הכפילות של הרגרוויס
הכפילות של הרגרוויס1
כאשר רב־סרן פנדלטון טלבוט2, ממוביל3 אדוני, ובתו, העלמה לידיה טלבוט4, הגיעו להתגורר בוושינגטון, הם בחרו למקום מגורים בית שעמד במרחק חמישים יארד מאחורי אחת השדרות השקטות ביותר. היה זה בניין לבנים בסגנון מיושן, עם אכסדרה שנתמכה בעמודים לבנים גבוהים. החצר חסה בצילם של צמחים אצילים של רוביניה5 ובוקיצה6 ועץ קטלפה7 שבעונה המטיר את פריחותיו הורודות והלבנות על הדשא. שורות של שיחי קופסה גבוהות תחמו את הגדר וההליכות. היה זה הסגנון הדרומי וההיבט של המקום שהשביע את עיניהם של הטילבוטים.
בבית מגורים פרטי ונעים זה, הם השמישו חדרים, כולל חדר עבודה עבור רב־סרן טילבוט, שערך את הפרקים האחרונים לספרו אנקדוטות וזיכרונות של צבא אלבאמה, עורכי דין ושופטים8. רב־סרן טילבוט היה מהדרום הישן ישן. לעידן הנוכחי היה מעט עניין או ערך בעיניו. מוחו חי בתקופה שלפני מלחמת האזרחים, כאשר הטילבוטים היו בעלי מאות אקרים של אדמת כותנה מצוינת ועבדים שיעבדו אותן; כאשר אחוזת המשפחה הייתה זירת ההתרחשויות לאירוח נסיכותי ואספה את אורחיה מאצולת הדרום. מתקופה זו הוא הביא את כל הגאווה הישנה ונקיפות המצפון של כבוד, נימוסיות מיושנת וקפדנית ו(הייתם עשויים לחשוב) את מלתחתו.
בגדים כאלה בוודאי לא נתפרו מזה חמישים שנה. הרב־סרן היה גבוה, אולם כל אימת שביצע את אותה רכינה9 עתיקה נהדרת שהוא כינה קידה, פינות מעיל המכנף שלו טאטאו את הרצפה. הלבוש הזה היה הפתעה אפילו לוושינגטון, אשר מזה זמן רב חדלה להתבייש ממכנפים וכובעים רחבי שוליים של חברי קונגרס מהדרום. אחד מהדיירים כינה אותו "האב האברד"10, והוא בהחלט היה גבוה במותן ומלא בשוליו.
אולם הרב־סרן, עם כל בגדיו המוזרים, אזור הקפלים האדיר שלו, חזית חולצתו הסבוכה ועניבת השרוך השחורה הקטנה עם הקשר שתמיד החליק לצד אחד, תמיד זכה לחיוכים ואהדה בבית המגורים המובחר של הגברת ורדמן11. כמה מפקידי המחלקה הצעירים היו לעתים קרובות "מותחים אותו", כפי שהם קראו לכך, מביאים אותו לפתוח בנושא הקרוב ביותר לליבו – המסורות וההיסטוריה של ארץ הדרום האהובה שלו. במהלך דיבוריו הוא היה מצטט בחופשיות מתוך אנקדוטות וזיכרונות, אולם הם היו זהירים מאוד שלא להניח לו לראות את תוכניותיהם, שכן על אף ששים ושמונה שנותיו, הוא היה יכול לגרום לאמיץ שביניהם לחוש אי־נוחות מתחת למבט היציב של עיניו האפורות החודרות.
העלמה לידיה הייתה רווקה12 שמנמנה קטנה בת שלושים וחמש, עם שיער משוך חלוקות ומפותל היטב שגרם לה להיראות אפילו מבוגרת יותר. גם היא הייתה מיושנת, אולם תהילת טרום מלחמת האזרחים לא קרנה ממנה כפי שקרנה מרב־הסרן. היא ניחנה בשכל ישר חסכני ופגשה את כל הבאים כשהיו חשבונות לשלם. הרב־סרן החשיב את חשבונות המגורים וחשבונות המכבסה כמטרד בזוי. הם המשיכו להגיע בעקשנות כה רבה ולעתים כה קרובות. מדוע, רב־הסרן רצה לדעת, לא ניתן למלא אותם ולשלם בסכום כסף גדול פעם אחת באיזו תקופה נוחה – נאמר כאשר האנקדוטות והזיכרונות יפורסם וישולם? העלמה לידיה הייתה ממשיכה בשלווה עם סריגתה ואומרת: "אנו נשלם ככל שנתקדם למשך הזמן שהכסף יחזיק ואז אולי הם יקבלו תשלום אחד גדול."
