הכסף יענה את הכול – עיון בסיפוריו של או. הנרי
הכסף יענה את הכול – עיון בסיפוריו של או. הנרי
בגיליון דצמבר 2013 של ירחון ליידי גלובס התפרסמה הכתבה קוד מנהטן1 אשר גוללה את חייהן, חוויותיהן וחבלי קיומן של נשות החברה הגבוהה.
הכתבה פרשה לראווה את הזוהר החברתי הטובל במנעמי העושר והקפידה להוסיף תג מחיר בולט וברור לכל פעולה והתנהלות, לא רק במישור הכלכלי, אלא גם, ובעיקר, במישור הנפשי: היא תיארה את בית הכלא המוזהב והמשובץ יהלומים שבו כלואה הגיבורה המיוסרת, קרוליין, על דעתה ורצונה, עטויה בגדי מעצבים חד־פעמים ואחוזת פלצות וצורך טורדני־כפייתי להיות תמיד בולטת, נוצצת, נחשקת, נערצת, נשגבת, מהממת. במילים פשטות: בחורה איכותית בקנה מידה בין־לאומי ולא נערת מסיבות הוללת.
בנקודה זו נחשפת האמת על אודות מניעיה "האמיתיים" של קרוליין, שחולמת לממש את החלום עליו חולמות כל הבחורות האחרות בעיר: להתחתן עם היהלום הגדול ביותר.
שאיפותיה של קרולין אינם נוגעות כמובן רק למעמד האצולה החברתי של נשות מנהטן, אך משום־מה הן מציירות תמונה מצערת ונואשת של בחורה המבקשת למכור עצמה בכל מחיר למען השגת חלום שאינו בהכרח בר־השגה.
תמונת הפתיחה בסיפורו של או. הנרי, כאשר המכונית ממתינה, מתארת נערה היושבת בגן ציבורי, לבושה שמלה "אפורה ופשוטה די הצורך, כדי לחפות על הסגנון והצורה העשויים ללא דופי. צעיף רשת קלע את כובע הטורבן שעל ראשה, ואת הפנים שנשקפו דרכו ביופיין השלו."2
בחור צעיר משקיף עליה ברגש, מחכה בדריכות לשעת הכושר, אשר מגיעה עד מהרה: הנערה שומטת את ספרה, הבחור מזנק להרימו ופותח בשיחה.
הנערה באפור מציגה עצמה כמי שנמנית על מעמד העשירות והידועות ביותר בעיר, אצילה מודרנית שמאסה בחיי נהנתנות ומהעובדה שהיא כה מפורסמת עד שאין לה אפילו רגע לעצמה. רק בגן זה, בתחפושת, היא מוצאת רגעים נדירים של שקט, כאחד האדם.
אכן, סגנונה של הנערה, בהקבלה מלאה לעיצוב בגדיה המוקפד, הינו ללא דופי: היא "מודדת את הנער בנחת", מדברת בטון "קרחוני […] בקונטראלט מלא ומדוד"3 ובמילים מוקפדות ויהירות די הצורך. כל כולה אומרת הדרת כבוד, שלווה אצילית ורוממות מיוחסת. על פניו נראה כי המרחב ההמוני של הגן הציבורי הינו ניגוד חריף לחיי ההוד וההדר במגדל השן של בעלי הממון הבלתי מוגבל.
כשהיא מספרת למחזרה הנרגש על נשפי הפאר ועל קרקוש הקרח בכוסות השמפניה, מגיב הנער בערנות סקרנית כי תמיד חשב ששמפניה נלגמת כשהיא צוננת. הנערה באפור "פורצת בצחוק מתרונן שכולו שעשוע כן"4 ופוטרת את השגותיו בהסבר סלחני ומשועשע, לפיו היא וחבריה למעמד המציאו לעצמם דרכים חדשות ומסמרות שיער מעוצב למשעי להפיג את שעמום העשירים שלהם.
