המכשפה והכרת "האני"

המכשפה והכרת "האני"

להלן רשימת דימויים מייצגת בהקשר למכשפות: כיעור מעבר לנתפס, אף ארוך עם יבלת בקצה החוטם, כובע מחודד, מטאטא מכושף, צחוק מרושע וחתול או עורב (שחורים כמובן) כבני לוויה.
מבחינה מעשית נוהגות המכשפות לזמום, להסית, להתחפש ולהפוך אנשים לבעלי חיים (צפרדעים ועכברים הם אפשרות מועדפת).
מבחינה בין־אישית הן ציניות, לגלגניות ואכזריות ברובו המוחלט של הזמן.

על פי רוב נוהגים בני האדם להירתע מדברים דוחים או מזוויעים, בין אם מדובר בתופעה חברתית או בהתנהגות בלתי מקובלת. לאור זאת, קשה להבין את מוקד העניין המתמשך בדמות המכשפה, העומדת בסתירה לכל מה שהוא טוב וראוי. על פניו, חזותה והתנהלותה מעוררות רתיעה ובידול, אך אף על פי כן הופעתה שכיחה ומקובלת באגדות בכלל ובסיפורי ילדים בפרט.
יתר על כן, המקום שהיא תופסת בעולם הסיפורים חורג הרבה מעבר לשירות העלילתי הנדרש, ולעתים אף זוכה למעמד של כבוד וחשיבות בפני עצמו, לכאורה בניגוד לכל היגיון.
מדוע אנו מקבלים ואוהדים סיפורים המעמידים במרכזם מכשפות? מהיכן נובע הרצון להיחשף שוב ושוב אל מעלליהן והופעתן המחרידה? מאיזו סיבה אנו מוסיפים לחפש אחריהן גם כשאנו מתבגרים וכיצד לא עולה בנו התנגדות שגם ילדים קטנים יפיקו הנאה מגורם שעשוע מפוקפק שכזה?

חלק מהותי מתרבות המכשפה צמח מתוך צורך השעה, במטרה להגן על חייהם ורווחתם של ילדים באזורים מועדים לפורענות. ניתן להבין זאת באמצעות התייחסות לגרסתו המקורית של הסיפור זהבה ושלושת הדובים¹. גרסה זו מיטיבה לספר כיצד נחרדת הילדה הקטנה מול חזרתם הביתה של משפחת הדובים; היא מתעוררת בבהלה מקול נהימותיהם הנזעמות, נסה במהירות דרך החלון הפתוח וממלטת נפשה מפני הדובון המבקש לנשוך אותה (והמוסיף לדלוק אחריה עד אמצע היער).

לכאורה קשה להבין, מה לסיום מבהיל שכזה עם מעשייה המיועדת לילדים: האמנם הפחדות ואיומים הם המסרים המומלצים ביותר כסיפורים לפני השינה?
מסתבר שכן: עובדה היסטורית היא כי כפרים רבים באירופה נבנו בסמיכות ליערות המאוכלסים, כדרכם של יערות, בדובים ושאר חיות טורפות, כמו גם בטיפוסים מפוקפקים ומאיימים. בכדי לסכל את שיטוטם של ילדים באזורים מסוכנים אלה, סיפרו להם המבוגרים סיפורים מעוררי אימה על אודות דובים, זאבים ומכשפות האוכלות ילדים תועים שאבדו בדרך. הייצוג מעורר החלחלה לא נועד אלא ליצור תגובת הרתעה חזקה ולהגן מפני סכנה אפשרית ומציאותית ביותר.
מכשפה, על רקע נסיבות כאלה, הייתה אפוא שם קוד, מילת מפתח לכל מי וכל מה שצריך להישמר ולהיזהר ממנו. גורם התרעה בפני המאיים והאסור, המכוער והבלתי רצוי. ואולם, על אף שמקורה והצורך שממנו פרצה מאפיין גם יצירות נוספות, ייחודה של המכשפה הוא במקום לו זכתה במרוצת ההיסטוריה הסיפורית: לא עוד דמות נוספת במארג ייצוגים מאיימים ומפחידים אלא טיפוס בעל מאפיינים, הגדרות וייצוג פרטני עשיר משל עצמו. ישות עצמאית ולא חלק ממכלול.