מרבית מדייריה של הגברת ורדמן לא היו בבית במהלך היום, בהיותם כמעט כולם פקידי מחלקות ואנשי עסקים; אך היה אחד מהם שנמצא בבית זמן רב מן הבוקר עד הלילה. היה זה איש צעיר ששמו הנרי הופקינס הרגרוויס13 – כל אחד בבית פנה אליו בשמו המלא – שהיה מעורב באחד מתיאטראות הוודוויל האהודים ביותר. וודוויל התעלה לרמה כה מכובדת במרוצת השנים האחרונות ומר הרגרוויס היה אדם כה צנוע ובעל גינונים ראויים, שהגברת ורדמן לא הייתה יכולה למצוא כל התנגדות לכלול אותו ברשימת דייריה.
בתיאטרון נודע הרגרוויס כבדרן רב־גוני השולט בכל סגנונות השפה, בעל מאגר נרחב של מומחיות גרמנית, אירית, שבדית ושחורת פנים. אך מר הרגרוויס היה שאפתן ולעתים קרובות דיבר על תשוקתו הגדולה ביותר להצליח בקומדיה "אמיתית". נראה שהייתה לאיש הצעיר הזה אהדה גדולה לרב־סרן טילבוט. על אימת שאותו אדון היה מתחיל בזיכרונותיו הדרומיים או חוזר על כמה מסיפוריו מלאי־החיים ביותר, הרגרוויס היה תמיד בנמצא, הקשוב ביותר מבין כל מאזיניו. למשך זמן הראה הרב־סרן נטייה להמעיט בהתקדמותו של "השחקן", כפי שהוא כינה אותו בפרטיות; אך עד מהרה התנהגותו הנעימה והערכתו הודאית לסיפוריו של האדון הזקן כבשו אותו לחלוטין. לא חלף זמן רב לפני שהשניים היו כמו חברים ותיקים. הרב־סרן ישב כל אחר־צהריים להקריא לו את כתב היד של ספרו. במהלך האנקדוטות הרגרוויס לא כשל מעולם לצחוק בדיוק בנקודה הנכונה. הרב־סרן היה נרגש להכריז לעלמה לידיה יום אחד שהרגרוויס הצעיר ניחן בתפיסה יוצאת דופן וכבוד משביע רצון לשלטון הישן. וכאשר הגיעו הדיבורים על הימים ההם – אם רב־סרן טילבוט אהב לדבר, מר הרגרוויס היה מהופנט להקשיב.
כמעט כמו כל האנשים המבוגרים המדברים על העבר, רב־הסרן אהב להתעכב על פרטים. בתיאור הימים הנהדרים, המלכותיים כמעט, של בעלי המטעים הזקנים, הוא היה מהסס עד שהיה נזכר בשמו של השחור שהחזיק את סוסו או את התאריך המדויק של איזו התרחשות שולית או את מספר חבילות הכותנה שגדלו באותה שנה; אך הרגרוויס מעולם לא איבד את סבלנותו או עניין. להפך, הוא היה מקדם שאלות במגוון נושאים הקשורים לחיים באותו זמן ומעולם לא כשל לחלץ תשובות מוכנות. ציידי השועלים, ספקי האופוסום, הריקודים14 והחגיגות במגורי השחורים, הסעודות באולם בית המטעים, כאשר הזמנות נשלחו למרחק של ארבעים מייל; הריבים המקריים עם שכנים בני המעמד הגבוה; דו־הקרב של הרב־סרן עם רת'בון קולברטסון15 על קיטי צ'למרס16, שלאחר מכן נישאה לטהוויט17 מקרוליינה הדרומית; ומרוצי סירות פרטיות בעבור סכומים אגדתיים במפרץ מוביל; האמונות המוזרות, התחביבים הבזבזניים, והמעלות הנאמנות של העבדים הזקנים – כל אלה היו הנושאים שהחזיקו הן את רב־הסרן והן את הרגרוויס עסוקים למשך שעות בכל פעם.
לפעמים, בלילה, כאשר הגבר הצעיר היה עולה במעלה המדרגות לחדרו לאחר שתורו בתיאטרון הסתיים, רב־הסרן היה מופיע בדלת חדר עבודתו ומזמין אותו בתנועת יד ערמומית. בהיכנסו, הרגרוויס היה מוצא שולחן קטן ערוך עם מַשְׁפֶּה, קערת סוכר, פירות וענף גדול של מנטה ירוקה טרייה.
"עלה בדעתי," רב־הסרן היה מתחיל – הוא היה תמיד חגיגי – "שאולי מצאת את חובותיך ב… במקום עבודתך… מפרכות מספיק כדי לאפשר לך, מר הרגרוויס, להעריך את מה שהיה בדעתו של המשורר כאשר כתב 'המחייה המתוק של הטבע לאדם העייף'18 – אחד ממשקאות הדרומיים המתוקים19 שלנו."
