המורה והחֶבְרָה
המורה והחֶבְרָה
"הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד"
(אבות פו מג)
בתחילת כל שנת לימודים מתמקדים העיתונים והעיתונאים ביתרונותיה וחסרונותיה של מערכת החינוך.
ליתר הדיוק, הסיקור התקשורתי מציג את היתרונות כמצויים במסגרות חינוכיות מסוימות, פורצות דרך על פי רוב, ותולה את החסרונות והכשלים במערכת החינוכית הממסדית, המיושנת והמסורבלת.
אין הכוונה רק להיבטים מעשיים של שכלול אמצעיי לימוד ודיון על הוספתם או הסרתם של נושאים לבחינה; משרד החינוך וצוות המורים, הרכזים, המפקחים והאחראים נתפסים כולם כארכאיים, בורים, טיפשים, נבערים ובלתי מוצלחים.
בהם האשמה ובגינם הכישלון.
בימינו, מורה מוצלח נדרש להיות הרבה יותר ממחנך, פסיכולוג, מפעיל חברתי, אנציקלופדיה מהלכת ודמות מעוררת השראה – דרישות מרובות ותובעניות כשלעצמן. הוא נדרש לחתור נגד הקיבוע המחשבתי והשגרה השוחקת ולעודד למידה ממקום מאתגר, מעניין ונגיש.
אנו דורשים תמיד את הטוב ביותר ממי שנועד להצעיד אותנו ואת ילדינו אל עבר עתיד מבטיח וטוב יותר.
אנו דורשים זאת מרופאים, מעורכי דין אפילו ממסעדנים ושוטפי מכוניות.
אך האם אנו דורשים את הטוב ביותר גם מעצמנו, כשאנו באים במגע עם אותם בעלי מקצוע בכלל ומורים בפרט?
האם אנו מאפשרים להם להתנהל בסביבה הטובה ביותר כדי לתת את הטוב ביותר שיש ביכולתם להציע?
"פיודור לוּקיץ' סיסוויב, מורה בבית־ספר של המפעל הממומן על ידי "תעשיות הטקסטיל של קוליקין ובניו", התקין עצמו לקראת סעודת צהריים חגיגית. מדי שנה בסיום הבחינות ערכה הנהלת המפעל סעודת צהריים שהשתתפו בה המפקח על בתי־הספר העממיים, כל אלה שנכחו בבחינות והנהלת המפעל. […] שלוש־עשרה סעודות צהריים כאלה ידע סיסוייב בימי חייו, כמספר השנים שעשה בבית־הספר של המפעל. […] רוחו הייתה רעה עליו, מפני שלא היה שבע רצון מהתוצאות של הבחינות האחרונות. הבחינות הוכתרו אמנם בהצלחה רבה; לכל תלמידי כיתת הבוגרים הוענקו תעודות ופרסים. הממונים של המפעל והממונים מטעם המדינה כאחד היו שבעי רצון מן התוצאות, אך המורה לא היה לו די בכל אלה. צר היה לו שהתלמיד בּאבְּקִין, שכתב תמיד בלא שגיאות, טעה שלוש פעמים במבחן בהכתבה. התלמיד סֶרגֵיֵיב לא הצליח מרוב התרגשות להכפיל 17 ב־13. המפקח הצעיר והלא מנוסה בחר להכתבה מאמר קשה יתר על המידה; ומורה מבית־ספר סמוך, ליאפּוּנוֹב, שהמפקח ביקש ממנו להכתיב, נהג בצורה "לא חברית"; ביטא את המלים בשעת ההכתבה לא כדרך שכותבים אותן, כלועס את המלים."1
סיסוויב, גיבור סיפורו של אנטון צ'כוב מורה, מצטייר כמי שחייו מוקדשים כל־כולם לתלמידיו ולהישגיהם. על אף שהבחינות הסתיימו בציונים מרשימים, הוא מודאג מכישלונותיהם באיות וחשבון – מקצועות שהיום וודאי היו נתפסים באופן ביקורתי, שהלוא אין להם דבר עם הרחבת אופקים וגילוי סקרנות ללמידה. אולם עבור המורה סיסוויב ידיעותיו של התלמיד באבקין נדרשות להיות נטולות דופי ושליטתו של התלמיד סרגייב, בעידן שקדם למחשבונים המצויים בכל כיס, היא עניין גורלי של ממש2.
הדברים מקבלים משנה חשיבות לאור העובדה כי פיודור לוקיץ' סיסוויב הוא אדם חולה שימיו ספורים. הכול יודעים זאת, למעט סיסוויב עצמו.