השתנות הזמנים והנסיבות היו יכולים לכאורה ליטול את העוקץ מדמותה של המכשפה ולבטל את הצורך שבהופעתה. אך לא זו בלבד שביטול כזה לא אירע בפועל, אלא שתפיסת המכשפה גדלה והתעצמה אף יותר, תופסת לעצמה עוד ועוד מקום וביטוי.
אפשר כי שורש קסם המשיכה נעוץ בכך שהמכשפה, ככל דבר רע, הינה בחזקת "מים גנובים ימתקו": הסקרנות מפני מה שאסור ונסתר גדולה מזו על אודות מה שהוא שכיח ורגיל. יתר על כן, הכמיהה אל האיסור באה דווקא משום שהוא מתיר את מה שאינו ניתן להתרה בדרך אחרת. כך עושה בת הים הקטנה, בעסקת החליפין שלה עם אורסלה, מכשפת הים. כך עושה פאוסט בבריתו עם המכשף הגדול מכולם – השטן בכבודו ובעצמו. את מה שהרע מאפשר, מה שאינו ראוי או אינו נכון לבקש, לא יאשר אף כוח טוב – ולא בכדי. אך משום שהרצון הפנימי העז מבקשו בכל זאת, הפניה אל המכשפה מתבצעת אף על פי כן, כמו מאליה.

הסבר חשוב נוסף נזקף לעובדה כי מכשפה הינה דמות מעוררת פחד ופחד, כידוע, הוא גורם בעל עניין. הפחד והרוע² הם הכוח המניע המייצר את התפנית שבסיפור. פיה לא תוכל לפתור בעיות בלעדי מכשפה שתיצור אותן מלכתחילה. מעצם מהותה מהווה המכשפה התרסה וניגוד להתנהלות על מי מנוחות. בחיים המציאותיים, היום־יומיים, התנהלות כזו היא אולי השאיפה הנכונה והמושכלת, אך בסיפורים יחרוץ היעדרה גזר דין מוות של שעמום וחוסר עניין.

כאחיות למקצוע, גם אם משני צדי המתרס המנוגדים, שולטות הקוסמות והמכשפות ברזי המאגיה והלחש בדיוק באותו האופן. ועדיין המכשפה היא זו הנראית מעניינת ומסקרנת יותר, עובדה היכולה להצדיק את ריבוי הסיפורים על אודותיה, בהשוואה להופעתה החד פעמית והאנמית משהו (אם כי עדיין זוהרת וחיננית) של הקוסמת הטובה. הופעה זו הינה בדרך כלל נטולת זהות ייחודית או מארג רגשות רחב; אף מורכבות אינה מניעה אותה ומרגע שסיימה את מלאכתה – לגמול טוב לזה הראוי לו – היא מתעופפת או נעלמת כמטה קסם, כמו לא הייתה.

אך גם הביטוי השלילי המוכר בדמות המכשפה לא נשמר באופן עקבי לאורך זמן והעיסוק בה התרחב הרבה מעבר לגבולות המקום והנסיבות שמתוכן ובהשראתן נוצרה. כך באו לעולם גם דמויות של מכשפות טובות, משוללות רוע ואכזריות, כמו סמנתה³, המכשפה החביבה והיפה, אשר בשונה מאימה הנרגנית ומדודניתה השובבה סרינה, מנסה לקיים אורח חיים רגיל ככל האפשר. מעשי הכשפים משרתים אותה רק במקרים של חוסר ברירה וכמוצא יצירתי לבעיות שונות שהיו מתקשות להיפתר בדרך אחרת. הכישוף מסתיים על פי רוב בתקרית מבדחת ולעולם לא בטרגדיה אומללה⁴.

הגדילה לעשות הסדרה מכושפות⁵ כשהציגה מציאות הפוכה שבה המכשפות הן דמויות חיוביות, שומרות הסף בין המציאות לעולם שמעבר וכל זאת – תוך נאמנות למורשתן ההיסטורית. החתול השחור וספר הכשפים העתיק בעליית הגג משמשים אותן לפתור בעיות, לא לחולל אותן. זאת ועוד: לא רק ששלוש האחיות אינן נלחמות בבני אדם, הן אף מגינות עליהם מפני כוחות כישוף ואופל שצמחו מתוך כור מחצבתן ממש. למרבה הפליאה, השינוי המהותי אינו סותר או מערער את הצגתן כ"מכשפות" ואולי אף מחזק אותה. ממכשפה, כך נדמה, נדרש ומצופה להילחם. זהו חלק מהגדרת זהותה. בשונה מטיפוס מואר ויפה כמו פיה או קוסמת, מכשפה "מלכלכת" את הידיים בצורה מעשית ולכן גם עשירה יותר בפעולה ובתוכן. לכן, כשהתעללות בחסרי הישע מפנה את מקומה להגנה על החלשים ולהשגת שלום ושלווה, הופך מאבקן של האחיות לצודק ונכון ומעמדן לחיובי ומהוגן. כישוף מצד אחד בצירוף מטרה והתנהגות ראויה מצד שני יוצרים מכשפה משודרגת וידידותית לסביבה.