היה זה קסם עבור הרגרוויס לצפות בו מכין אותו. הוא דורג בין האמנים כאשר התחיל ומעולם לא שינה את התהליך. באיזו עדינות כתש את המנטה; באיזה דיוק ענוג העריך את הרכיבים; ובאיזו תשומת לב חרדה כיסה את התרכובת עם הפרי הארגמני שזהר כנגד השוליים בירוק כהה! ואז הכנסת האורחים והחן שבהם הציע אותו, לאחר שקשי שיבולת שועל נבחרים צללו לתוך מעמקיו המצלצלים!
לאחר קרוב לארבעה חודשים בוושינגטון, גילתה העלמה לידיה בוקר אחד שהם היו כמעט מחוסרי כסף לחלוטין. האנקדוטות והזיכרונות הושלם אך מוציאים לאור לא קפצו על אסופת הפנינים של שנינות וחוכמת אלבאמה. דמי השכירות של בית קטן שעדיין היה בבעלותם במפרץ מוביל היו בפיגור של חודשיים. שכר המגורים שלהם עבור החודש נדרש לתשלום בעוד שלושה ימים. העלמה לידיה קראה את אביה להתייעצות.
"אין כסף?" הוא שאל עם מבט מופתע. "זה קצת מרגיז לקבל זימון על סכומים קטנוניים כאלה לעתים קרובות כל־כך. "באמת, אני…" הרב־סרן חיפש בכיסיו. הוא מצא רק חשבן של שני דולר, אותו החזיר לכיס חזייתו.
"אני חייב לטפל בכך תיכף ומיד, לידיה," אמר. "הואילי בטובך להביא לי את המטריה שלי ואלך מיד אל העיר. חבר הקונגרס מהמחוז שלנו, הגנרל פולגום20 הבטיח לי לפני מספר ימים שהוא יפעיל את השפעתו לפרסם את ספרי במועד מוקדם. אלך לבית המלון שלו בזה הרגע ואראה אילו סידורים הוא עשה."
בחיוך עצוב קטן צפתה בו העלמה לידיה מכפתר את "האב האברד" ועוזב, משתהה ליד הדלת כפי שעשה תמיד, כדי לקוד עמוקות.
באותו ערב, עם רדת החשיכה, הוא חזר. נראה שחבר הקונגרס פולגום נפגש עם המוציא לאור שקיבל את כתב היד של רב־הסרן לקריאה. אותו אדם אמר שאם האנקדוטות וכו' ייחתכו בצורה מוקפדת למחיצתן בערך, על מנת להוציא את הדעות הקדומות האזוריות והמעמדיות שבהן הספר צבוע מקצה לקצה, הוא עשוי לשקול את פרסומו.
הרב־סרן היה בחום לבן21 של כעס, אבל החזיר לעצמו את שלוות רוחו בהתאם לכללי התנהגותו מיד כאשר נמצא בנוכחותה של העלמה לידיה.
"אנחנו חייבים להשיג כסף," אמרה העלמה לידיה עם קמט קטן מעל אפה. "תן לי את שני הדולר ואשלח טלגרף לדוד ראלף22 הערב עבור איזה סכום."
הרב־סרן הוציא מעטפה קטנה מכיס חזייתו העליון והשליך אותה על השולחן.
"אולי זה לא היה נבון," אמר במתינות, "אבל הסכום היה כמעט נָקוּב שקניתי כרטיסים לתיאטרון הערב. זו דרמת מלחמה חדשה, לידיה. חשבתי שתשמחי לצפות בהפקה הראשונה שלה בוושינגטון. נאמר לי שהדרום זוכה ליחס הוגן מאוד במחזה. אני מודה שארצה לראות את ההופעה בעצמי."
העלמה לידיה השליכה את ידיה בייאוש דומם. בכל זאת, משום שהכרטיסים נקנו, לכל היותר ניתן להשתמש בהם. כך שבאותו ערב, בשעה שישבו בתיאטרון מאזינים לפתיחה מלאת החיים, אפילו העלמה לידיה הקפידה להעביר את צרותיהם, לעת עתה, למקום אחר. רב־הסרן, בפשתן נטול רבב שבצבץ רק במקום שבו מעילו יוצא הדופן נרכס בקפידה ושיערו הלבן הוברש בקפידה לאחור, נראה מכובד ונאה בהחלט.
המסך עלה על המערכה הראשונה של פרח מנגוליה23, מגלה נוף מטעים דרומי טיפוסי.
רב־סרן טילבוט הסגיר עניין מסוים.
