המדריך לתיקון עיוותים
המדריך לתיקון עיוותים
דמויות בדיוניות רעות הן דמויות ש"מהנה" להתמודד איתן.
ואולי מהנה היא לא המילה הנכונה.
דמות שבוחרת להשתחרר מכבלי המוסר והחברה כי יש לה קו חשיבה חשוב יותר נתפסת בדרך כלל כמעניינת או חכמה או יוצאת דופן, לפעמים כולם ביחד. הליכה בתוך הקווים לא מאפשרת שחרור מחשבתי ואישיותי, שהוא ככל הנראה העיקר, ולכן דמויות המעניקות לעצמן פטור קבוע ממחויבויות בינוניות־מגבילות שכאלה נוטות להיתפס כמי שיש להן משהו מסקרן, שלא לומר מרתק, להגיד.
האומנם?
מחקרים שבדקו את רמת המשכל של פושעים המוגדרים כמסוכנים ביותר לחברה, כאלה הסובלים מהעדר חמלה, חרטה או רגשות אשמה לצד אנוכיות, נועזות והעדר עכבות מוגברים, לא גילו הבדלים משמעותיים בינם ובין נבדקים אחרים. במילים אחרות, הם לא חכמים יותר – הם פשוט מרוסנים פחות.
חוקים חלים עליהם כפי שהם חלים על כל אחד ואחת – הם אלה שבוחרים לא לקיים אותם.
אין על כך שום דבר מסקרן, שלא לומר מרתק, שניתן להגיד.
כדי לספר על דמויות רעות, שליליות, מושחתות, צריך לפרוש לרווחה את הסיפור שלהן. דמות רעה לא "נולדת" רעה – היא מתהווה לכדי רשעות בגין נסיבות חיים וסביבה, וכדי לספר נכונה את הסיפור שלה, צריך להעמיק בהן ובהבנתן.
הבעיה בהעמקה שכזו היא שהיא מעמעמת את הרושם השלילי של המעשים שנגזרו מאותם תנאים והשפעות, מאותן התנהגויות ומחשבות. אם אפשר להבין – אפשר להצדיק; אם אפשר לתרץ – יש מקום להקל; ואם אי אפשר להצדיק או להקל אז אפשר לפחות לשרטט קו ישיר בין מצבים והשלכות להסברים שיכולים, במקרה הטוב, להפוך למקלים או, במקרה הגרוע, למכמירי לב.
או. הנרי עושה זאת בעצמו בסיפור הונאה כפולה ומכופלת, כשהוא מעמיד במרכזו רוצח שבוחר להקדיש את חייו לגילום תפקיד של אחד מנרצחיו, רק כדי שלא לשבור את לבה האוהב של אם הנרצח. בסיפור אחר, מריונטות / סם הקסמים, הוא מעמיד שני פושעים – רופא שהוא שודד ורוצח מול מהמר מכה נשים – וחורץ את דינו של זה שהוא סולד ממנו יותר על חשבון האדרתו של השני1.
הבנה יכולה לחרוץ דין לזכות או לשבט ולכן יש מקרים שבהם "אסור" לקחת את הסיכון הזה. יש מקרים שבהם הרע הוא רע כל־כך עד שהוא נדרש להישאר כפי שהינו, מבלי לנסות להסביר או לתרץ אותו ועל ידי כך להפחית במשהו מחומרת המעשה.
נסיך חורשה עבותה, אף הוא מאת או. הנרי, הוא סיפור על לינה הילדסמולר, ילדה בת אחת־עשרה שעובדת עבודת פרך במלון הנמצא בלב מחצבה, ומחולצת על ידי חברת שודדים המחזירים אותה בבטחה לביתה. קיימות מספר דמויות בסיפור, רובן מזוהות בשמן, בדיבורן, אפילו בתיאורן החיצוני אך אפשר והגיבורה האמיתית היא דווקא דמות שלא נאמר עליה דבר וחצי דבר – בעלת המלון, גברת מלוני. לא רק שהיא נטולת כל אפיון של מראה, גיל ואפילו שם פרטי – הגברת מלוני אינה מדברת כלל. הנוכחות היחידה שיש לה היא דרך המילים הספורות שלינה כותבת על אודותיה:
"אימא יקרה מכל. אני רוצה כל־כך לראות אותך, ואת גרטל והיינס והינריך הקטן. אני עייפה כל־כך. אני רוצה לראות אותך. היום חטפתי סטירה מגברת מלוני ולא קיבלתי ארוחת ערב. לא יכולתי להביא מספיק עצים, בגלל שהיד שלי כאבה. היא לקחה את הספר שלי אתמול. אני מתכוונת לאגדות האחים גרים שהדוד ליאו הביא לי. זה לא הפריע לאף אחד שקראתי את הספר. אני מנסה לעבוד הכי טוב שאני יכולה, אבל יש כל־כך הרבה מה לעשות. אני קוראת רק קצת בכל ערב. אימא יקרה, אני אספר לך מה אני מתכוונת לעשות. אם לא תקראי לי מחר כדי להחזיר אותי הביתה, אני אלך למקום עמוק שאני מכירה בנהר ואטבע. זה רע לטבוע, אני מניחה, אבל אני רוצה לראות אותך, ואין אף אחד אחר. אני עייפה מאוד, וטומי ממתין למכתב. את תסלחי לי, אימא, אם אעשה את זה.
