליח להשתלב ותמיד משקיף מבחוץ על אלה שאצלם הכול נראה כל־כך קל, כל־כך פשוט, כל־כך זורם. החיסרון מוסיף להדהד בו ולהכאיב לו, שכן בבסיסו ריאבוביץ', כמו טנזי, כמו כל האחרים, רוצה את מה שרוצים כולם: אהבה, הערכה, קבלה.
אך לו, בגין מראהו ואישיותו, אין אפשרות לזכות בכל אלה.
הוא נשאר, כמו תמיד, מחוץ לעניין, מחוץ לתמונה9.
"כשהחל הקרדיל ניגש פון ראבק הצעיר אל העומדים מן הצד והזמין שני קצינים לשחק אתו ביליארד. הקצינים הסכימו ויצאו עמו מהטרקלין. ריאבוביץ', באין לו עיסוק אחר, וכיוון שביקש להשתתף ולו במעט בתכונה הכללית, השתרך אחריהם. [… הוא], שמעולם לא שיחק בדבר זולת קלפים, עמד סמוך לשולחן הביליארד והביט באדישות בשחקנים, ואילו הם […] לא הבחינו בו, ורק לעתים נדירות היה מי מהם מסב אליו את ראשו, לאחר שדחקו במרפקו או שרט אותו בשוגג במקל הביליארד, ואומר: "!Pardon". הסיבוב הראשון טרם הסתיים, והוא כבר השתעמם והחל לדמות בנפשו שנוכחותו כאן מיותרת והוא מפריע… התחשק לו לשוב אל הטרקלין והוא יצא. […]
אותו רגע שמע במפתיע צעדים חפוזים ורשרוש של שמלה, קול נשי, בנשימה נעתקת, לחש "סוף סוף!", ושתי ידיים רכות, ריחניות, בלי ספק ידי אישה, חבקו את צווארו; לחי חמימה נהדקה אל לחיו ובו־ברגע נשמע צליל נשיקה. אך תכף ומיד פלטה המנשקת צעקה קלה ונרתעה לאחור, כפי שדימה ריאבוביץ', במיאוס. גם הוא כמעט שהצטעק, והטיל עצמו לעבר הסדק המואר…
כששב אל הטרקלין, לבו הלם בחוזקה וידיו רעדו רעד כה ניכר, שהוא מיהר להטמינן מאחורי גבו. בתחילה התייסר מבושה ומפחד, שכל הטרקלין כולו יודע שזה עתה חיבקה ונישקה אותו אישה, הוא התכווץ והביט באי־שקט לצדדים, אך משנוכח לדעת שבאי הטרקלין מוסיפים לפזז ולפטפט בשאננות, התמסר כל כולו לתחושה החדשה, שעד כה לא ידע כמותה מימיו. דבר־מה משונה התחולל בקרבו… צווארו, שאך לפני רגע היה אחוז בידיים רכות וריחניות, היה כמדומה משוח בחמאה; על לחיו השמאלית ליד השפם, שם נישקה אותו האלמונית, רעדה קרירות קלילה, נעימה, כמטיפות של מנתה, וככל שהרבה לשפשף את המקום, כך חש ביתר שאת באותה קרירות; הוא נמצא כל כולו, מן הקודקוד ועד לבהונות, בהרגשה חדשה, משונה, שנתעצמה והלכה… התחשק לו לחולל, לדבר, לרוץ אל הגן, לצחוק בקול רם… הוא שכח כליל שהוא אפרורי וכפוף מעט, שיש לו פאות לחיים כשל חתול בר ו"חזות לא מוגדרת" (כך נאמר עליו פעם בשיחת גברות שצותת לה שלא במתכוון). כשלידו חלפה אשתו של ראבק הוא חייך אליה חיוך כה רחב וחביב, שהיא השתהתה לרגע והביטה בו, תמהה.
"הבית שלכם מוצא חן בעיניי נורא!" אמר, מתקין את משקפיו על אפו."10
ריאבוביץ' נקלע בטעות לחדר שלא היה אמור להגיע אליו ולפגישה שלא נועדה לו ואף על פי כן, ועל אף שהוא מבין, בצורה שכלתנית ופשוטה, את שרשרת הטעויות שזיכתה אותו בנשיקה שהייתה שייכת למעשה לגבר אחר, לרגע אחד הוא זוכה לגלם את תפקידו או לתפוס את מקומו של זה אשר זוכה בדברים שלעולם לא יהיו מנת חלקו: חיבה, אהבה, היותו רצוי, בעל חשיבות וערך למישהו, למישהי, לעצמו.