המכשפה המודרנית נוהגת גם להתחפש לדמויות מגוונות – זקנה נקמנית ומאיימת בסרט העגיל⁶, ובמקרים מתקדמים יותר אף לבישוף, כבליידי נץ⁷; הבישוף אינו מכשף מוצהר ע"פ הגדרה⁸, אך הינו מכשף על פי כן. הכפילות המתקיימת בו, בין תואר תפקידו למעשיו בפועל, היא שמניעה את גלגל העלילה קדימה, כדרך שעושה כל מכשפה המבקשת לסכסך בין אהוב לאהובה ולנכס לעצמה את הכוח לנהל את המציאות לפי ראות עיניה ושרירות רצונה.

ועדיין, האימה והרוע נותרו מאפיין חד וברור בייצוגן מכשפות, לא רק בזכות העניין שהן מעוררות, אלא גם הודות למאבק הזהות בין דמותן המרושעת לדמות הגיבור – ילד או נער צעיר ברובם המוחץ של המקרים.

הוקוס פוקוס⁹ מתאר את מאבקם של ילדה ושני מתבגרים בשלוש מכשפות המבקשות לזכות בחיי נצח באמצעות "כישוף אחרון ודי". הסרט משתמש בכל הקלישאות המצויות בכדי ליצור תיאור הומוריסטי ובלתי מאיים, כזה השומר נאמנה על כללי הסוּגָה, לרבות המאפיינים החיצוניים והסוף הבלתי נמנע, שבו הילדים מנצחים והמכשפות מובסות והשקט שוב בא על כנו¹⁰.

גם נני מקפי¹¹ מצטיירת כסוג של מכשפה, ההיפוך המוחלט של מרי פופינס האלמותית: אומנת עם יבלת על החוטם, כובע שחור ומקל קסמים, המכשפת את מי שאינו סר למרותה, ללא כל היסוס או קושי. ילדי המשפחה מתמרדים נגדה, מנסים להיאבק בה בכל כוחם וזוממים לסלקה מהבית ומחייהם. אך דווקא בזכות והודות למאבק זה, עולה בידם להבין את החסר האמיתי בעולמם, גילוי שיוצר שינוי של ממש בחייהם והופך את נני מקפי לפיה הטובה מהאגדות¹².

בשונה משתי דוגמאות אלו, רוב המאבקים במכשפות שומרים על נימה רצינית ומפחידה כראוי; כך באבק כוכבים¹³, שבו הגיבור טריסטן מתמודד אל מול הסכנות שמציבות שתי מכשפות מאיימות בדרכו. מאבקים אלו הם שהופכים אותו מנער שוליה פשוט לגיבור ראוי ולמלך בזכות ולא בחסד. כך בדומינו¹⁴, על אף שדמות המכשפה בו מצטיירת כאישה רגילה לכל דבר, שרק מעשי הכישוף שהיא מסוגלת להם מעידים על השתייכותה לשושלת המפוקפקת. גם ההתמודדות עמה נראית שגרתית, כמעט בלתי מורגשת, אך בפועל המחיר שהיא גובה מסוכן ומאיים כמחירו של כל עיסוק עם מכשפה אמיתית. בשונה מבת הים הקטנה של אנדרסון, אליאנה (האישה – הצעירה – הילדה) מצליחה להשתחרר מציפורני המלכודת שנטוותה סביבה, המחיר עבור מעשי הכישוף שהיא מבקשת לחולל. המאבק הופך מעניין במיוחד כשהוא חוצה גבולות של זמן, חיים ומוות, ומצליח, בסופו של דבר, גם לנצח בכבוד וגם לא להפסיד דבר.

