המשרת הלא רווחי
המשרת הלא־רווחי1
אני העשיר יותר מבין מכירים של ארבעה אנשי עיתונות. בנפרד, הם האנציקלופדיות שלי, חבריי, מורי הדרך שלי ולעתים בנקאיי. אולם מדי פעם בפעם קורה שכולם יגישו לדפוס את אותה תקרית הראויה לפרסום על פטירתה הארצית של תופעת טבע וישלחו מכך פירושים דיווחיים לעיתוניהם. ברגעים אלה מגיע תפקידי לצחוק. שכן זה נראה שלכל אחד מהם, מאומן ומיומן ככל שעשוי הוא להיות, אותה התרחשות מציגה היבט אחר של היהלום המלוטש, החיים.
אחד יציג את הדברים (הבה נאמר) שדירתה של מאדאם אנדרו מקארתי2 נבזזה על ידי שישה פורצים, שירדו דרך יציאת החירום והבריחו נזר אוֹדֶם המוערך באלפיים דולר וכלב שפיץ3 במחיר של חמש מאות דולר, אשר (תוך הפרה של תקנות היריקה) ניצל את מסדרונות דירות הווטאפסיטאקאקסאוטונקואה4.
"הבחור"5 השני יתייחס לתופעה שבעיצומו של משחק ידידותי של פינקול6 בחדרי המגורים של גברת אנדי מקארתי, אורחת ששמה רובי אוהרה7 השליכה פורץ במורד שישה גרמי מדרגות, שם נכפת והוחזק על ידי שני כלבי בולדוג אנגליים במחיר מאתיים דולר בתוך קהל של חמש מאות צופים נרגשים.
המתעד השלישי וחברי יאסוף את חוטי החדשות של ההתרחשויות בדרכו השמחה; יציב קדימה על הנייר למענכם לקרוא שביתו של אנטוניו מקרתיני8 פוצץ בשעה שש בבוקר על ידי אגודת היד השחורה9, בגין סירובו להשאיר מאתיים דולר בפינת רחוב מסוימת, הורג חיית מחמד פומרניאנית השייכת לבתו הקטנה של אלדרמן רוביטרה10 (ראו תמונה ותרשים ממול).
מספר ארבע מבין יוצרי ההיסטוריה שלי פשוט יפרש מהמקום את הסיפור שבזמן שקהל של אלפיים נלהבים הקשיב לקונצרט של רובינשטיין ברחוב השישי11, אשה שאמרה שהייתה גברת אנדרו מ. קרטר השליכה לבנה דרך חלון זכוכית מעורגלת המוערך בחמש מאות דולרים. רעיית קרטר טענה שמישהו בבניין גנב את הכלב שלה.
עכשיו, הסתירות ברישומים אלה של אירועי היום לא צריכות לפגוע באיש. בוודאי, מספיק עיתון אחד עבור כל גבר כדי להשעין כנגד בקבוק מי הבוקר שלו על מנת לעמעם את השנאה החייכנית במבטה של אשתו. אם הוא טיפש מספיק כדי לקרוא ארבעה הוא לא חכם יותר מהמבקר העליון12.
אני זוכר (ככל הנראה טוב כמוכם) שקראתי את משל בעלי הכישרונות. אזרח נודע העומד לצאת למסע לארץ רחוקה מוסר תחילה את חפציו למשרתיו. לאחד הוא נותן חמישה כישרונות; לאחר שניים; לאחר אחד – לכל איש בהתאם ליכולתו, כפי שהטקסט מציג זאת. יש שתי גרסאות של המשל הזה, כפי שאתם היטב יודעים. ייתכן שיש יותר – איני יודע.
כאשר הפ. ס. חוזר, הוא דורש דין וחשבון. שני משרתים הלוו את כישרונותיהם בריבית והרוויחו מאה דולר לסנט. טוב. המשרת הלא רווחי פשוט חופר ומוציא את הכישרון שהופקד אצלו ומוסר אותו לפי דרישה. דפוס התנהגות עבור חברות נאמנות ובנקים, בוודאי! בגרסה אחת אנו קוראים שהוא עטף אותו במפית וקבר אותו. אבל הפרשן מודיע לנו שהכישרון שהוזכר הורכב משבע מאות אונקיות של כסף – שווי קרוב לתשע מאות דולר. לכן המתעד אשר הזכיר את המפית היה צריך להפחית את סכום ההפקדה או לספק הרבה הסברים בנוגע לגודל המצעים שהיו בשימוש באותם הימים. לפיכך בגרסתו אנו מציינים שהוא השתמש במילה "פאונד" במקום "כישרון".