כאדם, סיסוויב הוא טיפוס נוקדני, ביקורתי, חשדני, טרחן ולפיכך גם קצר רוח ומתרגז בקלות. אף על פי כן, את הישגיו אין לקחת ממנו. הנדבן הגרמני מעיד כי "את שגשוגו חב בית־ספרנו לך ואך ורק לך, פיודור לוקיץ', ידידי הנכבד! אלמלא אתה, הוא לא היה שונה מכל בית־ספר אחר"3. וכן המפקח משבחו באומרו: "אני מוכרח להודות במלוא הכנות, שבית־ספרכם באמת אינו ככל בית־ספר אחר, […] לא נזדמן לי לראות כדוגמתו כל ימי חיי. כשישבתי אצלכם בבחינות, לא הפסקתי להתפעל. הילדים האלה הם פלא! יודעים הרבה, עונים בלא היסוס, ועוד הם אצלכם מיוחדים במינם, אינם מדוכאים, כנים… ניכר בהם שגם אותך הם אוהבים, פיודור לוקיץ', אתה מחנך עד לשד עצמותיך, כפי הנראה, זה טבוע בך מלידה. כל הנתונים יש לך לכך: גם ייעוד מלידה, גם ניסיון של שנים, גם אהבת המקצוע… לנו לא נותר אלא להתפעל מן המרץ שניחנת בו, מבקיאותך ברזי המקצוע – וזה על אף בריאותך הרופפת – מעמידתך האיתנה, מן הביטחון. אמת דיבר מי שאמר בישיבת מועצת בית־הספר שאתה באומנותך כמוך כפייטן. אכן פייטן אתה!"4
דברי המפקח, על אף שהם מכוונים למורה פרטני, טומנים בחובם, כך נדמה, את תמצית מהותו של מקצוע ההוראה. מקצוע שיש בו שליטה בידע לצד מיומנות חשיבה, הנהגה וסמכותיות מכוונת.
לרשותה של מערכת החינוך הרוסית בתקופתו של צ'כוב לא עמדו האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו של דורנו המתקדם, ואף על פי כן המורה ותלמידיו מפגינים בקיאות, מסירות ונחישות שהם דגל ומופת לכל מוסד חינוכי באשר הוא.
סיסוויב אינו מאמץ את עמדת הקורבן – העבד הנרצע, בעל המקצוע המבקש הערכה וסיוע בתנאים בלתי נסבלים. ההפך ההוא הנכון; על אף שהוא מאשים אנשים עלומים, אותם הם מכנה בשם "אויבים" (מבלי לנקוב בשמותיהם) ו"על אף כל המזימות [המנסות להכשילו בתפקידו], ניצב בית־הספר של קוליקין במקום הראשון במחוז כולו "לא רק מן הבחינה המוסרית, אלא אף מן הבחינה החומרית."5
סיסוויב אפילו מגדיל לעשות וטוען לא לקיפוח אלא דווקא להעצמת יתר: "בשאר המוסדות […] מקבלים המורים מאתיים או שלוש מאות רובל, ואני מקבל חמש מאות, ובנוסף לכך הדירה שלי שופצה ורוהטה על חשבון המפעל. והשנה הדביקו על כל הקירות טפטים חדשים…"6.
גם על תנאי הלימוד של התלמידים אין הוא פוסח, מציין בהרחבה את "הנדיבות שנוהגים בתלמידים כשמציידים אותם בכלי־כתיבה, בהשוואה לבתי־ספר מחוזיים וממשלתיים, ועל כל אלה חב בית־הספר תודה, לעניות דעתי, לא לבעלי המפעל המתגוררים בחו"ל וספק אם הם יודעים אף על קיומו של בית־הספר, אלא לאדם שעל אף מוצאו הגרמני ואמנותו הלותרנית, נשמה רוסית מפעמת בו."7
האם בדברים אלו גלומה האמת המהותית בנוגע למקצוע ההוראה?
בהתחשב בעובדה שמערכת החינוך הרוסית אינה זו המתגמלת את סיסוויב אלא דווקא נדבנות פרטית, אשר אימצה את בית־הספר כמיזם עסקי ומעריפה עליו כספים ותנאים המשפרים את איכות הלימוד, האם יש להבין כי מערכת החינוך הממלכתית כשלה בתפקידה ולא תוכל לעמוד בשורה אחת עם הישגים נחשבים שכאלה?
הסיפור בעגלה מצייר תיאור קודר על אודות חייה האומללים והקשים של מאריה ואסילייבנה, מורה כפרית, העושה את דרכה השגרתית אל העיר לשם קבלת משכורת.