כשמגלה הנערה באפור את השעה המאוחרת, היא מזנקת ממקומה כדי ללכת. הצעיר מציע ללוותה אך היא מסרבת בתקיפות: מכוניתה חונה מחוץ לגן והיא אינה רוצה שיבחין בסמל המשפחה המפורסם שהיא נושאת. הבחור מסכים אך עוקב אחריה אף על פי כן, רואה אותה חולפת במהירות על פני מכונית הפאר, נכנסת אל המסעדה שממול ותופסת את עמדת הקופאית ליד החלון. אז נכנס הבחור בעצמו אל אותה מכונית ומורה בקצרה לנהגו: "הנרי, למועדון".
שני הצעירים מציגים חזות שקרית, מתיימרים להיות ההיפוך המושלם של מי שהינם באמת ולכן מחמיצים את ההזדמנות האמיתית שמזמנת המציאות בדרכם.
"הנערה באפור חזרה עם דמדומים, לאותה פינה שקטה וצנועה בגן הציבורי […] היא הגיעה לשם באותה שעה עצמה גם ביום אתמול, ואף ביום השלשום; והיה בעולם אדם אחד שידע על כך."5
מתוך התבוננותו החוזרת בה, למד הצעיר את זהותה האמיתית של הנערה ועשה מאמץ לזכות בלבה, אף בשעה שידע כי היא משקרת לו. הוא, שמודע להבדלי המעמדות ביניהם, אינו רואה בהם מכשול, אלא מביט מעבר לבגדים ולאמצעים כלכליים, אל "הנערה המעניינת ביותר [שראה] מזה זמן רב."6
הנערה מקפידה להשוות לעצמה הילה מכובדת ומתנשאת. בטחונה העצמי נסדק רק עם ערעור סמכותה, כשמתקרב הצעיר יתר על המידה לגילוי זהותה האמיתית. אמנם היא "מודה" כי חשבה לא פעם שתוכל להתאהב בבן "המעמדות הנמוכים – אדם המתפרנס מיגיע כפיו, ולא טפיל חובק ידיים"7, ברם הצהרתה זו אינה אלא אמצעי שקרי נוסף, המבקש להדגיש את עושרה וייחוסה, בפרט הודות להכרה החותמת את דבריה, כי לעולם לא יוכל חלומה להתגשם משום "שחובות המעמד והעושר תהיינה [תמיד] חזקות יותר מנטיית[ה] הפנימית"8.
המחזר, מר פרנקשטאקר9, משמש כדמות עזר התורמת לייצוגה של הנערה באפור. נוכח היציבות במצבה, שאינו משתנה או מתפתח, ניכרת דווקא מורכבותו שלו כדמות מלאה, בעלת רבדים של עומק, מחשבה ורגש; טיפוס בעל נחישות והתלהבות10, גישה חיובית ורוח טובה. בהשתוקקותו הכנה, אין הוא ירא מלחשוף בפניה את רגשותיו, מגשש בסבלנות ובהכנעה אחר הדרך ההולמת להכירה ומתאים עצמו לכל גחמותיה ("לא נותר לו אלא להמתין ולראות איך ייפול דבר; הוא לא יכול [היה] לתאר לעצמו, מה יהיה התפקיד הבא שיוטל עליו לגלם"11). גם בהגיבו למצב רוחה, אין הוא מאבד את נאמנותו לעצמו ויש שהוא אף מנסה לרמוז לה על זהותו האמיתית, כשהוא חושף בפניה את שמו (אז עולה על פניו "הבעה שוקקת ומלאת תקווה"12). עם זאת, אין הוא מכריז על מוצאו בגלוי, אפילו לא כשהוא תופס אותה בטעותה. במקום זאת הוא מתרץ את ידיעותיו בכך שאהב מאז ומעולם "לקרוא ולשמוע על חייהם של עשירים ומכובדים"13 ומאפשר לנערה להמשיך ולהחזיק במסכת התרמית אשר טוותה לעצמה.
על רקע מאמציו מתגלה הנערה באפור בכיעורה ובחסרונותיה: אין היא מכירה את העולם שעליו מתיימרת היא להימנות. האופן שבו נעלם ממנה זיהוי שמו של מר פרקנשטאקר, כשם המתנוסס על המכונית החונה בפאתי הגן – המכונית אותה ייחסה לעצמה – מעיד על שקיעתה והתעסקותה המוחלטת במציאות החלום שבדתה מליבה. די לה לחיות לרגע בעולם הדמיון ולקדש את השקר שבו על פני כל דבר אחר.
