הנערה והשוחד
הנערה והשוחד1
יום אחד נתקלתי בחברי הוותיק פרגסון פוג2. פוג היה לוקח שוחד מצפוני מהסוג הגבוה ביותר. מפקדתו הייתה חצי הכדור המערבי3 וטווח עיסוקיו כלל כל דבר החל מספסרות במגרשים העירוניים של מישורי החומה הגדולים4 ועד מכירת צעצועי עץ בקונטיקט, מופעלים על ידי לחץ מים מאגוזי מוסקט טחונים לכדי כְתושֶת.
מדי פעם בפעם, כאשר הרוויח פוג שלל טוב, הוא בא לניו יורק כדי לנוח. הוא אומר שכד היין וכיכר לחם ואלפית השנייה5 בשממת העסקים מסיבים לו מנוחה והנאה בדיוק כפי שעושה החלקה במכוניות המתנגשות של קוני6 לנשיא טאפט7.
"תן לי," אומר פוג, "עיר גדולה בשביל החופשה שלי. ניו יורק בפרט. אני לא אוהד את הניו יורקרים במיוחד, ומנהטן היא בערך המקום היחיד על כדור הארץ שבו אני לא מוצא אף אחד מהם."
בעודו בעיר הגדולה, פוג היה יכול תמיד להימצא באחד משני מקומות. האחד הוא חנות ספרים יד שנייה בשדרה הרביעית, שם הוא קורא ספרים על תחביביו, איסלאם8 ואַדרָאוּת9. מצאתי אותו במקום השני – אולם חדר השינה שלו ברחוב שמונה־עשר – שם ישב ברגלים גרובות גרבי ניילון, מנסה לִפְרוֹט את גדות הובאש על צִיתָר קטן10. במשך ארבע שנים התאמן על המנגינה הזו מבלי להתקרב מספיק כדי להטיל את חוט הדייג הארוך ביותר של דג שֶמֶך אל קצה המים11.
על השידה היה מונח אקדח קולט ארבעים וחמש מפלדה כחולה וגליל הדוק של עשיריות ושטרות של עשרים גדול מספיק כדי להשתייך למעמד סיפור הקפיץ של נחש הפעמונים. חדרנית עם הילה של ניקוי התנופפה בחדר בסמוך, אינה מסוגלת להיכנס או להימלט, מזועזעת בגין הרגל המגורבת, נבעתת מהקולט ועדיין חסרת כוח, עם חושיה העירוניים, להרחיק עצמה מעבר להשפעתו המכשפת של הגליל בצבע הצהוב.
ישבתי על מזוודתו בעוד פרגסון פוג דיבר. איש לא יכול היה להיות כן או גלוי לב יותר בשיחותיו. מול ביטויו קריאתו של הנרי ג'ימס להזנה חלבית בגיל חודש הייתה נראית כמו הודעה בכתב סתרים של השפה הכשדית. הוא סיפר לי בגאווה סיפורים על אודות מקצועו, שכן הוא החשיבו לאמנות. ואני הייתי סקרן דיו לשאול אותו האם הוא ידע על נשים שהלכו בדרך זו.
"גבירות?" אמר פוג באבירות מערבית. "ובכן, לא במידה רבה. הן לא מסתכמות בכמות גדולה בתחומים המיוחדים של שוחד, משום שהן עסוקות מדי בתחומים כללים. מה? הן חייבות. מי מחזיק את הכסף בעולם? הגברים. האם אי־פעם הכרת גבר שייתן למישהו דולר ללא שום שיקול דעת? גבר יבזבז את האבק שלו על גבר אחר בחופשיות, בקלות ובחינם. אבל אם הוא ישליך פרוטה באחת המכונות שנהוגות על ידי האיגוד המאוחד של "בנותיה של הגברת חווה" ומסטיק האננס לא ייפול החוצה כשהוא מושך את הידית, אתה יכול לשמוע אותו מתלונן למפקח – במרחק ארבעה גושי בניינים משם.
