הנשיקה הקסומה
הנשיקה הקסומה1
אך פקיד בבית המרקחת הזול היה סמואל טנזי, אולם מבנהו הצנום היה רפידה שעטפה את תשוקתו של רומיאו, עגמומיותה של לאורה, הרומנטיקה של ד'ארטניאן והשאיפה הנואשת של מלנוט2. חבל, אם כן, שנשלל ממנו ביטוי, שהוא נדון לעול ביישנות ואי־ביטחון מוחלטים, שהגורל הפך אותו כבד פה ואדום־ארגמן בפני המלאכים לבושיי המוסלין אותם העריץ ואשר לשווא ערג להציל, לחבק, לנחם ולהכניע.
ידי השעון הצביעו קרוב לשעה עשר בשעה שטנזי שיחק ביליארד עם כמה מחבריו. בערבים חלופיים הוא שוחרר מתפקידו בחנות לאחר השעה שבע. אפילו בקרב אחיו הגברים היה טנזי חרדתי ועצור. בדמיונו הוא עשה מעשים נועזים וביצע פעולות של אבירות מכובדת; אך למעשה הוא היה צעיר צהבהב3 בן עשרים ושלוש, עם התנהגות צנועה יתר על המידה ואוצר מילים זעום.
כשהשעון צלצל עשר, הניח טנזי בחיפזון את מקל הביליארד שלו וחבט בחדות מטבע על ארונית התצוגה עבור השמש, שיבוא לקבל את התשלום עבור תוצאתו.
"מה הדחיפות, טנזי?" קרא אחד. "יש לך פגישה אחרת?"4
"לטנזי יש פגישה!" הדהד אחר. "לא בימי חייך. טנזי צריך לחזור הביתה למוטן בהוראותיה של פיק5."
"זה לא עניין כזה," צלצל צעיר חיוור, מוציא סיגר גדול מפיו; "טנזי מפחד לאחר בגלל שהעלמה קייטי עלולה לרדת במדרגות כדי לפתוח את הדלת ולנשק אותו במבואה."
פיסת ההקטנה המעודנת האחרונה שלחה עקצוץ בוער לדמו של טנזי, משום שהאשמה הייתה נכונה – מלבד הנשיקה. זה היה דבר לחלום עליו; לקוות אליו בפראות; אבל דבר רחוק וקדוש מדי לחשוב עליו בקלות.
משליך מבט קר ומפגין בוז אל הדובר – עונש ההולם את מזגו הנחבא אל הכלים – טנזי יצא מהחדר, יורד במדרגות אל הרחוב.
במשך שנתיים העריץ בשתיקה את העלמה פיק, סוגד לה ממרחק רוחני ממנו קיבל קסמה ממד כוכבי זוהר ומסתורי. העלמה פיק שמרה כמה דיירים מובחרים, ביניהם נמנה טנזי. הגברים הצעירים האחרים השתובבו עם קייטי, רדפו אחריה עם צרצרים באצבעותיהם, ו"הצהילו" אותה בחופשיות נטולת כבוד שהפכה את ליבו של טנזי לעופרת כבדה בחזהו. סימני הערצתו היו מעטים – ברכת "בוקר טוב" נרעדת, מבטים חשאיים לעברה במהלך הארוחות, ולעתים (הו, התלהבות!) משחק קלפים נרגש ונסער עמה בסלון בערבים נדירים, כשהיעדרן הפלאי של מחויבויות אחרות השאירו אותה בבית. לנשק אותו במבואה! כן, הוא חשש מכך, אולם היה זה פחד נלהב שכמוהו חש וודאי אליהו כאשר נשאה אותו המרכבה אל הלא־נודע.
אך הערב לגלוגי עמיתיו עקצו אותו לתחושת מרד ישיר ופורע חוק; קלות ראש מתריסה, מאתגרת, תורשתית. רוחו של שודד יד, הרפתקן, מאהב, משורר, בוהמיין, השתלטה עליו. הכוכבים שראה מעליו לא נראו עוד בלתי מושגים, לא גבוהים פחות, מטובתה של העלמה פיק או ממתיקותן המבהילה של שפתיה המענגות. גורלו נראה לו תיאטרלי ונלעג בצורה מוזרה, ונדרש לנחמה הולמת בקיצוניותה. מסבאה הייתה בקרבת מקום ולתוכה הוא ריחף, מבקש אבסינת – ללא ספק המשקה המתאים ביותר למצב רוחו – משקהו החריף של המתהולל6 הזנוח, הנאנח לשווא.