פאונד של כסף ניתן בהחלט לקבור – ולהעביר – במפית, כפי שכל מלונאי או מסעדן יספר לכם.
אבל הבה נתרחק מבשר הכבש שלנו.
כאשר האציל שחזר מוצא שלמשרתו בעל הכישרון האחד לא היה דבר לתת מלבד ההון הראשוני שהופקד אצלו, הוא כועס כפי שמולטי־מיליונר יכעס אם מישהו יסתתר תחת מיטתו וירעיש כמו הערכת שׁוּמָה. הוא מצווה שישליכו את המשרת הלא רווחי אל החשכה החיצונית, לאחר שתחילה נטל ממנו את כישרונו ונתן אותו לבעל ההון שהרוויח מאה דולר לסנט וכשבנשימתו משלים מוזרים אמר: "ממנו לא יילקח דבר, יהיה אשר יהיה". שזה כמו לומר: "לא כלום מלא כלום מותיר לא כלום".
וכעת נהדק קרוב יותר את חוטי המשל, האלגוריה הסיפורית המצווה, המובילים לשום מקום אם תרצו, או אחרת אורגים עצמם לתוך סיפור בדיון קטן על קליף מק'גוון13 וכישרונו האחד. יש אך הגדרה אחת לעקוב אחריה ואז השחקנים הביתיים מועדים פנימה.
כישרון: מתנה, הענקה או כושר; יכולת מיוחדת כל שהיא, כוח או הישג, טבעיים או נרכשים (הַמשָׁלָה שהושאלה מהמשל במתיו 24, 14 – 1430).
בניו יורק היום ישנם (בהערכה) 125,000 יצורים חיים המתאמנים לעלות על הבמה. המידע אינו כולל כלבי ים, חזירים, כלבים, פילים, לוחמי פרסים, כרמנים15, קוראי מחשבות או מתאבקים יפנים. מרביתם נמצאים בשורות ארבעת המיליונים. מתוך מספר זה ישרדו אלף.
תשע מאות מתוכם ישיגו את תהילתם המלאה כאשר יצביעו באופן מפוקפק עם נקודת סיכת הכובע על דמות מטושטשת בתצלום פנס של להקת שתדלנים בימתית בליווי הפרשנות הגאה: "זה אני".
שמונים, בתלבושת הוורודה ביותר (לגברים) בחצר המלכות של לואי הארבעה־עשר, יקבלו את מלכת האיים (המיתיים) פָּאפַּאיָה בכמה מילים ששיננו היטב, מפנים אף מוטה קלות מעלה כלפי תשע המאות.
עשרה, בכובעי תחרה זעירים, יאבקו ריהוט איבסן למשך שש דקות לאחר עליית המסך.
תשעה ישיגו את המחזורים, מבוצרים בשרירים, מיומנות, עין, יד, קול, שנינות, מוח, עקב ובוהן, על החומות הגבוהות ביותר של הכוכבות.
אחד יירש את ברודווי. כך חולפת תהילת עולם16.
קליף מק'גווין ומק מק'גווין היו בני דודים. הם התגוררו בצד המערבי והיו ברוכי כישרונות. שרים, רוקדים, מחקים, רוכבי אופני פעלולים, מתאגרפים, מבצעים קומדיות במבטא גרמני ואירי, ומעט זריזות ידיים ואיזון של קשי חיטה ומריצות על קצות סנטרם באו להם בקלות כשם שאתם מסדרים את העכברושים שלכם שלא יופיעו או יתחמקו ממבקר דרך הדלתות המסתובבות של בית קפה מואר היטב – בהתאם ליכולתכם להשתייך לסטייה אחת או אחרת של הקוסמים הגדולים ביותר – האנשים. הם היו צעירים אחוזי תזזית, רזים וחיוורים, שציפורניהם תמיד הבהיקו ללא דופי (ובגדיהם תפורים באופן מחפיר). שיחתם הייתה במשפטים כה קצרים עד שהם גרמו לקיפלינג להיראות ארוך כמו ציטוטים מבית המשפט.