גבר נמצא בעמדה הקשה ביותר שאשה צריכה להתמודד איתה. הוא מדורג במקום נמוך והיא צריכה לעבוד שעות נוספות כדי לגרום לו לשלם. פעמיים מתוך חמש היא תזייף. היא לא יכולה להכניס עובדות מכריעות ומיכון יקר: הוא יבחין ב'ם וייכנס למשחק. הן חייבות להעלות יפה את מה שיש להן, וזה כואב לידיהן העדינות. כמה מ'ן הן תעלות טבעיות של מים זורמים ויכולות לשאת $1,000 לטון. אלה עם העיניים היבשות חייבות להסתמך על מכתבים חתומים, שיער מלאכותי, אהדה, הליכת הקנגורו, צליפות שוט, יכולת לבשל, חבר מושבעים רגשני, כוחות דיבור, תחתוניות משי, שושלת, סומק, מכתבים אנונימיים, אבקות בישום של סיגלית, עדים, רובים, צורות אוויריות, חומצה קרבולית, אור ירח, קרם12 ועיתוני הערב."
"אתה שערורייתי, פוג," אמרתי. "בוודאי אין בכלל מ"השוחד" הזה כמו שאתה קורא לו, באיחוד נישואין מושלם ומתואם!"
"ובכן," אמר פוג, "שום דבר שיצדיק אותך כל פעם בהתקשרות למטה המשטרה והזמנת מלאיים ואת מנהל מופעי בידור במהירות הבזק13. אבל זו הדרך הזו: נניח שאתה מיליונר מהשדרה החמישית, הממריא גבוה, על הצד הנכון של המטבעות והמהמרים14. אתה חוזר הביתה ערב אחד ומביא מכבנת יהלומים בשווי $9,000,000 לגברת המצהירה כי הנך שלה15. אתה מוסר את סיכת הנוי. היא אומרת "הו, ג'ורג'!" ומסתכלת כדי לראות אם יש לזה כיסוי. היא מתקרבת ומנשקת אותך. חיכית לזה. יש לך את זה. טוב ויפה. זה שוחד.
אבל אני מספר לך על ארטמיזיה בליי16. היא הייתה מקנזס והיא הציעה תירס בכל צורותיו17. שיערה היה צהוב כמשי וצורתה גבוהה וחיננית כמו גבעול באדמות הנמוכות במהלך קיץ רטוב; עיניה היו גדולות ומבהילות כמו תפיחה בבוהן, וירוק היה הצבוע האהוב עליה. בטיולי האחרון אל הפגרות הקרירות בעיר המבודדת שלך פגשתי יצור אנוש המכונה וורקרוס18. הוא היה שווה… כלומר, היה לו מיליון. הוא אמר לי שהוא היה ברחוב למטרת עסקים."
"סוחר מדרכה?" אומר אני בעוקצנות.
"בדיוק," אומר הוא, "שותף בכיר של הפינה המרוצפת. הוא התחבב עלי במידה מסוימת19. מסיבה זו פגשתי אותו בברודווי ערב אחד כשהייתי מחוסר לב, מזל, טבק ומקום. הוא היה כולו כובע משי, יהלומים ועזות. הוא היה כולו עזות20. אילו היית הולך מאחריו, היית רואה רק את עצמך. אני נראיתי כמו הכלאה בין הרוזן טולסטוי21 ולובסטר יוּנִי22. הייתי מחוסר מזל. היה לי… אבל תן לי להניח את עיני שוב על אותו סוחר.
וורקרוס עצר ודיבר איתי למשך מספר דקות ואז לקח אותי למסעדה יוקרתית כדי לאכול ארוחת ערב. הייתה שם מוזיקה ואז קצת בטהובן ורוטב בורדלז23 וקללות בצרפתית ופרנג'יפני24 ואיזו גאוותנות וסיגריות. כשאני שופע כסף אני מכיר את המקומות האלה.
אני מכריז בזאת שבוודאי נראיתי גרוע כמו אמן עיתון, יושב שם ללא כסף ושיערי פרוע כולו כאילו קבעו לי תור לקרוא פרק מתוך ימי בית הספר של אליס25 בקרן עישון של ברוקלין הבוהמנית. אבל וורקרוס נהג בי כמו מדריך ציד דובים. הוא לא פחד לפגוע ברגשותיו של המלצר.
"אדון פוג," הוא הסביר לי, "אני משתמש בך."
"המשך," אמרתי, "אני מקווה שלא תתעורר."