הוא שתה אותו פעם אחת, ושוב, ואז שוב עד שחש תחושה מרוממת מוזרה של אי־השתתפות בפרשיות ארציות מפעפעת בו. טנזי לא היה שתיין; צריכתו שלושה אניסט אבסינת7 בתוך דקות ספורות בלבד הכריזה על אי־מיומנותו באמנות; טנזי פשוט הציף את צערו במשקה אלכוהולי לא מוכח, שתיעוד ומסורת הפכו אותו לבר־הטבעה כביכול.
יוצא החוצה אל המדרכה, הוא צרד באצבעותיו בהתרסה בכיוון אחוזת פיק, פנה בכיוון הנגדי, וטייל, כמו קולומבוס, אל שממת רחוב מכושף. זו אינה צורת דיבור מוגזמת, שכן, רגלו של טנזי בקושי דרכה מאחורי חנותו במשך שנים – חנות ובית הארחה; בין נמלים אלה הוא מיפה מסלול בריחה, וזרמים מנוגדים הסיטו את חרטום ספינתו ממסלולה לעתים רחוקות.
טנזי המשיך את הליכתו ללא מטרה, ובין אם נבע הדבר מתוך אי־היכרותו עם המחוז, סיפוחו האחרון לאבירות נועזת, או לחישתה המלומדת8 של פיה ירוקת עיניים מסוימת, הוא הגיע לבסוף לדשדש במעבר ריק ומהדהד, אפל ובלתי מאוכלס, שתריסיו וחלונות מוגפים.
ולפתע הגיעה דרך זו לקיצה (כדרך שרחובות רבים עושים בעיר הארכאית, הבנויה בסגנון ספרדי, של סן אנטוניו), חובטת בראשו כנגד חומת לבנים גבוהה, ממשמשת ובאה. לא – הרחוב עדיין חי! לימין ולשמאל הוא נשם דרך צינורות יציאה דקים – ערוצים צרים, מנומנמים, מרוצפי אבנים עגולות9 ולא מוארים. עלייה מותאמת בצד ימין של הרחוב העמידה גרם מדרגות דמיוני של חמישה שלבים מאבני גיר זוהרות, מאוגפות על ידי קיר באותו גובה ומאותו החומר.
על אחת מאותן מדרגות הושיב טנזי את עצמו והרהר על אהובתו, וכיצד עשויה היא שלא לגלות לעולם שהייתה אהובתו. ועל אימא פיק, שמנה, דרוכה וטובת לב; לא מחשבה בלתי נעימה, חשב טנזי, שהוא וקייטי יישחקו משחק קלפים10 יחד בסלון. שכן החנות הזולה לא הוזילה את משכורתו, אשר, אם לנקוט בלשון חצופה, דירגה אותו כדייר כוכב במעון פיק. והוא חשב על קפטן פיק, אביה של קייטי, איש שתיעב וחרד מפניו; בטלן מנומס ובזבזן, משגשג על חשבון עבודת עַם נשותיו; דג מוזר מאוד, ועל פי השמועה, לא מן הטריים ביותר.
הלילה הפך קריר וערפילי. לב העיר, עם רעשיו, הושאר מאחור. האורות הרחוקים, משתקפים באדי הקיטור הגבוהים, היו מפגן נחילים נרעדים דמויי חרוט, בסומק מפוקפק של צבעים נטולי שם, בגלי רפאים בלתי יציבים של הבזקי אור חשמלי מרוחק. כעת שהחשכה הפכה ידידותית יותר, הקיר שכנגדו התנפץ הרחוב לרסיסים פיתח אבן עליונה מכוסה בשריון דוקרנים. מעבר לו האירו מה שנדמו להיות קצותיהן החדים של פסגות הרים, מחוררות פה ושם על ידי מקבילי זהרורי אור מרצדים. בהתחשב בנוף הנפלא, שכנע טנזי את עצמו לבסוף שמה שנדמה להיות הרים היה, למעשה, מנזר סנטה מרסדס11 שאת פסגתו העתיקה והמגושמת הכיר טוב יותר מפינות שונות של הסתכלות. תו נעים של שירה באוזניו חיזק את דעתו. מזמור גבוה, מתוק וקדוש, מרוחק, עָרֵב ומתקומם, כמו הנזירות המקודשות בתשובותיהן. באיזו שעה שרו האחיות? הוא ניסה לחשוב – האם היה זה בשש, שמונה, חצות? טנזי השעין את גבו כנגד קיר הכורכר ותהה. דברים מוזרים קרו לאחר מכן. האוויר התמלא ביונים לבנות, מרפרפות, שחגו סביב, והשתכנו על קיר המנזר. החומה לבלבה עם כמות לא מוגדרת של עיניים ירוקות זוהרות שמצמצו והציצו עליו מהבניין היציב. סירונית קלאסית ורודה הגיחה מהחפירות שבדרך המחילתית ורקדה, יחפה ואוורירית, על פני אבני החלמיש המחוספסות. השמים נחצו על ידי להקת חתולים מקושטים בסרטים, צועדים בתהלוכה אווירית עצומה. רעש הזימרה התגבר; תאורה של מחול גחליליות שלא בזמנו חלפה, ולחישה משונה יצאה מהחשיכה ללא תירוץ או משמעות.