לראשונה טועם ריאבוביץ' את טעמה של הנחיצות הקיומית.
לפתע מקבלים חייו משקל שמעולם לא היה להם. כעת, לכל מה שהיה עד כה טפל ועקר יש צבע, חיוניות, הצדקה, תכלית.
פרץ החיות החדש והלא־מוכר ששוטף את ריאבוביץ' מוכיח כי לא ההופעה החיצונית או הביישנות הפנימית הן הקובעות את צורת ההתייחסות אלא משהו אחר, משהו שבין גישה להכרה ואולי, גם, בחירה.
המשגה שנקלע אליו פתח עבורו עולם של אפשרויות שכמוהו לא העלה על דעתו. עד כה ראה עצמו כמנודה והאמין שכך יתנהלו חייו – בחוסר הבנה ושייכות מוחלטים – והנה, משהו השתנה, והשינוי החיובי הזה היה יקר לליבו כמו כל יתר הדברים "המציאותיים" שהיו יקרים לליבו באמת ובתמים. ברגע אחד הוא הפך נראה, ממשי, אפילו חשוב – בראש ובראשונה בעיניו שלו, וכל התנהלותו ותפיסתו משתנות לאלתר מנקודה זו ואילך11. לא הנסיבות הן שהגבילו אותו מלנוע, לדבר או לחיות אלא הצמצום שכפה הוא על עצמו בגין מופנמותו ואישיותו הנכלמת.
ריאבוביץ' מנסה לנחש מי מהנשים הנוכחות עשויה הייתה להיות העלמה המסתורית ומוצא דופי בכל אחת ואחת מהן12. הוא "מרכיב ומפרק" מחדש את חזותן כך שתהלום את דמות האשה המושלמת שהייתה "ראויה" לנשק אותו, שכן הוא זקוק לשלמות שהיא מייצגת כדי להשליך אותה על עצמו. אדם המאמין כי הינו בריה עלובה ומושפלת נזקק להרשאה מרהיבה, "גדולה מהחיים", שתעניק לו את ההיתר (אולי לראשונה אי־פעם) להיותו ראוי, מוערך, קיים.
ריאבוביץ' עושה ככל שביכולתו כדי לממש את הזכות הנדירה שנפלה בחלקו.
"כשמהרקע השחור, הרחב, שרואה כל אדם שעה שהוא עוצם את העיניים, נמוגו התמונות הללו כליל, היו עולים באוזניו צעדים נחפזים, רשרוש שמלה, צליל נשיקה – והוא היה נתקף שמחה עזה, חסרת פשר… […]. עד מהרה נרדם, ומחשבתו האחרונה היתה שמישהו העתיר עליו רוך ושימח את לבו, ושבחייו אירע דבר־מה יוצא מגדר הרגיל, אווילי אך טוב ומשמח עד בלי די. המחשבה הזאת לא הרפתה ממנו גם בחלום.
כשהתעורר לא חש עוד את מגע החמאה בצווארו או את קרירות המנתה סמוך לשפתיו, אך בחזהו רגשה השמחה גלים־גלים כביום אתמול."13
גם הנשיקה העומדת בלב סיפורו של טנזי היא נשיקה לא אמיתית, חלומית־דמיונית ליתר הדיוק. חבריו מקניטים אותו כי הוא ממהר לשוב לביתו, שם ממתינה לו קייטי פיק בכבודה ובעצמה כדי לנשק אותו. טנזי חש כי הר הגעש שבקרבו עומד להתפרץ. כבדרכו המופנמת הוא אינו עושה דבר14 אלא מחליט להטביע את סערת רגשותיו במשקה. אלא שטנזי אינו רגיל לשתות (וודאי שלא משקאות חריפים במינונים גבוהים) ועד מהרה הוא מוצא את עצמו ברחוב צדדי, מחוץ למסבאה, הוזה על אודות התרחשויות בלתי אפשרויות בעליל, כל אחת מופרכת ומוגזמת יותר מחברתה אך שתיהן קשורות זו לזו וממשיכות זו את זו15 כאשר בשתיהן מגלם טנזי את אותו התפקיד: אביר אמיץ הנחלץ להציל את העלמה פיק ממצוקה איומה ומקבל את גמולו בשכר נשיקה16.