"הו, ראה!" קראה העלמה לידיה, דוחקת את מרפקו ומצביעה על תוכניתה. הרב־סרן הרכיב את משקפיו וקרא את השורה בצוות הדמויות שאצבעה הורתה עליה.
"הקולונל וובסטר קלהון24… ה. הופקינס הרגריווס"
"זה מר הרגריווס שלנו," אמרה העלמה לידיה. "זו חייבת להיות ההופעה הראשונה של מה שהוא מכנה "האמיתית". אני כל־כך שמחה בשבילו."
רק במערכה השנייה הופיע על הבמה הקולונל וובסטר קלהון. כשהוא ביצע את כניסתו רב־סרן טילבוט השמיע נשיפת בוז, נעץ בו מבט נוקב ונראה כמי שקפא במקומו. העלמה לידיה השמיעה חריקה קטנה, דו־משמעית וקימטה את תוכניתה שבידה. שכן הקולונל ווובסטר קלהון נבנה כדומה לרב־סרן טילבוט כמו שאפון אחד דומה למשנהו. השיער הארוך, הלבן והדק, מסולל בקצותיו, החדות25 האצילית של האף, חזית החולצה הרחבה, המקומטת, החושפת, עניבת השרוך, עם הקשר כמעט מתחת לאוזן אחת, היו כמעט העתקים מדויקים. ואז, כדי להדק את החיקוי, הוא לבש את התאום למעיל שאין־שני־לו של הרב־סרן. גבוה צווארון, תלוי ברפיון, גבה־מותן26, רב־כנפות27, ארוך יותר בחלקו הקדמי ברגל מחלקו האחורי, הלבוש לא יכול היה להיות מעוצב עבור אף דוגמה אחרת. מרגע זה ואילך, הרב־סרן והעלמה לידיה היו מכושפים וראו את הצגת הזיוף של טילבוט המתנשא "נגררת", כפי שהרב־סרן ביטא זאת לאחר מכן, "דרך ביצת ההכפשה של במה מושחתת".
מר הרגריווס ניצל את הזדמנויותיו היטב. הוא תפס את הייחודיות הקטנה בדיבורו, מבטאו וניגונו של הרב־סרן ונימוסיו היהירים לכדי שלמות – מקצין לכל מטרות הבמה. כאשר ביצע את אותה קידה מופלאה שהרב־סרן דמיין בחיבה להיות שיאן של הברכות, שלח הקהל קדימה פרץ פתאומי של מחיאות כפיים סוערות.
העלמה לידיה ישבה חסרת תנועה, לא מעיזה להגניב מבט אל עבר אביה. לפעמים ידה שהייתה מונחת בסמוך אליו הייתה מרותקת כנגד לחייה, כמו כדי להסתיר חיוך שעל אף חוסר שביעות רצונה לא החניקה לגמרי. שיא חיקו החצוף של הרגריווס התרחש במערכה השלישית, כאשר הקולונל ווובסטר קלהון אירח כמה משכניו בעלי המטעים ב"חדר עבודתו"28. בעומדו ליד שולחן במרכז הבמה, עם חבריו מקובצים סביבו, הוא נשא את הנאום הנינוח, המאפיין, מעבר לכל חיקוי, כה מפורסם בפרח מנגוליה בו־בזמן שהכין בזריזות את המשקה הדרומי המתוק לחבורתו.
רב־סרן טילבוט, יושב בשקט אך לבן מכעס, שמע את סיפוריו הטובים ביותר מסופרים בשנית, את תפיסותיו האהודות ותחביביו מתקדמים ונפרשים, ואת החלום על אנקדוטות וזיכרונות מוגש, מוגזם ומסולף. הסיפור האהוב עליו – זה על דו־הקרב שלו עם רת'בון קולברטסון – לא הושמט ונמסר עם יותר אש, אנוכיות והתלהבות מכפי שהרב־סרן עצמו יצק לתוכו. הנאום הסתיים עם הרצאה קטנה, מענגת ולא שגרתית, על אמנות רקיחת המשקה הדרומי המתוק, המודגם הלכה למעשה. כאן המדע הטעים אך הראוותני של רב־סרן טילבוט הופק למְעַט מִזְעָר29 – מטיפולו אנין־הטעם בעשב הריחני – "לחץ של אלפית חלקיק הגרעין, רבותיי, ואתם מחלצי את המרירות במקום את הבְּשֹׂמֶת של צמח שמימי זה" – של בחירתו החרדה לקשי שיבולת שועל.
בסיום המערכה התרומם הקהל בשאגה רועשת של הערכה. הצגת הטיפוס הייתה כה מדויקת, כה נכונה ויסודית, שהדמויות הראשיות במחזה נשכחו. לאחר קריאות חוזרות ונשנות, הרגריווס הופיע בפני הוילון וקד, פניו הנעריים למדי האירו והסמיקו עם הכרת ההצלחה.