טנזי הבחין בתופעות אלו ללא פליאה. הוא היה על מישור חדש של הבנה, למרות שנדמה לו שדעתו הייתה צלולה ואכן שלוה בצורה מאושרת. תשוקה לתנועה וחקירה אחזה בו: הוא התרומם ופנה אל תוך חתך שחור עמוק ברחוב שלימינו. למשך זמן החומה הגבוהה יצרה אחד מגבולותיו; אך בהמשך, שתי שורות של בתים שחורי חלונות סגרו אותה בפנים.
כאן היה רובע העיר שבעבר ניתן לספרדים. כאן היו עדיין משכנם האסור של בטון וטיט12 ניצבים קרים וללא חת כנגד המאה. מהנקיק החשוך, ראתה העין את רקמת הפאר הסבוכה של מרפסותיו המוריות, מושלכת בכוח נגד השמים13 דרך מעברים מקושתים עשויי אבן השתעלו עליו נשימות אוויר מת, קמור־מצונן; רגלו נתקלה בטבעות ברזל משקשקות במכלבי מתכת הקבורים באבן במשך חצי תקופה.
לאורך שדרות חסרות הערך האלו התהלך ביהירות דון הגא, מבצע חצי פנייה ימינה או שמאלה על גב סוסו, שר סרנדות ומתרברב בשעה שגרזן הטומהוק14 ורובה החלוץ כבר הונפו כדי לגרשו מהיבשת.
וטנזי, מועד דרך האבק של העולם הישן הזה, הסתכל למעלה, חשוך ככל שזה היה, וראה את יפיפיות אנדלוסיה מנצנצות על המרפסות. כמה מהן צחקו והאזינו למוזיקת השדים שעדיין נמשכה; אחרות הקשיבו בפחד דרך הלילה, מנסות לתפוס את טפיפות פרסות הפרשים שהדיהן האחרונים מהאבנים ההן גוועו לפני מאה שנים. הנשים האלה היו שקטות, אבל טנזי שמע את שקשוק מתגי הרסן נטולי הסוסים, את זמזום גלגלי הדורבנות נטולי הרוכבים15 ופה ושם, מלמול קללה בלשון זרה. אבל הוא לא חושש. לא צללים ולא צללי קולות יכלו להטיל עליו מורא. מפחד? לא. מפחד מאימא פיק? מפחד לעמוד מול הנערה שבליבו? מפחד מקפטן פיק המבוסם? לא ולא! לא מאותן רוחות רפאים ולא משירת הרפאים שתמיד רדפה אותו. שרות! הוא יראה להן! הוא הרים קול חזק ולא מוזיקלי: "כשאתם שומעים את הפעמונים מצלצליםיםיםים16,"
מושיט הודעה לסוכנויות המסתוריות האלה שאם המצב יגיע לכדי מפגש פנים אל פנים –
"יהיה זמן חם בעיר העתיקה הערב!"
כמה זמן כילה טנזי בהליכה המסוימת הזו בדרך צדדית רדופת רוחות לא היה ברור לו, אבל עם הזמן הוא הגיח אל שדרה מרווחת יותר. תוך מספר יארדים מהפינה הוא תפס, דרך חלון, שמגדנייה קטנה בעלת חזות צנועה הוצבה בזווית. אותו המבט שאמד את מלאות ציודו, את מעיין מי הסודה הזול ומלאי הטבק והממתקים, זיהה גם את קפטן פיק בפנים, מצית סיגר באורה המתנדנד של מנורת הגז.
בשעה שטנזי סובב את הפינה קפטן פיק יצא והם נפגשו פנים מול פנים. שמחה צוהלת מילאה את טנזי כאשר מצא עצמו מקיים את המפגש עם אומץ מוחלט. פיק, אכן! הוא הרים את ידו וצרד באצבעותיו בקולניות.
היה זה פיק עצמו שהפגין אשמה ופחד בפני חזותו הנועזת של פקיד הרוקחות. הפתעה חדה וחשש מוחשי התפשטו על פניו של הקפטן. ואמנם, הפנים האלה היו מהסוג שהעדיף לקרוא הבעות כאלה על פניהם של אחריהם. פנים של פסל תאוותני עובד אלילים, בעל עיניים קטנות, עם קפלים מגולפים בלחיים כבדות, ורישיון לבערה אלילית בהבעתו. בביב ממש מאחורי החנות ראה טנזי כרכרה סגורה עומדת עם גבה כלפיו ונהג חסר תנועה יושב על מקומו המורם.