מאריה ואסילייבנה היא אדם ללא עבר8, ללא הווה וללא עתיד. אישה נטולת זהות, רצונות ועולם פנימי מסוג כל שהוא. כל־כולה משועבדת, גוף ונפש, למקצוע ההוראה הקשה והבלתי מתגמל. מחשבותיה ודאגותיה מוסבות דרך קבע על אודות בית־הספר וענייניו – הרהורים המצביעים בעיקר על כשליו וחסרונותיו של המוסד הקטן והעלוב. לא רק מסירות לעבודה דוחפת אותה לעשות זאת, אלא כורח ההרגל והמציאות, שהפכו את משלוח ידה לעניין היחיד בחייה.
שלוש־עשרה שנה היא מורה, כסיסוויב, אך תהום של הבדלים פעורה ביניהם: בעוד שהמערך התומך של סיסוויב מאפשר לו סביבת עבודה מיטבית, בה הוא יכול לבטא את אישיותו וסגולותיו כמורה דגול, הרי שהצוות המקיף את מאריה ואסילייבנה – החל בהנהלה, דרך השמש והמפקח וכלה במועצה – לוקה כולו בשחיתות ואי־סדרים זועקים לשמים: בעלי משרות מתמנים לעבודתם הודות לקשריהם ולא כישוריהם. קשה עד בלתי אפשרי ליישם מערכת אחידה, תקינה ויעילה אשר תעניק חינוך והשכלה לילדי הכפר העניים, שפעם מגיעים ללימודים ופעם לא, ו-וודאי שאינם נהנים מהטבותיהם הנרחבות של חבריהם בבית ספרו של סיסוויב הממומן על ידי "תעשיות הטקסטיל של קוליקן ובניו". על עתידם אין מי שילחם, על הרחבת אופקיהם אין מי שיטרח.
גם מאריה ואסילייבנה אינה מאמינה בחשיבות מקצועה. לא מתוך שליחות קיבלה את התפקיד אלא בעל כורחה, בגין היותה בודדה לעצמה בעולם, ללא נפש חיה אחת שתדאג לה:
"לעבודת ההוראה הלכה מחמת עוני, בלי להרגיש כל נטייה למקצוע: מעולם לא חשבה על יעוד, על חשיבותו של החינוך ותמיד נדמה לה שהעיקר איננו ההשכלה אלא הבחינות. וכי יש פנאי לחשוב על יעוד, על חשיבות ההשכלה? המורים, הרופאים הפרובינציאליים הבלתי עשירים, החובשים העובדים עבודה כבירה ומאומצת – משוללים הם אפילו את ההרגשה המנחמת, שפועלים הם למען הרעיון, לטובת העם. שכן יומם ולילה גדוש ראשם מחשבות ודאגות על פת־לחם, על עצי־הסקה, על הדרכים המשובשות, ועל מחלות. חיים קשים, לא מעניינים, שלשאת בהם יכולים רק מושכים בעול, כמו מאריה ואסילייבנה זו. והאחרים, אנשים ערניים, נלהבים, עצבניים, המדברים על ייעודם, על השירות לעם, מתייגעים עד מהרה ובורחים מן המערכה."9
הוראה והשכלה, בעולמה הדחוק של מאריה ואסילייבנה, נחשבות כמותרות שאין פנאי – ותעוזה – להגות בהן. כשהבטן ריקה והבית קר, מי יכול להעריך את ערכם של תאריכים, מספרים וסיפורים?
רעיונות על אודות שיפור העולם הם טובים ויפים, אולם אין להם סיכוי בפני מציאות חשופה, אכזרית וחסרת כל.
למאריה ואסילייבנה אין ולא הייתה כל אפשרות עיסוק אחרת. היא מתנהלת בדרך שהחיים והמציאות הכתיבו לה – מתגלגלת, סובלת, שורדת – בקושי, אך שורדת10. אך הנה, מתוך חורף חייה, מתגלה לפתע אביב חדש; אפשרויות לרגש אחר – רגש אהבה – שקודם אפילו אפשרות ההרהור על אודותיו הייתה בלתי מוחשית עד כאב.
בדרכה אל הכפר נקרה על דרכה בעל אחוזה עשיר, חאנוב, אשר שימש כבוחן בבחינות הגמר בבית־ספרה בשנה שעברה. חאנוב, בשנות הארבעים לחייו, היה ועודנו גבר נאה ומרשים, על אף גילו ואורח חייו המשועמם. את ימיו הוא מעביר בבטלה כמעט מוחלטת, להוציא משחקי שח־מט ושתייה לשוכרה. אך יש בו טוב לב, תמימות ונדיבות הנוגעים לליבה של מאריה ואסילייבנה וגורמים לו לשאת חן בעיניה.