בתך המוקירה והאוהבת, לינה."2
גברת מלוני לא אוהבת שעובדיה כותבים מכתבים.
גברת מלוני לא מרשה לעובדיה לקרוא לאחר שעות העבודה.
גברת מלוני לא מסכימה שעובדיה יהיה בני אדם – זה מפריע להם במלאכה השוטפת של קרצוף הרצפות, הדחת הכלים, הצעת המיטות ושירות מסביב לשעון לקהל גברים מחוספס, גס, מלוכלך ורעשני.
בתיאור עבודת הפרך משתמש המספר במילה Slaved הנגזרת מהמילה עבד, שפחה וכך מתאר עבודות השוברות את הגוף ומכניעות את הנפש. לעבד לא מתייחסים כמו אל עובד אלא כאל ישות חסרת זכויות, כזו שנעדרת קיום או חשיבות. מעין גוף אנושי שצריך לעשות את כל המוטל עליו משום שהוא נקנה בכסף והקניה הזו היא הגורם המשמעותי היחיד המנהל את חייו.
לא רק שהעבודה עצמה קשה – הסביבה שבה לינה נמצאת קשה ומדכאת אף היא והסבל שהיא סובלת הוא גם רגשי, בפרט כשמפקיעים ממנה את היכולת לקרוא במעשיות האחים גרים, שהוא מקור הנחמה והתקווה היחיד שיש לה בעולמה המיוסר. זה הקש ששבר את גב הגמל. לאחר שגברת מלוני מחרימה ממנה את הספר, לינה מחליטה להתאבד: אם אמה לא תיחלץ לעזרתה בתוך עשרים וארבע שעות, היא תטביע את עצמה בנהר.
זהו מצבה של לינה בביתה של הגברת מלוני.
קורותיה של לינה מציבות אותה כבת דמותה של וארקה, גיבורת מתה לישון מאת אנטון צ'כוב:
שתיהן בנות אותו הגיל בערך (11 ו־13 בהתאמה);
סיפוריהן מתרחש בלילה, בחושך כהסתר: לא רק בדידות אלא גם (ובעיקר) העדר יכולת להיחלץ ממצב אימים ששתיהן חסרות ישע להיחלץ ממנו ממילא. בלילה אין מי שיראה ויעזור. האור, אם קיים בכלל, קטן מאוד עד בלתי משמעותי.
אווירת המקום שבו שתיהן "כלואות" בו בעבודתן מחניקה וחונקת. אי אפשר לנשום. הכול תוקפני ומאיים ולא מתאים לנפש רכה כנפשן הצעירה של לינה ווארקה.
העייפות הגופנית מכריעה אותן בעינוי לא אנושי. הן עייפות ברמה המסכנת לא רק את בריאותן אלא גם את שפיותן ומסיבה זו סיפורה של וארקה מסתיים כדרך שהוא מסתיים.
על וארקה אף אחד לא ריחם. האנושיות שלה מעולם לא הצליחה להתממש לכדי הצלה.
הסיפור של לינה, למרבה המזל, הוא מקרה אחר.
מציאות היום־יום מתנהלת בין אנשים באופן רגיל ומצוי. ככל שהיא נעשית מורכבת יותר דרושים מצילים גדולים יותר, "נסיכיים" יותר, כדי להיחלץ ממנה. לינה הייתה יכולה להינצל על ידי אמה, שתקרא את המכתב בזמן ותבוא לחלץ אותה, אבל החילוץ המפואר של "הנסיך" מוכיח למעשה כמה עמוק היה השבר וכמה אפל היה הבור שלתוכו נפלה. רק קסם, מהסוג שקיים במעשיות, יכול היה להציל את לינה ומבחינתה זה בדיוק מה שקרה.
"הנסיך" הוא פורע חוק, שודד הגוזל באיומי אקדח את רכושם של אחרים, ובכל זאת, בהתנהגותו הוא מוסרי יותר מגברת מלוני המהוגנת, שמנהלת עסק חוקי ומתעמרת בנערה בת אחת־עשרה המוחזקת בתנאים של עבדות. נדרש שודד רכבות, מנהיג כנופיה מפוקפקת של פושעים, כדי לבטא נכונה את הנקודה הזו ועדיין – מבלי לומר מילה וחצי מילה ישירה על הגברת מלוני, על האופן שבו היא עצמה רואה את התנהלותה או יחסה ללינה הקטנה.