"בחיי, זה טנזי!" צעק קפטן פיק. "מה שלומך, טנזי? יש לך סיגר, טנזי?"
"בחיי, זה פיק!" קרא טנזי, צוהל מתעוזתו שלו. "לאיזו שטות אתה יוצא עכשיו, פיק? רחובות צדדים וכרכרה סגורה! פוי! פיק!"
"אין אף אחד בכרכרה," אמר הקפטן חלקלקות.
"כולם כבר יצאו ממנה במזל," המשיך טנזי בתוקפנות. "הייתי רוצה מאוד שתדע, פיק, שאני לא מת עליך. אתה נבל שיכור."
"בחיי, העכברוש הקטן שתוי!" קרא קפטן פיק בעליזות. "רק שתוי, ואני חשבתי שהוא עלה על משהו! לך הביתה, טנזי, ותפסיק להטריד אנשים מבוגרים ברחוב."
אבל בדיוק אז הגיחה בפתאומיות מתוך הכרכרה דמות עטויה לבן, וקול צווחה – קולה של קייטי – פילח את האוויר: "סאם! סאם! עזור לי, סאם!"
טנזי זינק לעברה, אבל קפטן פיק חסם את צורתו המגושמת. פלאי פלאים! הצעיר נטול האומץ לשעבר הכה בימינו, והקפטן המסורבל נפל בגיבוב קללות. טנזי חש אל קייטי ואסף אותה בזרועותיו כמו אביר כובש. היא הרימה את פניה, והוא נשק לה – סיגליות! חשמל! קרמל! שמפנייה! כאן התגשם החלום שלא הביא שום התפכחויות מאשליה.
"הו, סאם," קראה קייטי, כשהייתה יכולה, "ידעתי שתבוא להציל אותי. מה אתה חושב שהדברים המרושעים רצו לעשות איתי?"
"לצלם אותך," אמר טנזי, מתפלא על טיפשות הערתו.
"לא, הם התכוונו לאכול אותי. שמעתי אותם מדברים על זה."
"לאכול אותך!" אמר טנזי, לאחר שהרהר רגע. "זה לא יכול להיות; אין שום צלחות."
אך רעש פתאומי הזהיר אותו להסתובב. לפניו הופיעו הקפטן וגמד מפלצתי ארוך זקן בגלימה מקושטת נצנצים ומכנסי שק אדומים17. הגמד זינק עשרים רגל ולפת אותם. הקפטן אחז בקייטי והשליך אותה, צווחת, חזרה לתוך הכרכרה, את עצמו אחריה, וכלי הרכב מיהר משם. הגמד הרים את טנזי גבוה מעל ראשו ורץ עמו לתוך החנות. אוחז בו ביד אחת, הוא הרים כיסוי של תיבה ענקית, מלאה למחצה בעוגות קרח, השליך את טנזי פנימה וסגר את המכסה.
כוח הנפילה היה וודאי כביר, שכן טנזי איבד הכרה. כשיכולותיו קמו לתחייה, תחושתו הראשונה הייתה של קור חמור לאורך גבו וצלעותיו. כשפקח את עיניו, הוא מצא עצמו ישוב על מדרגות אבן הסיד, עדיין פונה אל החומה ומנזר סנטה מרסדס. מחשבתו הראשונה הייתה על הנשיקה המשלהבת מקייטי. נבזיותו המזעזעת של קפטן פיק, המסתורין הלא־טבעי של המצב, עימותו המגוחך עם הגמד הלא־סביר – דברים אלו עוררו והכעיסו אותו, אך לא הותירו כל רושם של הבלתי מציאותי.
"אחזור לשם מחר," רטן בקול, "ואעיף בחבטה את הראש של הבדיחה הנמוכה והשמנה הזאת18. מתרוצץ ומרים זרים גמורים ודוחף אותם לתוך אחסונים קרים!"
אך הנשיקה נותרה במקום הגבוה ביותר בדעתו. "הייתי צריך לעשות את זה הרבה קודם," הרהר. "זה מצא חן בעיניה, גם. היא קראה לי 'סאם' ארבע פעמים. לא אלך במעלה הרחוב ההוא שוב. יותר מדי התקוטטויות. אנוע מטה בכיוון האחר. מעניין למה היא התכוונה כשאמרה שהם מתכוונים לאכול אותה!"
טנזי התחיל להרגיש ישנוני, אך לאחר זמן מה החליט להתקדם שוב. הפעם הוא העז אל הרחוב שלשמאלו. הוא נמשך באופן אופקי כברת דרך ואז טבל בעדינות כלפי מטה, נפתח לתוך חלל רחב, מעומעם ועקר – הכיכר הצבאית הישנה. לשמאלו, במרחק של כמה מאות יארד, הוא ראה מצבור אורות מהבהבים לאורך גבול הכיכר. הוא הכיר את האתר באחת.