ואז הוא מספר לי, אתה יודע, איזה סוג של גבר הוא היה. הוא היה ניו יורקר. כל מבוקשו היה שיבחינו בו. הוא רצה להיות בולט. הוא רצה שאנשים יצביעו עליו וישתחוו לו ויגידו לאחרים מי הוא היה. הוא אמר שזו הייתה שאיפת חייו מאז ומעולם. לא היה לו אלא מיליון ולכן הוא לא היה יכול למשוך תשומת לב באמצעות בזבוז כסף. הוא אמר שפעם אחת ניסה להיכנס להכרה הציבורית על ידי שתילת כיכר ציבורית קטנה עם שום בצד המזרחי לשימושם החופשי של העניים, אבל קרנגי26 שמע על כך וכיסה אותה באחת עם ספריה בשפה הגאלית27.
שלוש פעמים הוא זינק בדרכן של מכוניות נוסעות אולם התוצאה היחידה הייתה חמש צלעות שבורות והודעה בעיתונים שגבר לא ידוע, בגובה מטר שבעים ושמונה, עם ארבע שיניים ממולאות בכספית28, הנחשב לחבר הפחות מפורסם בכנופייתו של לרארי "האדום"29, נדרס.
"ניסית אי־פעם את העיתונאים?" שאלתי אותו.
"בחודש שעבר," אומר אדון וורקרוס, "ההוצאות הכספיות שלי עבור ארוחות צהרים לעיתונאים היו $124.80."
"יצא לך משהו מזה?" שואל אני.
"זה מזכיר לי," אומר הוא, "תוסיף $8.50 לפפסין30. כן, קיבלתי קשיי עיכול."
"איך אני אמור לקדם את מאבקך לפרסום?" חוקר אני. "לשמש כניגוד?"
"משהו מסוג הזה הלילה," אומר וורקרוס. "זה מצער אותי, אבל אני מוכרח לפנות לחריגות." וכאן הוא שמט את מפיתו לתוך המרק שלו והתרומם וקד לאדון שהחריב תפוח אדמה מתחת לכף תמר בקצה השני של החדר.
"מפקח המשטרה," אומר השאפתן שלי בשביעות רצון.
"חבר," אומר אני במהירות. "שתהיינה לך שאיפות אבל אל תבעט החוצה את השלב בסולם שלך. כשאתה משתמש בי כמו קרש קפיצה כדי להצדיע למשטרה אתה מקלקל את התיאבון שלי בגין העובדה שאני עשוי להיות מושפל ומופלל. תהיה מתחשב."
בקבוצת הקוויקרים העירונית31 מגיע אלי תבשיל הרעיון על ארטמיזיה בליי.
"נניח שאצליח להכניס אותך לעיתונים," אומר אני, "טור או שניים בכל יום בכל אחד מ'ם ואת התמונה שלך במרבי'ם למשך שבוע. כמה זה יהיה שווה לך?"
"עשרת אלפים דולר," אומר וורקורס, נלהב ברגע. "אבל לא רצח," אומר הוא, "ואני לא אלבש מכנסיים ורודים בריקוד קוטיליון32."
"לא הייתי מבקש זאת ממך," אומר אני. "זה מכובד, מסוגנן ולא מחייב. תגיד למלצר להביא ספלון קפה33 וכמה קטניות אחרות ואני אגלה לך מה לעשות34."
סגרנו את העסק שעה מאוחר יותר בחדר הרעש האדום בסגנון רוקוקו35. שלחתי מברק באותו לילה לעלמה ארטמיזיה בסלינה36. היא לקחה כמה תמונות ומכתב חתום לבכיר בכנסייה הפרסביטאריאנית הרביעית37 בבוקר והשיגה אמצעי תחבורה ו־$80. היא עצרה בטופיקה38 זמן רב מספיק כדי לקנות פנס פנימי וכרטיס אהבה לסגן הנשיא של קרן נאמנות בעבור ספר קילומטראז'39 וחבילת פתקים בשווי חמישה דולר עם $250 משורבטים על הגומיה.
בערב החמישי לאחר שקיבלה את המברק שלי, היא חיכתה לי ולוורקורס, עמוקת מחשוף ומגונדרת40, שניקח אותה לארוחת ערב באחד מאותם בתי דירות נשיים בניו יורק, אליהם גבר לא היה יכול להיכנס אלא אם כן הוא משחק בזיק41 ומעשן סיגריות עם אבקה מסירת שיער42.
"היא מהממת," אומר וורקורס כשראה אותה. "הם בטח יתנו לה חתך של שני טורים."