לבסוף העלמה לידיה פנתה והתבוננה ברב־סרן. נחיריו הרזים רטטו כמו זימים של דג. הוא הניח שתי ידיים רועדות על משענות כסאו כדי להתרומם.
"אנו נלך, לידיה" הוא נשנק. "זהו חילול נתעב."
לפני שהיה יכול לקום, היא משכה אותו חזרה לתוך כסאו.
"אנו נישאר עד שזה יסתיים30," הצהירה. "אתה רוצה לפרסם את ההעתק באמצעות הצגת המעיל המקורי?"
לכן הם נשארו עד הסוף.
הצלחתו של הרגריווס וודאי גרמה לו להישאר ער עד מאוחר באותו לילה, שכן הוא לא הופיע לשולחן ארוחת הבוקר או ארוחת הצהריים. בסביבות השעה שלוש אותו אחר הצהריים הוא הקיש על דלת חדר עבודתו של רב־סרן טילבוט.
הרב־סרן פתח אותה והרגריווס נכנס פנימה עם ידיו מלאות בעיתוני הבוקר – מלא מדי בניצחונו מכדי להבחין בכל דבר חריג בהתנהגותו של הרב־סרן.
"הצלחתי לשכנע את כולם31 אתמול בלילה, רב־סרן," הוא פתח בצהלה. "שיחקתי את המשחק וניצחתי, אני חושב32. הנה מה שהפוסט אומר:
תפיסתו והצגתו של קולונל דרומי מיושן, עם מליציותו המגוחכת, תלבושתו המוזרה, ניביו וביטוייו יוצאי הדופן, גאוות המשפחה אכולת העש שלו ולבו הטוב באמת, חוש אנין של כבוד ופשטות חביבה, הם התיאור הטוב ביותר של תפקיד דמות על הבמות היום. המעיל שנלבש על ידי קולונל קלהון הוא עצמו לא פחות מהתפתחות של גאוניות. מר הרגריווס לכד את קהל צופיו.
אז זה נשמע, רב־סרן, בשביל הלילה הראשון?"
"היה לי את הכבוד" – קולו של הרב־סרן נשמע צונן באופן מבשר רעות – "לצפות בהופעתך יוצאת הדופן, אדוני, אתמול בלילה."
הרגריווס נראה מוטרד.
"היית שם? לא ידעתי שאתה אי־פעם… לא ידעתי שאתה חובב תיאטרון. הו, אני אומר, רב־סרן טילבוט," הוא קרא בכנות, "אל תיפגע. אני מודה שלקחתי הרבה נקודות ממך שעזרו לי נהדר בחלק מהדברים. אבל זה הטיפוס, אתה יודע – לא האדם הפרטי. האופן שבו הקהל התלהב מוכיח את זה. מחצית מנותני החסות של התיאטרון הזה הם דרומיים. הם מזהים את זה."
"מר הרגריווס," אמר רב־הסרן, שנותר עומד, "המטת עלי עלבון קשה מנשוא. הלעגת את דמותי, פגעת באמוני באופן בזוי וניצלת לרעה את הכנסת האורחים שלי. לו חשבתי שניחנת ולו בקמצוץ הקל שביותר של הבנת מהותו של אדון מכובד33 או מה מחייב אחד, הייתי מזמין אותך החוצה34, אדוני, זקן כפי שהנני. אבקשך לעזוב את החדר, אדון."
השחקן נראה מבולבל במקצת ונראה שלא הבין את מלוא משמעות מילותיו של האדון הזקן.
"אני באמת מצטער שנעלבת," אמר בחרטה. "כאן למעלה אנחנו לא מסתכלים על דברים בדיוק באותו אופן שבו אנשים כמוך עושים. אני מכיר אנשים שהיו מוכרים מחצית מהבית כדי שאישיותם תוצג על הבמה על מנת שהציבור יזהה אותה."
"הם לא מאלבאמה, אדוני," אמר הרב־סרן ביהירות.
"אולי לא. יש לי זיכרון טוב למדי, רב־סרן; הרשה לי לצטט כמה שורות מספרך. בתגובה להרמת כוסי בנשף שנערך ב… מילאגד'וויל35 אני מאמין – אתה ביטאת, והתכוונת להדפיס, את המילים הבאות:
האדם הדרומי הינו לחלוטין ללא רגש או חום להוציא רגשות שיכולים להיות מופנים כלפי רווחו הכלכלי. הוא יסבול ללא טינה את האשמה שתוטל על כבודו או אוהביו שאינה נושאת עמה את ההשלכות של אובדן כספי. את הצדקה שלו הוא תורם ביד חופשית; אולם חייבים לבשר עליה עם חצוצרה ולתעדה בכלי נשיפה.