מצטופפים בגבולות הצרים היו שרידי הספקים המפורסמים־לשעבר של הבישול המקסיקני הלאומי המהולל. כמה שנים קודם, לפני מאהליהם הליליים בכיכר אלמו ההיסטורית19, נערך בלב העיר קרנבל, סאטורנליה20 שהייתה ידועה בכל הארץ. אז עמד מספרם של המסעדנים על מאות; מספרם של התומכים היה אלפים. נמשכים על ידי הסניוריטות הגנדרניות, מוזיקת הזמרים ומוסיקאים ימי־ביניים ספרדיים מוזרים והמנות המקסיקניות החריפות שהוגשו על מאה שולחנות מתחרים, התקהלו קהלים כל לילה בכיכר אלמו. מטיילים, חוואים, חבורות משפחתיות, פוקדי מסבאות שיכורים עליזים ורברבניים, תיירים ומשוטטים רב־לשוניים, חכמים וחגיגיים כמו ינשוף סן אנטוניו21 התערבבו שם במרכז הבילוי והעליזות של העיר. התפוצצות הפקקים, האקדחים והשאלות; נצנצי העיניים, התכשיטים והפגיונות; טבעת הצחוק והמטבע – אלו היו מערך הלילה.
אך כעת לא עוד. הפסטיבל הציורי הידלדל לחצי תריסר אוהלים, מדורות ושולחנות ואלה הופחתו בכיכר העתיקה שלא הייתה עוד בשימוש. לעתים קרובות טייל טנזי במקומות אלה לעת ערב לקחת חלק בבשר עם רוטב חריף המענג22, מנה שהתפתחה על ידי הגאונים של מקסיקו, מורכבת מבשרים עדינים טחונים עם בשומת עשבים והצ'ילי קולורדו החריף – תרכובות מלאה בטעם יחיד במינו ובתבלין לוהט, ערב לחך הדרומיים.
הריח המגרה של התבשיל הגיע עתה, על הרוח, לנחיריו של טנזי, מעורר בו רעב אליו. בשעה שפנה בכיוון הזה ראה כרכרה דוהרת בתנופה אל אוהלי המקסיקנים מתוך קדרות הכיכר. כמה דמויות נעו אחורה וקדימה באורם הבלתי ברור של הפנסים ואז הכרכרה נסעה משם במהירות.
טנזי התקרב והתיישב על אחד מהשולחנות המכוסים בשַׁעֲוָנִית צעקנית. התנועה הייתה איטית לעת עתה. כמה בחורים מגודלים למחצה הופיעו בקולניות בשולחן אחר; המקסיקנים נתלו אדישים וחסרי מרץ קרוב למרכולתם. וזה היה דומם. המהום הלילה של העיר הצטופף לקיר בניינים אפלים המקיפים את הכיכר, ושכך לזמזום בלתי מוגדר אשר ניקב בחדות את פיצוח השריפות חסרות המרץ וקרקוש המזלג והכף. רוח מרגיעה נשבה מדרום־מערב. הרקיע חסר הכוכבים לחץ מטה על האדמה כמו כיסוי עופרת.
בכל השקט ההוא הפנה טנזי את ראשו בפתאומית וראה, ללא אי־נוחות, יחידת פרשי רפאים מתפרסת אל תוך הכיכר וטוענת קו זורח של חיל רגלים שהתקדם כדי לספוג את ההלם. הוא ראה את להבת התותח העזה וזרועות קטנות, אבל לא שמע שום צליל. ספקי האוכל האדישים23 התהלכו בעצלתיים ובחוסר עניין, אינם מואילים בטובם לצפות בסכסוך. טנזי תהה באופן קליל, נטול כעס או חומרה, לאילו אומות הלוחמים האילמים האלה היו עשויים להשתייך, הפנה את גבו אליהם והזמין את הצ'ילי שלו וקפה מאשה מקסיקנית שהתקרבה לשרת אותו. האשה הזאת הייתה זקנה, שחוקה מעייפות ומאומללות שנגרמו מדאגה ממושכת; פניה היו חרוצים כמו קליפת מלון. היא הביאה את המנה הטעימה שהוזמנה ממיכל שהונח על אש הבוערת בסתר24 ואז פרשה לאוהל חשוך, שעמד בסמוך.