"כמעט כולנו, בנקודה מסוימת בחיינו – או כדי לתרץ את טיפשותנו או כדי לפייס את מצפוננו – מפיצים איזו תורה גורלית17. הקמנו גורל חכם שעובד על קודים וסימנים. טנזי עשה את אותו הדבר, וכעת הוא קרא, דרך אירועי הלילה, את טביעות האצבע של מזלו. כל טיול שעשה הוביל לסיום אחד גדול ביותר – לקייטי ולנשיקה ההיא, אשר שרדה והתחזקה ושיכרה את זיכרונו. ברור שהגורל החזיק עבורו מראה באותו לילה, קורא לו לבחון את שהמתין לו בסופה של כל דרך אשר היה עשוי לקחת. הוא פנה מיד ומיהר הביתה18."
האם לועג המספר לטנזי? האם הוא מעודד אותו?
שנתיים של ערגה, כמיהה וכיסופים התנקזו לרגע אחד, לחלום אחד ולהבנה אחת על אודות מוכנותו הנפשית של סמואל טנזי.
טנזי מתעורר מהזיות שיכרונו וחש נחוש ובטוח כפי שלא חש מעולם19. כעת ברור לו מה עליו לעשות ויתרה מכך – כעת הוא להוט לעשות זאת. כל מה שנדרש ממנו הוא להתגבר על אופיו ההססני ולהתייצב בפני האשה שהוא אוהב, לממש ולזכות בהבטחה שממתינה לו ולו בלבד.
"טנזי שמע צחקוק מוזיקלי רך ונשם ניחוח משכר של עוקץ העקרב.
יד קלה מגששת נגעה בזרועו.
"כמה מגושמת הייתי! האם תוכל למצוא את דרכך – סאם?"
"אני – אני חושב שיש לי גפרור, העלמה ק-קייטי."
צליל גירוד; להבה; זוהר של אור מוחזק באורך הזרוע על ידי חסידו מוג הלב של הגורל האיר תמונה אשר עתידה להסתיים בדיווח השתלשלות מביש – עלמה עם שפתיים שלא נושקו, מסתלסלות, מפגינות עלבון, מרימה לאט את ארובת המנורה ומאפשרת לפתילה להתלקח; לאחר מכן הנפה של יד מתכחשת ומלאת בוז כלפי גרם המדרגות – טנזי האומלל, האלוף לשעבר ברשימותיו הנבואיות של המזל, עולה ללא תהילה לאובדנו הוודאי, בזמן (הבה נדמיין) שחצי בתוך הכנפיים ניצבת דמותו הקרבה ובאה של הגורל, מנענעת בפראות את המיתרים הלא־נכונים ומערבבת דברים בדרכה המיומנת הרגילה."20
העלמה קייטי פיק היא צעירה יפיפייה, מרשימה ומחוזרת. המספר מתעכב על תיאור חלוקה הכחול (שצבעו נבחר בתשומת לב, שגזרתו מוקפדת ושקישוטיו מדויקים), כמו על נעלי הבית שהיא נועלת (המעוטרות בנוצות ברבור עדינות) לא כדי להדגיש את רהבתנותה אלא על מנת להסביר כי כאן נמצאת בחורה היודעת לזהות איכות כשהיא נתקלת בה. קייטי פיק מקפידה אמנם לקרוא21 את הגרסה העדכנית ביותר של המדור החברתי, אך אוזנה כרויה לכל רחש מן הרחוב, דרוכה לשמוע את פסיעת צעדיו של זה שאחריו כרוך ליבה. רבים מבקשים את חברתה, ללא ספק יפים, מרשימים ועשירים יותר מסמואל טנזי, עובד בית המרקחת הפשוט, אך היא זיהתה את ערכו מתחת למעטה ההסתתרות, כדרך שאיש בחברתו של ריאבוביץ' לא השכיל לעשות – וחבל22.