הצגה נוספת של אישיותה מובאת באמצעות הקבלה לאביה של לינה, פיטר הילדסמולר. הוא הסיבה "שבגינה נשלחה לינה לעבוד במלון במחצבות, במרחק שלושים מייל [מביתה]. היא השתכרה שם שלושה דולר בכל שבוע, ופיטר הוסיף את משכורותיה לחנותו השמורה היטב. לפיטר הייתה שאיפה להיות עשיר כמו שכנו, הוגו הפלבאואר, שעישן מקטרת מרשאום באורך שלושה רגל ואכל שניצל ווינאי ופלפל ארנב לארוחת ערב בכל יום בשבוע. וכעת לינה הייתה גדולה מספיק כדי לעבוד ולסייע בצבירת העושר. אולם שערו בנפשכם, אם תוכלו, מה פירוש הדבר להישלח בגיל אחת־עשרה מבית בכפר הריין הקטן והנעים לעבודה קשה בטירת הענק המפלצתי, שם תהיו חייבים לעוף במהירות כדי לשרת את הענקים המפלצתיים, בזמן שהם טורפים בקר וצאן, נוהמים בתוקפנות פראית בזמן שהם מטביעים אבק אבן גיר מנעליהם הענקיות עבורכם לטאטא ולמרק עם אצבעותיכם החלשות, הכואבות. ואז – שגרים יילקח מכם!"3
לינה נדונה4 לעבוד בעבודת פרך שאינה הולמת את גילה או את מצבה הנפשי לא בגלל מצוקה כלכלית אמיתית – להיפך, לאב המשפחה הייתה חנות שמורה היטב5 שכפי הנראה פרנסה את המשפחה במידה מספקת – אלא משום שאביה התקנא בעושרו של שכנו ורצה להידמות אליו. את הכסף הזה הוא הרוויח על גבה ונפשה של בתו בת האחת־עשרה.
לא הגברת מלוני ולא פיטר הילדסמולר עושים במוצהר מעשים רעים: הם רק רוצים להרגיש את עצמם כבעלי הכוח והמעמד.
הבעיה היא שהם עושים זאת על חשבונם של אנשים אחרים.
או. הנרי מטפל בסוגיה זו בסיפורים נוספים, ביניהם סיפור בלי סוף6, כך שהקריאה העולה מבין שורות נסיך חורשה עבותה אינה שמורה רק לסיפור המסוים הזה. מתה לישון אינו מציג מערך מעמדי דומה – בעלי הפונדק וההורים הטריים נמצאים באותו מעמד כשל וארקה ואינם מחפשים להתעשר על חשבונה. האופן שבו הם נוהגים בה הוא מחפיר ללא ספק אך זוהי המציאות שבה חיים כולם – עליבות משותפת שיש מי שסובל ממנה יותר7.
אצל או. הנרי המגמה אחרת.
אנשים כמו גברת מלוני הם אנשים המבססים את תחושת הערך העצמי שלהם על השפלה ודיכוי של הזולת. הם לא מחליטים רק על שעות העבודה הלא־נגמרות ועל אופי העבודה כמו במתה לישון אלא מתערבים ברגל גסה בעניינים נפשיים ואישיים שאין להם שום זכות, אנושית או תעסוקתית, להתערב בהם. הם משתלטים על הנשמה, שהיא הקניין האישי והפרטי היקר ביותר שיש לאדם בעולמו, ועושים זאת כדי לבסס את עצמם בעיני עצמם כנעלים. אין להם חמלה, אהדה לזולת, אכפתיות למין האנושי. הם רואים פרצה ומנצלים אותה, מזהים חולשה ועושים בה שימוש נהנתני רק בגלל שהם יכולים.
אנשים חסרי אונים הובלו לפתחם והם, במקום לעזור, מנצלים את אותו חוסר אונים, את אותה תמימות זועקת, את העובדה שהם מקור הכוח הקיים ועושים בו שימוש זדוני לרעה.
במובן זה הגברת מלוני, וכל יתר הדמויות שהיא מייצגת, לעולם לא תקבל תפקיד או מעמד נרחב יותר כשל דמות עגולה, משתנה, רבת פנים – ואפילו לא דמות שטוחה עם מאפיין מובהק כזה או אחר. בהתנהגותה האלימה, המפקיעה מהאדם את האנושיות הבסיסית הגלומה בו מעצם היותו, היא מפקיעים מעצמה את הזכות להתייחסות אנושית משלה (לכן גם שורת הסיום שלה, כמו כל הופעתה בסיפור, סתומה ובלתי מנומקת8).
המעשה הנפשע הוא עובדה קיימת. הסברים לא יכולים לשנות אותו. הנזק שנגרם בגינו אינו הפיך או בר־שינוי.
יש סיפורים שבהם צריך להוקיע את הפשע, לא להבין אותו.
יש מקרים שבהם זו הדרך היחידה לתיקון.