עתה שמע טנזי מהומה באוהל; תחינה מייללת, שבורת לב בשפה הספרדית הערבה, ואז שתי דמויות מעדו החוצה לתוך אור הפנסים. אחת הייתה האשה הזקנה; האחרת הייתה גבר לבוש בהדר מפואר ומבריק. נראה שהאשה לפתה והתחננה בפניו משהו כנגד רצונו. הגבר נפרד ממנה והכה אותה באכזריות חזרה לתוך האוהל, שם היא שכבה, מייבבת ובלתי נראית. מבחין בטנזי, הוא הלך במהירות לשולחן שלידו ישב. טנזי זיהה אותו כרמון טורס25, מקסיקני, בעל הדוכן שהעניק לו מחסדו.
טורס היה נאה, כמעט צאצא דם־מלא של הספרדים, נראה בסביבות גיל שלושים, ובעל התנהגות גאה אך אדיבה ביותר. הערב הוא היה לבוש בפאר יוצא דופן. תלבושתו הייתה כזו של מטדור מנצח, עשויה מקטיפה סגולה שכבר הוסתרה על ידי רקמה מעוטרת בתכשיטים. יהלומים בגודל עצום נצצו על לבושו וידיו. הוא שלח יד לכיסא וכאשר הושיב את עצמו בצדו הנגדי של השולחן, התחיל לגלגל סיגריה מוקפדת היטב26.
"אה, אדון טנסי27," אמר, עם אש חמה ולחה בעיני המשי השחורות שלו, "אני נותן לעצמי עונג לראות אותך הערב. אדון טנסי, באת הרבה פעמים לאכול בשולחן שלי. אני חושב אתה איש בטוח – חבר טוב מאודדדד. כמה יספק אותך לעזוב לנצח?"
"לא לחזור יותר?" חקר טנזי.
"לא, לא לעזוב – לחיות, לא למות."28
"הייתי קורא לזה," אמר טנזי, "פיצוח"29.
טורס השעין את מרפקיו על השולחן, בלע עשן מלוא הפה ודיבר – כל מילה מוקרנת עם נשיפה קטנה של אפור.
"כמה זקן אתה חושב שאני, אדון טנסי?"
"הו, עשרים ושמונה או שלושים."
"היום זה," אמר המקסיקני, "הוא יום ההולדת שלי. אני בן ארבע מאות ושלוש שנים היום."
"הוכחה נוספת," אמר טנזי כלאחר יד, "לבריאותיות האקלים שלנו".
"זה לא האוויר. אני לגלות לך סוג של ערך גדול מאודדדד. תקשיב לי, אדון טנסי. בגיל עשרים ושלוש הגעתי למקסיקו מספרד. מתי? בשנת 1519, עם החיילים של הרנאן קורטס30. אני בא לארץ הזאת 1715. אני רואה את אלמו שלך מופחתת. זה היה כמו אתמול בשבילי. לפני שלוש מאות תשעים ושש שנים למדתי את הסוד לחיות תמיד. תסתכל על הבגדים האלה שאני לובש – על היהלומים האלה. אתה חושב שאני קונה אותם עם הכסף שאני עושה ממכירת הצ'ילי עם הבשר, אדון טנסי?"
"אני צריך לחשוב שלא," אמר טנזי מיד. טורס צחק בקולניות.
"אלוהים יעזור לי31! אבל אני כן. אבל זה לא מהסוג אתה אוכל עכשיו. אני עושה סוג אחר, האכילה של זה גורמת לגברים לחיות תמיד. מה אתה חושב! אלף אנשים אני מספק – עשר פזו כל אחד משלם לי כל חודש. אתה רואה! עשרת אלפים פזוס כל חודש! איזה שטן32. איך אני לא אלבש את החלוק היפה! אתה רואה את האשה הזקנה מנסה להחזיק אותי בחזרה לפני קצת זמן? זו אשתי. כשהתחתנתי איתה היא הייתה בוניטה צעירה בת שבעה עשר. כמו האחרות היא הפכה זקנה ו – מה אתה אומר! – מחוספסת? אני אותו הדבר – צעיר כל הזמן. הלילה אני מחליט להלביש את עצמי ולמצוא אישה אחרת שמתאימה לגיל שלי. האשה הזקנה הזאת מנסה לסררררוט את הפנים שלי. הא! הא! אדון טנסי – אותה דרך שהם עושים, בקרב האמריקאים33!"
"ואוכל הבריאות הזה שדיברת עליו?" אמר טנזי.