שני הצעירים מבלים פחות ממחצית השעה בגן ציבורי, בפגישה סתמית לכאורה. אך לאמתו של דבר, פגישה זו הינה רבת חשיבות ועתירת רושם, לאו דווקא בשל מאמציה של הנערה באפור לשכנע את בן שיחה בשקריה, אלא משום אמונתה בהם: הבריחה מן האמת מדחיקה את האפשרות האמיתית שבמציאות. ניכר שבסיפור זה ביקש המספר להמחיש את ההיאחזות הבלתי אחראית בחלומות, המונעת מן האדם לחיות את החיים כפי שהם באמת.
מנגד, הגיוני בהחלט כי ככל שעוצמת האכזבה ממציאות היום־יום חזקה יותר, כך תהפוך האשליה לחשובה ומוחלטת הרבה יותר. הסבר זה שולל את האפשרות לגנות את הנערה באפור על שביקשה למצוא מפלט לשעה קלה ממצוקותיה ולשגות ביומרות שווא, שהם עבורה מפלט נעים ובטוח. העוקץ מהתנהגותה מתבטל אפוא ובמקומו נחשף הפן העצוב שבחייה, ללא כל שיפוט ערכי.
טענה זו צודקת בחלקה, שכן הפרשנות הפסיכולוגית שהיא מספקת הופכת את מעשיה של הנערה באפור לחמורים פחות מכפי שהצטיירו בתחילה. ואולם, עניינו של הסיפור אינו בהנצחת מצבה העגום של הנערה באפור והצגת דיוקן קרוב למציאות. יצירה זו עומדת על רגע מכונן אחד, אשר יכול היה לשנות את חייה מקצה לקצה – אך הכזיב.
הנערה באפור אינה נשפטת על האופן שבו סירבה להגיב לחיזוריו של מר פרקנשטאקר, כי אם על הדרך שבה עשתה זאת. מה גם, שאי־היענותה המתנשאת והקרירה אינה נגזרת הכרחית מגילום תפקיד אצולה חשוב: הנערה באפור מצאה לנכון לנהוג באופן מעליב ומזלזל ושאבה את כוחה מהנמכת חשיבותו של הצעיר העומד מולה. הייתה זו בחירתה שלה לנהוג באופן זה, ולפיכך ראויה היא למלוא הביקורת והשיפוט הערכי. האופן שבו בודדה עצמה בחלומה, ביהירות והתנשאות מופגנת, הינו בלתי ראוי ומשקף את התפיסה והאופן שבו נוהגים אנשים "ממעמד זה", כביכול, באנשים שאינם נמנים על אותו המעמד.
בסיפור נוסף מאת או. הנרי, מאהב עלוב, פוגשים הקוראים במייזי, הזבנית הפשוטה ובקרטר, המיליונר שמתאהב בה מעל לראש, מחזר אחריה בלהט וכמעט מצליח לכבוש אותה ולשכנע אותה להינשא לו, עד שהוא מציע לקחת אותה לפריז אך היא, מתוך צרות עולמה הקרתני, חושבת שהוא מתכוון לקוני איילנד וזורקת אותו לאנחות.
מייזי היא רק נערה אחת מבין 3,000 נערות עובדות ב"חנות הגדולה ביותר" בניו יורק, ולכן היא נאלצת – גם אם אינה רוצה – להקשיב לפניני החוכמה של 2,999 חברותיה לדלפק. כמו כן, היא רק בת שמונה־עשר, עובדה היוצרת שילוב מסוכן של בחורה צעירה מאוד ויפה מאוד ("שכן מייזי יפה הייתה. בלונדינית עמוקת צבע, ולה שיווי המשקל השליו של גברת האופה עוגות חמאה בחלון. עומדת הייתה מעבר לדלפקה ב"חנות הגדולה ביותר"; ובעת שקימצת ידך על גבי האמה לשם מידת כפפתך, חושב היית על הבה; ומששבת והבטת, תמהת מניין לה עיניה של מינארבה"14). בגין הופעתה וניסיונה חושבת מייזי כי כבר למדה את כל מה שיש ללמוד על העולם והגברים שבו ("בייחוד גברים הקונים כפפות"15) ועל כן חושדת בקרטר המיליונר, שאינו האדם שהינו מתיימר להיות.