בהיותם בעלי המזג הנכון, לא עסקו באף עבודה. כל אחד צוהריים הייתם יכולים למצוא אותם בשדרה השמינית או בחזית מספרתו של ספינלי, בית הקפה של מייק דוגאן או מלון לימריק17, משפשפים את ציפורניהם עם מטפחות משי מטונפות. בכל זמן, אם עמדתם במקרה, לא־החלטיים, ליד שולחן ביליארד, וקליף ומק היו, כדרך אגב, כפי שהיו, נמשכים קרוב, מזכירים משהו חסר חשיבות על משחק, ובכן, אכן, היה עדיף עבורכם לו הייתם הולכים לדרככם ללא מענה. הצהרה עובדתית, מחושבת בתשומת לב, היא לימוד בדריכות, פיסוק ועצה לזרים.
מכל קשרי המשפחה יש להניח שהקרובה ביותר היא זו של בן דוד. בין דודנים מתקיימים קשרים של גזע, שם והפליה לטובה – קשרים סמיכים יותר ממים ועדיין אינם קרושים עם המשקעים הקנאיים של אחווה או חיובי המחויבויות של עול הנישואים. אתם יכולים להעניק לבן דוד כמעט את כל העניין והחיבה שהייתם נותנים לאדם זר; אינכם מחויבים להרגיש כלפיו את הבוז והמבוכה שאתם חשים כלפי כל אחד מבניו של אביכם – זו תחושת השבט הקרובה יותר שלעתים הופכת את ענף העץ לחזק יותר מגזעו.
כך היו שני המקגווינים מאוחדים. הם נהנו מידענות שקטה במחוזם, שהיה רצועה ממערב לשדרה השמינית עם המשאבה לציר שלה. כישוריהם זכו לשבחים במאה "מזללות"; ידידותם הייתה מפורסמת אפילו בשכונה שבה גברים הדפו את נשות חבריהם – כאשר התנפלות ביתית נעשתה על ידי חבריהם מצד נשות חבריהם (כך מגבלות השפה האנגלית מכריחות אותנו לחזור על עצמנו).
וכך, זה לצד זה, זועפים, צהובים, קודרים, בלתי נפרדים, בלתי מנוצחים, פילסו הדודנים את דרכם אל מקדש האמנות – אמנות בה"א הידיעה, שמובילה להתערבותו של שיעור גיאומטריה.
לילה אחד, בסביבות השעה אחת־עשרה, נכנס דל דלאנו18 לבית הקפה של מייק בשדרה השמינית. מאותו רגע, במקום להמשיך להיות סתם בית קפה, הפך המקום לאתר נופש. היה זה כאילו המלך אדוארד הואיל בטובו להתערבב עם עשרה כתמים של חליפה אחרת19: או שג'ו גאנס20 טייל בנחת כדי להסתכל על בית הספר טסקיגי21; או שמר שו מאנגליה היה מקבל הזמנה להקריא קטעים מתוך רנה, ציפור השלג בגילוי האנדרטה המוצעת לג'יימס אוון או'קונור שבצ'ינקאפין פולס, מיסיסיפי22. על אף השוואות אלה, יהיה צורך לספר לכם כיצד חסדנותה של מסבאה מדרגה שלישית בצד המערבי זכתה לכבוד כה מיוחד בעצם נוכחותו של דל דלאנו.
דל דלאנו לא היה מסוגל להניע את רגליו, ולכן העולם שילם לו 300 דולר בשבוע כדי לראותו פוסל את עצמו בהתנהגות בלתי הולמת על במת הוודביל. כדי לפשט את העניין עבורכם (ולהגדיל את מספר המילים), הוא היה הרקדן המהודר ביותר בכל אחד מהמעגלים בין אוטווה וקורפוס כריסטי23. עם עיניו מקובעות בחלל ריק ורגליו הנעוצות כנראה בלא־כלום, הוא "הקסים אלפים בלילות", כפי שציינה באופן שגוי סוכנת התקשורת שלו. אפילו בהופעות הלילה ובהצגות יומיות גם יחד הוא כמעט שלא היה יכול להקסים יותר משמונה מאות, כולל אלה שעזבו אחרי שזורה, הנערה הנאוטקית24, סחטה עצמה דרך חישוק בקוטר של שלושים סנטימטרים, ואלה שחיכו לתמונות הנעות.