"שמע אותי," אמר טורס, רוכן מעבר לשולחן עד שהוא שכב עליו לגמרי; "זה הצ'ילי והבשר שעשוי לא מבקר או עוף אלא מבשר של סניוריטה – צעירה ורכה. זה הסוד. כל חודש אתה חייב לאכול מזה, ואתה צריך להקפיד לעשות את זה לפני שהירח מלא, ואתה לא תמות אף פעמים. תראה איך אני בוטח בך, חבר טנסי! הלילה הבאתי גברת אחת צעירה – מאוד יפה – כזו יפה, שמנה, קשוחה34! מחר הצ'ילי יהיה מוכן. עכשיו כן35! אלף דולר אני משלם עבור הגברת הצעירה הזאת. מאמריקנו אני מביא – גבר מאוד טיפ טופ – אל קפיטונו פייק, מה זה, סניור?36"
שכן טנזי זינק לרגליו, הופך את הכסא. מילותיה של קייטי הדהדו באוזניו: "הם הולכים לאכול אותי, סאם". זה, אם כן, היה הגורל המפלצתי שאליו הובלה על ידי ההורה הלא־טבעי שלה. הכרכרה שראה נוסעת במעלה הכיכר הייתה של קפטן פיק. איפה הייתה קייטי? אולי כבר…
לפני שהספיק להחליט מה לעשות, בקעה צרחה קולנית מהאוהל. המקסיקנית הזקנה רצה החוצה, סכין מבהיקה בידה. "שחררתי אותה," היא קראה. "אתה לא תהרוג יותר. הם יתלו אותך, כפוי טובה, מקסים!"37
טורס, עם קריאת כעס מלחששת, זינק לעברה.
"ראמונסיטו!" היא צווחה; "פעם אהבת אותי…"
זרועו של המקסיקני התרוממה ונחתה. "את זקנה," הוא קרא, והיא נפלה ושכבה חסרת תנועה. צרחה נוספת; יריעות האוהל הושלכו הצידה, ושם עמדה קייטי, לבנה מפחד, מפרקי ידיה עדיין קשורים בקשר אכזרי.
"סאם!" היא קראה, "תציל אותי שוב!"
טנזי סובב את השולחן והשליך את עצמו, עם אומץ עילאי, על המקסיקני. בדיוק אז הרעשנות החלה; שעוני העיר צלצלו את שעת חצות. טנזי נאחז בטורס, ולמשך רגע הרגיש באחיזתו את כרסום הקטיפה ואת פאתן הקרה של אבני החן הנוצצות. ברגע הבא הקבאלרו38 המקושט הפך בידיו למומיה צורחת, מצומקת, זקנה, זקנה עם פרצוף עור וזקן לבן, בסנדלים ובסחבות וארבע מאות ושלוש. האשה המקסיקנית זחלה לרגליה וצחקה. היא ניערה את ידה החומה בפני הזקן39 המייבב.
"לך, עכשיו," היא קראה, "וחפש את הסניוריטה שלך. זו הייתה אני, ראמוניסטו, שהביאה אותך לזה. בכל ירח אכלת מהצ'ילי נותן החיים. זו הייתה אני ששמרה את הזמן הלא נכון בשבילך. היית צריך לאכול אתמול במקום מחר. זה מאוחר מדי. לעזאזל איתך, גבר40! אתה יותר מדי זקן בשבילי!"
"זה," החליט טנזי, משחרר את אחיזתו בזקן האפור, "עניין משפחתי פרטי בנוגע לגיל, ושום עסק שלי".
עם אחד מסכיני השולחן הוא נחפז לנסר לקרעים את אזיקי השבויה היפה; ואז, בפעם השנייה באותו לילה, הוא נישק את קייטי פיק – טועם שוב את המתיקות, את הפלא, את הריגוש של זה – משיג פעם נוספת את שיא חלומותיו הבלתי פוסקים.
ברגע שלאחר מכן להב קר כקרח ננעץ עמוק בין כתפיו; הוא הרגיש את דמו מתקרש לאט; שמע את הקרקור הסנילי של הספרדי הרב־שנתי; ראה את הכיכר עולה ומסתחררת עד שהזנית התרסקה לתוך האופק – ולא ידע עוד דבר.
כשטנזי פקח את עיניו הוא ישב שוב על אחת מאותן מדרגות זהות, המביטות תוך החלל האפל של מנזר השינה. באמצע גבו היה עדיין כאב חד, מצמרר. כיצד הועבר חזרה לשם שוב? הוא התרומם בנוקשות על רגליו ומתח את גפיו המכווצים. תומך בעצמו כנגד עבודת האבן, הוא גלגל במוחו את ההרפתקאות המופרזות שקרו לו בכל פעם שסטה מהמדרגות באותו לילה. בחינת אותם מאפיינים מסוימים ערערה את אמינותו. האם באמת פגש את קפטן פיק או קייטי או את המקסיקני שאין שני לו בשיטוטיו – האם באמת נתקל בהם תחת תנאים שגרתיים ומוחו המגורה יתר על המידה סיפק את אי־ההתאמות? יהיה זה מה שיהיה, מחשבה פתאומית, מרוממת רוח, גרמה לו לאושר מידי.