הודות לנשיקות חלומותיו מכיר טנזי באפשרות מימושו של הדבר בו רצה יותר מכל23. שלא כמו ריאבוביץ', שנקלע למקום בטעות, קייטי פיק (אולי כנגד כל היגיון) אכן מעוניינת בו – התעניינות כנה, רצינית ואמיתית. כל מה שנדרש מטנזי לעשות היה להיות פחות טנזי או להפסיק להיות טנזי לרגע – אך הוא, כאמור, אינו מסוגל, בדיוק כמו ריאבוביץ', ועל כן הכול מתמוסס, מוחמץ ונעלם.
"בהגיעו לגן הציץ ריאבוביץ' אל מעבר לפִשפש. בגן שררו חושך ודומיה… נראו רק גזעיהם הלבנים של עצי הלִבנה הקרובים ביותר וקצה השדרה, כל היתר נתערבב לכדי בליל שחור. ריאבוביץ' היטה את אוזניו ואימץ את עיניו בשקיקה, אך משעמד כרבע שעה ולא זכה לשמוע ולו צליל, ולא ראה ולו ניצוץ, עשה לאטו את דרכו חזרה…
הוא ניגש אל הנהר. לפניו הלבינו ביתן הרחצה של הגנרל וסדינים שהיו תלויים על מעקה הגשרון… הוא עלה אל הגשרון, עמד שם שעה קלה ומישש את הסדין בלא כל צורך. הסדין היה מחוספס וקר. הוא הביט למטה אל המים… הנהר זרם מהר ושקשק חרש־חרש סמוך לכלונסאות ביתן הרחצה. ליד הגדה השמאלית השתקף בו ירח אדום; אדוות רצרצו על פני ההשתקפות, מתחו אותה, קרעוה לגזרים וכמדומה, ביקשו לשאתה משם והלאה […].
"כמה אווילי! כמה אווילי!" חשב ריאבוביץ' בהביטו במים האצים בזרם. "כמה כל זה לא־חכם!"
עתה, כשלא ציפה עוד לדבר, הצטיירו לו פרשת הנשיקה, קוצר רוחו, תקוותיו הסתומות והאכזבה באור בהיר. לא היה זה עוד משונה בעיניו […] שלעולם לא יראה את זו שבמקרה נשקה לו, במקום לאחר: להפך, זה היה משונה אילו ראה אותה…
המים אצו למרחקים סתומים בלא טעם. כך היה גם בחודש מאי; מי הנחל של חודש מאי זרמו לתוך נהר גדול, מן הנהר אל הים, אחר כך התאדו, היו לגשם ואפשר שהם, אותם המים עצמם, שוב זורמים כעת אל מול עיניו של ריאבוביץ'… מדוע? לשם מה?
והעולם כולו, החיים כולם נראו לריאבוביץ' כמהתלה סתומה, חסרת תכלית… ומשהתיק את עיניו מהמים והביט בשמים, נזכר שוב כיצד, שלא במתכוון, הרעיף עליו הגורל מטובו בדמות אישה זרה, נזכר בחלומות הקיץ ותמונותיו, וחייו נראו לו דלים, עלובים ואפרוריים עד בלי די. […] כשחזר לבית שהשתכן בו, לא מצא שם איש מחבריו. שרתו דיווח לו שכולם הלכו אל "הגנרל פונטריאבקין", ששלח רוכב לקרוא להם… לרגע קל ניצתה שמחה בחזהו של ריאבוביץ', אך הוא מיד כיבה אותה, שכב במיטה, וכמתכחש לגורלו, כמבקש להקניטו ממש, לא הלך אל הגנרל."24
הודות לנשיקה מכיר ריאבוביץ' בקיומם של חיים אחרים; בכך שהבדידות הגלמודה שהייתה מנת חלקו מאז ומעולם לא הייתה גזרת גורל בלתי ניתנת לשינוי; בעובדה שיש גם מציאות אחרת, והיא טובה הרבה, הרבה יותר מכפי שאי־פעם העלה על דעתו.
ריאבוביץ' הפך את החוויה שלא נועדה לו למשהו השייך אליו, לחלק ממנו, לא רק משום שדמיונו הגביה עוף והתרחק מן הידיעה שמדובר בטעות, אלא משום שתפיסת המציאות שלו, תפיסת "האני" שלו, תפיסת השייכות החברתית והזוגית שלו, השתנתה מהקצה אל הקצה.