האם אתה חושב שתמונה כזו טובה יותר מזו שראית על קולונל קלהון אתמול בלילה?"
"התיאור," אמר הרב־סרן בזעף, "אינו ללא יסוד. חייבים להתיר כמה הגזמות כאשר מדברים אל הציבור."
"וכאשר מופיעים בפניו," השיב הרגריווס.
"זו לא הנקודה," התעקש הרב־סרן בנחישות. "זו הייתה קריקטורה אישית. אני בהחלט מסרב להתעלם מכך, אדוני."
"רב־סרן טילבוט," אמר הרגריווס עם חיוך מנצח, "אני מקווה שתוכל להבין אותי. אני רוצה שתדע שמעולם לא חלמתי לפגוע בך. במקצוע שלי, כל החיים שייכים לי. אני לוקח מה שאני רוצה ומה שאני יכול ומחזיר את זה דרך אורות הבמה. כעת, אם תרצה, הבה נניח לעניין בזה. באתי לראות אותך בנוגע לנושא אחר. היינו חברים טובים למדי במשך כמה חודשים ואני הולך ליטול את הסיכון לפגוע בך שוב. אני יודע שאתה דחוק בכסף – לא חשוב כיצד גיליתי; בית הארחה הוא לא המקום לשמור בסוד עניינים כאלה – ואני רוצה שתרשה לי לעזור לך לצאת מהצרה36. הייתי שם לעתים קרובות מדי בעצמי. קיבלתי משכורת יפה כל העונה וחסכתי קצת כסף. אתה מוזמן לכמה מאות – או אפילו יותר – עד שתשיג…"
"עצור!" הורה הרב־סרן, עם זרועו מושטת קדימה. "נראה לי שהספר שלי לא שיקר, אחרי ככלות הכול. אתה חושב שכסף המזור שלך ירפא את כל פגיעות הכבוד. בשום נסיבות לא הייתי מקבל הלוואה ממכר אקראי; ובנוגע אליך, אדוני, הייתי מעדיף לרעוב לפני שהייתי שוקל את הצעתך המעליבה על הסתגלות כספית של הנסיבות שדנו בהן. אבקש לחזור על בקשתי הנוגעת לעזיבתך את הדירה."
הרגריווס יצא ללא מילה. הוא גם עזב את הבית באותו היום ועבר, כפי שהגברת ורדמן הסבירה בשולחן ארוחת הערב, קרוב לסביבת התיאטרון במרכז העיר, שם נמכרו כל הכרטיסים לפרח המגנוליה למשך השבוע הקרוב.
מצבם של רב־סרן טילבוט והעלמה לידיה היה גורלי. לא היה אחד בוושינגטון שמצפונו של הרב־סרן הניח לפנות אליו בבקשת הלוואה. העלמה לידיה כתבה מכתב לדוד ראלף, אולם היה מוטל בספק באם פרשיות המצומצמות של אותו קרוב היו מתירות לו לספק עזרה. הרב־סרן היה מוכרח לכתוב מכתב התנצלות לגברת ורדמן בנוגע לתשלום הדחוי עבור המגורים, מתייחס ל"שכירות עבריינית" ו"תשלומים דחויים" במאמץ מבולבל למדי.
הישועה הגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין.
בשלהי אחר צהריים אחד עלתה השוערת37 והודיעה כי אדם צבעוני מבקש לראות את רב־סרן טילבוט. הרב־סרן ביקש שהוא יישלח למעלה לחדר עבודתו. עד מהרה גבר שחור מבוגר הופיע בפתח, אוחז את כובעו בידו, קד וגורר רגל אחת מגושמת. הוא היה לבוש באופן ראוי למדי בחליפה שחורה רפויה. נעליו הגסות הגדולות הבריקו בברק מתכתי שרמז על חומר הברקה לתנורים38. שערו הצמרי הסבוך היה אפור – כמעט לבן. לאחר אמצע החיים קשה להעריך את גילו של אדם שחור. האדם הזה יכול היה להיות מבוגר כמו רב־סרן טילבוט עצמו.
"אנ' בטוח ש'תה לא זוכר 'תי, 'דון פנדלטון39," היו מילותיו הראשונות.
הרב־סרן התרומם והתקרב נוכח סגנון הפנייה הישן והמוכר. היה זה אחד מעובדי המטעים השחורים ללא כל ספק; אולם הם נפוצו לכל עבר והוא לא היה יכול להיזכר בקול או בפנים.