אבל דל דלאנו היה המועדף בצד המערבי ובשום מקום אין צד נאמן יותר. חמש שנים לפני שסיפורנו הוגש לעורכים, דל זחל ממרתף של השדרה העשירית כמו עכברוש רזה ונשך את דרכו לתוך הגבינה הגדולה. מוטלא, מורעב למחצה, ללא אזיקים, ומלא בוז על הקרס כמו מתרגם של איבסן25, הוא רקד את דרכו אל הבריאות (כפי שאתם ואני מבינים אותה) והתהילה בת שש־עשרה דקות בליל חובבנים בתיאטרון קריארי (וראייטי) בשדרה השמינית26. סוכן שחקנים (אחד מהסוג שבו הכישרון מנצח במקום להפסיד) ישב בקהל, ישן, חולם על איסוף בלתי אפשרי בקרב החובבנים. אחרי תנומה, כוס בירה מהמלצר יפה התואר ועיוורון זמני שנגרם על ידי יהלום של בלונדינית איטלקיה27 בתא ה', התעורר סוכן שחקנים מספיק זמן כדי לערב את דל דלאנו בניסוי במשך שלושה שבועות, המאחד כלב מאולף ומעגל קצר המכסה את שלושת הוושיגנטונים – גבהים, פסל וכיכר28. בזמן שסיפור זה נקרא והתקבל, דל דלאנו משך את שלוש מאות הדולר לשבוע שלו, אשר, מחולקים לשבעה (מופעי יום ראשון אינם נוהגים להיות מותרים29), מפיג את האשליה שהוחזקה על ידי רבים מאיתנו כי ראינו ימים טובים יותר. אתם יכולים לדמיין בקלות את התסיסה הנערצת של השדרה השמינית כל אימת שדל דלאנו כיבד אותה בביקור אחרי המעשה הריקוד שלו בתיאטרון ברודווי ההיסטורי הגדול והמאוורר ברשעות. אם הצד המערבי יכול לתבוע ארבעים ושתיים דקות מתוך ההזמנות של ארבעים ושניים השבועות שלו בכל שנה, היה זה אירוע של מדורות וצביעה מחדש של המשאבה. ועכשיו אתם יודעים למה המסבאה של מייק היא אתר נופש, ולא עוד סתם מקום.
דל דלאנו נכנס למסבאה לבדו. כמעט חבוי במעיל מרופד פרווה וכובע דרבי הגדול עליו בשני מספרים היה הנסיך לייטפוט שראיתם מפניו רק את תוויו החיוורים, המחודדים, וזוג עיניים כחולות־בהירות, הקרות, לא ממצמצות. כמעט כל אדם שהשתהה במסבאה של מייק זיהה את המוצר הנודע של הצד המערבי. לאלה שלא, החוכמה הועברה על ידי דחיפת מרפקים ונהימות של מבוא חד־צדדי.
על צ'רלי, אחד המוזגים, ירדו התהילה והמזל בו־זמנית. פעם זכה לכבוד של לחיצת ידיים עם דלאנו הגדול בתחרות אגרוף בשדרה השביעית. וכך, עם ריאות של נחושת, הוא קרא כעת: "הלו, דל, קשישא; מה תשתה?"
מייק, הבעלים, שהניע את הקופה הרושמת, שמע. למחרת העלה את שכרו של צ'רלי לחמישה דולר לשבוע.
דל דלאנו שתה בירה30, משלם עליה בחוסר תשומת לב מתוך רווחיו הליליים של $42.85 ו־5/7 סנט. הוא נד בחביבות אך בקור־רוח אל עבר השורה הארוכה של תומכי מייק וחלף על פניהם אל תוך החדר האחורי של בית הקפה. שכן הוא שמע שם קולות הקשורים לאמנותו – את הריקוד הקל, מעורר הטבק, של רקיעת הקבקב31.
בחדר האחורי מק מק'גואן העניק הצגה פרטית של גאוניות רגליו. כמה בחורים צעירים ישבו ליד שולחנות והביטו בביקורתיות בעודם משעשעים עצמם ברצינות עם בירה. הם הנהנו בהסכמה כנגד כמה צעדים מפולפלים חדשים מהמצאתו האישית של מק.
למראהו של דל דלאנו הגדול רגליו של החובב גמגמו, התבלבלו, נקשו כמה פעמים, וחדלו לזוז. לשונות הנעליים של אדם הופכות קשורות בנוכחות המומחה. פניו הצהובים של מק עטו סומק קל.