לא עוד נראה בעיני עצמו חריג, משונה, אפילו מוקצה מעולמם של אחרים. כעת היה גם הוא כמו כולם – מישהו שמישהי מצפה לו, שרוצה בו, עתיד שצופן בחובו הבטחות מלאות אהבה.
לרגע אחד הבלתי אפשרי הפך אפשרי25 אך למרות הכול – ברגע שלאחריו, רגע האמת, ריאבוביץ' שוב נסוג אל תוך עולמו הישן, המסוגר, המבודד והבודד עד בלי די.
זו הטרגדיה האמיתית של ריאבוביץ': לא מקרה הנשיקה, לא האשה (שככל הנראה המתינה למאהבה הנשוי או שהייתה נשואה בעצמה או שניהם) אלא האופן שבו הוא עצמו מכבה את התקווה שפיעמה בו ואשר יכולה הייתה להתממש, דווקא בגין דחיפותו של הגורל, אולי כעת, בביתו של הגנרל פונטריאבקין.
כשהאדם הוא אותו אדם והשינוי אינו מתבצע – לא משנה באיזו דרך יבחר ללכת, עתידו ייראה בדיוק אותו הדבר.
הנשיקה בסיפוריהם של או. הנרי ואנטון צ'כוב נגעה במימושה של משאלת לב שעד כה נראתה בלתי ניתנת ליישום. הנשיקה פתח עבורם פתח אך ריאבוביץ' וטנזי סוגרים עליה את הדלת ומסובבים את המנעול. הם נכנעים לאישיותם וסוכרים את ליבם ואוזניהם בפני הגורל המבקש בטובתם. לא בעיוורון כי אם במודעות מלאה הם מתכחשים למה שנועד עבורם, לתהליך שעברו כדי להגיע לנקודה הזו בדיוק, לקבל את מה שממתין להם לאחר מסע נפשי שנועד לאפשר לאישיותם להתפתח, להבשיל, להיות מוכנה לרגע – לכשיגיע, איתם או בלעדיהם, והם עושים זאת כנראה משום שהם פשוט אינם מסוגלים לנהוג אחרת.
ריאבוביץ' וטנזי הם קורבנות אופיים המסוגר.
אישיותם ממסמסת את החלום.
נשיקה היא הבטחה.
פתאום השמים מתבהרים, פתאום יש משמעות, סיבה, טעם.
אבל ריאבוביץ' וטנזי לא מממשים את ההבטחה בגין אוזלת ידו של אופיים.
גם כשהחלום המדהים ביותר מתרחש – הם מחמיצים אותו.
הנשיקה עוררה לחיים את ריאבוביץ' וטנזי, הובילה אותם לבחון מחדש את אישיותם, אך הם נותרו אחריה מי שהיו לפניה, כמו אוגרים על גלגל. המציאות רצתה להעלות אותם על דרך המלך, להפוך את הגלגל לאופני מרוץ ואותם לאנשים עם מטרה, יעד נכסף, אך הם בחרו לחזרו לתלם הקודם שבו דשדשו תמיד.
מה היו לפניה ומה יהיו אחריה?
אותו הדבר.
"הנשיקה היא לעולם לא רק נשיקה. היא מסמלת את היכולת שלנו לגבור על אתגרים, להתקרב לאנשים רחוקים, היא סמל האחדות האנושית השורדת, כמו היום, ממרחקי החלל והזמן. נשיקה היא קוד־על תרבותי אוניברסלי, מדברת בשפת כל בני־אדם."26
סיפוריהם של צ'כוב ואו. הנרי אינם מתנהגים כמצופה מסיפורים רומנטיים: הנשיקה אומנם מהווה רגע שיא, אך זהו שיא רגשי שלאחריו מגיעה ירידה תלולה שבשום אופן אינה מובילה לסיום חיובי וטוב. היא לא יוצרת קרבה בין הדמויות, ואפילו לא בין הדמויות לבין עצמן.
אפשרות האהבה צובעת את העולם בצבעים אחרים, משמעותיים ויפים, אך ריאבוביץ' וטנזי לא עשו עמה דבר. הניכור הרגשי, זה שגרם להם להסתגר בין כותלי עולמם, מוסיף למשול בכיפה, מוביל אותם לחיים של שיממון ושממה, אבק וחד־גוניות מייאשת ונצחית עד כאב.