"אני לא מאמין שאני זוכר," אמר באדיבות, "אלא אם תסייע לזכרוני."
"'תה לא זוכר 'ת המשה של סינדי, 'דון פנדלטון, שהיגר מיד 'חרי המלחמ'?"40
"חכה רגע," אמר הרב־סרן, משפשף את מצחו עם קצות אצבעותיו. הוא אהב להיזכר בכל דבר הקשור עם אותם ימים אהובים.
"המשה של סינדי," הוא הרהר. "עבדת בקרב הסוסים – אילפת את הסייחים41. כן, אני זוכר עכשיו. לאחר הכניעה, לקחת את השם… אל תאיץ בי… מיטשל, והלכת למערב… לנברסקה."
"כנ'דוני, כנ'דוני," – פניו של הזקן נמתחו בחיוך מאושר – "זה הוא, זהו זה. נמרסקה. זה 'ני – משה מיטשל. הדוד משה מיטשל הזקן, הם קוראים לי 'כשיו. ה'דון הזקן, אבא ש'ך, נתן לי לקחת 'ת סייחי פרדים ההם כשעזבתי, כדי שיהיה לי מש'ו להתחיל 'תו. 'תה זוכר 'ת פרדים ההם, 'דון פנדלטון?"42
"לא נראה שאני זוכר את אותם פרדים," אמר הרב־סרן. "אתה יודע שנישאתי בשנה הראשונה של המלחמה וגרתי בפילנסביי43. אך שב, שב, הדוד משה. אני שמח לראותך. אני מקווה שעשית חיל."
הדוד משה נטל כיסא והניח את כובעו בזהירות על הרצפה לידו.
"כנ'דוני, ובסוף נהייתי מאוד מפורסם. כשהגעתי פעם ראשונה לנמברסקה, האנשים האלה באו כולם אלי לראות ת'סייחי פרדים האלה. הם לא ראו שם פרדים כמו אלה בנמברסקה. מכרתי 'ת פרדים ההם בשביל שלוש מאוד דולר. כנ'דוני – שלוש מאות44.
אחר 'ך פתחתי חנות נפחים, 'דוני, ועשיתי קצת כסף וקניתי קצת 'דמה. אני והאישה שלי הבאנו וגידלנו שבעה ילדים, וכולם עושים יופי חוץ משניים שמתו. לפני ארבע שנים באה חברת רכבת ובנתה עיר על האדמה 'לי ו'דוני, 'דון פנדלטון, הדוד משה שווה אחד־עשר אלף דולר בכסף, רכוש ו'דמה."45
"אני שמח לשמוע את זה," אמר הרב־סרן מכל הלב. "שמח לשמוע את זה."
"ו'ת התינוקת הקטנה ש'ך, 'דון פנדלטון – זה שקראת עלמה לאדדי – אני בטוח שהילדה הקטנה כבר גדלה לגמרי עד שאף אחד לא יכיר 'ותה."46
הרב־סרן פסע לדלת וקרא "לידיה, יקירתי, האם תואילי לבוא?"
העלמה לידיה, נראה לחלוטין מבוגרת ומעט מודאגת, נכנסה מחדרה.
"הנה עכשיו! מה אמרתי 'ך? ידעתי שהתינוקת הזו תגדל לגמרי. את לא זוכרת 'ת הדוד משה, ילדה?"47
"זה המשה של דודה סינדי, לידיה," הסביר הרב־סרן. "הוא עזב את סאנימייד48 למערב כשהיית בת שנתיים."
"ובכן," אמרה העלמה לידיה, "בהחלט לא ניתן לצפות שאזכור אותך, הדוד משה, בגיל כזה. וכפי שאמרתי, כבר 'גדלתי לגמרי' והתברכתי לפני זמן רב. אבל אני שמחה לראות אותך, אפילו אם איני זוכרת אותך."
והיא אכן שמחה. וכך היה הרב־סרן. משהו חי ומוחשי הגיע לקשור ביניהם עם העבר השמח. השלושה ישבו ודיברו על הימים ההם, הרב־סרן והדוד משה מתקנים או מעודדים זה את זה כשהעלו אירועים מימי המטעים.
הרב־סרן שאל מה עשה הזקן במרחק רב כל־כך מביתו.
"הדוד משה הוא נציב49," הסביר, "לועידת הפבטיזם הגדולה בעיר הזה. אף 'עם לא הטפתי, אבל אני הכי מבוגר בכנסייה ויכול לשלם את ההוצאות 'לי, אז הם שלחו 'ותי."50
"וכיצד ידעת היכן אנו נמצאים בוושינגטון?" התעניינה העלמה לידיה.
