היופי הוא האמנות
היופי הוא האמנות
סיפורו של בועז יזרעאלי, לראווה, פותח בווידוי: "אני מודה: אין לי עניין באופרה. בין כל הדברים שמציעה לי הסביבה, מעולם לא התעניינתי באופרה. זה המצב – למרות שאני ער לעובדה שיש בארץ בית אופרה; יש, והוא ראוי לשמו, רב פעלים והתרחשויות, ומעלה אפילו אופרות מקוריות משלנו. ועל אף כל זאת – שום עניין."1
הדובר אינו פוסל את האופרה ואינו מבטל את חשיבותה, אך האופן נטול המחויבות שבו הוא מתייחס אליה, ממעיט הרבה מערכה וממקומה הנכון והנחוץ בחברה מתוקנת ובמציאות חייו של כל אדם ואדם.
מדבריו עולה כי אמנות עונה אמנם על צורך חברתי־תרבותי ברמת העיקרון, אך במבחן המציאות הריהי מתקשה למצוא לעצמה ביטוי מעשי של ממש.
"[…] אם נקלטת מדי פעם פיסת מידע, הרי זה בעיקר מצפייה בכתבות התרבות שבסוף מהדורת החדשות של הערוץ הראשון בטלוויזיה […]. הכתב שמדווח על כך צופה שזה יהיה אירוע של התעלות, משהו ללקק את האצבעות, חובה לכל בן תרבות, גם אם הוא נמנע מהשימוש בצמד המילים הזה, בן תרבות. מבעו מסגיר כי לדעתו לא כל אחד ראוי להיקרא בן תרבות. ואכן רבים, כך רומזת נימתו של הכתב, אינם כאלה. הוא עצמו כן. בן תרבות. נטל על עצמו עולה של תרבות. אבל אצלו זו הפרנסה. לכן הוא נוהג בשיא הרצינות כאילו אפשר בארצנו זו להיות בן תרבות […]. אבל אני אין לי סיבה טובה לראות בעצמי בן תרבות. להיות בן תרבות זה מחייב. אם זה מה שאתה, אינך יכול להישאר אדיש לדברים מסוימים; עליך להושיט יד אל האוצרות האלה. אופרה, תיאטרון, מחול, אמנות פלסטית. גם ספרות, כולל שירה, ואפילו קולנוע, בתנאי שהוא על רמה […]. אמנות צריכה קהל. ככה אומרים. איני יודע אם זה נכון, ואם כן, האם חובה היא או זכות להיות חלק בקהל הזה. אדם הגיוני או רגשן עלול לטעון כי חובה היא, שכן אם לא יהיו לה שום דורשים, תתפוגג התרבות ותיעלם, ויש מי שיראו מצב כזה כבלתי רצוי במידה קיצונית, איום קיומי ממש."2
הדובר אינו רואה באמנות כלי ביטוי לחיים. לדידו, החיים הם כר הכרחי לאמנות. במילים אחרות: אופרה, ציור, ספרות – כל אלה אינם דרושים לאדם כדי לחיות. האדם דרוש להם כדי שיוכלו להתקיים. זו תפיסה חתרנית, שיכולה (ומעוניינת) להתפרש כמתריסה מאוד, אך גם מעוררת מחשבה: האומנם לא רוממו את האמנות לכדי מושג נעלה וחשוב, הניזון ומזין את אוהדיו מהילת יוקרתו בלבד? האם אופרה, ציור וספרות הם תופעות שנדרש רק להכיר כדי להיחשב "בן תרבות", או שמא מדובר באמצעי ביטוי שביכולתם לצקת תוכן ומשמעות לחיינו, גם ללא עיטורי כבוד?
הסרט הצרפתי בתוך הבית3 מספר על אודות מורה לספרות בשם ז'רמן, המתחיל לטפח את קלוד, תלמיד בעל כישרון כתיבה ורצון לכתוב. שעה שכל חבריו לכיתה מגמגמים עצמם לדעת בחיבורים עילגים ועלובים, מפליא קלוד לרקוח עלילות מעניינות, ההופכות אט־אט למרתקות ביותר: הוא מגולל את חוויותיו במחיצת משפחה בורגנית ממוצעת, המשמשת שלא מדעתה כמושא השראתו והערצתו. המורה מדריך את קלוד במקצועיות, מנחה אותו כיצד לשפר את כתיבתו, כיצד להעצים את פיתולי העלילה ואת מעורבות הקוראים. לפתע פתאום, המונחים וההסברים ה"יבשים", הטיעונים והדקדוקים הטפלים, הופכים חשובים לאין שיעור. לפתע פתאום מובנת חשיבותם האמיתית של כל אותם כללים: לא כשהם לעצמם, למען עצמם, אלא בגין הירתמותם לשירותה של מטרה נעלה וחשובה יותר – ביטוי נכון ומדויק של החיים והעולם האנושי.
אשתו של ז'רמן, ז'אן, אוצרת המנהלת גלריה, אינה מבינה את בעלה. באחת השיחות הרבות שהם מנהלים בנושא, טוען ז'רמן כי הוא מנסה ללמד את קלוד ספרות ודרכה – ללמדו על החיים. מדוע כועסים על מורה המבצע את תפקידו במסירות שכזו – הוא שואל. אשתו מתנגדת לדעתו וטוענת כי הספרות אינה מלמדת את האדם דבר. כהוכחה לדבריה היא מביאה כדוגמה את רוצחו של ג'ון לנון, שנתפס כשברשותו העתק של התפסן בשדה השיפון. ז'רמן אינו נשאר חייב ומעיר בעוקצנות כי כל התערוכות ההזויות והמוזרות שמציגה ז'אן בגלריה שלה וודאי מלמדות יותר על החיים מאשר הספרות. ז'אן אינה מתבלבלת: אין כל הבדל בין תערוכה לספרות. האמנות, ככלל, אינה מלמדת אותנו דבר. כל שהיא עושה הוא לעורר את חושינו לראות את היופי ותו לאו.
"הציורים לא אשמים. נראה שזה קשור דווקא לעובדה הלא נעימה שהם מוצגים לראווה. מה לעשות, זה וולגרי להציג דברים לראווה. זו אמונתי. זה גם לא מועיל לשום דבר. אבל המצב הוא שאין ברירה […]. מישהו טרח וצייר את הציור, מישהו צריך לעמוד ולהביט בו; ואז, בעיקר אצל בעלי תפקיד אבל גם בראשו של החובב, נבנות ובאות מיני תובנות בקשר למה שמביטים בו, וגם זה דרוש. בלי תובנות אין הרבה טעם בכל זה […]. רק אדם שאדישות היא סגולתו העיקרית מסוגל להתגלגל לו כעניין שבשגרה מגלריה למוזיאון, מאופרה למחול וחוזר חלילה, לספוג בלי להירטב, ללעוס בלי לבלוע, להישאר בלתי נגוע […]. נדמה שמעולם, בכל אותן שיחות וחילופי רשמים ביקורתיים שהייתי עד להם, לא נהגתה המילה 'יפה' על אף אחת מהטיותיה. לא; לא נאמרה המילה הברורה והחשובה הזאת ביחס לאף מחזה, עבודת אמנות, תערוכה, ביצוע של פרטיטורה, רומן, שיר, מחול […]. לעומת זאת, המילה 'מעניין' עפה בסלון על ימין ועל שמאל. היא הדומיננטית בהתרשמות מדברים שבתחומים האמורים. עבור מכריי, יש מוצרי תרבות מעוררי עניין ויש כאלה שאינם […]. מצב עניינים מנוכר זה מרמז לאפשרות שגם הם, כמוני, ניצבים עוינים מול שפע המוצרים האלה, חשדנים ביחס לחיוניותה של האמנות כולה. אינם מוצאים בה יופי, ובעיקר אינם נוטים לחפשו. כי אין זו כלל מטרתם. נפשם היא נפש של שודד. אין בידיעתם להעריך מעצמם את מה שראוי להערכה, אבל יש בכוחם לחמוד. אלא שעל פי החשד שלי, גם כשודדים מתנהלים הטיפוסים האלה בלי שום חיות והתלהבות. גורפים מכאנית מהמגירות ומהמדפים. כל כך הרבה פריטים כבר גרפו ולשווא. אבל לא לגמרי לשווא. שכן כל התרבות הזאת בעיקר גורמת להם להתמרמר על גורלם: מאז שהיו לבניה, חיים שאין בהם שום תרבות – אלה שמחוץ להישג ידם – נראים הרבה יותר מעניינים, משוחררים, אפילו בריאים."4
אמונתו של הדובר אינה אומנותו; הוא מצר על השימוש השגוי שעושים באמנות, על הניסיונות העקרים למצוא בה את הדברים הלא־חשובים, "המעניינים", המחפים על העדרה של משמעות אמיתית, מרגשת, נוגעת, וכך מחמיצים את העיקר.
אולי זו הסיבה שהגלריה הבלתי רווחית של ז'אן נסגרת בסופו של דבר, גלריה שהציגה גיבוב של משמעויות ושטויות, נטולות כל יופי או ערך של ממש. אך מה לגבי ז'רמן? האם הוא הצליח במשימתו או נחל תבוסה צורבת בהנחלת חשיבותה של הספרות ויפעתה?
יופי הוא אמת (ערב בא לרח' 128)5 הוא סיפורה של ג'ני, תלמידת בית הספר המקבלת מטלה ספרותית: לתאר את היופי והאמת שבחיים. ג'ני בטוחה שאין כל קשר בין הדברים האווריריים, המעודנים והיפים הנלמדים בכיתה לבין מה שביכולתה לספר על אודות מציאות החסר העלובה של חייה; אמה היא המפרנסת היחידה בבית, שאינו אלא דירת חדר קטנטונת ודחוסה. אביה לא מוזכר אפילו ברמז. אחיה הקטן, בילי, משחק עם ילדי השכונה בהטלות מטבע השנואות על אמה, המבקשת לחנך את בנה לחיים טובים יותר ממציאות של גניבה והימורים.
לג'ני אין לה ברירה אלא לספר, ועל כן היא מספרת את הדבר היחיד העומד לרשותה – את קורותיה:
"מהמטבח נדף ריח של טחב ועזובה. פתיחת הדלת גרמה לנפילת חתיכות טיח בצבע ירוק. הן נפלו לכיור עם אבקה יבשה. בגד שחור שמישהו נתן לאימה היה מונח על הכיסא לפני מכונת התפירה. זה הזכיר לה שהשרוול שלה נקרע כמעט כולו כשהתלבשה אחרי שיעור ההתעמלות. היא באמת צריכה לתקן אותו, חשבה, אך המראה של הבגד השחור המחכה להטלאתו השניא עליה את עצם המחשבה על התפירה […]. היא חשבה על שיעורי הבית, היא הייתה בפיגור כל כך גדול בהיסטוריה שכמעט בטוח שלעולם לא תוכל להשיגו. אין כמעט טעם לנסות […]. היא בטח תיכשל."6
ג'ני חיה בשכונת עוני. היא מסרבת להיענות לחיזוריו העדינים של בן גילה או להזמנות חברותיות, המצריכות – כדרכן – תשלומי השתתפות שג'ני אינה יכולה לעמוד בהם. הבושה העמוקה שהיא חשה נוכח מבטיהם הסולדים של אלה המביטים עליה מגבוה, בהבעת בוז שיפוטית, מבודדת אותה לעצמה ומקנה לה הילה של מוזרות והתנשאות מרוחקת.
בעולמה של ג'ני, רצונותיה תמיד משניים בחשיבותם – בעיקר בעיניה שלה. היא מצניעה את עצמה, מתמזגת עם הנוף המדכא והזעום, מבינה ללא מילים את המצוקה האופפת אותה, את הכיעור שאין להימלט מפניו – עובדת קיום, שלא תשתנה לעולם.
"ג'ני התיישבה על המיטה ופתחה במקום מקרי את קלסרה. דף אחד נשר החוצה. היא עמדה לדחוף אותו חזרה, כאשר הדיו הטריה של הכתוב תפסה את עינה. ספרות של היום. איזשהו שיר על כד […]. איך מישהו יכול להתרגש כל כך בגלל שיר? […] "יופי הוא אמת, אמת – יופי – זהו כל מה שאתה יודע עלי אדמות, וכל מה שעליך לדעת"[…] הצלילים הרכים סחפו אותה קדימה. היא קראה את השיר עד סופו, מנסה להיזכר בקולה העולה ויורד חליפות של המורה.
"כיתבו על יופי ואמת, כיתבו על החיים," אמרה מיס לואי.
היא קרעה דף מהמחברת ופתחה את עטה. במושכה כיסא, הניחה את ספרה על אדן החלון המפויח. היא בהתה החוצה אל האבק הנופל עצוב, עצוב, מתעבה אל תוך החשכה מעל לחצרות הפחם."7
המציאות שבה חיה ג'ני היא ניגודו המושלם של יופי מכל סוג שהוא. גם כאשר דף השיר מונח לפניה, מושך אותה אליו במילותיו הרכות, המרגשות על אף עתיקותן, היא אינה יכולה לבודד עצמה מסביבתה הקודרת, המלוכלכת והמתפוררת. הכיעור נמצא בכל מקום; מה לו ולשירים שנכתבו לפני זמן רב כל־כך? מה לו ולאמת?
""ביליתי זמן מאוד מהנה השבת בקריאת עבודותיכם" אמרה מיס לואי […] "[…] רבים מחיבוריכם היו מאוד מעניינים למרות שהכתיב והפיסוק לא היו בדיוק כמקובל […]. לעתים, מכל מקום, חיבור הוא כל כך ישר ואנושי עד שעליך לסלוח לחולשות הטכניות שלו. לא שאין להן חשיבות" – הוסיפה מיד, "אלא שחשוב הרבה יותר מה שהיה למחברו לומר […]. אני חושבת שתסכימו איתי כאשר תשמעו זאת […]. זה ממש העלה דמעות בעיניי". הכיתה הסתכלה בחוסר אמונה […]. גל חריף של זיכרונות שטף את ג'ני, ואחריו בושה וחרטה. זה לא היה בכלל העסק שלהם, של הילדים הזרים האלה.
איש לא דיבר. השקט היה בלתי נסבל. לבסוף מריון, מריון שאין שני לה, הרימה את ידה. "זה היה כל כך אמיתי" היא אמרה. "הרגשת שאתה ממש נמצא שם, במטבח ההוא".
"אי אפשר היה להחליט על מי להצטער", אמר תלמיד אחר.
"רצית לבכות עם האימא ורצית לבכות עם בילי".
"גם עם הנערה", אמר אחר.
כמה ראשים נענעו בהסכמה.
"אתם רואים" אמר מיס לואי, "זוהי ספרות. היא חיים. היא כאב ואמת ויופי". לבה של ג'ני דפק במהירות כזאת ודוק לח ערפל את עיניה. מבעד לערפל היא שמעה את מיס לואי אומרת שהחיבור ראוי להיות מודפס בעיתון בתי הספר. הוא מעיד על כישרון מבטיח. היא שמעה את שמה מוכרז ונרתעה מהעיניים שהופנו אליה."8
ג'ני אינה חיה בתוך יופי. היא אינה כותבת בצורה "יפה", מוקפדת, נכונה מבחינה תחבירית. גם הגשת עבודתה אינה נעשית באופן יפה, שכן היא כותבת "בחיפזון, בחוסר זהירות, בהתרסה, תוך התעלמות משוליים ומכתיב נכון"9. אולם גדולתה האמיתית של ספרות אמיתית אינה נמדדת באופן שהיא מטליאה אמצעים אומנותיים עם לשון צחה ומוקפדת, אלא בדרך שבו היא מפליאה לספר ולרגש. את כל הבדיקות, ההתאמות, העמידה בדרישות ובתנאים מבצעים לאחר מכן, בתום הקריאה, רק כדי להבין טוב יותר את מה שהלהיב כל־כך בפעם הראשונה, הישירה, הנוגעת. במידה והיצירה אינה אמיתית, מרגשת, ייחודית, משופעת יופי – אזי לא ייעזרו לה כל המילים הנכונות והתעלולים המתוחכמים; לא יהיה בהם כל צורך. בלעדי ליבה חיה ופועמת, כל מה שנשאר הוא רק מילון מונחים וקווי מתאר של סיפור לא מעניין במיוחד.
סיפורים, כמו ציורים, אינם פריטים המוצגים לראווה: הם מוצגים להתרשמות, להתפעמות, לעידודה של מחשבה והשראה, הטלת ספק או מעוף.
העברת המשקל אל תחום פעילות שונה לגמרי מחטיאה את המטרה – לא רק של האמן, אלא גם של זה המתהדר בנוצות ההישג ולא ביופי, בכנות או ברגש.
שירה של ג'ורג' אליוט, Count that day lost, מורכב משני בתים בלבד, המובאים בהנגדה מקבילה זה לזה; הבית הראשון מונה את המעשים שבגינם רשאי אדם להחשיב את יומו כיום שנוצל כהלכה, בהיפוך לבית השני, השולל זכות זו ואף מחריף את השלכותיה.
מהם הם אותם מעשים חשובים, אמות מידה דקדקניות כל־כך, היכולות לחרוץ את דינו של יום לשבט או לחסד?
Count that day lost
If you sit down at set of sun
And count the acts that you have done,
And, counting, find
One self-denying deed, one word That eased the heart of him who heard,
One glance most kind That fell like sunshine where it went —
Then you may count that day well spent.
But if, through all the livelong day, You've cheered no heart, by yea or nay —
If, through it all
You've nothing done that you can trace
That brought the sunshine to one face–
No act most small
That helped some soul and nothing cost —
Then count that day as worse than lost.10
ג'ורג' אליוט מדמה את האדם לשמש; השמש מאירה מטבעה את העולם, ללא כוונה או התכוננות – היא מאירה משום שהיא קיימת. האדם, שבערוב היום, עם שקיעת השמש, נדרש לבחון את חייו שלו, נקרא בעצם אל השאלה, האם במרוצת הזמן שחלף הצליח הוא עצמו להאיר את חייו של אדם אחר – בחיוך, במבט, במילה טובה אחת, אחת בלבד. ג'ורג' אליוט אינה תובעת את קיומם של מעשים גדולים או הקרבות תובעניות. היא אינה מבקשת מהאדם לסטות ממהלך יומו ולהתפנות באופן פעיל למעשה המצריך משאבים של זמן או כסף. כל שהיא מבקשת, כל שהיא מחשיבה, הוא תשומת לב כנה והכרה טובה, מאירה ומעודדת בעולמו של האחר.
כאישה באנגליה הויקטוריאנית, שאימצה לעצמה שם גברי כדי להשמיע את קולה בחברה שהצניעה את קולן של נשים, הבינה אליוט את מצוקתם של הכלואים בתוך גבולותיו של עולם תחום וצר, וחשוב מכך, את כוחם של מעשים כגון מילה או מבט, להאיר את עולמם החשוך.
דבריה אינם חוקרים את האופן שבו המציאות נדרשת להיות, את הדבר המעניין שהאמנות מלמדת אותנו או את חשיבותו של מיצג כזה או אחר.
דבריה, בשני בתים בלבד, מדברים על הנשמה והנפש, על על ה־Heart וה־Soul.
אמנות אמיתית יוצאת מלב אל לב.
הערך, הידע, התוכן – הכול כלול כבר בתוכה.
כל מה שצריך הוא רק לראות, לקרוא, להאזין.
רק להיות – ולהקשיב.
המאמר פורסם בכתב העת בכיוון הרוח.