סיפורים אלה אינם מדברים על הפער שבין הבדלי מעמדות והכנסה16: הנערה באפור כה משוקעת באשליית התמונה הזוהרת, משעובדת לחיקוי "הילת החשיבות" של האנשים אליהם היא רוצה להידמות, עד שהיא מפספסת את התמונה הנכונה, בדיוק כמו מייזי, "הידענית הגדולה", שיודעת הכול על כולם ומגלה את בורותה דווקא במקום החשוב באמת.
קשר אמיתי נוצר בין שני אנשים בעיר גדולה ובודדה כל כך, אך האפשרות לממשו מוחמצת שוב ושוב משום שאחד הצדדים שבוי באשליית מקסם השווא של חיי החברה הגבוהה.
לפיכך הנערה באפור היא הנערה באפור: היא כולאת עצמה בתוך גבולות עולמה החד־גוניים ואינה מניחה לעצמה להיחשף ליופיו הססגוני של העולם. בכך היא דומה ללו, גיבורת המנורה המקושטת על אף שהתחילה את דרכה כחברתה ננסי – זו שלבשה תמיד את הגזרה הנכונה של הבד הפשוט כדי לצוד לעצמה גבר עשיר. אלא שננסי הייתה חכמה מספיק כדי להתעשת מבעוד מועד ולזהות את ערכה האמיתי של המתנה "הפשוטה" הניצבת לפניה בעוד שלו נפלה שבי אחר ההישג הלא נכון.
קוד מנהטן מבקש לתאר עד כמה מייגעים וקשים הם חיים של קניות אין־סופיות, משטרי כושר קפדניים ועיסוק בלתי פוסק בהופעה חיצונית מטופחת.
הנימה הרחמנית שבה הוא מצייר את הליכתה הזקופה והבטוחה של קרוליין, בהסוואה מושלמת לבדידות וחוסר ביטחון, מתעלמת מן העובדה כי גם נשים (וגברים) עשירים הרבה פחות ומכוערים הרבה יותר סובלים מבדידות וחוסר בטחון בשפע.
ההבדל הוא שכשקרוליין בוכה היא עדיין הילדה הכי מיוחסת בעיר.
ובזאת, כנראה, טמונה התשובה: נשות החברה הגבוהה חיות וסובלות כמו כל אדם אחר, אלא שהן נראות טוב יותר בעודן עושות זאת; והחזות היא האמת, גם כשמדובר בשקר.
אך אם זו התשובה, מדוע אנו מרחמים על הנערה באפור, הכמהה לחיות בדיוק כמו כל אותן נשים נטולות דופי?
משום שהנערה באפור הפסידה.
היא הפסידה משום שהיא, כמו חבריה וחברותיה, נותרה שבויה באשליה שאין ברצונה להיחלץ ממנה, התמכרות אשר גרמה לה להתעלם מהערך "הפשוט" והיפה של המציאות.
או. הנרי משרטט תמונה בלתי מחמיאה על ערכו הנמוך של הכסף לעומת שוויים הגבוה של החיים. הממון והעושר נתפסים כביטויים מנוכרים ומצמיתים, מסרסים ומעקרים. לא עוד כלים חיוניים להענקת חיי רווחה, כי אם משעבדים חברתיים, המנכסים לעצמם את נשמות מאמיניהם.
רק דמויות שאינן מניחות למחויבות חברתית לנתב את חייהן, או שהרחיקו עצמן ממנה, הן אלה אשר זוכות באושר הנכסף17.
אלה שרואים מעבר לחיקוי הזול מגלים את ערכם האמיתי של הדברים.
לחיי העושר יש מחיר.
יש אנשים עשירים מספיק כדי לשלם אותו.
מנגד, יש אנשים חכמים מספיק כדי להבין שבעצם, הם ממש לא צריכים18.