"יש בחור צ'עוני במלון שאני עוצר בו שבא ממוביל. הוא אמר לי שהוא ראה 'ת 'דון פנדלטון יוצא בוקר 'חד מהבית כאן."51
"באתי לכאן," המשיך הדוד משה, שולח יד לכיסו – "חוץ מלפגוש אנשים מהבית – כדי לשלם ל'דון פנדלטון את מה שאני חייב לו."52
"חייב לי?" שאל הרב־סרן בהפתעה.
"כנ'דוני – שלוש מאות דולר." הוא הושיט לרב־סרן גליל שטרות. "כשעזבתי ה'דון הזה אמר: קח 'ת סייחי פרדים האלה, מושה ואם יום 'חד תוכל, תשלם עבורם. כנ'דוני – אלו היה המילים ש'ו. המלחמה השאירה את ה'דון הזקן לעצמו. ה'דון הזה כבר מזמן מת, אז החוב עובר ל'דון פנדלטון. שלוש מאות דולר. הדוד משה יכול לשלם הרבה עכשיו. כשתחנת הרכבת קנה ת'אדמה ש'י היה לי כסף לשלם בשביל הפרדים ההם. ספור ת'כסף, 'דון פנדלטון. זה מה שקיבלתי כשמכרתי ת'פרדים ההם. כנ'דוני.53"
דמעות עלו בעיניו של רב־סרן טילבוט. הוא נטל בידו האחת את ידו של הדוד משה והניח את ידו השנייה על כתפו.
"שמש יקר ונאמן," אמר בקול לא יציב, "לא אכפת לי לומר לך ש"דון פנדלטון' הוציא את הדולר האחרון שלו בעולם לפני שבוע. אנו נקבל את הכסף הזה, הדוד משה, שכן זהו סוג של תשלום, באופן מסוים, כמו גם הבעת תודה על נאמנותו ומסירותו של המשטר הישן. לידיה יקירתי, קחי את הכסף. את מתאימה יותר ממני לנהל את הוצאותינו הכספיות."
"קחי אותה, מתוקה," אמר הדוד משה. "הוא שייך לכם. זה כסף של טילבוט."54
לאחר שהדוד משה עזב, העלמה לידיה בכתה בכי הגון – מאושר והרב־סרן הפנה את פניו לפינה ועישן את מקטורת החמר שלו בהתפרצות געשית.
הימים הבאים ראו את הטילבוטים שבים לשקט ולשלווה. פניה של העלמה לידיה איבדו את מבטם המודאג. הרב־סרן הופיע במעיל מִכְנָף חדש שבו נראה כמו דמות שעווה המאנישה את זיכרון ימי תור הזהב שלו. מוציא לאור נוסף שקרא את כתב היד של אנקדוטות וזיכרונות חשב שעם מעט תיקונים ועידונים של האורות הגבוהים, הוא יוכל ליצור מכך כרך מזהיר ומָכִיר. כללו של דבר, המצב היה נוח ולא מחוסר את מגע התקווה שלעתים קרובות מתוקה יותר מהגעתן של ברכות.
יום אחד, בערך שבוע לאחר מנת מזלם הטוב, הביאה עוזרת מכתב לעלמה לידיה לחדרה. חותמת הבול הראתה שהמכתב היה מניו יורק. העלמה לידיה, שלא הכירה אף אדם משם, התיישבה ליד שולחנה עם רפרוף פליאה מתון ופתחה את המכתב עם מספריה. זה מה שהיא קראה:
העלמה טילבוט היקרה
חשבתי שתשמחי לדעת על מזלי הטוב. קיבלתי והסכמתי להצעה של מאתיים דולר לשבוע מחברת המניות של ניו יורק לגלם את קולונל קלהון בפרח מנגוליה.
יש דבר נוסף שרציתי שתדעי. אני מניח שטוב יותר לא לספר על כך לרב־סרן טילבוט. השתוקקתי לפצות אותו באופן כל שהוא על העזרה האדירה שהוא היה עבורי כשלמדתי את התפקיד ובגלל המזג הרע שהוא היה בו בגין זאת. הוא סירב לאפשר לי לעשות זאת, כך שעשיתי זאת בכל מקרה. יכולתי בקלות לחוס על שלוש מאות הדולרים.
בכבוד רב,
ה. הופקינס הרגריווס.
נ"ב – איך גילמתי את הדוד משה?
רב־סרן טילבוט, חולף דרך המבואה, ראה את דלת חדרה של העלמה לידיה פתוחה ועצר.
"הגיע דואר עבורנו הבוקר לידיה יקירתי?" שאל.
העלמה לידיה החליקה את המכתב מתחת לקפל שמלתה.
"המוביל כרוניקול הגיע," אמרה במהירות. "הוא מונח על שולחנך בחדר העבודה."