מתוך החלל הלא ודאי שבין שולי הכובע של דל דלאנו ודש הצווארון הגבוה של מעיל הפרווה שלו הגיעו נשיפה דקה של עשן סיגריה ולאחר מכן קול:
"עשה את הצעד האחרון הזה שוב, ילד. ואל תחזיק את הזרועות שלך כל־כך נוקשות. עכשיו, שוב."
פעם נוספת ביצע מק את צעדיו. על פי מסורות הרקדנים, כל ישותו הפכה לרגליים וכפות רגליים בלבד. מבטו והבעתו הפכו משותקים32; גופו, נוקשה מעל המותניים אבל קל כמו פקק, התנודד כמו אותו הפקק הרוקד על אדוות פלג זורם. הקצב בעקביו ובבהונותיו שימח אתכם כמו תיפוף מחייב של תופים33. המופע הסתיים בקשקוש מדהים של עור כנגד עץ שהגיע לשיאו ברקיעה פתאומית של רגל שטוחה, מותירה את הרקדן זקוף וחסר תנועה כמו עמוד של האכסדרה הקולוניאלית של בית אחוזה בעיר האסורה קנטקי34. מק הרגיש שהוא עשה כמיטב יכולתו ושדל דלאנו יפנה אליו את גבו בבוז נלעג.
שתיקה משוערת התקרבה, נשברת רק על ידי יללותיו של חתול בית קפה וההמולה והשאון של כמה מיליוני אזרחים ואמצעי הסעה בחוץ.
מק הפנה עין חסרת תקווה אבל אמיצה אל פניו של דל דלאנו. בהם הוא קרא גועל, הערצה, קנאה, אדישות, הסכמה, אכזבה, שבח וזלזול.
כך, בארשת פניהם של אלה שאנחנו שונאים או אוהבים, אנו מוצאים את מה שאנחנו משתוקקים או מתייראים ביותר לראות. זו קביעה המשתווה בחוכמתה ובניגודיותיה35 לאמירות המפורסמות ביותר של הפילוסופים המטופשים ביותר שהעולם ידע אי־פעם.
דל דלאנו פרש במסגרת מעילו וכובעו. תוך שתי דקות הוא צץ והפנה את צדו השמאלי אל מק. ואז הוא דיבר.
"יש לך תנועת רגליים, ילד, כמו תינוק היפופוטם שמנסה להתחמק מדקירה של קוליברי36, ואתה מחזיק את עצמך כמו נהג משאית שצילום שלו מופיע בגלריית תמונות של השדרה השלישית. אין לך שום שיטה או סגנון. והברכיים שלך גמישות כמו שני מנעלי ייל. ואתה מכה את העין כאילו ששקלת, נניח, 450 פאונד בזמן שאתה עובד. אבל, תגיד, אכפת לך לתת לי השם שלך?"
"מק'גאוואן," אמר החובב המושפל – "מק מק'גאוון."
דלאנו הגדול הצית באיטיות סיגריה והמשיך, מבעד לעשנה:
"במילים אחרות, אתה על הפנים. אתה לא יכול לרקוד. אבל אני אגיד לך דבר אחד שיש לך."
"תוציא את הכול מהמערכת שלך אם אתה כבר שם," אמר מק. "מה יש לי?"
"גאוניות," אמר דל דלאנו. "חוץ ממני, זה תלוי בך אם תהיה הרקדן המפואר ביותר בארצות הברית, אירופה, אסיה והחזקה הקולוניאלית של כל שלוש37."
"אין מצב!" אמר מק מק'גאוון38.
"גאוניות," חזר המומחה – "יש לך כישרון לגאוניות. המוח שלך נמצא ברגליים שלך, היכן שרקדן צריך להיות. כבר לימדת את עצמך עד שאתה כמעט הרוס, אבל לא לגמרי. מה שאתה צריך זה מאמן. אני אקח אותך תחת חסותי ואשים אותך בראש המקצוע. יש מקום לשנינו, אתה יכול להביס אותי," אמר המומחה, מטיל בו מבט קר ופראי המשלב כל־כך הרבה יריבות, חיבה, צדק ושנאה אנושית שמיד הטביע בו את החותמת כאילו היה אחד הקטנים הגדולים על פני כדור הארץ – "אתה יכול להביס אותי, אבל אני מסופק. אבל לפסגה – שם אתה שייך. השם שלך, אתה אומר, הוא רובינסון?"