אך נדמה שהדוגמה החזקה ביותר מתקיימת בספר מכשפות¹⁵ ובסרט המבוסס עליו¹⁶. מלכת המכשפות עורכת כנס מכשפות בכדי להפוך את ילדי העולם לעכברים. רק אחד יכול לעצור בעדה – ילד אנגלי צעיר, יתום, שאף נהפך בעצמו לעכבר.
ילד זה הוא הייצוג ההפוך לדמותו של הגיבור הראוי: לא גדול, לא מיומן, לא ערמומי, לפרקים אפילו לא אנושי. אך אף על פי כן הוא מצליח, מזימתן של המכשפות נכשלת והעולם נותר שלם ומוגן.

מדוע דווקא הוא? מה יש בו, כמו גם בטריסטן ובאליאנה, המבדיל אותו מכל היתר והופך אותו למנצח?

התשובה טמונה בניצחונו של גיבור אחר, פרסאוס היווני; המדוזה המיתולוגית, מפלצת המאבנת את כל הקרב אליה במבט, היא מבצר אימים שאין להכניעו. רק פרסאוס מצליח לערוף את ראשה דווקא משום שהוא אינו רואה עצמו כגיבור אלא כאדם בעל חסרונות העומד מול כוח בלתי מובס.

זה שמתעמת עם המכשפה הוא תמיד האדם: קטן, חלש ואנושי. מאבק איתנים שכזה יכול לצלוח רק מתוך הכרתו של אותו אדם בחסרונותיו ומציאת אומץ הלב, התושייה ותעצומות הנפש הטבועים בו. משום שאין בו כוחות קסם, נדרש הגיבור האנושי לחולל את הקסם מתוך עצמו. מסיבה זו הופכת המכשפה לדמות מרתקת כל כך: ההתמודדות איתה היא בראש ובראשונה התמודדותו של האדם מול עצמו וניצחונו של הכוח האנושי על פני מאגיה ולחשים.
אי לכך, ככל שתהיה המכשפה ייצוגית יותר, מכוערת יותר, חזקה יותר – מצדיקה יותר את היותה "מכשפה", כך יעצים המאבק מולה וניצחונה את זהות הגיבור האנושי הנלחם בה ובעצם מול מגבלותיו שלו עצמו.

דמותה השלילית של המכשפה מבטאת את ההיבטים החיובים שבגיבור היום־יומי, הרגיל, הפשוט – הגיבור שמייצג אותנו, קהל הצופים והקוראים. האדם האנושי במציאות של בעיות שאינן יכולות להיפתר באמצעות לחש או בהינף שרביט, אלא הודות למחשבה, נחישות וטוב לב, שהוא לעולם הכוח החזק והראוי ביותר.

דמות המכשפה התרחקה מהייצוג המפלצתי והמרושע והפכה למורכבת ורבת פנים, אך יסוד המאגי עדיין נותר בה, סוד קיומה ומשיכתה.

המכשפות עדיין נדרשות, אפילו אם באמצעות עיבודים חדשים לקלאסיקות ישנות. המכשפה המודרנית מעניינת לא פחות מהמכשפה המיתולוגית, משום שהיא נעה על שני קטבים – מסורתי וחדשני, שמרני ובעל פרשנויות חדשות. שני הקטבים משרתים מטרה אחת מהותית: הם מייצגים אותנו. לכן האופן שבו אנו מתייחסים אליהן מעיד עלינו, על המלחמות שאנו מנהלים ועל המאבקים והכוחות שסוערים בתוך נפשנו פנימה.

פעם הייתה המכשפה מגדלור שנועד להזהיר מפני סכנה האורבת לאדם בפינותיו החשוכות של היקום. התמוססותו של צורך זה הותירה אחריה רעיון, המאפשר לאדם להכיר ולאמוד את כוחו ולבסס את "האני" האנושי שלו באמצעות מאבק עם מה שנראה כביכול מעבר לכוחותיו.

בעולם נטול כשפים, התמודדות עם מכשפות היא מסע התמודדות להכרה ואמונה ב"עצמי".
לכן, ככל שייצוג המכשפה יהיה רחב יותר, עשיר יותר ועתיר רבדים ומימדים, כך תוביל ההתמודדות איתו לגילוי ועיצוב נכון של הגיבור המתמודד מולו.
גיבור פשוט, רגיל, יום־יומי.
גיבור שהוא אנחנו.

המאמר פורסם לראשונה בהפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים