הכלב והמערכון

הכלב והמערכון¹

על פי רוב זהו יום קר ביולי, כאשר הינך יכול לטייל במעלה ברודווי באותו חודש ולהשיג סיפור מתוך הדרמה.
אני מצאתי אחד לפני כמה ימים מבושלים חלקית ונטולי נשימה, ונראה שהוא הכריע שאלה מהותית באמנות.

אף נשמה לא נותרה בעיר למעט הוליס² ואנוכי – ושניים או שלושה מיליון סוגדי־שמש שנותרו מאחורי דלפקים ושולחנות עבודה. הנבחרים נמלטו לחוף ים, אגם והר, וכבר החלו למשוך כספים נוספים.
כל ערב שוטטנו, הוליס ואנוכי, ברחבי העיר הנטושה, מחפשים קרירות בבתי קפה ריקים, מסעדות וגני גגות. הכרנו עד עשירית קצב הסיבוב כל מאוורר חשמלי בגוטהם³ ועקבנו אחר מהירותם בהתאם לתנודתם המשתנה. ארוסתו של הוליס, העלמה לוריס שרמן⁴, שהתה בהרי אדירונדאק⁵ באגם סארנאק התחתון⁶ למשך חודש. בעוד שבוע הוא עתיד להצטרף לחבורתה שם. בינתיים, הוא קילל את העיר בעליזות שוחרת טוב, וביקש את חברתי משום שסבלתי את הצגת תמונתה בשלב הקפה השחור, כל אימת שסעדנו יחדיו.

נקמתי הייתה להקריא לו את המערכון בן המערכה האחת שכתבתי.

היה זה ערב בלתי נסבל אחד כאשר עודפי חום היום הוטלו ברטט חזרה לשמים על ידי כל לבנה יקרה ואבן ואינץ' ברזל בעיר המתנשפת. אולם בערמומיותן של החיות ההולכות על שתיים מצאנו נווה מדבר שבו פרסות סוסו של אפולו⁷ לא הורשו להכות. מושבינו היו על אוקיינוס של עץ אלון קריר וממורק; הפשתן הלבן של חמישים שולחנות נטושים התנפנף כמו שחפים במשב המלאכותי; מייל משם השתהה מלצר בהמתינו לאיתות מהֶלְיוֹגְרָף⁸ – היינו עשויים לשאוג שם שירים או ללחום בדו־קרב ללא הצקות.

עם הקפה הגיח תצלומה של העלמה לוריס, ושוב שיבחתי את יציבותו המעודנת של הצוואר, את שפעת התלתלים של שיער כבד ואת העיניים שעקבו במבטן, כמו אלה בציור שמן⁹.

"היא הנפלאה ביותר אי־פעם," אמר הוליס בהתלהבות. "טובה כמניית הבכורה של הצפון הגדול¹⁰ ואופי הבנוי  כשעון. עוד שבוע אחד ואהיה עוזר אישי עליז במשרה מלאה¹¹. טום טוליבר¹² קשישא, חברי הטוב ביותר מימי הקולג', עלה לשם לפני שבועיים. הוא כותב לי שלוריס לא מדברת על דבר מלבדי. הו, אני מניח שהמזל הטוב לא נפל רק בחלקו של ריפ ואן וינקל¹³!"

"כן, כן," אמרתי בחופזה, שולף החוצה את המחזה המודפס שלי. "היא ללא ספק בחורה מקסימה. כעת, הנה מעלה המסך הקטן שהבטחת להאזין לו."

"הוא נוסה אי־פעם על הבמה?" שאל הוליס.

"לא בדיוק," השבתי. "הקראתי את מחציתו לפני כמה ימים לבחור שאחיו מכיר את רוברט אדיסון¹⁴, אבל הוא היה צריך לתפוס רכבת לפני שסיימתי."

"תמשיך," אמר הוליס, מחליק לאחור בכיסאו כמו בחור טוב. "אני לא נגר במות¹⁵, אבל אומר לך מה אני חושב עליו מנקודת המבט של מרפסת השורה הראשונה. אני חובב תיאטרון מושבע¹⁶ במשך העונה, ואני יכול לתפוס מחזה מזויף כמעט באותה מהירות שבה יעשה זאת היציע. תנופף למלצר פעם נוספת, ואז תלך עם זה כפי שתרצה בכל הכוח. אני אהיה הכלב.¹⁷.

הקראתי את המחזה הקטן שלי באהבה וחוששני שגם עם לא מעט אומנות הניאום. הייתה תמונה אחת שבה האמנתי רבות. הקומדיה מתעלה במהירות לדרמה מרתקת בעלת התפתחויות בלתי צפויות. קפטן מרצ'מונט¹⁸ הופך לפתע מודע לעובדה שאשתו הינה הרפתקנית חסרת מצפון, אשר הונתה אותו למן יום פגישתם הראשונה. דו הקרב הקטלני והמהיר ביניהם מרגע זה ואילך – היא עם שקריה הנפלאים וקסם הסירנה, מלחששת סביבו כמו נחש, מנסה להתאושש מנפילתה; הוא עם לעג ואובדן האמונה והיגון הגברי, מנסה לקרוע אותה מליבו. את התמונה הזו החשבתי תמיד לממתק מיוחד¹⁹. כשקפטן מרצ'מונט גילה את רמאותה כשקרא על נייר סופג במראה את הטבעת הפתק שכתבה לרוזן, הוא הרים את ידו כלפי שמיים וקרא: "הו אלוהים, אשר יצר את האישה בעוד אדם ישן והעניק אותה לו לבת לוויה, קח חזרה את מתנתך והחזר במקומה את השינה, על אף שהיא נמשכת לנצח!"

"שטויות," אמר הוליס בגסות, כאשר הקראתי שורות אלה עם דגש ראוי.

"אבקש את סליחתך!" אמרתי במתיקות רבה ככל שיכולתי.

"נו באמת," המשיך הוליס, "אל תהיה טיפש. אתה יודע טוב מאוד שאף אחד לא פולט דברים כאלה בימינו. המערכון הזה התנהל בסדר עד שצלצלת בזיקוקים. תחתוך את החלק הזה של התעמלות יד ימין והתעלול של אדם וחווה, ותגרום לקפטן שלך לדבר כפי שאתה או אני או ביל ג'ונס²⁰ היינו מדברים."

"אודה," אמרתי בכנות (שכן ההנחה שלי עמדה כעת למבחן), "שבנסיבות הרגילות כולנו משתמשים בשפה מקובלת כדי להעביר את מחשבותינו. וודאי תזכור שעד לרגע שבו הקפטן מבצע את תגליתו הנוראית, כל הדמויות על הבמה מדברות פחות או יותר כפי שהן היו עושות בחיים האמיתיים. אבל אני מאמין שאני צודק בכך שאני מאפשר לו שורות המתאימות למצב הקשה והעצוב שלתוכו נפל."

"עצוב – מי שישמע²¹!" אמר חברי בחוסר כבוד. "בימיו של שיקספיר הוא היה עשוי לפלוט איזו שטות נפוחה מחשיבות עצמית²² מסוג כזה, משום שבימים ההם הם הזמינו חזיר וביצים בחרוז לבן²³ ופטרו את הטבח עם דימוי סיפורי. אבל לא בשביל ב'ווי²⁴ בקיץ של 1905!"

"זו דעתי," אמרתי, "שרגשות אנושיים גדולים מנערים את אוצר המילים שלנו ומותירים בראש את המילים ההולמות ביותר לבטאם. צער אלים פתאומי או אובדן או אכזבה יוציאו מאדם שגרתי ביטויים חזקים וחגיגיים ועוצמתיים כמו אלה המשמשים בספרות או על הבמה כדי לבטא את אותם רגשות."

"כאן אתם החבר'ה טועים," אמר הוליס. "דיבור פשוט ויום־יומי זה מה שהולך. סביר מאוד להניח שהקפטן שלך היה בועט בחתול, מדליק סיגר, משקשק לו איזה מִמְזָג ומטלפן לעורך דין, במקום זיקוקי הדי־נור האלה בסגנון רוברט מנטל²⁵."

"ייתכן, מעט מאוחר יותר," המשכתי. "אבל בדיוק באותו זמן – בדיוק כאשר המהלומה ניתכת, אם משהו תנ"כי או תיאטרלי וכבד משקל לא יחולץ מאדם חרף דיבורו המעשי והעכשווי, אזי אני טועה."

"כמובן," אמר הוליס בטוב לב, "אתה חייב להעלות אותה בכמה דרגות על הבמה. הקהל מצפה לזה. כאשר הנבל חוטף את אפי הקטנה²⁶ אתה חייב לגרום לאמה לתלוש בציפורניה כמה חתיכות מהאטמוספרה ולזעוק: ילדתיייי, ילדתייייי!"²⁷. מה שהיא הייתה עושה באמת היה להרים טלפון למשטרה, להזמין תה חזק ולהוציא את תמונתה של היקירה הקטנה, מוכנה לעיתונאים. כאשר אתה דוחק את הנבל שלך לפינה – פינה בימתית – זה בסדר גמור עבורו להטיח את ידו במצחו וללחוש בשריקה מצפצפת: "הכול אבוד!". מחוץ לבמה הוא היה מעיר: "זו קנוניה נגדי – אפנה אותך לעורכי הדין שלי."

"איני מוצא כל נחמה," אמרתי בעגמומיות, "מווידוייך על הטיפול הבימתי המודגש. במחזה שלי קיוויתי עמוקות שנותרתי נאמן לחיים. אם אנשים בחיים האמיתיים יפגשו במשברים גדולים באופן שגרתי, הם יעשו את אותו הדבר על הבמה."

ואז נסחפנו, כמו שני דגי פורל, החוצה מבריכתנו הקרירה במלון הנהדר והתחלנו לכרסם ברפיון בזבובים העליזים בזרם השוטף של ברודווי. ושאלתנו על האמנות הדרמטית נותרה בלתי מיושבת.

כרסמנו בזבובים ונמלטנו מהפיתיונות, כפי שפורלים חכמים עושים; אך עד מהרה הוכנענו על ידי תשישותה של מנהטן בקיץ. תשע קומות למעלה, פונה לדרום, נמצאה דירתו של הוליס, ועד מהרה צעדנו לתוך מעלית המחויבת לאותו נמל מבטחים צונן יותר.

הייתי מוכר בבתי מגורים אלה, ועד מהר נשכח המחזה שלי ועמדתי לצד המזנון מערבב דברים, כשסביבי כוסות וקרח מרוסק. משב רוח מהמפרץ נכנס דרך החלונות, לא לחלוטין כמוש מכבשן האספלט שעליו חלף. הוליס, שורק ברכות, הפך על שולחנו מכתב מאוחר אחד או שניים ומשך אליו את כורסת הנצרים הקרה ביותר.

בדיוק מדדתי בקפידה את הורמוט²⁸ כששמעתי רחש. קול גברי נאנק בצרידות: "כזב, הו, אלוהים! כזב, ואהבה היא שקר וחברות אינה אלא לגלוגם של השדים!"

הבטתי סביב במהירות. הוליס שכב לרוחב השולחן עם ראשו על זרועותיו הפשוטות. ואז הוא הרים את מבטו אלי וצחק בדרכו הרגילה.

הכרתי אותו – הוא התבדח עלי בנוגע להנחה שהגיתי. וזה אכן נראה כה בלתי טבעי, אותן מילים נפוחות במהלך רכילותנו השקטה, שכבר התחלתי להאמין למחצה שטעיתי – שהנחתי הייתה שגויה.

הוליס הרים עצמו באיטיות מהשולחן.

"צדקת בנוגע לעסק התיאטרלי, ידידי הוותיק," אמר בשקט כשהשליך פתק לעברי.

קראתי אותו.

לוריס ברחה עם טום טוליבר.