"מק'גוואן, "חזר החובבן, "מק מק'גאוון."
"זה לא משנה39," אמר דלאנו. "נניח שתלך איתי למלון שלי. אני רוצה לדבר איתך. עבודת הרגליים שלך היא הגרועה ביותר שראיתי אי־פעם, מדיגן40… אבל… טוב, אני רוצה לדבר איתך. אתה עשוי לא לחשוב כך, אבל אני לא כזה מתנשא. הגעתי מהצד המערבי בעצמי. המעיל הזה עלה לי שמונה מאות דולר, אבל הצווארון לא כזה גבוה ממה שאני יכול לראות מעבר לו. לימדתי את עצמי לרקוד, והכנסתי את רוב תשע השנים לתוך זה לפני שנענעתי רגל אחת בציבור. אבל הייתה לי גאונות. לא טעיתי כל־כל בלימוד עצמי כפי שעשית אתה. יש לך את השיטה והסגנון הגרועים ביותר מכל מי שאי־פעם ראיתי".
"הו, אני לא חושב הרבה על הצעדים הקטנים שאני עושה," אמר מק, בקלילות צבועה.
"אל תדבר כמו חבילה של קמח כוסמת בגידול עצמי," אמר דל דלאנו. "יש לך כישרון שנמסר לך על ידי הישות העליונה41 וזה תלוי בך לעשות את הדבר הנכון עם זה. הייתי רוצה שתעלה למלון שלי לשיחה, אם תרצה."
בחדריו במלון המלך כלוביס42, לבש דל דלאנו מעיל בית בצבע שָׁנִי רקום בצמות זהב והוציא את האפולינריוס43 וקופסה של קרקרים מתוקים.
עינו של מק נדדה.
"שכח מזה," אמר דל. "שתייה וטבק עשויות להיות בסדר גמור לגבר שמתפרנס מידיו, אבל הן לא יתאימו אם אתה תלוי בראשך או ברגלייך. אם אחד הקצוות שלך מסתבך, זה יקרה גם לשני. זו הסיבה מדוע בירה וסיגריות לא פוגעות בנגני פסנתר וציירי תמונות. אבל אתה חייב לחתוך 'תם אם אתה רוצה לעשות עבודה נפשית או רגלית. עכשיו קח קרקר ואז נדבר קצת."
"בסדר גמור," אמר מק. "אני לוקח את זה ככבוד, כמובן, שאתה תשים לב לקפיצות שלי. כמובן שהייתי רוצה לעשות משהו במישור המקצועי. כמובן שאני יכול לשיר קצת ולעשות תרגילי קלפים וקומדיות איריות וגרמניות, וכמובן שאני לא כל־כך רע על טרפז ופעלולים קומיים על אופניים ומונולוגים בעברית…"
"רגע אחד," קטע אותו דל דלאנו, "לפני שנתחיל. אמרתי שאתה לא יכול לרקוד. טוב, זה לא היה בדיוק נכון. יש לך רק שניים או שלושה תרגילים רעים בשיטה שלך. אתה זריז עם רגליך ואתה שייך לפסגה, איפה שאני נמצא. אני אשים אותך שם. יש לי שישה שבועות רצופים בניו יורק, ובארבעה אני יכול לעצב את הסגנון שלך עד שסוכני השחקנים יילחמו זה בזה כדי להשיג אותך. ואני אעשה את זה, גם. אני מ ולמען הצד המערבי. 'דל דלאנו' נראה טוב על לוחות מודעות, אבל שם המשפחה הוא קראולי44. עכשיו, מקינטוש – מק'גאוון, אני מתכוון – יש לך סיכוי – חמישים פעמים טוב יותר ממה שהיה לי."
"אני אהיה זוהר לדחות את זה,"45 אמר מק. "ואני מקווה שאתה מבין שאני מעריך את זה. אני ובן דודי קליף מק'גאוון חשבנו46 לנסות לצאת ל'קריי'47 בליל חובבים חודש ממחר."