זו הייתה המזימה שרקחנו שלושתנו. היה מדובר בעסקים לכל דבר. וורקורס נדרש להרעיף על העלמה בליי את כל סגנון ההופעה והרגש שיכול היה לעשות במשך חודש. כמובן, זה הצטבר ללא כלום בכל הנוגע לשאיפותיו. מראה גבר בעניבה לבנה ונעלי עור מצוחצחות43 מוזג שטרות כסף דרך הקצה הגדול של קרן השפע כדי לרכוש מזון ומנוחה לנפש עבור הבלונדיניות הגבוהות והתמירות בניו יורק הוא מראה שכיח כמו צבים כחולים בהזיית שכרות44. אבל הוא היה צריך לכתוב לה מכתבי אהבה – מכתבי אהבה מהסוג הנורא ביותר, מהסוג שאשתך מפרסמת לאחר מותך – כל יום. בסוף החודש הוא היה צריך לזרוק אותה והיא הייתה צריכה להגיש תביעה על סך $100,000 בגין הפרת הבטחה.
העלמה ארטמיזיה הייתה אמור לקבל $10,000. אם תזכה בתביעה זה יהיה הכול ואם תפסיד היא אמורה לקבל אותם בכל מקרה. היה חוזה חתום לתוצאה הזו45.
לפעמים התלוויתי אלי'ם, אבל לא לעתים קרובות. לא יכולתי לעמוד בסגנון שלהם.
היא נהגה לשלוף החוצה את מכתביו ולבקר אותם כמו שטרות מטען46:
"תגיד, אתה!" היא הייתה אומרת. "איך אתה מכנה את זה – מכתב מסוחר כלי מתכת מאחינו על כך שלדודתו יש סִרְפֶדֶת47? אתם הלא־יוצלחים מהמזרח יודעים לכתוב מכתבי אהבה בדיוק כמו שחגב מקנזס יודע מה זו ספינת גרר. "העלמה בליי יקירתי!" האם זה לא לשים זיגוג ורוד וציפור יונקת דבש אדומה קטנה48 על עוגת החתונה שלך? כמה זמן אתה מצפה להחזיק קהל באולם המשפט עם סוג כזה של חומר? אתה צריך להיכנס לעניינים ולקרוא לי "ילדונת טווידלדם"49 ו"יערה"50 ולחתום את שמך כ"הילד הגדול והרע בוגי ווגי"51 אם אתה רוצה שאורות הבמה יתמקדו על השערות האפורות הדלילות שלך תתחיל להיות נמרץ.52"
לאחר זאת וורקרוס טבל את עטו בטָבַּסקוֹ בל־יימחה. מכתביו נקראו כמו משהו אחר מהמקור53. הייתי יכול לראות את חבר המושבעים מזדקפים ונשים קורעות זו את כובען של זו לשמוע 'תם נקראים. והייתי יכול לראות שמצטברטת עבור מר וורקורס ידיעות רחבות ולא אוהדות כמו שאי־פעם נהנו מהן הארכיבישוף קרנמר54 או גשר ברוקלין או גבינה בסלט.
הוא נראה לגמרי מרוצה מהסיכויים.
הם הסכימו על ערב ואני עמדתי בשדרה החמישית מחוץ למסעדה חגיגית55 וצפיתי ב'ם. נציג רשמי56 נכנס פנימה והושיט לוורקורס את הניירות בשולחנו. כל אחד הסתכל על'ם והוא נראה גא כמו קיקרו57. הלכתי חזרה לחדרי והדלקתי סיגר בחמישה סנט, שכן ידעתי שה־$10,000 כבר היו שלנו.
בערך שעתיים לאחר מכן מישהו דפק על דלתי. שם עמדו וורקרוס והעלמה ארטמיזיה והיא נאחזה – כן, אדוני – נאחזה – בזרועו. והם אומרים לי שהם הלכו והתחתנו. והם ביטאו כמה מהמקצבים קלי־הערך בנוגע לאהבה ודברים מסוג הזה. והם הניחו צרור על השולחן ואמרו "לילה טוב" והלכו.
"וזו הסיבה מדוע אני אומר," סיכם פרגסון פוג, "שאשה עסוקה מדי עם הכישרון הטבעי שלה וחושי שוחד מהסוג שניתנו לה לשימור עצמי ושעשוע מכדי ליצור איזו הצלחה גדולה בתחומים מיוחדים."
"מה היה בצרור שהם השאירו?" שאלתי עם סקרנותי הרגילה.
"מה," אומר פרגסון, "זה היה כרטיס רכבת מסופסר שמגיע עד העיר קנזס ושני זוגות מכנסים ישנים של אדון וורקורס."