ברם, כשהיא מנסה לדמיין את שניהם יחדיו, כרוכים בקשר של מחויבות ושיתוף, הדבר נראה לה כה בלתי מציאותי, עד שהיא מתקשה אפילו להגות בו זמן ממושך. חייה כמורה כפרית נתנו בה את אותותיהם – בגופה, בנפשה, ברוחה11: "בפעם הראשונה, אחרי שלוש־עשרה שנים אלה, ציירה לעצמה בבהירות מפליאה את אמא, אבא, האח, הדירה במוסקבה, האקווריום עם דגי־הזהב והכל, הכל על פרטי־הפרטים; […] רגש עז של שמחה ואושר תקף אותה. לחצה את כפות ידיה לצדעיה מעוצם הגיל וקראה בעדינות ובתחנונים:
"אמא!"
ופרצה בבכי. ברגע זה הגיע למחסום גם חאנוב ב"רביעייה" שלו. היא ראתה אותו והוסיפה לתאר בדמיונה אושר שלא היה ולא נברא. חייכה אליו, הניעה ראשה כשווה וכקרובה, ונדמה היה לה שבשמים, בכל החלונות, על העצים זהר אושרה, נצחונה. מעולם לא מתו אביה ואמה, מעולם לא הייתה מורה כפרית; לא. היה זה אלא חלום ממושך, קשה ומשונה ועתה הקיצה ממנו… […]
ופתאום נעלם הכל."12
מורה נדרש להיות דמות גדולה מהחיים, אדם אשר יחולל תמורה משמעותית בחיי תלמידיו. הוא נדרש להוביל, להנהיג, לשנות, לשמש אוזן קשבת אך גם סמכות ממריצה ודורשת.
אך מורה נדרש גם לקהל שישתף עמו פעולה. קהל של תלמידים והורים אשר יכירו ויוקירו את חשיבות מקצועו ויעניקו לו את המקום, המרחב והאפשרויות הראויות. ציבור של אנשים שיבין כי מורה, לצד עיסוקו ומקצועו, הוא אדם בעל רגשות, מאוויים וצרכים – עולם ומלואו.
המסירות והעדינות שנדרש הוא להפגין כלפי תלמידיו נדרשות להיות מופנות כלפיו בדיוק באותו האופן.
מאריה ואסילייבנה נרמסה בגין תפקיד שהיה אמור להציבה כמגדלור של תקווה בעבור רבים אחרים.
עיצבונה, אכזבותיה, ייאושה נגזרים כולם מהתעלמותה של מערכת שלמה וקהילה בלתי קיימת. בחייה כמו במקצועה, היא הופקרה לבדה בעולם. בתנאים אלה לא תניב עבודתה דבר זולת צער, החמצה וכאב.
תמיכת הסביבה בצוות המורים אינה נושאת רק היבט כלכלי: אמנם נכון, בית ספרו של פיודור לוּקיץ' סיסוויב נתמך ביד רחבה על ידי ממנים חיצוניים, אך מחויבותו ומסירותו כמורה הם שזכו לתמיכה הגדולה ביותר. לא העוני הקשה הוא שנוגס בשלוותה של מאריה ואסילייבנה, אלא בעיקר תחושת האפסיות וחוסר האונים שהיא חשה – אוזלת יד הנובעת מצד כל האנשים האמורים לסייע לה כשותפים לדרך אך אינם עושים דבר13.
מורה, מוצלח ככל שהיה, אינו יכול לעבוד בחלל ריק. יצירות קולנועיות על מערכת החינוך14 נוהגות להאשים את הנסיבות החברתיות של הילד ולתלות בהן את הקשיים והכשלים להתנהלותו הלימודית.
סיפוריו של אנטון צ'כוב מעלים טיעון אחר: על מנת שיצליח המורה במלאכתו החשובה, החברה כולה מחויבת לספק את התנאים הנאותים והמכובדים לכך. לא בתרומה כספית אלא בהקשבה, לא במימון אלא בשיתוף פעולה מכבד, המכיר את מקומו ומאפשר את פועלו החשוב והחיוני של המורה, המלמד, המחנך. זו אינה המלצה לשינויים במערכי השיעור או אמצעי עזר, אלא גישה אחרת, יסודית ומהותית שחסרה כל־כך במקומות רבים כל־כך. הגישה הסוברת כי הוראה הוא מקצוע חשוב במעלה אשר יש לתת לו את המקום הראוי לו.
רק אם תנהיג החברה דרישה כזו ותעמוד בתוקף על יישומה מצד כל הנוגעים בדבר, יבוא מעמד המורה אל מקומו הראוי.
מה תפקידו של מורה במערכת החינוך?
מה תפקידנו שלנו?