"חומר טוב!" אמר דלאנו. "קיבלתי את שלי שם, ג'וניוס ט. רולינס48, הסוכן של קוהן ודולי49, קפץ על הבמה והעסיק אותי אחרי הריקוד שלי. והלוחות טבעו בעומק של אינץ' עם מטבעות של חמישה, עשרה ורבע סנט. על המגרש נמצאו רק מטבעות של תשעה פני".
"אני חייב לספר לך," אמר מק, אחרי שתי דקות של הרהורים, "שבן דודי קליף יכול להביס אותי בריקוד. תמיד היינו מה שהיית יכול לקרוא לו חברים. אם היית לוקח אותו במקומי, עכשיו, אולי זה יכול היה להיות טוב יותר. הוא המציא המון צעדים שאני לא יכול לעשות".
"שכח מזה," אמר דלאנו. "ימי שני, רביעי, שישי ושבת של כל שבוע מעכשיו ועד ליל החובבים, חודש חופש, אני אאמן אותך. אני אעשה אותך טוב כמוני, ואף אחד לא יכול לעשות יותר בשבילך. המופע שלי מסתיים כל לילה בשעה 10:15. חצי שעה אחר כך אני אקח אותך ואאמן אותך עד שתים־עשרה. אני אשים אותך בראש החבורה, בדיוק במקום שבו אני נמצא. יש לך כישרון. הסגנון שלך על הפנים אבל יש לך את הגאונות. תן לי לנהל את זה. אני מהצד המערבי בעצמי, ואני מעדיף לראות אחד מאותה כנופיה מנצח לפני מישהו מהצד המזרחי, או כל אחד מהנדחפים של פלטבוש או מאחו האקנסק50. אני אוודה שג'וניוס רולינס יהיה בערב שישי שלך, ואם הוא לא יטפס51 על הפנסים ויציע לך חמישים בשבוע בשביל התחלה, אני אתן לך להפחית את זה מהמשכורת שלי מכל מופע של ליל שני. עכשיו, אני מדבר ברמה או לא?"52
ליל החובבנים בתיאטרון קריארי של השדרה השמינית פועל באותו האופן כמו לילות חובבים במקומות אחרים. לאחר ההופעה הקבועה, הכישרון הצנוע ביותר עשוי, על פי הסדר קודם עם ההנהלה, להופיע לראשונה על הבמה הציבורית. שאפתנים שאינם אנשי מקצוע, בעיקר כאלה שהדריכו את עצמם, מציגים את מיומנותם וכוחות בידורם לאורך השורות הרחבות ביותר. הם עשויים לשיר, לרקוד, לחקות, ללהטט, לעוות, לדקלם או להתמסר לכל אחד מקווי הגבול המחוספסים של האמנות. משורות אלה של טירונים חרדים נבחרים המקצוענים שמקשטים או מבליטים את הבמה המלאה53. סוכני העיתונות מתענגים בדיווחם לכתבים פעורי פה ואטומי אוזניים סיפורים על התחלותיהם של הכוכבים המבריקים שבמסלולם הם שולטים.
פרימה דונה שכזאת (הם יגידו לכם) קדה את קידתה הראשונית לקהל בעודה מבצעת קפיצת ידיים בליל החובבנים. אוהד גדול אחד של הצגה יומית ביצע את הופעת הבכורה שלו בערב יום שישי נדיב, שר שירי שחורים על יצירתו שלו. שחקן הטרגדיות המפורסם בשתי יבשות ובאי משך לראשונה תשומת לב באמצעות חיקוי חובבני של נערת איכרים סקנדינבית שזה עתה נחתה. אחד הבדרנים של ברודווי שמפנה 'תם משם קיבל הופעה ביום שישי בלילה כיוון שדקלם (ברצינות) את סצנת בית הקברות מהמלט.
כך הם מקבלים את ההזדמנות שלהם. ליל החובבנים הוא ברכה אדיבה. זו נדבה משוללת צדקה54. זו יד ידידותית שהגיעו אליה חברי הלהקה המאוחדת הטובה ביותר של עמיתים לעבודה בעולם, כדי לגייס את חסרי המזל מבלי להדביק עליהם תווית של קבצנים. זה נותן לכם את ההזדמנות, אם אתם יכולים לתפוס אותה, לצעוד במשך כמה דקות לפני איזה נוף צבוע באופן גרוע ובמהלך נגינת התזמורת של כעשרה או שנים־עשר סולמות של מוסיקה, בעוד סוליות הנעליים שלכם עשויות להיות מוחזקות בבירור בשכבות, כדי להבטיח שכר שווה לחברי קונגרס או כל שר אורתודוקסי. האם סטודנט שאפתן של הספרות או השיטות הכלכליות יקבל הזדמנות כזאת על ידי בילוי עשרים דקות בספריית קרנגי55? אני לא נוטה לחשוב כך.