כמעט כולנו, בנקודה מסוימת בחיינו – או כדי לתרץ את טיפשותנו או כדי לפייס את מצפוננו – מפיצים איזו תורה גורלית41. הקמנו גורל חכם שעובד על קודים וסימנים. טנזי עשה את אותו הדבר, וכעת הוא קרא, דרך אירועי הלילה, את טביעות האצבע של מזלו. כל טיול שעשה הוביל לסיום אחד גדול ביותר – לקייטי ולנשיקה ההיא, אשר שרדה והתחזקה ושיכרה את זיכרונו. ברור שהגורל החזיק עבורו מראה באותו לילה, קורא לו לבחון את שהמתין לו בסופה של כל דרך אשר היה עשוי לקחת. הוא פנה מיד ומיהר הביתה.
לבושה בחלוק מעוצב ומרובה פרטים בכחול חיוור, גזור לפי מידה, העלמה קייטי פיק נשענה בכורסה לפני אש הולכת ודועכת בחדרה. רגליה הקטנות והחשופות נתחבו לתוך נעלי בית מקושטות בשוליהן בפלומת ברבור. באור המנורה הקטנה היא תקפה את חדשות החברה של עיתון יום ראשון העדכני ביותר. איזה חומר שמח, נראה בלתי ניתן להריסה, נמחץ בקצב בין שיניה הלבנות הקטנות. העלמה קייטי קראה על אירועים ציבוריים ועיטורים קישוטיים על קפלי חצאיות אבל היא שמרה על אוזן דרוכה לקולות מבחוץ ועין תדירה על השעון שמעל אדן האח. לכל פסיעה על מדרכת החֵמָר, סנטה החלק והעגול היה מפסיק לרגע מעלייתו ונפילתו הרגילות, וקמט של הקשבה היה מכווץ את גבותיה היפות.
לבסוף היא שמעה את בריח שער הברזל נוקש. היא זינקה למעלה, ריקדה ברכות למראה, שם עשתה כמה מאותם מעברים נשיים מעפעפים בשערה הקדמי וצווארה שמבטיחים להפנט את האורח המתקרב.
פעמון הדלת צלצל. העלמה קייטי, בחפזונה, סובבה את להט המנורה נמוך יותר מאשר גבוה יותר, ומיהרה ללא רחש במורד המדרגות אל אולם המבואה. היא סובבה את המפתח, הדלת נפתחה ומר טנזי נכנס פנימה.
"מה, ה-ר-ע-י-ו-ן!" קראה העלמה קייטי, "האם זה אתה, מר טנזי? זה אחרי חצות. אתה לא מתבייש להעיר אותי בכזו שעה כדי להכניס אותך? אתה פשוט איום!"
"איחרתי," אמר טנזי בצורה מבריקה.
"אני צריכה לחשוב כך! אימא דאגה מאוד בגללך. כשלא היית בעשר, טום מקגיל42 השנוא הזה אמר שהיית בחוץ קורא לאחרת… אמר שהיית בחוץ קורא לאיזו גברת צעירה. אני פשוט מתעבת את מר מקגיל. ובכן, אני לא הולכת לגעור בך יותר, מר טנזי, גם אם זה קצת מאוחר – הו! סובבתי את זה בכיוון הלא נכון!"
העלמה קייטי השמיעה צרחה קטנה. בהיסח הדעת היא הפנתה את להב המנורה לגמרי החוצה במקום גבוה יותר. זה היה מאוד חשוך.
טנזי שמע צחקוק מוזיקלי רך ונשם ניחוח משכר של עוקץ העקרב43.
יד קלה מגששת נגעה בזרועו.
"כמה מגושמת הייתי! האם תוכל למצוא את דרכך – סאם?"
"אני – אני חושב שיש לי גפרור, העלמה ק-קייטי."
צליל גירוד; להבה; זוהר של אור מוחזק באורך הזרוע על ידי חסידו מוג הלב של הגורל האיר תמונה אשר עתידה להסתיים בדיווח השתלשלות מביש – עלמה עם שפתיים שלא נושקו, מסתלסלות, מפגינות עלבון, מרימה לאט את ארובת המנורה ומאפשרת לפתילה להתלקח; לאחר מכן הנפה של יד מתכחשת ומלאת בוז כלפי גרם המדרגות – טנזי האומלל, האלוף לשעבר ברשימותיו הנבואיות של המזל, עולה ללא תהילה לאובדנו הוודאי, בזמן (הבה נדמיין) שחצי בתוך הכנפיים ניצבת דמותו הקרבה ובאה של הגורל, מנענעת בפראות את המיתרים הלא־נכונים ומערבבת דברים בדרכה המיומנת הרגילה.