אך האם נביט אל קריארי? הבה נאמר שאותו יום שישי בערב הגיע למקום שבו היה מק מק'גואן בר המזל נדרש להצדיק את תחזיות החנופה של הפטרון המהולל שלו, ואגב, להשליך את כישרונו הכסוף לתוך חריץ מכונת המזל של התהילה והעושר שמחלקת מוניטין וכסף. אני מציע, בטוח בהסכמתכם, שנתרחק כעת מפילוסופיה צבועה והערה גסה, ונאפשר לסיפור לסיים את עצמו בשמלת ההאשמות החומריות – אמצעי ראוי יותר, כאשר מוחזק במסלול, מאשר מרבית היצירות העמלניות של כובעני המילה56…
(דף מכתב היד של או. הנרי חסר כאן).
… בקלות בין הכנפיים עם הפטרון שלו, דל דלאנו הגדול. שכן, לא משנה אילו פנסי רחוב האירו בעיר־שעשויה־להיות־משועשעת, חירות צידם הלא מוצל הייתה של דל. ואם הוא צריך לקחת חובבן – מבינים? ולהכניס אותו פנימה – מבינים? ולקרוץ באחת מעיניו הכחולות הקרות, באומרו למנהל: "קח את זה ממני – יש לו את הסחורה – מבינים?" לא תצפו מחובבן לשבת על ספסל לא צבוע ממתין, מזיע, לתורו, נכון? אז מק טייל מרבית הזמן עם זה שאין לו דומה; והשבעה חיכו, גסים, על הספסל.
ענק בחולצת שרוולים, בעל פנים עגמומיים, אדיבים, שבהם נתפרו תפרי מנתח רבים מעת לעת, השתחל לסיום עם מקל ארוך. הוא היה האיש עם הקרס. המנהל, עם שערו הבלונדיני המוחלק בקפידה, חיוכו החד־צדדי והתנהגותו הקלילה באופן לא אנושי, שקוע בהתנשאות סבלנית על תוכניתם המורכבת של החובבנים. האחרון בתורות המקצועיים – המצעד הגדול של הפרש המאושר57 – הושלם; הקמטים האחרונים ותיקון צְמוּדוֹנִי הכותנה הכחולים שלהם58 נעלמו מן הבמה. האיש בתזמורת שניגן בטימפני, במצלתיים, במשולש, בנייר זכוכית, בתלונות, בנקישת־פרסות ושריקות בוז, וירה ביריות האקדח ניגב את מצחו59. חגם הלא חוקי של הרומאים הגיע.
בעוד התזמורת מנגנת את הוואלס המפורסם מהאשה האומללה60, הבה נכתוב מאתיים מילים על הפסיכולוגיה של הקהל.
רצפת התזמורת התמלאה באנשים. הקופסאות הכילו אנשים. בגלריות נחרץ מראש גזר הדין. המריעים בשכר61 היו שם כפי שהיו במקור בתקופת האבן ולאחר מכן הותאמו על ידי הצרפתים. כל מיקי ומגי שישבו על ספסל החובבנים של קרי, חכמים מעבר לכישרונותיהם, ידעו כי הצלחתם או אובדנם כבר הוצעו להם על ידי המסה ההומה, השורקת, הרועמת של הרומאים בשלושת הגלריות. הם ידעו כי זכייה או הפסד של המשחק עבור כל אחד היו תלויים בכוחה של "כנופיה" עליונה שהייתה יכולה להפנות את התשואות למועדפים עליהם. ביום ראשון בברודווי, מחזר תהילה עשוי לזכות בה מרוכשי הכרטיסים מעל ראשי המומחים62. אבל לא כך אצל קריארי. גורלו של החובבן הוא חשבוני. מספר מעריציו התומכים המוצג בניסיונו מחליט עליו מראש. אבל איך בלילות שישי מרוחקים אלה ביישו את ימי שני, שלישי, רביעי, חמישי, שבת וההופעות היומית של במת ברודווי אתם צריכים לדעת…
(כאן מסתיים כתב היד).
